בס"ד
פרשת שלח-לך – הרב ברוך רוזנבלום שנת תשע"ג.
פרשת השבוע שנקרא בע"ה בשבת זו, פרשת שלח שנת תשע"ג. עוסקת הפרשה בתחילתה, בנושא שילוח המרגלים.
(ב) שְׁלַח לְךָ אֲנָשִׁים וְיָתֻרוּ אֶת אֶרֶץ כְּנַעַן אֲשֶׁר אֲנִי נֹתֵן לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל אִישׁ אֶחָד אִישׁ אֶחָד לְמַטֵּה אֲבֹתָיו תִּשְׁלָחוּ כֹּל נָשִׂיא בָהֶם
כולנו יודעים שבגלל חטא המרגלים, נגזר על עם ישראל כליה. עָם ישראל, כך נאמר בתורה, כל אלו שהוציאו דיבת הארץ רעה, אומר הקב"ה –(כג) אִם יִרְאוּ אֶת הָאָרֶץ אֲשֶׁר נִשְׁבַּעְתִּי לַאֲבֹתָם וְכָל מְנַאֲצַי לֹא יִרְאוּהָ(כד) וְעַבְדִּי כָלֵב עֵקֶב הָיְתָה רוּחַ אַחֶרֶת עִמּוֹ וַיְמַלֵּא אַחֲרָי וַהֲבִיאֹתִיו אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר בָּא שָׁמָּה וְזַרְעוֹ יוֹרִשֶׁנָּה
הקב"ה גזר גזרת כליה על עם ישראל, כל האנשים מבני עשרים ועד שישים שנה, ימותו במדבר, ורק ילדיהם, אותם אנשים שעליהם נאמר(יד, לא) וְטַפְּכֶם אֲשֶׁר אֲמַרְתֶּם לָבַז יִהְיֶה וְהֵבֵיאתִי אֹתָם וְיָדְעוּ אֶת הָאָרֶץ אֲשֶׁר מְאַסְתֶּם בָּהּ.
כל אחד שואל את עצמו שאלה המתבקשת – איזה עוון חמור יותר, חטא המרגלים או חטא העגל?
לכאורה, כל אחד ודאי יגיד, שחטא העגל יותר חמור. חטא העגל, זה חטא של עבודה זרה, לכאורה כל אותם 3000 איש, שהצביעו על העגל ואמרו(שמות לב, יד) אֵלֶּה אֱלֹהֶיךָ יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר הֶעֱלוּךָ מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם, חטא גמור של עבודה זרה, האמינו שהעגל הזה הוא שהוציאם ממצרים.
על חטא העגל, שהוא החטא החמור ביותר שהיה במדבר(יד, כב) כִּי כָל הָאֲנָשִׁים הָרֹאִים אֶת כְּבֹדִי וְאֶת אֹתֹתַי אֲשֶׁר עָשִׂיתִי בְמִצְרַיִם וּבַמִּדְבָּר וַיְנַסּוּ אֹתִי זֶה עֶשֶׂר פְּעָמִים וְלֹא שָׁמְעוּ בְּקוֹלִי, אבל על חטא העגל נאמר, שמשה רבינו הצליח להשיג כפרה לעם ישראל, לפחות כפרה חלקית, שנאמר(דברים ט, יד) הֶרֶף מִמֶּנִּי וְאַשְׁמִידֵם וְאֶמְחֶה אֶת שְׁמָם מִתַּחַת הַשָּׁמָיִם וְאֶעֱשֶׂה אוֹתְךָ לְגוֹי עָצוּם וָרָב מִמֶּנּוּ.
אף עפ"י כן, משה רבינו מצליח להשיג כפרה לעם ישראל, כתוב בחז"ל(גמרא מסכת ברכות לב, א), שמשה רבינו החלה את עצמו עבור כלל ישראל - תניא רבי אליעזר הגדול אומר מלמד שעמד משה בתפלה לפני הקדוש ברוך הוא עד שאחזתו אחילו מאי אחילו אמר רבי אלעזר אש של עצמות מאי אש של עצמות אמר אביי אשתא דגרמי...
משה רבינו נהיה חולה עבור עם ישראל, נאמר ויחל מלשון מחלה.
יש גרסה בדברי חז"ל, שמשה רבינו לאחר שהתפלל על עם ישראל, לאחר חטא העגל, לא יכל לעמוד על רגליו, מהתפילה שהוא התפלל על עם ישראל.
משה רבינו מצליח להשיג חנינה עבור עם ישראל, והקב"ה אומר לו סָלַחְתִּי כִּדְבָרֶךָ, אמנם זה נאמר כאן במרגלים, אבל הקב"ה מחל לעם ישראל על חטא העגל.
חז"ל אומרים שהקב"ה, אמר למשה רבינו –(שמות לב, לד) וְעַתָּה לֵךְ נְחֵה אֶת הָעָם אֶל אֲשֶׁר דִּבַּרְתִּי לָךְ הִנֵּה מַלְאָכִי יֵלֵךְ לְפָנֶיךָ וּבְיוֹם פָּקְדִי וּפָקַדְתִּי עֲלֵיהֶם חַטָּאתָם
הגמרא דורשת(סנהדרין ק"ב, א) – אמר ר' יצחק אין לך כל פורענות ופורענות שבאה לעולם שאין בה אחד מעשרים וארבעה בהכרע ליטרא של עגל הראשון שנאמר(שמות לב-לד) וביום פקדי ופקדתי עליהם חטאתם
דהיינו כל סבל של יהודי, שיהודי סובל בעולם הזה עד בואו של משיח צדקנו, יש לו קשר לחטא העגל.
חז"ל ממשילים על זה משל, למה הדבר דומה – משל לאדם שנשבע לזרוק אבן על מישהו, הוא נשבע לזרוק, אבל לאחר מכן הגיע האוהב שלו ואמר לו – מה אתה הולך להרוג אותו?! הוא ימות אם תזרוק עליו אבן!
התחרט הבחור ואמר לאוהבו – אבל נשבעתי שאהרוג אותו עם האבן הזאת.
אמר לו – אתה יכל לזרוק אבן, אבל לא צריך לזרוק אבן כל-כך גדולה. אפשר לקחת את האבן הגדולה, ולפורר אותה לחצץ.
כך אמר הקב"ה למשה רבינו – אני הולך להרוג אותם על חטא העגל. לאחר שאמר זאת, הצליח משה לשכנע אותו, שנאמר וַיְחַל מֹשֶׁה – התפלל בתחנונים לפני הקב"ה, שיסלח לעם ישראל על חטא העגל, אבל וּבְיוֹם פָּקְדִי וּפָקַדְתִּי עֲלֵיהֶם חַטָּאתָם אומרים חז"ל - אין לך פורענות ופורענות שבאה על ישראל, שאין בה משהו מחטא העגל.
מגיעים לחטא המרגלים, ומשה רבינו לא מצליח להשיג כפרה, לא רק, אלא שהוא אומר להקב"ה, שאם יקרה חס וחלילה לעם ישראל משהו, יהיה חילול ה' שאין כמותו.
אומר משה –(יג)... וְשָׁמְעוּ מִצְרַיִם כִּי הֶעֱלִיתָ בְכֹחֲךָ אֶת הָעָם הַזֶּה מִקִּרְבּוֹ:(יד) וְאָמְרוּ אֶל יוֹשֵׁב הָאָרֶץ הַזֹּאת שָׁמְעוּ כִּי אַתָּה ה' בְּקֶרֶב הָעָם הַזֶּה אֲשֶׁר עַיִן בְּעַיִן נִרְאָה אַתָּה ה' וַעֲנָנְךָ עֹמֵד עֲלֵהֶם וּבְעַמֻּד עָנָן אַתָּה הֹלֵךְ לִפְנֵיהֶם יוֹמָם וּבְעַמּוּד אֵשׁ לָיְלָה:(טו) וְהֵמַתָּה אֶת הָעָם הַזֶּה כְּאִישׁ אֶחָד וְאָמְרוּ הַגּוֹיִם אֲשֶׁר שָׁמְעוּ אֶת שִׁמְעֲךָ לֵאמֹר:(טז) מִבִּלְתִּי יְכֹלֶת ה' לְהָבִיא אֶת הָעָם הַזֶּה אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר נִשְׁבַּע לָהֶם וַיִּשְׁחָטֵם בַּמִּדְבָּר
הסיבה שהקב"ה לא מכניס אותם לארץ ישראל היא, כי אין לו"היכולת" להכניס אותם לארץ ישראל. זה יהיה חילול ה' איום ונורא, שיגידו שלקב"ה אין כוח להכניס את עם ישראל לארץ ישראל, וזה יהיה חילול ה'.
(יז) וְעַתָּה יִגְדַּל נָא כֹּחַ אֲדֹנָי כַּאֲשֶׁר דִּבַּרְתָּ לֵאמֹר:(יח) ה' אֶרֶךְ אַפַּיִם וְרַב חֶסֶד נֹשֵׂא עָוֹן וָפָשַׁע וְנַקֵּה לֹא יְנַקֶּה פֹּקֵד עֲוֹן אָבוֹת עַל בָּנִים עַל שִׁלֵּשִׁים וְעַל רִבֵּעִים:(יט) סְלַח נָא לַעֲוֹן הָעָם הַזֶּה כְּגֹדֶל חַסְדֶּךָ וְכַאֲשֶׁר נָשָׂאתָה לָעָם הַזֶּה מִמִּצְרַיִם וְעַד הֵנָּה:(כ) וַיֹּאמֶר ה' סָלַחְתִּי כִּדְבָרֶךָ
אומר כאן רש"י - שלא יתחלל שמי במגפה הזאת לאמר מבלתי יכולת ה' להביאם, שלא אמיתם פתאום כאיש אחד, אלא באיחור מ' שנה מעט מעט.
הקב"ה אומר למשה רבינו - סָלַחְתִּי כִּדְבָרֶךָ, אתה טענת שאם אהרוג את כולם בפעם אחת, יהיה חילול ה', אז אני יהרוג אותם לאט לאט – כדבריך. כל שנה 15,000 איש, ובתום שנה, ימותו כל ה – 600,000 איש, כמו שמביאים תוספות במסכת בבא-בתרא, וכמו שכתוב בפתיחה לאיכה.
יוצא, שעל חטא המרגלים, משה רבינו לא מצליח להשיג כפרה וכולם מתים במדבר.
נשאלת השאלה – חטא העגל הוא עבודה זרה, חטא המרגלים, כך מביא רש"י בתחילת הפרשה - למה נסמכה פרשת מרגלים לפרשת מרים? שהמרגלים ראו ולא למדו מוסר.
