בס"ד
פרשת מטות-מסעי – הרב ברוך רוזנבלום שנת תשע"ג.
פרשת השבוע שנקרא בע"ה בשבת זו, פרשת מטות-מסעי שנת תשע"ג. אנחנו נמצאים בשבת השניה מתוך תלתא דפורענותה, והשבת קוראים שתי פרשיות מחוברות מטות-מסעי.
השבת חודש מברכין, חודש אב. משנכנס אב, ממעטין בשמחה.
היום בע"ה, אנחנו רוצים לעסוק בנושא אחד, והוא בקשת בני גד ובני ראובן, לנחלה בעבר הירדן, אבל לפני שנגיע אל עיקר הנושא, נקדים כמה הקדמות קצרות.
בפרשת השבוע, מחולקת הפרשה לשלושה נושאים:
הנושא הראשון, הוא פרשת נדרים. מקדישה התורה 17 פסוקים לדבר על נושא נדרים.
מיד לאחר מכאן, עוסקת התורה במלחמת מדין. ישנם 54 פסוקים בנושא.
הנושא השלישי, הוא הנושא של בקשת בני גד ובני ראובן, 40 פסוקים עוסקת התורה בבקשתם לנחלה בעבר הירדן.
כמובן, שאם הפרשה הזאת כוללת שלושה נושאים, אז כל אחד שואל את עצמו – מה הקשר בין פרשת נדרים למלחמת מדין ולבקשת בני גד ובני ראובן לנחלה בעבר הירדן?
לפני כמה שנים, נתנו שיעור על הסמיכות של פרשת נדרים למלחמת מדין, ואני לא רוצה לחזור על דברים שעסקנו בהם.
היום נעסוק בנושא של בקשת בני גד ובני ראובן, רק נקדים לזה את הסמיכות למלחמת מדין.
מלחמת מדין, עליהם מצאתי פסוק בשיר-השירים, שחז"ל בשיר-השירים דורשים על הפסוק הזה את מלחמת מדין:
בשיר-השירים (פרק ד, ב) אומר שלמה המלך - שִׁנַּיִךְ כְּעֵדֶר הַקְּצוּבוֹת שֶׁעָלוּ מִן הָרַחְצָה שֶׁכֻּלָּם מַתְאִימוֹת וְשַׁכֻּלָה אֵין בָּהֶם
אומר המדרש (שיר-השירים רבה, פרק ד, ג) - אָמַר רַבִּי חֲנַנְיָה בַּר יִצְחָק בִּשְׁנֵים עָשָׂר אֶלֶף הָלְכוּ לְמִלְחֶמֶת מִדְיָן. שֶׁעָלוּ מִן הָרַחְצָה, רַבִּי הוּנָא אָמַר שֶׁלֹא הִקְדִּים אֶחָד מֵהֶן תְּפִלִּין שֶׁל רֹאשׁ לִתְפִלִּין שֶׁל יַד, שֶׁאִלּוּ הִקְדִּים אֶחָד מֵהֶן תְּפִלִּין שֶׁל רֹאשׁ לִתְפִלִּין שֶׁל » יַד לֹא הָיָה משֶׁה מְשַׁבְּחָן וְלֹא הָיוּ עוֹלִין מִשָּׁם בְּשָׁלוֹם, הֱוֵי אוֹמֵר שֶׁהָיוּ צַדִּיקִים בְּיוֹתֵר.
כל אחד שואל את עצמו שאלה – מה הקשר, בין מלחמת מדין, לאי הקדמת תפילין של ראש לתפילין של יד?
מה הגדולה של בני האדם, שלא מקדימים תפילין של ראש לתפילין של יד?
ידוע לכולם, שאם חס וחלילה, אדם מכניס את ידו לתוך שקית התפילין ומוציא בטעות תפילין של ראש, הוא לא מניח תפילין של ראש, אלא שם אותם בצד, ומניח קודם כל תפילין של יד, כיון שאין מעבירים על המצוות, שנאמר וְהָיָה לְךָ לְאוֹת עַל יָדְךָ וּלְזִכָּרוֹן בֵּין עֵינֶיךָ, אז קודם מניחים של יד ואחר-כך של ראש.
אומרים חז"ל – אלו שיצאו למלחמת מדין, לא הקדימו תפילין של ראש לתפילין של יד. הם הניחו את זה כסדרם. שאם אחד לא היה מניח כסדרם, לא היה חוזר בשלום מן המלחמה.
כל אחד שואל את עצמו – מה הגדולה בכך? אני מבין, שאם יגידו – האדם הזה לא דיבר לשון הרע מעולם, אז זאת גדולה, אבל שלא הקדים תפילין של ראש לתפילין של יד, מה הגדולה בכך? ובכלל, למה שבכלל תקדים תפילין של ראש לשל יד?
ודאי שהדבר הזה צריך ביאור.
מצאתי, מי שמאיר את הדברים, בספר נתיבות שלום, של האדמו"ר מסלונים ששואל – מה המדרש מוצא, בבני גד ובני ראובן, שלא הניחו תפילין של ראש לפני תפילין של יד?
והתשובה שהוא עונה היא – כי ליהודי יש בגוף שני מבצרים - מבצר אחד זה הראש, ששם נמצא המוח, והמבצר השני זה הלב.
המבצרים האלה שולטים על כל הבן-אדם כולו, ולכן אומר הנתיבות שלום מסלונים, אנחנו אומרים ב- "לשם יחוד" לפני הנחת התפילין "שציוונו להניח על היד שהיא כנגד הלב, לשעבד בזה תאוות לבנו ומחשבותינו לעבודתו יתברך שמו, ועל הראש כנגד המוח, שהנשמה שבמוחי עם שאר חושי וכוחותי כולם יהיו משועבדים לעבודתו יתברך שמו.
אומר הנתיבות שלום – ע"י מצוות הנחת תפילין, מוסר האדם לקב"ה את הלב ואת המוח, שזה עיקר השלטון על עצמו וזה העיקר של מצות תפילין, לשעבד את הלב ולשעבד את המוח, לעבודתו יתברך שמו.
ממשיך הנתיבות שלום – דוקא במדין, חזרו מן המלחמה אלה שלא הניחו תפילין של ראש לפני תפילין של יד, זה לא נאמר לא במלחמת סיחון ועוג ולא בשום מלחמה אחרת, רק במלחמת מדין, למה?
כי המדינים ביחד עם המואבים, פעלו לפגוע בעם ישראל, בשתי המבצרים האלה, גם בלב וגם במוח. אז מה הם עשו?
החטיאו את עם ישראל בזנות, עם בנות מואב ומדין וחוץ מזה, החטיאו את עם ישראל בעבודה של פעור, שזה עבודה זרה.
הזנות, אומר הנתיבות שלום, פוגעת בלב.
כתוב במצות ציצית - וְלֹא תָתוּרוּ אַחֲרֵי לְבַבְכֶם וְאַחֲרֵי עֵינֵיכֶם – אם אתם מסתכלים עם העיניים, העיניים משוטטות ורואות דברים, זה גורם לרצון לחטוא רח"ל, וזה פוגע בלב. זה נקודה אחת.
הנקודה השניה, זה פוגע במוח, זה עבודה זרה, זה שאלות של אמונה.
אומר הנתיבות שלום –במה שהציע בלעם לעשות, שהציע לפגוע בעם ישראל גם במוח וגם בלב. הפגיעה הראשונה, אמר בלעם לבלק ''אלוהיהם של אלו שונא זימה" ואם הוא שונא זימה, אז תחטיא אותם בזנות, ואם תחטיא אותם בזנות, תוכל אחרי זה לשלוט עליהם.
אז הפגיעה הראשונה, היתה בליבותיהם של ישראל, זה חטא הזנות.
חוץ מזה, הלכו בנות מואב ומדין, והחטיאו את עם ישראל בפעור.
פעור זה עבודה זרה, אז היתה פגיעה במוח.
אומר הנתיבות שלום מסלונים – אם הפגיעה היתה גם בלב וגם במוח, אז התיקון צריך להיות גם בלב וגם במוח, לא שהתיקון יהיה במוח ואחרי זה בלב, הסדר הוא – הלב ואחרי זה המוח.
לכן, כמו שבלעם רצה לקלקל את ישראל בזנות ואחרי זה בעבודה זרה, זו היתה התוכנית שלו, אז גם התיקון צריך להיות בצורה כזאת – קודם כל תפילין של יד, לשעבד את הלב, ואחרי זה תפילין של ראש, לשעבד את המוח.
ושני הדברים האלה, שזה תפילין של יד ותפילין של ראש, נועדו לשעבד את הלב ואת המוח, לעבודתו יתברך שמו, וזה התיקון לעוון השיטים, שהיה שמה גם זנות וגם עבודה זרה. אלה דברי הנתיבות שלום מסלונים.
לאחר היסוד הנפלא שלו, הייתי רוצה להתחבר לרעיון נוסף,על הפסוק שמופיע בפרשת וזאת - הברכה:
בפרשת וזאת-הברכה, אומר משה רבינו לשבט גד (לג, כ) וּלְגָד אָמַר בָּרוּךְ מַרְחִיב גָּד כְּלָבִיא שָׁכֵן וְטָרַף זְרוֹעַ אַף קָדְקֹד
אומר רש"י - ברוך מרחיב גד. מלמד, שהיה תחומו של גד מרחיב והולך כלפי מזרח
כלביא שכן. לפי שהיה סמוך לספר, לפיכך נמשל כאריות, שכל הסמוכים לספר צריכים להיות גבורים
מאיפה יודעים שהוא היה גיבור?
וְטָרַף זְרוֹעַ אַף קָדְקֹד הרוגיהם היו ניכרין, חותכים הראש עם הזרוע במכה אחת.
אומר כר' יוסף בכור שור – זה לא ששבט גד היו הורגים את הראש יחד עם היד, אלא הם היו הורגים את היד ביחד עם הראש. המכה לא היתה מכיון מעלה לכיון מטה, אלא ממטה למעלה, שנאמר וְטָרַף זְרוֹעַ אַף קָדְקֹד
שואל הגאון מוילנה (קול אליהו, פרשת וזאת-הברכה) – מה הענין הזה, שהקב"ה נתן לשבט גד, כוחות כאלה חזקים? מה מונח בזה?
אומר הגאון מוילנה – הגמרא במסכת מנחות אומרת, שאדם שלא יוצא למלחמת הרשות, הוא אדם הירא מעברות שבידו.
שואלת הגמרא – מי זה הירא מעברות שבידו? זה השׂח בין תפילין של יד לתפילין של ראש.
יוצא, שאדם ששׂח מחייב את עצמו בברכה נוספת, ולכן בני גד ובני ראובן, אומר הגאון מוילנה, היו כאלה שהקפידו שלא להשׂיח בין תפילין של יד לתפילין של ראש, והיות וזאת היתה קפידה, נתן להם הקב"ה מידה כנגד מידה, שהם יכלו לשלוט על האויבים בצורה הזאת.
מה היתה הצורה?
וְטָרַף זְרוֹעַ אַף קָדְקֹד – הם נתנו מכה לזרוע ביחד עם הקדקד, שזה מסמל שלא היה בניהם הפסק, בין תפילין של יד לתפילין של ראש, וזה היה כתגמול על כך, במידה כנגד מידה, שהם לא הפסיקו בין תפילין של יד לתפילין של ראש.
אם אלה הדברים, הייתי רוצה לחבר את הדברים שאמרנו, עם הנתיבות שלום מסלונים:
אומר הנתיבות שלום מסלונים – במלחמת מדין היו כאלה שמעולם לא הניחו תפילין של ראש לפני תפילין של יד. אם ככה יוצא, שהמעלה שלהם, שהם תמיד הניחו כסדרו.
אם ככה, נוכל להבין את הבקשה של בני גד ובני ראובן, בסמיכות של מלחמת מדין.
שאלנו – למה נסמכה מלחמת מדין לבקשת בני גד ובני ראובן?
והתשובה – כמו שבמלחמת מדין, לא הקדימו של ראש לפני של יד, גם לשבט גד היתה את המיוחדות הזאת, שמעולם לא הקדימו של ראש לשל יד, ולכן הם זכו לְ - וְטָרַף זְרוֹעַ אַף קָדְקֹד.
אלה הדברים שניסיתי לחבר, עפ"י הדברים של הנתיבות שלום מסלונים.
אם ככה רבותי, נוכל להתחיל את השיעור:
התורה מקדישה חמישה פסוקים, לבקשת נחלה בעבר הירדן לבני גד ובני ראובן
בואו נקרא את הפסוקים האלה, כי על זה מתבסס כל השיעור:
אומרת התורה - (לב, א) וּמִקְנֶה רַב הָיָה לִבְנֵי רְאוּבֵן וְלִבְנֵי גָד עָצוּם מְאֹד וַיִּרְאוּ אֶת אֶרֶץ יַעְזֵר וְאֶת אֶרֶץ גִּלְעָד וְהִנֵּה הַמָּקוֹם מְקוֹם מִקְנֶה (ב) וַיָּבֹאוּ בְנֵי גָד וּבְנֵי רְאוּבֵן וַיֹּאמְרוּ אֶל מֹשֶׁה וְאֶל אֶלְעָזָר הַכֹּהֵן וְאֶל נְשִׂיאֵי הָעֵדָה לֵאמֹר (ג) עֲטָרוֹת וְדִיבֹן וְיַעְזֵר וְנִמְרָה וְחֶשְׁבּוֹן וְאֶלְעָלֵה וּשְׂבָם וּנְבוֹ וּבְעֹן (ד) הָאָרֶץ אֲשֶׁר הִכָּה ה' לִפְנֵי עֲדַת יִשְׂרָאֵל אֶרֶץ מִקְנֶה הִוא וְלַעֲבָדֶיךָ מִקְנֶה
פתאום יש כאן הפסקה.
שואל האברבנאל – איזה הפסקה?! הפסוק הבא, זה אותו המשך.
(ה) וַיֹּאמְרוּ אִם מָצָאנוּ חֵן בְּעֵינֶיךָ יֻתַּן אֶת הָאָרֶץ הַזֹּאת לַעֲבָדֶיךָ לַאֲחֻזָּה אַל תַּעֲבִרֵנוּ אֶת הַיַּרְדֵּן
אומר האברבנאל - כאן היתה צריכה להיות הפסקה. למה יש הפסקה אחרי ארבעה פסוקים?
ההפסקה היתה צריכה להיות אחרי הבקשה שלהם.
אנחנו רוצים לעבוד קצת על הפסוקים הללו, ולנסות ולהבין מה הולך כאן:
מה פירוש הדבר - וּמִקְנֶה רַב הָיָה לִבְנֵי רְאוּבֵן וְלִבְנֵי גָד? ולזבולון לא היה?! וליששכר לא היה?! ולשמעון לא היה?!
מאיפה הם השיגו יותר מקנה, ממה שלא היה לשאר השבטים?