יוצא, שהעוון של המרגלים, הוא עוון של לשון הרע, וכך אומרת הגמרא(מסכת ערכין ט"ו, א) - שלא נחתם גזר דין על אבותינו במדבר אלא על לשון הרע שנאמר(במדבר יד-כב) וינסו אותי זה עשר פעמים וגו'.
אומרים חז"ל – חתימת הגזרות במדבר, היה על עוון לשון הרע.
יוצא, עפ"י מה שכתוב כאן, שהעוון שבגינו נענשו לא להיכנס לארץ ישראל, היה בעבור עוון לשון הרע.
כל אחד שואל את עצמו – ממתי מצאנו שבגלל לשון הרע, יש עונש מוות? יהיה לשון הרע על מי שיהיה, מרים הנביאה דיברה על משה רבינו, משה רבינו אדון כל הנביאים, נכון שהיא לא ידעה שמעלת משה רבינו מיוחדת, אז היא דיברה כנגד בן-אדם, כנגד משה רבינו, כאן מדובר שהמרגלים דיברו כנגד ארץ ישראל, וזה היה לשון הרע כנגד ארץ ישראל.
חז"ל שואלים – אז איזה מן קל וחומר זה? מה יש ללמוד מכך?
ורבותינו מיישבים את הדברים, אבל לכולי עלמא, כל עוון המרגלים, כך אומרת הגמרא - שלא נחתם גזר דין על אבותינו במדבר אלא על לשון הרע.
ממתי מגיע על לשון הרע עונש מוות??
אמר הקב"ה בכיתם?! כך דיברתם על ארץ ישראל?! לא תיכנסו לארץ ישראל, כולכם תמותו במדבר!
אין דבר כזה עונש מוות על לשון הרע. כל אחד שואל את עצמו – אם כך, אז על מה מתו כאן? מה העוון שבגינו מתו 600,000 איש?
רש"י עומד על הדברים, ואומר תשובה(יד, לג) - ארבעים שנה. לא מת אחד מהם פחות מבן ששים, לכך נגזר ארבעים כדי שיהיו אותם של בני עשרים מגיעין לכלל ששים, ושנה ראשונה היתה בכלל ואף על פי שקדמה לשלוח המרגלים, לפי שמשעשו את העגל עלתה גזרה זו במחשבה, אלא שהמתין להם עד שתתמלא סאתם, וזהו שנאמר וביום פקדי, במרגלים ופקדתי עליהם חטאתם(שמות לב, לד), ואף כאן נאמר תשאו את עונותיכם ולא עוונכם, שתי עונות של עגל ושל תלונה, וחשב להם במנין חייהם מקצת שנה ככולה, וכשנכנסו לשנת ששים מתו אותם של בני עשרים
בשעה שעשו את העגל, הקב"ה כבר חשב להשמיד את עם ישראל, אבל אמר כשאני יעניש אותם על חטא המרגלים, אני יבוא בחשבון על מה שעשו בחטא העגל.
כל אחד שקורא את דברי רש"י הקדוש, שואל את עצמו שאלה - וּבְיוֹם פָּקְדִי וּפָקַדְתִּי זה רק במצב שהעוון השני שווה לעוון הראשון, פחות או יותר שווה.
לא יכל להיות שהעוון השני, הוא מופחת מהראשון, יבוא הקב"ה חשבון, על העוון הראשון.
אני אסביר למה ההכוונה במשל – אם בן אדם נתפס ברצח, יודעים כולם שהוא רצח, כמו שהגמרא מביאה, שתפסו אותו בחדר אחד, עם חרב ביד, והחרב מטפטפת דם.
הוא אומר – לא ראיתי את מעשה הגנבה, אבל ראיתי שהוא רץ אחרי חבר שלו, ונכנס לתוך חדר. כשנכנסתי, הוא כבר החזיק את הסכין ביד, והיא הייתה נוטפת דם, וההרוג מפרפר.
אין עדים. מה לעשות?
וּבְיוֹם פָּקְדִי וּפָקַדְתִּי עֲלֵיהֶם חַטָּאתָם – אני אתפוס אותך ונעמיד אותך לדין גם על הרצח הזה.
כשאתה בא להעמיד אותו לדין על הרצח הראשון, אתה לא יכל להאשים אותו, אם תפסת אותו גונב חבילת שוקולד במכולת.
תפסת אותו, יש עדות, ראו במצלמה שהוא גונב חפיסת שוקולד – אהה, וּבְיוֹם פָּקְדִי, תפסתי אותך בשוקולד?! עכשיו אני יכניס לך גם את זה שרצחת!
זה לא הקְבלה, לא יכולה להיות הקְבלה כזאת, שעל גניבת שוקולד, תחייב אותו על רצח. חייבת להיות סיבה מקבילה לרצח, כדי לתפוס אותו גם על העוון הראשון.
אם תפסו אותו עם אמל"ח בבית, אתה כבר יכל לגלגל עליו דברים אחרים, אבל כשהעברה השניה היא חבילת שוקולד, אתה לא יכל להאשים אותו ברצח, זה לא שייך בכלל.
מיד כל אחד שואל את עצמו שאלה – איך אתה יכל לומר וּבְיוֹם פָּקְדִי וּפָקַדְתִּי עֲלֵיהֶם חַטָּאתָם, כשאתה בא ומאשים אותו וּבְיוֹם פָּקְדִי – כשאני אפקֹד את המרגלים, אני אפקֹד גם את החטא הקודם של העגל. למה, מה הקשר?
המרגלים זה לשון הרע, וחטא העגל זה עבודה זרה – על עבודת זרה, מגיע עונש מוות, ובמרגלים זה איסור לשון הרע עם כל האיסורים בכך.
איך אתה שׂם הקבלה, כשאתה אומר וּבְיוֹם פָּקְדִי, כששם היה העוון עבודה זרה, וכאן היה עוון לשון הרע?
לכאורה, זה לא מתחבר בכלל.
כדי להבין את הדברים, צריכים לקרוא שורה אחת ברש"י, והיא תכניס אותנו לענין. שימו לב רבותי, אני חושב שהדברים הם אמת:
רש"י כותב בפסוק(יד, ד) וַיֹּאמְרוּ אִישׁ אֶל אָחִיו נִתְּנָה רֹאשׁ וְנָשׁוּבָה מִצְרָיְמָה - נתנה ראש. כתרגומו נמני רישא, נשים עלינו מלך, ורבותינו פירשו לשון עבודת אלילים.
בחז"ל כתוב, שהם רצו למנות את דתן ואבירם, במקום משה ואהרון.
באמירה הזאת שהם אמרו נִתְּנָה רֹאשׁ וְנָשׁוּבָה מִצְרָיְמָה – רֹאשׁ = עבודה זרה.
לא יודע להגיד לכם, אבל הלשון שאומרים היום –"הלכתי לתפוס ראש", הכוונה לעבודה זרה. אבל מה שכתוב כאן בתורה נִתְּנָה רֹאשׁ וְנָשׁוּבָה מִצְרָיְמָה, הכוונה לעבודה זרה.
מאיפה רש"י לוקח שזה לשון עבודה זרה?
יסוד הדברים מופיע בגמרא(מסכת סנהדרין ק"ז, א)(אחת הגמרות הקשות)
דוד המלך רצה להראות כאילו הוא עובד עבודה זרה, למה?
אומרים חז"ל שהיתה לו סיבה – הוא טען שיש חילול ה' איום ונורא, מזה שאבשלום רודף אחריו להורגו.
אמרו אנשים – חסיד גדול, כמו דוד המלך, רודף אחריו אבשלום להרוג אותו?!
בעקבות חילול ה' האיום והנורא, החליט דוד המלך לעשות מעשה, ואז כולם יגידו – בטח שמגיע לו עונש!
מה הוא יעשה? הוא יעשה את עצמו, כאילו הוא עובד עבודה זרה.
בא אליו חושי הארכי, ואמר לו – מה פתאום אתה עושה את זה?
אמר לו דוד – היות ואבשלום רודף אחרי, ורוצה להרוג אותי, יש חשש שיתחלל שם שמים, שאנשים יגידו איך יכל להיות, חסיד כדוד המלך, רודף אחריו בנו אבשלום להרגו?! אז כאילו אני אעבוד עבודה זרה, אני לא באמת יתכוון לזה.(מחלוקת בגמרא סנהדרין ס"א בין אביי לרבה – מה הדין של אדם שעובד ע"ז ולא קיבל את הע"ז לאלוהָ)
כמו המן שאמר להם להשתחוות, והיה לו צלם בצווארו, לכן מרדכי לא רצה להשתחוות, אבל כולם, מיראתו של המן, השתחוו לו.
אומרים חז"ל – זה לא דין של ע"ז. כשאתה עובד ע"ז, ואתה לא מאמין בה, זה לא נקרא ע"ז.
אז אמר דוד - אעבוד ע"ז, ולא באמת אאמין בזה, ואז יגידו אנשים – נו בטח, מגיע לו שאבשלום רודף אותו להרגו, זה עונש על זה שהוא עבד ע"ז.
אמר לו חושי הארכי – אתה לא צריך לעבוד ע"ז, כי כולם מבינים למה אבשלום רודף אחריך – כי הוא בן של אשת יפת טוהר.
אבשלום נולד, כידוע לכולם, כתוב בשמואל ב', פרק ג' - הוא היה הבן של מַעֲכָה, לקח אותה דוד המלך במלחמה, היא היתה ביתו של תלמי מלך גְּשׁוּר, ומהנישואין עם מעכה, נולד אבשלום.
אמר לו חושי הארכי – אתה הרי יודע למה נסמכה פרשת יפת-טוהר לפרשת בן סורר ומורה – להראות לך, שמי שלוקח אשת יפת-טוהר, יוצא לו בן סורר ומורה.
אז למה הוא רודף אחריך? כי הוא בן סורר ומורה, אז אין לך בכלל ללכת ולעבוד ע"ז.
שואלת הגמרא – מה המקור לזה שהוא רצה לעבוד ע"ז?
מביאה הגמרא פסוק –(שמואל ב טו-לב) ויהי דוד בא עד הראש אשר ישתחוה שם לאלהים ושם מיד כתוב שהגיע חושי הארכי.
אז הגמרא עושה חשבון – חושי הארכי מגיע בפסוק הזה, כי הוא בא להידבר עם דוד המלך על העבודה זרה. איזה עבודה זרה?
שנאמר ויהי דוד בא עד הראש ואין ראש אלא ע''ז, שנאמר(דניאל ב-לב) והוא צלמא רישיה די דהב טב – נבוכדנצר חלם חלום, ובחלום שלו, הראש היה עשוי מזהב, כנגד מלכות בבל.
רואים מכאן שראש, זה סמל לעבודה זרה.
אם כתוב ויהי דוד בא עד הראש, סימן שדוד המלך ביקש לעבוד ע"ז.
אם כתוב בפסוק(במדבר יד, ד) נִתְּנָה רֹאשׁ וְנָשׁוּבָה מִצְרָיְמָה – פירוש הדבר שעם ישראל רצו לחזור בחזרה לעבודה זרה שנקראת ראש.
בא כאן בעל הטורים, וכותב את הדברים במפורש - נתנה ראש. זהו ע''ז וכן בעגל אשר ילכו לפנינו אשר אותיות ראש ומה התם אחר מ' יום אף כאן אחר מ' יום: איש אל אחיו נתנה ראש ונשובה מצרימה. ר''ת בגימ' ע''ז.
כמו שאתה מוצא, שחטא העגל נעשה 40 יום אחרי מעמד הר סיני, גם זה נעשה אחרי 40 יום – אחרי שהמרגלים חזרו מלתור את הארץ, 40 יום, אמרו נִתְּנָה רֹאשׁ וְנָשׁוּבָה מִצְרָיְמָה – רצו ללכת ולעבוד עבודה זרה.
אם ככה יוצא, עיקר החטא שנתבעו המרגלים, היה על לשון הרע. על מה נתבעו כלל ישראל?
לא על לשון הרע. כלל ישראל נתבע על רצונם לעבוד עבודה זרה, שנאמר נִתְּנָה רֹאשׁ וְנָשׁוּבָה מִצְרָיְמָה, ואין ראש אלא עבודה זרה.
אני רוצה להביא סימוכין לדברי חז"ל הקדושים האלה, לשני דברי חז"ל :
אחד מצאתי במדרש איכה רבה(א, נד) - אַתְּ מוֹצֵא שֶׁבַּדָּבָר שֶׁחָטְאוּ יִשְׂרָאֵל בּוֹ לָקוּ וּבוֹ מִתְנַחֲמִים, חָטְאוּ בְּרֹאשׁ, וְלָקוּ בְּרֹאשׁ, וּמִתְנַחֲמִים בְּרֹאשׁ. חָטְאוּ בְּרֹאשׁ, דִּכְתִיב(במדבר יד, ד): נִתְּנָה רֹאשׁ וְנָשׁוּבָה מִצְרָיְמָה- החטא הוא, שרצו לעבוד עבודה זרה.
וְלָקוּ בְּרֹאשׁ- לקו בחרבן בית המקדש דִּכְתִיב(ישעיה א, ה): כָּל רֹאשׁ לָחֳלִי – אמר הקב"ה – אתם בכיתם בכיה לחינם, תבכו בכייה לדורות. תמיד נכונן בתשעה באב על חרבן בית המקדש בגלל נִתְּנָה רֹאשׁ וְנָשׁוּבָה מִצְרָיְמָה, שאירא בתשעה באב.
וּמִתְנַחֲמִין בְּרֹאשׁ – שיגיע מלך המשיח, שעליו נאמר בפסוק דִּכְתִיב(מיכה ב, יג): וַיַּעֲבֹר מַלְכָּם לִפְנֵיהֶם וַה' בְּרֹאשָׁם.
החטא היה נִתְּנָה רֹאשׁ וְנָשׁוּבָה מִצְרָיְמָה – זה הביא לחרבן בית המקדש. לעתיד נתנחם בבואו של מלך המשיח. עד כאן מדרש איכה.
ישנו מדרש שנקרא – אותיות דרבי עקיבא. המדרש הזה מדבר, שכל אות באה לפני הקב"ה וביקשה בקשה, שהקב"ה יפתח בהם את התורה, חוץ מהאות א' שעמדה מן הצד, והקב"ה אמר לה – אפצה אותך, שעמדת מן הצד, ופתח בה את עשרת הדברות, במילה אנכי ה' אלהיך...
כל אות באה להגיד שהיא מועמדת, שאיתה יפתח הקב"ה את התורה. מענין מאוד המדרש הזה, נקרא אותיות דרבי עקיבא.
כשמגיעים לאות ר', באה האות ר' ואומרת תיפתח בי את התורה, איך?
במקום לכתוב בראשית ברא, תכתוב ראשית ברא.
אמר לה הקב"ה – למה את רוצה שיפתחו ברי"ש?
אמרה לו האות רי"ש – כי נאמר בפסוק בתהילים(קי"ט, קס) רֹאשׁ דְּבָרְךָ אֱמֶת וּלְעוֹלָם כָּל מִשְׁפַּט צִדְקֶךָ
רֹאשׁ דְּבָרְךָ אֱמֶת – התורה הקדושה צריכה היתה לפתוח ברי"ש – בראש, כך היא היתה צריכה להתחיל, הרי"ש צריכה להיות בהתחלה
אמר לה הקב"ה – נו, מה יש לך עוד לומר?
חוץ מזה, היא אמרה לו, לך קוראים רחמן, שנאמר כִּי אֵל מֶלֶךְ נֶאֱמָן וְרַחֲמָן אָתָּה. חוץ מזה, אתה גם מרפא חולים - הַמְעוֹרֵר יְשֵׁנִים וְהַמֵּקִיץ נִרְדָּמִים סוֹמֵךְ נוֹפְלִים וְרוֹפֵא חוֹלִים, אז גם זה ברי"ש, אז תפתח את התורה ברי"ש!
אמר לה הקב"ה – לאו. בשום פנים ואופן לא!
אמרה לו הרי"ש – למה?
אמר לה הקב"ה – בגלל שבך, האות רי"ש, עתידים עם ישראל לחזור ולעבוד עבודה זרה, שנאמר נִתְּנָה רֹאשׁ וְנָשׁוּבָה מִצְרָיְמָה
אמר לה הקב"ה, אני לא פותח בך את התורה, את יודעת למה? כי לעתיד, כשעם ישראל יצא ממצרים וירצה להיכנס לארץ ישראל, פתאום הם ירצו לחזור ולעבוד עבודה זרה, שנאמר נִתְּנָה רֹאשׁ וְנָשׁוּבָה מִצְרָיְמָה.
יוצא, שזו הסיבה שלא פתחו את התורה באות רי"ש. אלו דברי מדרש, אותיות דרבי עקיבא.
אם אלה הדברים, בואו ונסכם את מה שאמרנו עד עכשיו, ונוכל להתחיל לפתוח את השיעור :
פתחתנו ושאלנו – למה הקב"ה מעניש את המרגלים בעונש החמור כל-כך, שעם ישראל לא יכנס לארץ ישראל?
אמרנו שהעוון הוא לשון הרע, אז למה מגיע להם כזה עונש חמור על לשון הרע? זו היתה שאלה מספר 1.
שאלה מספר 2 היתה - וּבְיוֹם פָּקְדִי וּפָקַדְתִּי עֲלֵיהֶם חַטָּאתָם, לא יכל להיות שהחטא השני יותר קל מהחטא הראשון, זה חייב להיות מקביל אחד לשני.
עפ"י מה שאמרנו עכשיו, התשובה ברורה מאוד. מה התשובה?
נִתְּנָה רֹאשׁ וְנָשׁוּבָה מִצְרָיְמָה – זה עבודה זרה, והיא מקבילה לחטא העגל.
בחטא העגל, היתה עבודה זרה, ובחטא המרגלים היתה עבודה זרה, שנאמר נִתְּנָה רֹאשׁ וְנָשׁוּבָה מִצְרָיְמָה. חטאו בראש ולקו בראש.
יוצא, שהחטא של המרגלים היה לשון הרע, לעָם ישראל, כבר היה חטא אחר לגמרי- נִתְּנָה רֹאשׁ וְנָשׁוּבָה מִצְרָיְמָה – רוצים לחזור ולעבוד עבודה זרה.
רוצים לחזור ולעבוד עבודה זרה?! אמר הקב"ה וּבְיוֹם פָּקְדִי וּפָקַדְתִּי עֲלֵיהֶם חַטָּאתָם.
אם אתם רוצים לחזור ולעבוד עבודה זרה, נתעורר מחדש חטא העגל, שם הסכמתי לדחות את זה, עכשיו זה מתעורר מחדש, זהו וּבְיוֹם פָּקְדִי וּפָקַדְתִּי עֲלֵיהֶם חַטָּאתָם.
רבותי, אם ככה נוכל להתחיל ולבאר את הפרשה:
מיד לאחר פרשת המרגלים, עוסקת התורה בשתי מצוות – מצוה אחת היא נסכים, זוהי המצוה הראשונה, והמצווה השניה היא הפרשת חלה, ורבותינו שואלים – מה הקשר, שמיד אחרי פרשת המרגלים, התורה מצוה אותנו על נסכים, שכל קרבן שמקריבים, צריך להוסיף עליו יין, ומיד אחרי זה, התורה מדברת על הפרשת חלה.
אומר רש"י על שתי המצוות האלה, שזו היתה נחמה לכנסת ישראל. שהם יזכו להיכנס לארץ ישראל.
היות ונגזר על המרגלים ועל כל אלו שדיברו סרה על ארץ ישראל, שלא יזכו להיכנס לארץ ישראל, אומרת התורה- דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְאָמַרְתָּ אֲלֵהֶם כִּי תָבֹאוּ אֶל אֶרֶץ מוֹשְׁבֹתֵיכֶם אֲשֶׁר אֲנִי נֹתֵן לָכֶם - יש כאן בשורה שיכנסו לארץ ישראל.
מיד אחר כך, מגיעה מצות הפרשת חלה דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְאָמַרְתָּ אֲלֵהֶם בְּבֹאֲכֶם אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר אֲנִי מֵבִיא אֶתְכֶם שָׁמָּה
למה נסמכו נסכים וחלה?
כיון שהקב"ה רצה לבשר להם, שנכנסים לארץ ישראל, ובארץ ישראל ישנם שתי המצוות האלה, של נסכים והפרשת חלה.
אם ככה רבותי, בואו ננסה ללמוד את מה שכתוב בתנא דבי אליהו רבה(פרק כ"ט) :
אומרים חז"ל-(יד, לט) וַיִּתְאַבְּלוּ הָעָם מְאֹד באותה שעה, אמר הקב"ה למשה, ולך תרצה את אותם העניים, שיצא ליבם מעליהם – לך תרצה את אותם עניים, את עם ישראל, שהלב שלהם נעקר מהם, בעקבות הגזרה הזאת.
אמר לו, במה ארצה אותם? – שואל משה רבינו, ריבונו של עולם, במה אני אפייס את כנסת ישראל?