האור-החיים הקדוש נוקט בפשיטות, ומסביר גם את הסמיכות למלחמת מדין - ומקנה רב וגו'. טעם הודעה זו, להצדיק הכתוב טעם הנמצא בפיהם לשאלת ארץ סיחון ועוג כי אמת הוא, וטעם שהיה להם יותר מכל השבטים להיות שהיו גבורי כח בזזו אנשי הצבא חלק מרובה מכל השבטים.
הרי אנחנו מדברים על מלחמת מדין, שנלקחו בשבי מאות בעלי חיים, והיות ובני גד ובני ראובן, היו חזקים יותר, אז הם לקחו יותר שלל.
לכן, נסמכה פרשת מדין ל - וּמִקְנֶה רַב הָיָה לִבְנֵי רְאוּבֵן וְלִבְנֵי, לומר לך, שהיות ובמלחמה הזאת נלחמו בני גד ובני ראובן, הם היו אנשים חזקים מאוד, לכן עיקר הבקשה היתה של גד ולא של ראובן, אף עפ"י שהתורה פותחת וּמִקְנֶה רַב הָיָה לִבְנֵי רְאוּבֵן וְלִבְנֵי, אומר הרמב"ן – רק פעם אחת מוזכר ראובן לפני גד, בפעם הראשונה מפני שהוא בכור ומפני שהוא בן גבירה. בשאר הפסוקים, 9 פעמים, מזכירה התורה בני גד ובני ראובן, ובשמונה מהם, מופיעים בני גד לפני בני ראובן, כי הם חזקים יותר, והיוזמה לנחלה בעבר הירדן, היתה של בני גד ולא של בני ראובן.
בני ראובן הצטרפו מאוחר יותר, הבקשה היתה של בני גד.
אומר לנו האור-החיים הקדוש – למה זה?
מסיבה אחת פשוטה – מפני שהם חטפו יותר בשלל, ממילא היה להם יותר מקנה.
כמדומני, שואל עליו שאלה החידושי הרי"ם – איך יכל להיות, הרי השלל שנלקח ממדין, חולק שווה בשווה, אז איך יכל להיות שלבני גד ולבני ראובן, היה יותר שלל?
ראיתי דברי מדרש, בפרשת השבוע, שלכאורה מדברי המדרש, יש ראיה לאור-החיים הקדוש.
המדרש (במדבר רבה, פרשת מטות כב) מביא פסוק מתהילים (ע"ה) - (ח) כִּי אֱלֹהִים שֹׁפֵט זֶה יַשְׁפִּיל וְזֶה יָרִים. תֵּדַע לְךָ כְּשֶׁבִּקֵּשׁ שֶׁיַּעֲשִׁירוּ בְּנֵי רְאוּבֵן וּבְנֵי גָד הִפִּיל אֶת הַמִּדְיָנִים לִפְנֵי יִשְׂרָאֵל כְּדֵי שֶׁיַּעֲשִׁירוּ בְּנֵי גָד וּבְנֵי רְאוּבֵן כשהקב"ה רצה להעשיר את בני גד ובני ראובן, אז מה הוא עשה? הוא הלך והפיל אותם במלחמת מדין, ושם נפל שלל, והשלל הזה, הביא לכך שבני גד ובני ראובן יתעשרו, וזה הביא להם את הנחלה בעבר הירדן.
משמע מכאן, שהקב"ה הפיל את המדינים, כדי שבני גד ובני ראובן יעשירו. לא כתוב כדי שיעשירו בני ישראל, אלא כדי שיעשירו בני גד ובני ראובן.
ממה לומד את זה המדרש?
מהפסוק כִּי אֱלֹהִים שׁפֵט זֶה יַשְׁפִּיל וְזֶה יָרִים
אז משמע מדברי המדרש הזה, כדברי האור-החיים הקדוש, שבני גד ובני ראובן התעשרו, מנחלת המדינים.
בא השפתי כהן, ושואל – מפני מה העשירו בני גד ובני ראובן?
אז בתפארת יהונתן, לר' יהונתן אייבשיץ, הוא כותב שעל ראובן אין לו שאלה.
למה אין לו שאלה על ראובן?
כי הוא בכור. הם ירשו את הצאן של יעקב אבינו. ליעקב אבינו היה מקנה עצום. חז"ל מפליגים בשבח, במספרים אגדיים, בצאן שהביא איתו יעקב אבינו מבית לבן.
אז אם ראובן הוא הבכור, הוא קיבל פי שניים מכל אחד אחר מהשבטים, אז לכן מקנה רב היה לבני ראובן. אלה הדברים שכותב התפארת יהונתן.
השפתי כהן, מגורי האר"י, הוא כותב סיבה אחרת – מפני מה העשירו בני גד ובני ראובן.
ידוע לכולם פסוקים מפרשת ויצא (בראשית ל, יד) וַיֵּלֶךְ רְאוּבֵן בִּימֵי קְצִיר חִטִּים וַיִּמְצָא דוּדָאִים בַּשָּׂדֶה...
ראובן מצא דודאים, וחז"ל אומרים, שמי שאוכל את הדודאים האלה, ויש לו קשיים בעיבור, הוא מתעבר.
חז"ל כותבים, כמדומני מופיע בצרור המור – שמי שעוקר את הדודאים האלה, נפטר במקום.
מצד אחד הם נותנים חיים, אבל מצד שני, מי שעוקר אותם, מת על המקום. אז איך מביאים דודאים?
קושרים אל העץ דודאים בעל חיים כלשהו, כגון חמור, שור וכד' ומושכים את הבעל חיים, ובאותו רגע שאותו בעל חיים עוקר את הדודאים, הוא מת במקום, ואז לוקחים את הדודאים ונונים אותם, למי שמקשה להתעבר.
הצרור המור מביא, שזה מה שכתוב וַיֵּלֶךְ רְאוּבֵן בִּימֵי קְצִיר חִטִּים וַיִּמְצָא דוּדָאִים בַּשָּׂדֶה, איך הוא מצא?
הוא הלך בימי קציר חיטים, הוא היה רכוב על החמור וקשר את חמורו לעץ. הוא אפילו לא ידע, שהעץ הזה, הוא של דודאים. הוא הלך לטייל, וכשהוא חזר, הוא מצא את העץ עקור ואת החמור מת.
הבין ראובן, שאם החמור מת והעץ עקור, אז זה עץ של דודאים. מה עשה?
חתך את שורשיו (יש כאלה שסוברים שזה בפירות שלו, אבל בספרים מופיע שזה בשורשיו) והביא אותם לאמו. ברגע שהביא את זה לאמו, באה ורחל וביקשה ממנה לתת לה קצת.
אמרה לאה לרחל - הַמְעַט קַחְתֵּךְ אֶת אִישִׁי וְלָקַחַת גַּם אֶת דּוּדָאֵי בְּנִי גם את הדודאים את רוצה לקחת?!
לכן אמרה לה רחל - לָכֵן יִשְׁכַּב עִמָּךְ הַלַּיְלָה תַּחַת דּוּדָאֵי בְנֵךְ.
מהלילה הזה, כתוב בחז"ל, נולד יששכר.
אומר בעל הצרור המור – זה מה שכתוב בפסוק, בפרשת ויחי, שמברך יעקב את יששכר (מט, יד) יִשָּׂשכָר חֲמֹר גָּרֶם רֹבֵץ בֵּין הַמִּשְׁפְּתָיִם. אל תקרי יִשָּׂשכָר חֲמֹר גָּרֶם, אלא יִשָּׂשכָר חֲמֹר גָּרָם
אלמלא חמורו של ראובן שמת, לא היה ניתן לדעת שזה היה עץ של דודאים, אז יִשָּׂשכָר חֲמֹר גָּרָם - החמור הזה שמת, בעזרתו הביא ראובן את העץ דודאים לאמו ומזה נולד יששכר. אלה הדברים שכותב צרור המור.