אמר לו הקב"ה למשה, לך תפייס אותם בדברי תורה, שנאמר(טו, ב) וְאָמַרְתָּ אֲלֵהֶם כִּי תָבֹאוּ אֶל אֶרֶץ מוֹשְׁבֹתֵיכֶם.
שואל הבאר משה מאוז'רוב – אם אתה רוצה לנחם אותם בדברי תורה, לא חסרות מצוות. תנחם אותם במצוה של שילוח הקן, תנחם אותם במצוה של השבת אבדה, מה פתאום אתה הולך לנחם אותם באיזה מצוה, נסכים וחלה, שם מופיעה הנחמה הגדולה? עד כאן שאלתו.
כתוב בחז"ל, שדברי תורה מנחמים אבלים, שנאמר(תהילים צד, יט) בְּרֹב שַׂרְעַפַּי בְּקִרְבִּי תַּנְחוּמֶיךָ יְשַׁעַשְׁעוּ נַפְשִׁי, והיות וכתוב כאן וַיִּתְאַבְּלוּ הָעָם מְאֹד, אמר הקב"ה – אך ורק בדברי תורה הם יתנחמו.
אז למה הוא בחר דוקא בזה, ולא בשילוח הקן או בהשבת אבדה?
פשוט מאוד – חיפש הקב"ה לתת לישראל, שתי מצוות התלויות בארץ, לא שילוח הקן, אלא מצוות התלויות דוקא בארץ. למה?
אומר הבאר משה – פשוט מאוד. היות והם דיברו סרה על הארץ, אומר דוד המלך(תהילים קו, כד) וַיִּמְאֲסוּ בְּאֶרֶץ חֶמְדָּה לֹא הֶאֱמִינוּ לִדְבָרוֹ - הם מאסו בארץ ישראל. אז מה התיקון לזה?
הם מאסו בארץ ישראל, תיתן להם מצוות שמחשיבות את ארץ ישראל. מחשיבות את הארץ הזאת, וקשורות רק לארץ הזאת, אם כך, נתן להם נסכים ונתן להם חלה. יכל להיות שהיה אפשר לתת להם גם תרומות ומעשרות, אבל כך בחר הקב"ה לתת להם, חלה ונסכים.
אומר הבאר משה מאוז'רוב – למה? מסיבה אחת פשוטה – כי הקב"ה אמר, אתם מאסתם בארץ ישראל, בארץ חמדה?! התיקון יהיה בדברי תורה. איזה דברי תורה? שקשורים לארץ ישראל.
בא הירושלמי(פרק ד' בהלכות תעניות, הלכה ה') – כשחזרו המרגלים מארץ ישראל, היה משה ועם ישראל, עוסקים בפרשת חלה ונסכים - המרגלים נכנסו לארץ ישראל, הם אמורים לחזור אחרי ארבעים יום, אומר משה רבינו – אם הם לא מוציאים את דיבת הארץ רעה, בעוד יומיים אנחנו בארץ ישראל.
אם בעוד יומיים אנחנו בארץ ישראל, צריכים ללמוד הלכות שנוגעות לארץ ישראל. איזה מצוה מתחילים מיד בכניסה לארץ?
תרומות ומעשרות.
אומר רש"י - זה רק לאחר 14 שנה, לאחר כיבוש וחילוק.
אז איזה מצוה ראשונה, כשאתם נכנסים לארץ, אתם מקיימים אותה?
זו מצות הפרשת חלה. היו ישראל יושבים לפני משה רבינו, ומשה מסביר להם פרשת חלה ופרשת נסכים. משה רבינו מלמד אותם את שתי המצוות האלה.
המרגלים חוזרים מארץ ישראל, ומוצאים את עם ישראל עוסקים במצות נסכים וחלה – מה זה???
משה רבינו אמר, שמיד לאחר שנכנסים לארץ, מחויבים במצות הפרשת חלה.
אמרו להם המרגלים – תשכחו מזה!
לשון חז"ל בירושלמי – דווים וסחופים במה אתם עוסקים והלא אין אתם יכולים להיכנס לארץ ישראל, שנאמר(יג, כח) אֶפֶס כִּי עַז הָעָם... לכך נסמכה פרשת מרגלים, לפרשת נסכים וחלה.
אומר הירושלמי תשובה נהדרת – עם ישראל עוסקים בפרשת נסכים. חוזרים המרגלים מארץ ישראל – רבותי, מה אתם לומדים? הלכות חלה? לא רלוונטי! המצוה הזאתי רק בארץ ישראל, אין סיכוי שתכנסו לארץ ישראל.
לפיכך אמר הקב"ה – היות ושחזרו המרגלים מארץ ישראל, הם מצאו את עם ישראל עוסק בפרשת חלה ובפרשת נסכים, אמר הקב"ה – תכתוב את הפרשה הזאת בסמיכות, לפרשת מרגלים. דברי הירושלמי במסכת תענית.
הפרשה שבאה מיד לאחר הפרשת חלה ונסכים, זו פרשת עבודה זרה.
אומרת התורה(טו, כב) וְכִי תִשְׁגּוּ וְלֹא תַעֲשׂוּ אֵת כָּל הַמִּצְוֹת הָאֵלֶּה אֲשֶׁר דִּבֶּר ה' אל מֹשֶׁה – אם תעשו חטא בשוגג, שהתוצאה של החטא בשוגג הזה, פירושו, שתעברו על כל מצוות התורה.
שואל רש"י – איך יכל להיות חטא אחד, ששגית בו, ועברת על כל מצוות התורה?
אומר רש"י- וכי תשגו וגו'. בעבודת אלילים הכתוב מדבר, או אינו אלא באחת מכל המצות, תלמוד לומר את כל המצות האלה, מצוה אחת שהיא ככל המצות.
כותב הספורנו במקום - ולא תעשו את כל. המצות האלה אשר דבר ה' אל משה. מכיון שתשגו בעבודה זרה הנה אף על פי שתעשו כל פעולות המצות לא תעשו אותן המצות אשר דבר ה' אל משה כי הוא יתברך הקדים לכולן ידיעת אלהותו, באמרו אנכי ה' אלהיך וכן אמרו ז''ל המודה בעבודה זרה ככופר בכל התורה כולה.
וְכִי תִשְׁגּוּ וְלֹא תַעֲשׂוּ אֵת כָּל הַמִּצְוֹת הָאֵלֶּה, איזה מצוה אתה עובר עליה, ואתה עובר על כל התורה כולה? עבודה זרה.
הפסוק הבא מדבר על סנהדרין, שעיני העדה הורו, שמותר לעבוד עבודה זרה, ומביאים קרבנות. אומרת התורה :
(כד) וְהָיָה אִם מֵעֵינֵי הָעֵדָה נֶעֶשְׂתָה לִשְׁגָגָה וְעָשׂוּ כָל הָעֵדָה פַּר בֶּן בָּקָר אֶחָד לְעֹלָה לְרֵיחַ נִיחֹחַ לַה' וּמִנְחָתוֹ וְנִסְכּוֹ כַּמִּשְׁפָּט וּשְׂעִיר עִזִּים אֶחָד לְחַטָּת
אומר רש"י - אם מעיני העדה נעשתה לשגגה. אם מעיני העדה נעשתה עבירה זו על ידי שוגג, כגון ששגגו והורו על אחת מן העבודות שהיא מותרת לעבוד עבודת אלילים בכך: לחטת. חסר א', שאינו כשאר חטאות, שכל חטאות שבתורה הבאות עם עולה החטאת קודמת לעולה, שנאמר ואת השני יעשה עולה(ויקרא ה, י), וזו עולה קודמת לחטאת.
כאן, משום מה, בחטאת של הוראה בשגגה של הסנהדרין, מקדימים את העולה לפני החטאת, לכן כתוב חטאת חסר, כדי שתזכור – כתוב חטאת חסר(חטת), פירוש הדבר שמקדימים את העֹלה לפני החטאת.
בא הכלי יקר ושואל, למה זה שונה, מכל מקום שצריכים להביא חטאת ועֹלה, קודם כל מביאים את החטאת ואחרי זה עֹלה, כאן זה שונה. למה זה שונה?
אומר הכלי יקר יסוד נפלא, כדאי לקרוא אותו בפנים 7-8 שורות, אבל מאוד חשובות -... ובכל עבירה האדם חוטא במחשבה ובמעשה כי כל מעשה קדמה לו המחשבה כי אם יעשה בלא כוונה כלל אין זה נקרא שוגג אלא אונס, וע"כ כל חוטא צריך להביא ב' כפרות העולה על הרהור הלב, וחטאת על חטא המעשה, ואע"פ שכל הרהור קודם למעשה מ"מ המעשה קשה מן ההרהור שהרי לעולם אין הקב"ה מעניש על המחשבה אם לא יצאה מחשבתו לפועל כמ"ש(תהלים סו.יח) און אם ראיתי בלבי לא ישמע ה' אע"פ שגם על המעשה אינו מעניש כשהוא נעשה בלא מחשבה וכוונה כלל, מ"מ המעשה עיקר החטא ע"כ מביא תחילה חטאת להסיר העוון הגדול תחילה ואח"כ עולה להסיר עון ההרהור – כי אין הקב"ה מצרף מחשבה למעשה בעבירה, אלא אם כן נעשה המעשה. במצוה, הקב"ה מצרף מחשבה למעשה, אבל כאן הקב"ה לא מצרף. למה? כי אם לא נעשה המעשה בפועל, אז לא מחשיבים לו את המחשבה עצמה. ברגע שהאדם חוטא, אז יצאה העבירה עצמה לפועל. עכשיו העבירה עצמה, היא היותר חשובה, לכן הוא אומר, מקדימים את החטאת לגופו של מעשה, ואחרי זה אתה מביא את הקרבן עֹלה, לכפר על המחשבה.
אז ברגע שאדם חוטא, אומר הכלי יקר, אז היה כאן מעשה, אז אתה מביא חטאת. עֹלה אתה מביא על המחשבה, כי היא היתה קודם. קודם כל, אתה מכפר על גופו של מעשה, והיות ונעשה מעשה, אז היתה גם מחשבה, אז אתה צריך לכפר גם על המעשה וגם על המחשבה.
ממשיך הכלי יקר ואומר, שבעבודה זרה הדבר שונה - חוץ מבע"ז שנאמר בה(יחזקאל יד.ה) למען תפוש את בית ישראל בלבם. לפי שהמחשבה בע"ז הוא עיקר החטא כי זה דבר התלוי באמונת הלב וכל המעשים כקיטור, וזיבוח, וניסוך, והשתחויה, כולם טפלים אל המחשבה, וכן התחלת הסמ"ג, שלא להעלות במחשבה שיש אלוה אחר כו', ע"כ הוא מקדים עולה לחטאת כדי להסיר החטא הגדול תחילה והוא ההרהור אשר עליו באה העולה שנאמר(יחזקאל כ.לב) והעולה על רוחכם ואח"כ הקטן והוא המעשה
ולמה הקב"ה החסיר את האות א' מהמילה חטאת?
ממשיך הכלי יקר ואומר - וע"כ כתיב לחטת חסר א' כי הא' אות ראשונה ומספרה אחד מורה בכ"מ על אחדות של ראשון לכל נוצר יתברך, וזה החוטא בע"ז מכחיש אחדותו יתברך ואין אלהים מזימותיו וע"כ חסר א' בחטת לומר שחסרון האל"ף היינו חטאו כי הוא מדבר בע"ז, ובדבר זה נבדל ה' מכל ברואיו כי כולם בשתים במחשבה ובמעשה ואצל הקב"ה נאמר(איוב כג.יג) והוא באחד ומי ישיבנו ונפשו אותה ויעש. כי מיד כאשר יחשוב ה' על איזו דבר לעשותו מיד הוא עשוי כאשר אותה נפשו וחישב עליו לעשותו.
אם אלה הדברים, נוכל בע"ה להבין יסוד נפלא :
שימו לב לסדר הפרשה – מרגלים, נסכים, חלה, עבודה זרה.
שואלים חז"ל – למה נסמכה פרשת חלה ונסכים למרגלים?
או בגלל שעם ישראל אמרו, לא נכנס לארץ ישראל, נתן להם הקב"ה שתי מצוות, התלויות בארץ, או בגלל שהם היו אבלים, אמר הקב"ה – תן להם שתי מצוות, כי מאסו בארץ חמדה, או בגלל סיבה נוספת, ותכב אנחנו נראה את הסיבה.
אומר הירושלמי, כפי שהזכרנו, סיבה נוספת – היות ובשעה שחזרו המרגלים, עסקו בני ישראל, בנסכים וחלה, לכן זה נצמד.
עפ"י דברנו, יש כאן דבר נוסף – מיד לאחר מכן, באה התורה וכותבת פרשת עבודה זרה.
למה נסמכה פרשת עבודה זרה, לפרשת חלה ונסכים?
מיד אחרי פרשת חלה, מופיע אדם ששגג ועבד עבודה זרה. עיני העדה שראו והודו בעבודה זרה שמותר לעשות אותה. מה זה קשור לחלה?
שימו לב, למה שכתוב כאן במדרש –צ-מ-ר-מ-ו-ר-ת, אומר המדרש(ויקרא רבה, רשה ט"ו) - אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן לָמָּה נִסְמְכָה פָּרָשַׁת חַלָּה לְפָרָשַׁת עֲבוֹדָה זָרָה, לוֹמַר לָךְ, שֶׁכָּל הַמְקַיֵם מִצְוַת חַלָּה כְּאִלּוּ בִּטֵּל עֲבוֹדָה זָרָה, וְכָל הַמְבַטֵּל מִצְוַת חַלָּה כְּאִלּוּ קִיֵּם עֲבוֹדָה זָרָה.
רבותי, למה נסמכה פרשת עבודה זרה לפרשת חלה?
לומר לך, שאדם שבביתו מפרישים חלה, הוא מבטל בכך את העבודה זרה, ובבית שלא מפרישים חלה, כאילו מקיימים עבודה זרה.
רבותי, לא שמענו כזאת בישראל- אדם שלא מפריש תרומות ומעשרות, לא כתוב שכאילו קיים עבודה זרה. אדם שלא מפריש ביכורים, לא כתוב עליו כאילו עובד עבודה זרה.
בהפרשת חלה, אומרים חז"ל, אדם שרח"ל, בבית שלו לא מפרישים חלה, כשעושים את השיעור הדרוש(1.650 ק"ג), כאילו עובד עבודה זרה.
כל אחד שואל את עצמו – על מה ולמה עבודה זרה? איזה עוון נורא יש כאן, באי הפרשת חלה, שזה נחשב כאילו עובד עבודה זרה?
אם אנחנו נצרף לזה, את ההגהות מימוני, נימצא ברמב"ם(סוף הלכות זרעים) – חלה תרימו תרומה – ללמדך, שזכו ישראל להיכנס לארץ ישראל, כדי לקיים מצות חלה.
כל כניסתם לארץ ישראל, היתה לצורך קיום מצות הפרשת חלה.
כותב ההגהות מימוני – ותרי"ג גימטריה זו מצות חלה. ללמדך, שכל הזהיר במצות חלה, ומקיימה כראוי, כאילו קיים כל תרי"ג מצוות שבתורה.
אדם שמפריש חלה בבית, ביטל עבודה זרה, וקיים כל תרי"ג מצוות.
כל אחד שואל את עצמו – מה הפלא? זה לא שמירת שבת כהלכתה, שמי ששומר שבת כהלכתו, אפילו עובד עבודה זרה כדוֹר אנוש, מוחלים לו על כל העוונות. אתה מדבר על אישה שְלָשָה 1.650 ק"ג בצק, ב"ה שמה קמח עם מים, מגלגלת לבצק, מפרישה חלה, אומרת – הרי זו חלה – ביטלה כל העבודה זרה, קיימה כל התרי"ג מצוות.
חז"ל אומרים לנו, שהמצוה היחידה שנכנסו עם ישראל לארץ, היתה הפרשת חלה, ותרומות ומעשרות, אומרים חז"ל, רק אחרי 14 שנה. רק אחרי כיבוש וחילוק, רק אז חייבים בתרומות ומעשרות, אבל הפרשת חלה, איך שאתם נכנסים לארץ, מיד חייבים במצות הפרשת חלה.
נשאלת השאלה – למה מצות הפרשת חלה, חייבים מיד, ותרומות וביכורים רק לאחר 14 שנה?
שאלה נוספת שצריכה להישאל – כולנו יודעים שמצות הפרשת חלה, היא רק בארץ ישראל - בְּבֹאֲכֶם אֶל הָאָרֶץ מיד חייבים בהפרשת חלה.
אף עפ"י שכתוב, שאת המצוה הזאת צריכים לקיים בכניסה אל הארץ, אומר השולחן ערוך(יורה דעה סימן שכ"ב) – גם בחו"ל נוהגים בהפרשת חלה, שלא תשתכח תורת הפרשת חלה מישראל.
רבותי, למה לא חוששים מהפרשת תרומות ומעשרות? למה דוקא בחלה כולם חוששים?
אני לא רוצה להיכנס לעונשים, של מי שלא מפריש חלה. חז"ל אומרים, שמי שלא מפריש חלה, מביא קללה את תוך ביתו, כך כתוב במשנה באבות(ה, ח) - וְשֶׁלֹּא לִטּוֹל אֶת הַחַלָּה - רָעָב שֶׁל כְּלָיָה בָּאָה.
אם אנשים גמרו בדעתם, שלא להפריש את החלה, זה לא סתם רעב של בצורת, שיש על תרומות ומעשרות, אלא רעב של כליה בא לעולם.
הגמרא(מסכת שבת לב, ב) אומרת - ר' אלעזר בר' יהודה אומר בעון חלה אין ברכה במכונס ומארה משתלחת בשערים וזורעין זרעים ואחרים אוכלין שנאמר(ויקרא כו-טז) אף אני אעשה זאת לכם והפקדתי עליכם בהלה את השחפת ואת הקדחת מכלות עינים ומדיבות נפש וזרעתם לריק זרעכם ואכלוהו אויביכם אל תקרי בהלה אלא בחלה
רבותי, בואו נתקדם :
אם ככה, אדם שמקיים מצות הפרשת חלה, כאילו קיים כל תרי"ג מצוות, כאילו ביטל עבודה זרה, אומר הנביא – להביא ברכה אל ביתך.
אני רוצה להיכנס לעוד סוגיה אחת :
אומרת המשנה(מסכת שבת לא, ב) - עַל שָׁלשׁ עֲבֵרוֹת נָשִׁים מֵתוֹת בִּשְׁעַת לֵדָתָן, עַל שֶׁאֵינָן זְהִירוֹת בַּנִּדָּה וּבַחַלָּה וּבְהַדְלָקַת הַנֵּר.
שואלת הגמרא - מ"ט? למה הם מתות דוקא בשעת לידתן?
ואומרת - א''ר יצחק היא קלקלה בחדרי בטנה לפיכך תלקה בחדרי בטנה. אם היא לא שומרת על הלכות טהרה, אז בשעה שהיא יולדת, זה הזמן לבוא איתה חשבון.
שואלת הגמרא - תינח נדה חלה והדלקת הנר מאי איכא למימר? אמרת נידה, בסדר. אבל מה הקשר להפרשת חלה ולהדלקת הנר?
כדדרש ההוא גלילאה עליה דרב חסדא אמר הקב''ה רביעית דם נתתי בכם על עסקי דם הזהרתי אתכם ראשית קראתי אתכם על עסקי ראשית הזהרתי אתכם נשמה שנתתי בכם קרויה נר על עסקי נר הזהרתי אתכם אם אתם מקיימים אותם מוטב ואם לאו הריני נוטל נשמתכם
טוב, נו, בסדר. אבל נשאלת השאלה – למה המצוה הזאת נאמרת רק באישה? אם אדם לא נשוי, הוא גר לבד בבית, הוא מדליק נרות. אם אדם גר לבד, הוא לבד עושה חלות ומפריש חלה. אז למה נשים לבד מקבלות את העונש בשעת הלידה, למה זה עונש של נשים?
זו שאלה שרש"י חש בה, ורש"י אומר תשובה, והתשובה מושלמת, ע"י מדרש שמופיע בבראשית רבה - כדאמרינן בב''ר היא אבדה חלתו של עולם שעל ידה נטרד אדם הראשון שנתרם כחלה וכבתה נרו של עולם ושפכה דמו
אומר רש"י שתי דברים. אני אזכיר כאן דבר, שבעקבות השיעור משבוע שעבר התחדש לי, אבל היות ואנחנו מדברים פה, כדאי לחזור על הענין :
למי שזוכר, דיברנו בשבוע שעבר על הספר שנקרא שמע יעקב, שאומר, שבעצם במעמד הר סיני, פסקה זוהמתם של ישראל, ואישה לא צריכה יותר להדליק, כי החטא שלה ניגמר במעמד הר סיני, כך דיברנו.
אומר הספר שמע יעקב – לכן כשעם ישראל חטא בעגל, מי עשה את העגל?
אהרון הכהן, ובגלל זה בא עונש מוות.