אם ככה רבותי, בואו נתקדם:
לראובן היתה שקית עם דודאים, חלק מהדודאים נתן לאמו, זה עבר מדור לדור במשפחתו של ראובן, כיון שהגיעו משפחת ראובן למדבר, הם רצו שהצאן שלהם יתעבר, אז מה הם עשו?
אומר השפתי כהן מגורי האר"י הקדוש – כיוון שמצא ראובן את הדודאים, היה מראה אותם למקנה הצאן, והיה צאנו של ראובן פרים ורבים.
אז יש לנו כבר סיבה, מדוע הצאן של ראובן התרבה. מה זה קשור לשבט גד?
כותב השפתי כהן – ובני גד, חנו בחנייתם תימנה.
כתוב בתורה בפרשת במדבר, שלצד תימנה היו שלושה שבטים – ראובן שמעון וגד.
ממשיך השפתי כהן – היות וחנו במחנה ראובן, נתנו להם בני ראובן את הדודאים, כדי שיתרבה גם הצאן שלהם.
אמנם שבט שמעון היה אף הוא בחנייתם, ובכל זאת לא התרבה, למה?
כיון שהיה בידם עוון זמרי, סירב שבט ראובן להשאילם את הדודאים.
אומר השפתי כהן, הרי במעשה זמרי מתו 200,000 איש, חוץ מ- 24,000 במגפה, שכל אחד מהשופטים הרג שתי אנשים (רש"י), היו למעלה מ 80,000 שופטים, והיות וכך, לא רצו בני ראובן לתת לבני שמעון את הדודאים, כדי שהצאן שלהם לא יתרבה.
לא רק זה, אומר השפתי כהן, אלא היות ושבט שמעון היה איתם ביחד בחנייתם, והם פחדו שבבואם לארץ ישראל, יבוא שמעון ויגורו לידם, הם ביקשו נחלה בעבר הירדן, כדי שלא יגורו ליד שמעון!
הם וגד העדיפו לגור בעבר הירדן, רק לא לגור ליד שמעון, בגלל אותו מעשה השיטים. אלה הדברים שכותב השפתי כהן.
בא כאן הכלי יקר ועושה חלוקה – דע לך, שהיתה חלוקה בין מקנה גד למקנה ראובן. אצל ראובן כתוב בתורה וּמִקְנֶה רַב הָיָה לִבְנֵי רְאוּבֵן היה להם הרבה צאן, זה היה צאן בכמות אבל לא באיכות. האיכות היתה אצל שבט גד, שנאמר וְלִבְנֵי גָד עָצוּם מְאֹד.
למה התורה לא כותבת וּמִקְנֶה רַב ועָצוּם הָיָה לִבְנֵי רְאוּבֵן וְלִבְנֵי גָד? התורה מחלקת.
אומרת התורה וּמִקְנֶה רַב הָיָה לִבְנֵי רְאוּבֵן וְלִבְנֵי גָד עָצוּם מְאֹד מה החלוקה?
החלוקה היא פשוטה – לראובן היה רוב בכמות, ולגד היה רוב באיכות.
הכלי יקר מביא את האיכות שיכולה להיות בעיזים ובכבשים – הגמרא (מסכת תענית כה) מספרת שהעיזים של ר' חנינא בן דוסא, הביאו איתם דובים בקרניהם, ואם כך, זה מה שנקרא עָצוּם מְאֹד. העיזים שהיו לבני גד, היו עצומים, ויכלו להביא דובים בקרניהם, ומי שגר בישובי ספר ורוצה לנצח את הדובים, אין ברירה אחרת, הוא צריך מקנה חזק.
אלה הדברים שכותבים רבותינו סביב הענין של וּמִקְנֶה רַב הָיָה לִבְנֵי רְאוּבֵן וְלִבְנֵי גָד עָצוּם מְאֹד.
הייתי רוצה ברשותכם לעמוד על נקודה אחת, וממנה בע"ה להתחיל את השיעור:
רבותינו, הייתי מגדיר – "חלוקים קוטבית" בבקשת בני גד ובני ראובן. אם להתבטא, שאותה מחלוקת שהיתה מסביב לנח, ישנה כאן, סביב בני גד ובני ראובן. למה אני מתכוון?
כשהתורה כותב על נח - נֹחַ אִישׁ צַדִּיק תָּמִים הָיָה בְּדֹרֹתָיו, יש מרבותינו שדורשים אותו לשבח, ויש מרבותינו שדורשים אותו לגנאי.
יש שדורשים הָיָה בְּדֹרֹתָיו – משמע, שבדורותיו היה צדיק, אבל אם היה בדורות אחרים, הוא לא היה נחשב לכלום.
ויש כאלה שאומרים הָיָה בְּדֹרֹתָיו – אדרבא, אם היית שם אותו בדורו של אברהם אבינו, אהה, איזה צדיק הוא היה.
אם ניקח את אותו מודל, אצל בני גד ובני ראובן, מצאנו את אותו דבר – מצד אחד, חז"ל מדברים בהערכה עצומה לבני ראובן, מצד אחד, ולבני גד מצד שני.
ומצד שני, אתה מוצא בחז"ל, את הצד הקוטבי, שגד וראובן היו להוטים אחר הכסף, בצורה שלא ניתנת להסבר, ואתה פוגש פשוט דברי קילוסים מצד אחד, על בני גד ובני ראובן, ומצד שני אתה מוצא, דברי תוכחה נוקבים, כנגד בני גד ובני ראובן, ולכאורה, הדברים האלה לא מסתדרים אחד עם השני, ואנחנו רוצים לשלב את הדברים, ולעשות סדר אחד עם השני.
בראש ובראשונה, כל אחד שואל את עצמו שאלה – עם ישראל נמצא במדבר ארבעים שנה. למה נמצאים במדבר ארבעים שנה?
כיון שהמרגלים הוציאו דיבת הארץ רעה, והקב"ה קבע, שאלו שהוציאו דיבת הארץ רעה, לא יכנסו לארץ ישראל. 600,000 איש מתו במדבר. למה?
דיברנו בשבוע שעבר וַֽיִּמְאֲסוּ בְּאֶרֶץ חֶמְדָּה – מאסו בארץ זבת חלב ודבש.
באים כאן בני גד ובני ראובן ורוצים נחלה בעבר הירדן. למה?
"יש לנו מקנה רב".
נפלא. מי אמר לכם שבארץ ישראל אין? הייתם שם? כנסו לארץ ישראל, תשבו שם חצי שנה, תסיירו ממקום למקום, תראו אם יש מקום למקנה או לא.
אם בדקתם ואין מקום למקנה, תבואו ליהושע ותגידו לו – "יהושע, בדקנו, אנחנו צריכים 750 דונם לצאן שיש לנו, אין כאן מקום כזה. זה צער בעלי חיים, בבקשה, תן לנו נחלה בעבר הירדן "
הם עוד לא ביקרו רגע אחד בארץ ישראל, המרגלים לא אמרו מילה אחת, שבארץ הזאת אין מקום למקנה, ופתאום הם מבקשים נחלה בעבר הירדן. למה??
"יש לנו הרבה מקנה, ובארץ הזאת אין מקום"
מי אמר לך שאין מקום? כנס ותבדוק!
הם אפילו לא מנסים. הם מבקשים נחלה בעבר הירדן.
אני לא ניכנס לזה, שהם ביקשו את הנחלה, בעבר הירדן, כתנאי להיכנס לארץ ישראל.
"אם אתה לא תיתן לנו את ארץ ישראל, אנחנו לא יוצאים להילחם ", הם אומרים למשה רבינו, ומשה רבינו אמר, שאסור לתת להם את עבר הירדן, עד אחרי המלחמה.
הם דרשו, ומשה רבינו נכנע להם, וקיבל את הטענה שלהם, ונתן להם את עבר הירדן, עוד לפני שיצאו למלחמה.
איך אתה מבין את זה?
ארבעים שנה יושבים במדבר וַֽיִּמְאֲסוּ בְּאֶרֶץ חֶמְדָּה, באים שבט גד ושבט ראובן, שתי שבטים נפלאים, ואומרים אנחנו לא רוצים להיכנס לארץ ישראל, למה? כי יש לנו מקנה.
תבדקו! אולי יש שם מקום?! הם אפילו לא מנסים. מה מונח כאן?
שאלה נוספת שנשאלת – לכאורה הדבר הזה פלא, מצד אחד, אנחנו משבחים מאוד את בני גד ובני ראובן, גד מעולם לא הקדים תפילין של ראש לתפילין של יד – מעולם לא שׂח בין תפילין של יד לתפילין של ראש.
חז"ל אומרים, שהם היו בני הפמליה של יהושע (כב, ו) - וַיְבָרְכֵם יְהוֹשֻׁעַ וַיְשַׁלְּחֵם וַיֵּלְכוּ אֶל אָהֳלֵיהֶם לאחר שבע שנות מלחמה, ושבע שנות חילוק הארץ, יהושע נפרד מהם ושולח אותם הביתה.
רבותי, משה רבינו לא ביקש מהם, להישאר בארץ ישראל, עד אחרי החלוקה, הם הציעו מיוזמתם (במדבר לב, יח) לֹא נָשׁוּב אֶל בָּתֵּינוּ עַד הִתְנַחֵל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל אִישׁ נַחֲלָתוֹ - "אנחנו מבטיחים לך משה רבינו, לא נחזור אל הנחלה, עד מתי שאף אחד מבני ישראל לא ישב על מקומו בשלום "
פסוק אחרי זה – (ז) וְלַחֲצִי שֵׁבֶט הַמְנַשֶּׁה נָתַן מֹשֶׁה בַּבָּשָׁן וּלְחֶצְיוֹ נָתַן יְהוֹשֻׁעַ עִם אֲחֵיהֶם בְּעֵבֶר הַיַּרְדֵּן יָמָּה וְגַם כִּי שִׁלְּחָם יְהוֹשֻׁעַ אֶל אָהֳלֵיהֶם וַיְבָרֲכֵם.
בשביל מה חוזר על זה פעמיים הנביא?
אומר המדרש - יהושע נפרד מבני גד ומבני ראובן, נשארו כאן שבע שנות מלחמה, שבע שנות חילוק. כשהוא נפרד מהם, מתברר לבני גד ולבני ראובן, שאין מלווים ליהושע, הוא נשאר לבד. הוא חוזר לבד הביתה. איפה מצאת גדול הדור, בני חמישים-שישים איש שמלווים אותו?!
אמרו בני גד ובני ראובן – אנחנו נלך ליהושע לחזור לבד הביתה?! חזרו וליוו אותו עד ביתו. גמרו ללוות אותו עד ביתו. אמר להם – בֹאו ואברך אתכם שוב פעם.
אומרים חז"ל – תראה מה זה בני גד ובני ראובן, יושבים פה 14 שנה, יהושע בלי ליווי?! מלווים אותו חזרה. היו דבוקים ביהושע בן-נון!
אז מה מונח כאן?
מצד שני, אומרים חז"ל, משפחת בני גד ובני ראובן, היו אלה שחז"ל מכנים אותם, שהם הופכים את הטפל לעיקר ואת העיקר לטפל.
אומרים חז"ל, אני מקריא שני מדרשים חז"ל (במדבר רבה פרשה כב, אות ט') - לֵב חָכָם לִימִינוֹ, זֶה משֶׁה. וְלֵב כְּסִיל לִשְׂמֹאלוֹ, אֵלּוּ בְּנֵי רְאוּבֵן וּבְנֵי גָד, שֶׁעָשׂוּ אֶת הָעִקָּר טָפֵל וְאֶת הַטָּפֵל עִקָּר, שֶׁחִבְּבוּ אֶת מָמוֹנָם יוֹתֵר מִן הַנְּפָשׁוֹת, שֶׁהֵן אוֹמְרִים לְמשֶׁה (במדבר לב, טז): גִּדְרֹת צֹאן נִבְנֶה לְמִקְנֵנוּ פֹּה וְעָרִים לְטַפֵּנוּ. אָמַר לָהֶם משֶׁה, אֵינָהּ כְּלוּם, אֶלָּא עֲשׂוּ אֶת הָעִקָּר עִקָּר, תְּחִלָּה (במדבר לב, כד): בְּנוּ לָכֶם עָרִים לְטַפְּכֶם, וְאַחַר כָּךְ (במדבר לב, כד): וּגְדֵרֹת לְצֹנַאֲכֶם, הֱוֵי לֵב חָכָם לִימִינוֹ זֶה משֶׁה, וְלֵב כְּסִיל לִשְׂמֹאלוֹ אֵלּוּ בְּנֵי רְאוּבֵן וּבְנֵי גָד אָמַר לָהֶם הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא אַתֶּם חִבַּבְתֶּם אֶת מִקְנֵיכֶם יוֹתֵר מִן הַנְּפָשׁוֹת, חַיֵּיכֶם אֵין בּוֹ בְּרָכָה, עֲלֵיהֶם נֶאֱמַר (משלי כ, כא): נַחֲלָה מְבֹהֶלֶת בָּרִאשׁוֹנָה וְאַחֲרִיתָהּ לֹא תְבֹרָךְ. וְכֵן הוּא אוֹמֵר (משלי כג, ד): אַל תִּיגַע לְהַעֲשִׁיר מִבִּינָתְךָ חֲדָל. וְאֵיזֶה הוּא עָשִׁיר הַשָֹּׂמֵחַ בְּחֶלְקוֹ, שֶׁנֶּאֱמַר (תהלים קכח, ב): יְגִיעַ כַּפֶּיךָ כִּי תֹאכֵל אַשְׁרֶיךָ וְטוֹב לָךְ.
מדרש נוסף, אי אפשר לקרוא אותו, כיון שרק לקרוא אותו יקח עשר דקות, אני רק רוצה לקרוא את הסיום שלו.