אם בגלל זה בא עונש מוות, לכן אומר הקב"ה לאהרון הכהן בְּהַעֲלֹתְךָ אֶת הַנֵּרֹת מעכשיו אתה מדליק נרות!
מה נשארנו בשאלה? אם ככה, אז למה נשים מדליקות היום? למה אישה בליל שבת עדין צריכה להדליק נרות?
הבאנו מה שאמר הנחלת דן ממודז'יץ, שהביא יסוד נפלא - במה חלשה דעתו של אהרון?
חלשה דעתו של אהרון, שהוא לא היה בהבאת הדברים למשכן, אז ממילא לא התכפר לו. למה?
אני לא הבאתי תרומות, ולא עשיתי שום דבר למשכן, ולא הבאתי קרבנות – חלשה דעתו, שמא אני לא שייך בכלל, למושג הזה של מחילת עוון העגל.
אמר לו הקב"ה – שלך גדולה משלהם!
מה שלך גדולה משלהם?
שאתה מדליק ומטיב את הנרות.
אומר הנחלת דן ממודז'יץ – אז מה מונח כאן? מזה שאתה מדליק ומטיב את הנרות, מזה יש לך הוכחה שאתה לא היית בכלל בעגל. למה?
כמו שמשה רבינו לקח כיכר של זהב, וזרק אותו לתוך האש, ויצאה החוצה מנורה. לא כתוב ויעש משה, אלא כַּמַּרְאֶה אֲשֶׁר הֶרְאָה ה' אֶת מֹשֶׁה כֵּן עָשָׂה אֶת הַמְּנֹרָה.
מי עשה את המנורה? אומר המדרש – הקב"ה עשה.
אמר לו הקב"ה – מהמנורה מוכח, שלא עשית כלום. למה?
כי במנורה כתוב - כֵּן עָשָׂה אֶת הַמְּנֹרָה, לא כתוב אשר עשה משה. בא משה וזרק לאש, מזריקה לאש לא יוצא כלום!
אתה אומר, לקחת את כל הנזמים ולזרוק לתוך האש. אם זרקת לתוך האש, מזה יצא העגל- זו לא אשמתך. מהזריקה לאש לא יוצא כלום. מי אשם?
מיכה. הוא זרק את הטס של 'עלי שור' לאש, ומזה יצא העגל.
עפ"י זה, חשבתי אחרי השיעור לתרץ – נשארנו בשאלה, אז למה נשים מדליקות? עפ"י התירוץ של הנחלת דן, יש לנו תירוץ חדש, למה נשים אינם מדליקות – אם הקב"ה אומר לאהרון הכהן – אתה בְּהַעֲלֹתְךָ אֶת הַנֵּרֹת... למה?
כי זה סימן שאתה לא עשית בעגל שום דבר.
אף אישה לא חטאה בעגל, שנאמר וְאִשָּׁה בְכָל אֵלֶּה לֹא מָצָאתִי – אם אף אישה לא חטאה בעגל, אמר הקב"ה, עכשיו הם ידליקו את הנרות. למה?
הם את החטא הראשון שלהם כבר תיקנו, עכשיו למה הם מדליקות נרות? כדי לסמן, שהם לא היו בחטא העגל!
זה במאמר המוסגר, למה שדיברנו בשבוע שעבר כתוספת שהתחדשה, בס"ד, בעקבות השיעור.
אם ככה, נחזור בחזרה לדברי רש"י – אז למה העונש שלה מגיע בנר ובחלה?
אומר רש"י – היא איבדה חלתו של עולם(אדם הראשון נקרא חלתו של עולם) היא תפריש חלה, היא כיבתה נרו של עולם, היא תדליק נר.
אנחנו רוצים לראות מה הסוד שכתוב כאן, למה אדם הראשון נקרא חלתו של עולם, ולמה האישה מדליקה נר.
רבותי, בואו נתחיל בס"ד, נראה כמה יספיק לנו הזמן :
ישנה גמרא, ועל הגמרא הזאת ב"ה, אפשר לדבר שיעור שלם, ולא לגמור את הגמרא הזאת, אנחנו רק נשתמש בנקודה אחת מדברי הגמרא, כדי להסביר את הקשר שבין הפרשת חלה, לבין עבודה זרה :
הגמרא(סנהדרין ק"ב) אומרת, שרב אשי לימד את התלמידים שלו שיעור במסכת סנהדרין, והוא התחיל את המשנה הראשונה בפרק חלק, ואמר – כל ישראל יש להם חלק לעולם הבא, חוץ משלושה מלכים וארבעה הדיוטות. שלושת המלכים הם ירבעם אחאב ומנשה, וארבעת ההדיוטות הם בלעם, דואג, אחיתופל וגחזי.
איך בלעם ניכנס כאן לענין? סיפור בפני עצמו.
רב אשי גמר את השיעור, ואמר – מחר נמשיך לדבר בחברינו. מי אלו חברינו? שלשה מלכים וארבעה הדיוטות.
בלילה בא לו מנשה בחלום, ואמר לו – ממתי אני חבר שלך? מה אתה קורא לי – מחר נדבר בחברינו מנשה?
כל אחד שקורא את הגמרא הזאת, שואל את עצמו שאלה – מי אמר למנשה, שהוא ידבר עליך? אולי הוא רצה לדבר על אחאב ועל ירבעם?
מנשה היה בטוח, שעל ירבעם ועל אחאב, הוא לא קורא חברנו, למה?
כי חז"ל אומרים, שכל מי שמרגיש את עצמו מחובר לירבעם, עליו נאמר חבר הוא לאיש משחיט.
יוצא, שחברנו, הוא לא קרה לאחאב והוא לא קרא לירבעם, חז"ל אומרים עליהם, שהם לא עשו תשובה. על מנשה יש דעה, שהוא עשה תשובה.
אמר מנשה– אני רוצה לשאול אותך שאלה- תגיד לי, כשבוצעים את הפת, בשעת הברכה, מאיפה בוצעים אותה?
אמר לו– אני באמת לא יודע.
אמר לו מנשה – אתה לא יודע, ואתה קורא לי חברינו? חברים שלי יודעים הלכות מהסוג הזה.
אומר היד רמה – שלא תחשוב, שרב אשי לא ידע מאיפה בוצעים את הפת, הוא ידע מה שאומרת הגמרא, מאיפה שקדים בישולה. אבל הוא לא ידע, איפה זה קדים בישולה, אם זה למעלה או למטה.
אמר רב אשי – תגיד לי, ומחר אני אגיד את ההלכה בישיבה בשמך.
אמר לו מנשה – טוב. מֵהֵיכָא דְּקָדִים בִּישּׁוּלָא דְרִיפְתָא.
שואל אותו רב אשי – אתם כאלה חכמים, ואתם יודעים מאיפה בוצעים את הפת, איך יכל להיות שהלכתם לעבוד עבודה זרה??? תסביר לי!
אמר לו מנשה – תאמין לי, אם היית בדור שלנו, היית מרים את שיפולי גלימתך, ורץ לעבוד עבודה זרה. עד כאן דברי הגמרא.
רבותי, הגמרא הזאת היא פלא מופלא, מהתחלה עד הסוף. מאיפה ידע מנשה, שרב אשי לא יודע את ההלכה??
שאל שאלה – בינגו! יופי הוא לא יודע!
זאת אומרת שמנשה ידע, שהוא לא יודע את ההלכה הזאת.
רב אשי בא אליו ואומר לו – אם אתם כאלה חכמים, שאתה יודע מאיפה בוצעים את הפת, איך עבדתם עבודה זרה??
ואם הוא לא היה יודע, מאיפה בוצעים את הפת, היה מותר לו לעבוד עבודה זרה?! מה הוא שואל אותו?
מה הקשר בין זה שאתה חכם, לבין זה שאתה עובד עבודה זרה? אם אתה לא יודע את ההלכה, מותר לך לעבוד עבודה זרה?? איזה מן שאלה זאת??
רבותי, על השאלה הזאת עומדים כל המפרשים כולם, מי שרוצה יעיין בספר תורת חיים, של ר' אברהם שור, על מסכת סנהדרין, ויתר הרחבה מופיע בספר ופי יגיד תהילתך, ביאורים נפלאים בדברי הגמרא הזאת.
רבותי, אני רק רוצה לעסוק בנקודה אחת – למי ששם לב, הוא שואל את מנשה, למה עבדתם עבודה זרה, והשאלה ששואל אותו מנשה, אם הוא יודע מאיפה בוצעים את הלחם.
משמע, בצליל של האוזן, יש קשר בין עבודה זרה, לבין הענין שאתה יודע איפה לבצוע את הלחם.
אומרים לנו חז"ל – כל מי שלא מפריש חלה, כאילו עובד עבודה זרה.
שואל אותו רב אשי - תגיד, אם אתה יודע מאיפה בוצעים את החלה, איך עבדתם עבודה זרה??
משמע, שיש קשר בין הענין של הלחם, לבין הענין של עבודה זרה.
בואו ננסה להסביר את הדברים, לאט לאט, דבר דבור על אופניו :
חז"ל מלמדים אותנו, במדרש(בראשית רבה א')– בזכות שלושה דברים שנקראו ראשית, ברא הקב"ה את העולם :
רַב הוּנָא בְּשֵׁם רַב מַתְנָה אָמַר, בִּזְכוּת שְׁלשָׁה דְּבָרִים נִבְרָא הָעוֹלָם, בִּזְכוּת חַלָּה, וּבִזְכוּת מַעַשְׂרוֹת, וּבִזְכוּת בִּכּוּרִים, וּמַה טַּעַם, בְּרֵאשִׁית בָּרָא אֱלֹהִים, וְאֵין רֵאשִׁית אֶלָא חַלָּה, שֶׁנֶּאֱמַר(במדבר טו, כ): רֵאשִׁית עֲרִסֹתֵיכֶם, אֵין רֵאשִׁית אֶלָּא מַעַשְׂרוֹת, הֵיךְ דְּאַתְּ אָמַר(דברים יח, ד): רֵאשִׁית דְּגָנְךָ, וְאֵין רֵאשִׁית אֶלָּא בִּכּוּרִים, שֶׁנֶּאֱמַר(שמות כג, יט): רֵאשִׁית בִּכּוּרֵי אַדְמָתְךָ וגו'
העולם היה לו כדאי להבנות, בזכות שלושת המצוות האלה – ביכורים, חלה ומעשרות, הכל זה ראשית.
מה הענין בְ - ראשית?