אומר המדרש (במדבר רבה, פרשת מטות, כב) – (וְכֵן יִרְמְיָה אוֹמֵר (ירמיה ט, כב כג): כֹּה אָמַר ה' אַל יִתְהַלֵּל חָכָם בְּחָכְמָתוֹ וְאַל יִתְהַלֵּל הַגִּבּוֹר בִּגְבוּרָתוֹ אַל יִתְהַלֵּל עָשִׁיר בְּעָשְׁרוֹ, כִּי אִם בְּזֹאת יִתְהַלֵּל וגו', וּמַתָּנוֹת אֵלּוּ בִּזְּמַן שֶׁאֵינָן בָּאִין מִן הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא סוֹפָן לְהִפָּסֵק מִמֶּנּוּ. שָׁנוּ רַבּוֹתֵינוּ, שְׁנֵי חֲכָמִים עָמְדוּ בָּעוֹלָם, אֶחָד מִיִּשְׂרָאֵל וְאֶחָד מֵעוֹבְדֵי כּוֹכָבִים, אֲחִיתֹפֶל מִיִּשְׂרָאֵל וּבִלְעָם מֵאֻמּוֹת הָעוֹלָם, וּשְׁנֵיהֶם נֶאֶבְדוּ מִן הָעוֹלָם. וְכֵן שְׁנֵי גִּבּוֹרִים עָמְדוּ בָּעוֹלָם, אֶחָד מִיִּשְׂרָאֵל וְאֶחָד מֵאֻמּוֹת הָעוֹלָם, שִׁמְשׁוֹן מִיִּשְׂרָאֵל וְגָלְיַת מֵאֻמּוֹת הָעוֹלָם, וּשְׁנֵיהֶם נֶאֶבְדוּ מִן הָעוֹלָם. וְכֵן שְׁנֵי עֲשִׁירִים עָמְדוּ בָּעוֹלָם, אֶחָד מִיִּשְׂרָאֵל וְאֶחָד מֵאֻמּוֹת הָעוֹלָם, קֹרַח מִיִּשְׂרָאֵל וְהָמָן מֵאֻמּוֹת הָעוֹלָם, וּשְׁנֵיהֶם נֶאֶבְדוּ מִן הָעוֹלָם, לָמָּה, שֶׁלֹא הָיָה מַתְּנָתָן מִן הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא אֶלָּא חוֹטְפִין אוֹתָהּ לָהֶם. וְכֵן אַתָּה מוֹצֵא בִּבְנֵי גָד וּבְנֵי רְאוּבֵן שֶׁהָיוּ עֲשִׁירִים וְהָיָה לָהֶם מִקְנֶה גָּדוֹל, וְחִבְּבוּ אֶת מָמוֹנָם וְיָשְׁבוּ לָהֶם חוּץ מֵאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל, לְפִיכָךְ גָּלוּ תְּחִלָּה מִכָּל הַשְּׁבָטִים, שֶׁנֶּאֱמַר (דברי הימים א ה, כו): » וַיַּגְלֵם לָראוּבֵנִי וְלַגָּדִי וְלַחֲצִי שֵׁבֶט מְנַשֶּׁה, וּמִי גָּרַם לָהֶם עַל שֶׁהִפְרִישׁוּ עַצְמָם מִן אֲחֵיהֶם בִּשְׁבִיל קִנְיָנָם, מִנַּיִן, מִמַּה שֶּׁכָּתוּב בַּתּוֹרָה: וּמִקְנֶה רַב הָיָה לִבְנֵי רְאוּבֵן וגו'
משמע משתי המדרשים האלה, שיש טענה על בני גד ובני ראובן, על רדיפה אחר ממון. מה אתם רודפים, הופכים את הטפל לעיקר גִּדְרֹת צֹאן נִבְנֶה לְמִקְנֵנוּ פֹּה וְעָרִים לְטַפֵּנוּ – קודם כל אתם מדברים על הצאן ואחרי זה על הילדים, הפכתם את הטפל לעיקר!
אלה הדברים שמופיעים כאן במדרשים. מנגד, חז"ל משבחים מאוד את ראובן.
אומרים חז"ל - וַיֵּלֶךְ רְאוּבֵן בִּימֵי קְצִיר חִטִּים וַיִּמְצָא דוּדָאִים בַּשָּׂדֶה.
באה הגמרא (מסכת סנהדרין ) ואומרת – מנשה היה דורש דרשות של דופי בתורה. מנשה היה שואל שאלות, וזה היה מביא אותו לשאול שאלות של דופי בתורה.
אחד השאלות שהוא שאל היתה – למה כתוב בתורה וַיֵּלֶךְ רְאוּבֵן בִּימֵי קְצִיר חִטִּים וַיִּמְצָא דוּדָאִים בַּשָּׂדֶה? מה איכפת לך אם זה בימי קציר חיטים, או בימי בציר ענבים, או בימי מסיק זיתים, או קטיף בננות? J
מה זה כל-כך מעניין אותך מתי??
אומרת הגמרא, שדרשות של דופי הוא דרש, אבל שואלת – למה באמת כתוב בִּימֵי קְצִיר חִטִּים?
ועונה – ללמדך, עד כמה היה זהיר ראובן מן הגזל. ילד בן חמש נזהר מן הגזל. הלך בִּימֵי קְצִיר חִטִּים, כבר שהכל היה הפקר, וכולם עזבו את השדות, אז הלך ראובן, הוא לא העיז להיכנס אם יש חשש של גזל.
מתי הוא לקח דודאים?? בִּימֵי קְצִיר חִטִּים שכבר הכל היה הפקר.
אומרים חז"ל – ברגע שאדם מתנהג כך בצעירותו, ככה גם הוא מגיע בזקנותו.
אמר שלמה המלך (משלי כב, ו) חֲנֹךְ לַנַּעַר עַל פִּי דַרְכּוֹ גַּם כִּי יַזְקִין לֹא יָסוּר מִמֶּנָּה אם ראובן היה זהיר מן הגזל, מאות שנים אחר-כך, אומרים חז"ל, מבקשים הצאצאים של ראובן נחלה בעבר הירדן.
למה הם רוצים נחלה בעבר הירדן?
וּמִקְנֶה רַב הָיָה לִבְנֵי רְאוּבֵן וְלִבְנֵי גָד עָצוּם מְאֹד
אמרו בני ראובן – אנחנו ניכנס לארץ ישראל, רח"ל הצאן יכל לרעות בשדות זרים, יהיה גזל! הסבא שלנו ראובן, בגיל 5! הלך בִּימֵי קְצִיר חִטִּים כי הוא חשש מן הגזל!
אז הם חששו כל-כך מהגזל, אז הם ביקשו נחלה בעבר הירדן.
יוצא, שבני ראובן היו אנשים רמי מעלה, חששו מגזל! הם מוכנים לוותר על ישיבה בארץ ישראל, רק חס וחלילה שלא לגזול ממישהו אחר.
מצד אחד אתה אומר – תאווי ממון, מצד שני אתה אומר – זהירים מן הגזל. אז תחליט מה הם היו!
אומרים חז"ל – בני גז, ביקשו נחלה בעבר הירדן, לא בגלל שהיה להם עיזים, ולא בגלל שהיה להם כבשים. אתה יודע למה?
מגלה משה רבינו, בפרשת וזאת-הברכה (דברים לג, כא) וַיַּרְא רֵאשִׁית לוֹ כִּי שָׁם חֶלְקַת מְחֹקֵק סָפוּן
למה הוא רצה את הראשית, את המקום שנכבש בהתחלה, שזה נחלת בני גד ובני ראובן, אתה יודע למה?
כִּי שָׁם חֶלְקַת מְחֹקֵק סָפוּן – הם ידעו ששם יהיה קבור, משה רבינו.
אם משה רבינו יהיה קבור שמה, הם רוצים לגור ליד קברו.
כותב החתם-סופר – וראוי הדבר, שיגורו בני גד, ליד משה רבינו, למה?
לא ייתכן שמשה רבינו, יהיה קבור בנחלתם של גויים. לכן ביקשו בני ראובן ובני גד נחלה, כדי לגור ליד משה רבינו, כדי שמשה רבינו, לא יהיה קבור בנחלת גויים.
אם ככה, נשאלת השאלה – איך אנחנו בדיוק מתבוננים – מצד אחד, בני גד ביקשו נחלה בעבר הירדן כִּי שָׁם חֶלְקַת מְחֹקֵק סָפוּן - שם קבור משה רבינו.
אם שם קבור משה רבינו, לכן הם מבקשים את הנחלה, בעבר הירדן.
רבותי, אלה הדברים שאנחנו רוצים לבאר.
לאחר ההקדמה הזאת, הייתי רוצה לומר יסוד אחד, והיסוד הזה מופיע עפ"י הקבלה, ולכן אנחנו לא יכולים לשאול שאלות על הדברים, אלא להביא אותם ככתבם וכלשונם:
האר"י הקדוש כותב, והחיד"א בספרו דבש לפי, מבאר עם זה יסוד נפלא - הקב"ה סובב, שבני גד ובני ראובן יבקשו נחלה בעבר הירדן, כי הקב"ה לא רצה שבני גד ובני ראובן יגורו בארץ ישראל, ואיתם ביחד, גם חצי שבט המנשה.
הרי מנשה לא ביקש בכלל נחלה בעבר הירדן, רק הקב"ה אמר למשה רבינו – בני גד ובני ראובן, נתתי להם מקנה רב, כדי שלא יגורו בארץ ישראל, וביחד איתם תצרף, את חצי שבט המנשה. שתיים וחצי שבטים, אני לא רוצה שיגורו בארץ ישראל.
היסוד, הוא דבר עפ"י קבלה. אנחנו לא יכולים אפילו להבין, מה מונח כאן, אבל הקב"ה מדקדק עם הצדיקים כחוט השערה.
נאמר את הדברים, הזכרנו את זה לפני כמה שנים, אני רק חוזר על הדברים, כהקדמה לפתיח של הנושא הבא:
כותב האר"י הקדוש – למה הקב"ה לא רצה כאן, את בני גד ובני מנשה ואת שבט ראובן?
כתוב בתורה, שכאשר יעקב אבינו נישא ללאה, הוא בעצם חשב שתחת החופה, עומדת רחל.
חז"ל אומרים בפרשת ויצא, שכשיעקב אבינו הגיע לחתונה, היה חושך, ויעקב אבינו שאל את לבן – מה זה החושך הזה?!
אמר לו לבן- ככה זה נהוג אצלנו.
איך אומרים – חתונה כזאת, לא רואים! JJ
חושך מוחלט היה בחתונה. טוב, מגיעים הביתה. שולח יעקב הוראות ל"רחל", ובעם לאה מבצעת.
בבוקר מתעורר יעקב אבינו, ומוצא שמי שנמצאת בבית זאת לאה ולא רחל, שנאמר (בראשית כט, כה) וַיְהִי בַבֹּקֶר וְהִנֵּה הִוא לֵאָה
שואלים חז"ל במדרש ובגמרא – מה זה וַיְהִי בַבֹּקֶר מה, בלילה הוא לא ידע?!
מה המשפט הראשון, שאומר יעקב ללאה בבוקר?
"רמאית בת רמאית ", זה המשפט הראשון שאומר יעקב, עפ"י המדרש.
רבותי, אדם קם בבוקר, יום לאחר החתונה, מתעורר בבוקר, אומר לאשתו "רמאית בת רמאית" - היא לוקחת את התיק והולכת. J
"רמאית בת רמאית", אומר לה יעקב, "אני קורא לך רחל ואת עונה??" למה ענית כשקראתי לך רחל?!
אמרה לו לאה – דבר זה ממך למדתי. אתה הרבי שלי, אין ספר שאין לו תלמידים, אין רבי בלי תלמידים!
כשאבא שלך אמר לעשו להביא לו מטעמים, הבאת לו מטעמים, ושאל אותך הַאַתָּה זֶה בְּנִי עֵשָׂו? מה ענית לו?
אָנֹכִי עֵשָׂו בְּכֹרֶךָ אתה עשו?! אתה יעקב, אז למה ענית לו?!
התשובה היא – כי אמא שלך אמרה לך לעשות את זה. אני אין לי במה להסתכל, אין לי שולחן ערוך, אז במי יש לי להסתכל? בך, יעקב!
כמו שאמא שלך אמרה לך, כך לבוא, כך אבא שלי אמר לי, כך לבוא.
רבותי, בגלל זה, לא היה ליעקב מה לענות לה. הוא לא ענה לה.
אומר האר"י הקדוש – יוצא, שבלילה הזה נפקדה לאה, בבנה הבכור ראובן (בראשית מט, ג) רְאוּבֵן בְּכֹרִי אַתָּה כֹּחִי וְרֵאשִׁית אוֹנִי יֶתֶר שְׂאֵת וְיֶתֶר עָז. אם לאה נפקדה בלילה הזה, הוא חשב שבבית הזה נמצאת רחל ולא לאה, קוראים לזה חז"ל בגמרא (מסכת נדרים) "בני תמורה", והיות וראובן מ"בני תמורה", היה פגם בראובן.
אין לנו הבנה בזה, אומר האר"י הקדוש.
ממשיך האר"י הקדוש ואומר – וברגע שרחל אמנו לא ילדה יותר, מה היא אמרה?
(בראשית ל, ג) וַתֹּאמֶר הִנֵּה אֲמָתִי בִלְהָה בֹּא אֵלֶיהָ וְתֵלֵד עַל בִּרְכַּי וְאִבָּנֶה גַם אָנֹכִי מִמֶּנָּה - אני לא יולדת, כך את בלהה, ותלד ממנה.
התחתן איתה יעקב, ונולד הילד הראשון. כשראתה לאה ראתה, שרחל אמנו הכניסה את שפחתה, הלכה לאה והכניסה את זילפה לחדרה, ויעקב בא על זילפה, מבלי שהוא ידע שזילפה נמצאת שם.
ולכן, כותב האר"י הקדוש, כלוקח אישה ללא שידוכין. הוא לא קידש אותה. לא כמו שהיה אצל בלהה.
הבן שנולד מזה, הוא גד, ולכן גם בגד היה פסול, כי הוא לקח אותה ללא קידושין, וחוץ מזה, יש כאן "בני תמורה". הוא חשב שלאה נמצאת שם, בזמן שמי שנמצאת שם, זו זילפה. אז שניהם היה בהם פגם. מה היה בחצי שבט המנשה?
כותב האר"י הקדוש – מנשה נולד מאסנת. אסנת נולדה מדינה. דינה התחתנה עם שכם, ומזה נולדה אסנת.
יוצא שבאסנת, אומר האר"י הקדוש, 50% שכם בן חמור, ו- 50% דינה.
יוצא, ש-50% מאסנת, זה שכם בן חמור.
אסנת התחתנה עם יוסף. בנישואין האלה, נולדו תאומים – מנשה ואפרים.
מנשה היה הבכור. אם מנשה היה הבכור, זאת אומרת, שמחצית משכם בן חמור, ניכנס בבן הבכור – מנשה.
היות ו-50% משבט מנשה, שייך לשכם בן חמור, אמר הקב"ה – אלה לא יכנסו לארץ ישראל. עמד משה רבינו, ומיין אותם, לכן זה רק חצי שבט המנשה.
את מי שראה משה רבינו, שהוא שייך לשכם בן חמור, אמר לו – אתה לא ניכנס לארץ ישראל, אתה הולך לגור בעבר הירדן, ומי ששייך ליוסף ואסנת, ניכנס לארץ ישראל. אלה דברי האר"י הקדוש, מבלי להסבירם.
בא החיד"א בספרו דבש לפי, ומוסיף על זה דבר נפלא, ובזה נסיים:
כותב החיד"א – בֹא וראה, מנפלאות ה' יתברך שמו, שהוא רוצה בכבוד בריותיו, ומותיר מומי בני-אדם.
הקב"ה יכל להגיד למשה רבינו – בבקשה, נכנסים לארץ ישראל, שתיים וחצי שבטים, אני לא רוצה שיהיו פה. יש בהם בעיות, יש בהם "לכלוך", לא רוצה!