כותב החינוך(מצוה י"ח) - משרשי מצוה זו. שרצה השם יתברך לזכותנו לעשות מצוה בראשית פריו, למען דעת כי הכל שלו, ואין לו לאדם דבר בעולם רק מה שיחלק לנו השם יתברך בחסדיו. ויבין זה בראותו, כי אחר שיגע האדם כמה יגיעות וטרח כמה טרחים בעולמו, והגיע לזמן שעשה פרי, וחביב עליו ראשית פריו כבבת עינו, מיד נותנו להקב''ה ומתרוקן רשותו ממנו ומכניסו לרשות בוראו.
הקב"ה רצה את כל הראשיות – ביכורים, חלה, תרומות ומעשרות, בן בכור, פטר חמור, פטר בהמה. כל דבר שהוא ראשית, הקב"ה רצה אותו.
אומרים חז"ל – בזה שאתה מוציא משלך, ונותן להקב"ה, אתה נותן לו את ההכרה, שהוא ראשון והוא אחרון. הכל שייך לו!
רבותי, אם ככה נוכל להבין :
רבותינו מגלים לנו שהאבות הקדושים, היו מקיימים מצות מעשרות, שנאמר(בראשית יד, כ) וַיִתֶּן לוֹ מַעֲשֵׂר מִכֹּל. יצחק קיים מעשר, שנאמר(בראשית כו, יב) וַיִּזְרַע יִצְחָק בָּאָרֶץ הַהִיא, וַיִּמְצָא בַּשָּׁנָה הַהִיא מֵאָה שְׁעָרִים. יעקב אבינו קיים מעשרות, שנאמר(בראשית כח, כב) וְכֹל אֲשֶׁר תִּתֶּן לִי עַשֵּׂר אֲעַשְּׂרֶנּוּ לָךְ.
האימהות הקדושות קיימו מצות הפרשת חלה, אומרים חז"ל(בראשית רבה ס') - כָּל יָמִים שֶׁהָיְתָה שָׂרָה קַיֶּמֶת הָיוּ דְּלָתוֹת פְּתוּחוֹת לִרְוָחָה, וְכֵיוָן שֶׁמֵּתָה שָׂרָה פָּסְקָה אוֹתָהּ הָרְוָחָה, וְכֵיוָן שֶׁבָּאת רִבְקָה חָזְרָה אוֹתָהּ הָרְוָחָה. וְכָל יָמִים שֶׁהָיְתָה שָׂרָה קַיֶּמֶת הָיָה בְּרָכָה מְשֻׁלַּחַת בָּעִסָּה, וְכֵיוָן שֶׁמֵּתָה שָׂרָה פָּסְקָה אוֹתָהּ הַבְּרָכָה, כֵּיוָן שֶׁבָּאת רִבְקָה חָזְרָה. כָּל יָמִים שֶׁהָיְתָה שָׂרָה קַיֶּמֶת הָיָה נֵר דּוֹלֵק מִלֵּילֵי שַׁבָּת וְעַד לֵילֵי שַׁבָּת, וְכֵיוָן שֶׁמֵּתָה פָּסַק אוֹתוֹ הַנֵּר, וְכֵיוָן שֶׁבָּאת רִבְקָה חָזַר. וְכֵיוָן שֶׁרָאָה אוֹתָהּ שֶׁהִיא עוֹשָׂה כְּמַעֲשֵׂה אִמּוֹ, קוֹצָה חַלָּתָהּ בְּטָהֳרָה וְקוֹצָה עִסָּתָהּ בְּטָהֳרָה, מִיָּד וַיְּבִאֶהָ יִצְחָק הָאֹהֱלָה.
רבותי, נחזור בחזרה לקרבן הראשון בבריאה, לא של אדם הראשון, אלא קרבנם של קין והבל – קין הביא מפרי האדמה, הבל הביא מבכורות צאנו.
אומרים חז"ל – למה קרבנו של הבל התקבל, וקרבנו של קין לא? כי הבל הביא מבכורות צאנו. הוא תפס את הענין של הבכורה, ואמר – אני נותן לקב"ה את הראשון.
קין לא הביא מבכורות. מאיפה הוא הביא?
אומרים חז"ל – מן הַסְּיָיפוֹת. הוא אכל בעצמו ראשון, וכשהוא גמר הוא נתן לקב"ה.
אומרים חז"ל במדרש(בראשית רבה כ"ב) - וַיָּבֵא קַיִן מִפְּרִי הָאֲדָמָה מִנְחָה לַה'(בראשית ד, ג), מִן הַפְּסוֹלֶת, משל לְאָרִיס רַע שֶׁהָיָה אוֹכֵל אֶת הַבַּכּוּרוֹת, וּמְכַבֵּד לְבַעַל הַשָֹּׂדֶה אֶת הַסְּיָיפוֹת.(בראשית ד, ד): וְהֶבֶל הֵבִיא גַּם הוּא מִבְּכֹוֹרוֹת צֹאנוֹ וּמֵחֶלְבֵיהֶן
בספר המאור שבתורה(פרשת כי-תבוא), הוא מסביר מדוע קין, נתן לו את הַסְּיָיפוֹת והבל נתן את הבכורות.
אומר הספר המאור שבתורה יסוד נפלא ביותר – קין הרגיש שהוא עובד אדמה. אם הוא עובד אדמה, אז הוא הרגיש – אני עובד, אני נוטע, אני חורש, אני מנקש, אני עושה פעולות! נכון גם הקב"ה עושה – הוא מוריד גשם, הוא עושה רוח, הוא מביא שמש.
אמר קין – אבל גם אני עושה! אני עושה והוא עושה! אז אנחנו שותפים!
אם אנחנו שותפים, אמר קין, אז אני לוקח ראשון והוא לוקח שני, לכן הביא לו מן הַסְּיָיפוֹת, הביא לו את הסוף, והוא לקח את ההתחלה.
הבל אמר – אני לא עושה כלום. יש ולדות והוולדות מתרבים, אני לא שר להם שירים והם מתרבים, הם מתרבים, כי הקב"ה מרבה אותם. אם ככה, אז הכל של הקב"ה!
נתן לו הבל מן הבכורות. אם אתה בעל הבית, אז תיקח אתה ראשון!
רבותי, הגענו לנקודה, נתחיל לקשור קצוות :
כשאדם רואה תאנה שבכרה, הוא קושר עליה גמי ואומר – זה של הקב"ה.
אחרי זה, לאחר שהוא מביא את כל הפירות הביתה, הוא מפריש תרומות ומעשרות.
אחרי זה הוא אוכל את הפירות, הוא לא צריך לעשות שום פעולה כדי לאכל אותם – לוקח את הפרי, מקלף את הקליפה, מברך בורא פרי העץ, שהחיינו ואוכל!
אין לו שום פעולה אחרי זה. אין חשש, שהוא ייחס משהו לעצמו, אחרי שהוא שם על זה גמי, ואמר הרי זה ביכורים והפריש תרומות ומעשרות.
אומרים חז"ל – זה לא ככה, בחיטה ושֹעורה. מה יש בחיטה ושֹעורה?
בחיטה ושֹעורה, ישנם מלאכות לאחר שהאדם גמר את הכל. מהם המלאכות?
אדם גמר את החיטה, ומכניס אותה הביתה. כדי להגיע לפת לחם, כדי להכניס אותו לפה, הוא צריך להיות זורה, דש, מנפה, לש ואופה.
כותב מר"ן הבית יוסף – למה מניחים עשר אצבעות על החלה לפני שבוצעים אותה?
וכותב – כנגד עשר מצוות התלויות בפת – חרישה(לא תַחֲרוֹשׁ בְּשׁוֹר וּבַחֲמוֹר יַחְדָּיו), זריעה(שָׂדְךָ לֹא תִזְרַע כִּלְאָיִם), דישה(לֹא תַחְסֹם שׁוֹר בְּדִישׁוֹ), לקט, שכחה, פאה, תרומה, מעשר ראשון וחלה.
אומר הבית יוסף – זו הברכה היחידה מכל הברכות, שיש בה עשר תיבות. שהכל נהיה בדברו -9, בורא מיני מזונות –9, בורא פרי העץ -9, בורא פרי האדמה – 9, הברכה היחידה שיש בה עשר תיבות – המוציא לחם מן הארץ. למה?
עשר מלאכות – עשר תיבות.
אדם כבר הביא את החיטים הביתה, הוא לא יכל לקחת חיטים ולכסוס אותם, כדי לאכל.
אדם רוצה לאכול לחם, הוא לא יכל לקחת ולאכל! צריך לטחון, לזרות וכו', עד שהבן-אדם זוכה לאכל.
אומרים רבותינו – תשמע, כאן יש חשש גדול. מהרגע שהוא הביא את זה הביתה, כביכל אין התערבות כבר של הקב"ה. הכל הוא עושה.
כל זמן שזה בשדה, אז הוא מגיע להכרה שהקב"ה נותן גשם, ונותן שמש ונותן רוח, כשזה בא הביתה, הכל הוא עושה כבר. מה הוא עושה?
הוא זורה, הוא דש, הוא טוחן והוא מנפה והוא לש והוא אופה.
יכל לבוא אדם ולהגיד – אחח, כוחי ועוצם ידי, עשה לי את החייל הזה. אני עשיתי!
אתה עשית?! אומר הקב"ה – תשמע, החשש הזה, של כוחי ועוצם ידי, הוא חשש איום ונורא! שכל האומר כוחי ועוצם ידי, יגיע בסופו של דבר לעבודה זרה. לכן תזהר מאוד, שלא תגיע לעבודה זרה.
מה עשה הקב"ה, כדי שחס וחלילה לא נידבק בעבודה זרה?
תיקח חתיכה מהקמח ותפריש אותה.
מה יהיה כתוצאה מזה?
תזכור את הקב"ה, שזה לא אתה!
אם זה לא אתה, אתה זוכר את הקב"ה.
אומרים חז"ל, שכל מי שמפריש חלה, מבטל עבודה זרה, וכל מי שאינו מפריש, כאילו מקיים עבודה זרה!
אם אתה לא מפריש חלה, פירוש הדבר, שאתה אומר – כוחי ועוצם ידי, עשה לי את החייל הזה, אז זה עבודה זרה!
אם זה עבודה זרה, ואתה לא מפריש, אומרים חז"ל – כמוהו, כמקיים עבודה זרה. אם אתה מפריש חלה, אתה מבטל עבודה זרה.
שואל מנשה את רב אשי – תגיד, מאיפה בוצעים את הפת?
רב אשי בכלל לא הבין מה הוא שואל אותו. למה?
למה זה נפקא מינה, למה בוצעים את הפת? איפה זה נפקא מינה?
זה נפקא מינה לאדם שהולך לברך, מפני כבוד הברכה, כך כותב מר"ן המחבר – מפני כבוד הברכה, צריך לדעת איפה לבצוע את הלחם. אם ממקום שהוא מזהיב, או מקום שזה נורמל, דקדים בישולה או דקרים בישולה, למה זה נפקא מינה?
זה נפקא מינה לברכה.
שואל רב אשי – אני לא מבין, מה אתה קשור לברכה?
בזמן מנשה לא ברכו לפני האוכל. הברכה לפני האוכל, היתה תקנת חכמים, בזמן מנשה זה לא היה.
גמרא במסכת ברכות(בתחילת פרק כיצד מברכין) – אם לפני האוכל הוא מברך, אחרי האוכל, על אחת כמה וכמה.
בזמן מנשה ברכו רק לאחר האוכל ואכלת ושבעת וברכתך את ה' אלהיך.
בא מנשה ואומר – תגיד, מאיפה בוצעים את הפת?
מה זה משנה לך??
לנו זה משנה, כי אנחנו מברכים את הברכה, אז אנחנו צריכים לדעת איך לברך – מקדים בישולה או מקרים בישולה, אבל אתה מנשה, לא ברכת לפני האוכל, בזמנך עדין לא היו חייבים בזה! אז מה זה משנה לך, מאיפה בוצעים את הפת?!
אמר לו מנשה לרב אשי – אני רוצה להגיד לך- בתקופתנו, לא היינו מזיזים יד או רגל, בלי לחשוב מה יהיה לקב"ה מזה.
בכל פעולה היינו חושבים – תגיד, לקב"ה יהיה נחת רוח מזה או לא? שלקחנו לחם, לא ברכנו המוציא לחם מן הארץ עשר תיבות, אבל הרגשנו, שהיינו אוכלים לחם – תודה רבה ריבונו של עולם, שנתת לנו לאכל לחם. אמרנו תודה רבה, גם בלי נוסח של ברכה.
אומר לו רב אשי – אני לא מבין, אם אתם הייתם כאלה, שעל כל צעד הייתם חושבים איפה לקב"ה יש יותר נחת רוח, וגם כאשר היית לוקח חלה וחושב – ריבונו של עולם, מאיפה יהיה לך יותר נחת רוח שאני אקח את החלה? אם הגעתם לרמה של חשיבה כזאת בקב"ה, תסביר לי דבר אחד – א-י-ך ע-ב-ד-ת-ם ע-ב-ו-ד-ה ז-ר-ה???
אם אתם אנשים שלא מזיזים יד, מבלי לחשוב על הקב"ה, אז איך יכל להיות אנשים שמשתחווים לעבודה זרה??
אמר לו מנשה – אין קשר. אנחנו היינו דבוקים בעבודה זרה, בגלל יצר של עבודה זרה.
אנחנו לא הזזנו יד או רגל, מבלי לחשוב על הקב"ה. שאלת למה עבדנו עבודה זרה??
כי היה לנו יצר של עבודה זרה. אתה לא יודע מה עשו אנשי כנסת הגדולה, כדי לבטל עבודה זרה – שלושה ימים התענו, כדי לבטל את היצר של עבודה זרה, ומאיפה הוא יצא לבסוף?
מבית קדשי הקדשים, כמו גור של אש! כך אומרת הגמרא ביומא. משם יוצא היצר של עבודה זרה!
רבותי, אם ככה נוכל להבין יסוד נפלא :
בא רש"י ואומר – אתה יודע למה אישה מפרישה חלה ולמה היא מדליקה נר?
ועונה – היא כיבתה חלתו של עולם, היא תפריש חלה. היא כיבתה נרו של עולה?! היא תדליק נר.
רבותי, למה קוראים לאדם, חלתו של עולם?
למה לא קוראים לו בורקס של העולם, למה לא תפוח של העולם, הדובדבן של העולם, למה חלתו של עולם?
אומר המהר"ל(נתיב התורה אות א', ביאורי אגדות גמרא מסכת קידושין) – הקב"ה ברא את האדם כמו שאישה עושה עוגה. הקב"ה לקח עפר ושם לתוכו מים, ועשה עיסה מעפר.
הגמרא במסכת סנהדרין אומרת – שעה ראשונה עלה במחשבה, שעה שניה נתייעץ עם מלאכי השרת ושעה שלישית קיבץ עפרו, אומרים חז"ל, מכל העולם ושעה רביעית גיבלו. מה זה גיבלו? גיבל את הבצק.
הקב"ה עשה גם בהמות בצורה הזאת, לקח אותם עפר מאדמה. אז למה נקרא האדם חלתו של עולם?
אומר המהר"ל – כי הקב"ה את כולם ברא מהבצק אשר מעפר ומים, אבל את כל מה שהוא ברא בצק, הוא לקח חתיכה ועשה אותה קודש! בדיוק כמו שהאישה מפרישה – חתיכה בצק ועושה אותה קודש.
מי הבצק שעשה אותה קודש?
האדם הוא הבצק, שהקב"ה קידש אותו.
עשיתי היפופוטם וחזיר ופיל וג'ירפה, עשיתי עפר מן האדמה, מבצק, אבל אני מפריש חלה. מי זה החלה?
אדם הראשון הוא חלתו של עולם.
הקב"ה לקח את האדם ואמר לו - אתה חלה שלי מכל העולם! אתה קדוש מכל העיסה הזאת!
מכל מה שיש בבריאה, אתה קדוש!
ברגע שהאישה החטיאה אותו, אומרים חז"ל – היא טימאה חלתו של עולם.
האדם נקרא חלה, כי הקב"ה הפריש אותו לקדושה.
היא כיבתה נרו של עולם, לכן היא מדליקה נר.
אם ככה רבותי, נוכל להבין יסוד נפלא ביותר :
חז"ל אומרים, ודיברנו על זה בעבר, בשעה שהאישה חטאה ושמעה לקול הנחש, שאמר לה – כדאי לך לאכל מעץ הדעת. את יודעת למה הקב"ה לא מרשה לכם לאכל מעץ הדעת? כי מן העץ הזה הוא אכל וברא עולמות. כל הכוח שלו, שהוא בורא עולמות, נובע מהאכילה של העץ הזה.
אומרים חז"ל בזוהר הקדוש, מופיע במדרשים – ברגע שאדם אכל מעץ הדעת, סביב החטא הזה היו שלושת העברות החמורות ביותר בתורה – עבודה זרה, גילוי עריות ושפיכות דמים.
גילוי עריות – אומרת הגמרא(שבת קמ"ו) הַנָּחָשׁ הִשִּׁיאַנִי וָאֹכֵֽל. הִשִּׁיאַנִי, אומרים חז"ל, לשון נישואים.
הנחש בא על חוה, אומרת הגמרא, והתיל בה זוהמה.
כתוצאה מהחטא הזה, נגרם מוות לעולם.
מוות לעולם זה שפיכות דמים.
היה כאן עוון נוסף של עבודה זרה - אומרת הגמרא(מסכת סנהדרין) -אדם הראשון, כופר היה, למה?
אם אדם הראשון מאמין, שמן העץ הזה הקב"ה אכל וברא עולמות, אם אתה מאמין באיוולת הזאת, שהוא אכל מן העץ וברא עולמות, ולכן הוא לא מרשה לך לאכל ממנו, למה?
כי כל אומן שונא בני אומנותו. אז אם אתה מאמין בזה, זה עבודה זרה. למה?
כי אף אחד לא היה כאן, לפני הקב"ה - הוא ראשון והוא אחרון, ושום דבר אין מבלעדי הקב"ה!!!
ואם אתה מאמין שהיה כאן עץ קודם, פירוש הדבר, שאתה כופר בעיקר.
אז איזה עוונות היו כאן?
גילוי עריות, עבודה זרה ושפיכות דמים. מי אשם??
הנחש פיתה את חוה, בא על חוה, הרג את האדם, וענין של כפירה.
אומרים המפרשים – נתן לה הקב"ה שלוש מצוות, כדי לתקן את שלושת העוונות. מה נתן לה?
נתן לה את איסור הנידה, כדי לתקן את הַנָּחָשׁ הִשִּׁיאַנִי וָאֹכֵֽל. חטא של גילוי עריות.
נתן לה להדליק נר, כדי לתקן את הענין של שפיכות דמים. את כיבית נרו של עולם, את תדליקי נרו של עולם.
יש עוד עוון אחד – עבודה זרה. מה מתקן את העבודה זרה?
אומר הקב"ה – את תפרישי חלה. מה קשור הפרשת חלה לעבודה זרה?
היות והיא נתנה לאדם הראשון ואמרה לו – מן העץ הזה אכל וברא עולמות – עבודה זרה. מה התיקון??
הפרשת חלה.
למה נסמכה הפרשת חלה, לענין עבודה זרה? אומר המדרש(פרשת תזריע), שכל המפריש חלה, ככופר בעבודה זרה, וכל אדם שלא מפריש חלה, כאילו עובד עבודה זרה.
אם ככה רבותי, שימו לב למבנה של פרשת שלח - היא נפתחת בפרשת המרגלים, שאלנו חטא המרגלים, בגלל זה מגיע עונש כליה לעם ישראל?? מה קרה?? לשון הרע, על זה מתים??
וענינו - נִתְּנָה רֹאשׁ וְנָשׁוּבָה מִצְרָיְמָה – רצו לעבוד עבודה זרה. וּבְיוֹם פָּקְדִי – את חטא המרגלים וּפָקַדְתִּי – את חטא העגל – זה עבודה זרה וזה עבודה זרה.
הפרשה מסתיימת בעבודה זרה. אדם שוגה ועובד עבודה זרה – עיני העדה טעו, והורו עבודה זרה, ובתווך, יש לנו שתי מצוות – נסכים והפרשת חלה.
מה הפרשת חלה?
עם ישראל חטא. במה הוא חטא?
עם ישראל חטא בזה שהם אמרו נִתְּנָה רֹאשׁ וְנָשׁוּבָה מִצְרָיְמָה – עבודה זרה. תבואו לארץ ישראל, ותתקנו את העבודה זרה, איך?
הפרשת חלה. שלא תגידו כוחי ועוצם ידי, עשה לי את החייל הזה.
לפיכך יש לנו עבודה זרה לפנינו ועבודה זרה אחרינו, לומר לנו, שזה הענין של הפרשת חלה. הפרשת חלה בא להציל את עם ישראל מעבודה זרה.
אומרים חז"ל – חטאו בראש, שנאמר נִתְּנָה רֹאשׁ וְנָשׁוּבָה מִצְרָיְמָה. לקו בראש, שנאמר וכל ראש לחולי – חרבן בית המקדש, ובע"ה יהיה תיקון לראש כשכולנו נקבל פני משיח צדקנו במהרה בימינו אמן ואמן!!!
.jpg?id=18205693)
תזכו למצוות עם שפע ברכה והצלחה.