אבל הקב"ה לא עושה ככה. מה הוא עושה?
ממשיך החיד"א - גרם לשבט גד ולשבט מנשה, שלא לבוא לארץ הנבחרת, וכדי שלא לפרסם את הענין, שלא יתביישו, נתן ה' בליבם, שהם יבקשו את אחוזתם בעבר הירדן, ויתחננו למשה רבינו על זה.
ומשה רבינו יעשה איתם תנאים, יעשה איתם מלחמות, ואחרי כל התנאים יגיד להם משה –טוב, תישארו בעבר הירדן.
אומר החיד"א – תראה איזה חסד. אם משה רבינו אומר – אתם לא נכנסים, יש לכם בעיות, הם היו נלחמים כדי להיכנס! יש מקום למקנה, אין גזל, הכל בסדר גמור!
הקב"ה לא רצה שהם יגורו פה, אז מה הוא עשה?
נתן להם מקנה רב – "משה, אנחנו לא יכולים לגור פה, איפה נשים את כל המקנה?! "
-אבל אתם חייבים!
-לא רוצים!
בסוף נשארו בעבר הירדן, מבקשתם. הם מתחננים להישאר בעבר הירדן!
אומר החיד"א – זה מהחסד, שעשה איתם הקב"ה, כדי לא לבייש אותם.
אלה הדברים שכותב החיד"א, אפשר עוד להאריך בזה הרבה, אבל נסתפק בזה, כי אני רוצה להגיע לעיקר הדברים:
לאחר ההקדמה הזאת רבותי, נוכל להתחיל מה הולך כאן, עם בני גד ובני ראובן, אבל תשימו לב, יש כאן חשבון נידבך על גבי נידבך, חוליה אחרי חוליה, של התפארת יהונתן. אני אומר לכם, הדברים נאמרו בנבואה, אין לי פשט אחר להסביר את הדברים, אם לא נבואה, שנפלה על ר' יהונתן אייבשיץ.
ר' יהונתן אייבשיץ, מתחיל בארבע שאלות, כל המאמר שלו, אני חושב, אולי עשר שורות.
דבר ראשון הוא שואל - וּמִקְנֶה רַב הָיָה לִבְנֵי רְאוּבֵן וְלִבְנֵי גָד?! לא ליששכר? לא לזבולון?
ענית על ראובן, עם הדודאים, בסדר. אבל מה פתאום גם לבני גד?!
שאלה שניה שהוא שואל – כתוב בתורה, שמשה רבינו ניקבר מול בית פעור. למה?
אומרת הגמרא (מסכת סוטה יג) – לכפר על מעשה פעור.
שואל ר' יהונתן אייבשיץ – למה שלא ישימו שם את אהרון הכהן? למה דוקא משה רבינו, הוא המכפר על מעשה פעור?
דבר נוסף הוא שואל – כתוב בתורה (דברים לג, כא) וַיַּרְא רֵאשִׁית לוֹ כִּי שָׁם חֶלְקַת מְחֹקֵק סָפוּן מה פתאום גד רצה את הנחלה בעבר הירדן - רֵאשִׁית לוֹ? כי שם קבור משה רבינו.
אז אם משה רבינו קבור שם, אז יששכר צריך להיות קבור איתו ביחד. עמוד התורה!
למה דוקא שבט גד, מכל שבטי ישראל??? מה יש לגד עם משה רבינו???
רבותי, כדי להסביר את הדברים, בואו נבאר את הדברים, אחת לאחת, בביאור נפלא ביותר:
בסוף פרשת בלק, מספרת התורה שעם ישראל חטא בעוון השיטים.
בעוון השיטים היה זנות, של בנות מואב עם מדין, וחוץ מזה, עבודה זרה.
אומרת הגמרא (מסכת סוטה), שמשה רבינו נקבר מול בית פעור, כדי לכפר על מעשה פעור.
שואלת הגמרא – הרי כתוב שמשה רבינו מת בהר נבו, הרי כתוב בתורה שהקב"ה אומר למשה רבינו לעלות להר נבו, והרי הר נבו בנחלתו של ראובן בכלל, הרי כתוב בפרשת השבוע וּבְנֵי רְאוּבֵן בָּנוּ אֶת חֶשְׁבּוֹן וְאֶת אֶלְעָלֵא וְאֵת קִרְיָתָיִם: וְאֶת נְבוֹ... אז מה אתה אומר לי, שמשה רבינו קבור בנחלתו של גד??
אומרת הגמרא – זה נכון, משה רבינו ניפטר בהר נבו, והובא לקבורה בנחלתו של גד.
שואלת הגמרא – מהר נבו לגד, זה 4 מילין, מי יעביר אותו?! חבר'ה קדישה לא היה אז J
אומרת הגמרא (סוטה יג, ב) - ארבעה מילין מי הוליכו מלמד שהיה משה מוטל בכנפי שכינה ומלאכי השרת אומרים (דברים לג-כא) צדקת ה' עשה ומשפטיו עם ישראל והקדוש ברוך הוא אומר (תהילים צד-טז) מי יקום לי עם מרעים מי יתיצב לי עם פועלי און
הקב"ה על כנפי שכינה, לוקח את משה רבינו!
איפה משה רבינו קבור?
בנחלתו של שבט גד, מול בית פעור. למה?
לכפר על מעשה פעור.
ממשיכה הגמרא - וכבר שלחה מלכות הרשעה אצל גסטרא של בית פעור הראנו היכן משה קבור עמדו למעלה נדמה להם למטה למטה נדמה להם למעלה נחלקו לשתי כיתות אותן שעומדים למעלה נדמה להן למטה למטה נדמה להן למעלה לקיים מה שנאמר (דברים לד-ו) ולא ידע איש את קבורתו \
אומר תוספות – מפני מה נקבר מול בית פעור כדי לכפר על מעשה פעור. ומדרש אגדה בכל שנה ושנה בעת שחטאו ישראל בבנות מואב באותו פרק בית פעור עולה למעלה כדי לקטרג ולהזכיר עון וכשהוא רואה קברו של משה חוזר ושוקע שמשה רבינו שקעו בקרקע עד חוטמו וכל שעה שעולה חוזר ונשקע למקום ששקעו משה רבינו.
פעור עולה לקטרג, וכתוב בפרקי דרבי אליעזר, שלכן קוראים לו פעור, כי כשהוא עולה לקטרג, הוא פוער את פיו, לבלוע את עם ישראל, וכשהוא רואה את משה רבינו, הוא משתיק את עצמה ויורד חזרה, לכן משה רבינו קבור שם, כדי להשתיק את העוון של הפעור.
רבותי, פלא מופלא, למה לא נמצא שם אהרון הכהן?
רבותי, בואו נתחיל ונבאר את הדברים, אחת לאחת:
אומר ר' יהונתן אייבשיץ – ישנה גמרא (מסכת סנהדרין סד, א) [כדאי לראות את הגמרא בפנים] ששואלת מה זה פעור, איזה מן עבודה זרה זאת?
אומרת הגמרא – אמר רב מעשה בנכרית אחת שהיתה חולה ביותר אמרה תעמוד ההיא אשה מחוליה תלך ותעבוד לכל ע''ז שבעולם עמדה (ועבדה) לכל ע''ז שבעולם כיון שהגיע לפעור שאלה לכומרים במה עובדין לזו אמרו לה אוכלין תרדין ושותין שכר ומתריזין בפניה אמרה מוטב שתחזור ההוא אשה לחוליה ולא תעבוד ע''ז בכך אתם בית ישראל אינן כן (במדבר כה-ה) הנצמדים לבעל פעור כצמיד פתיל (דברים ד-ד) ואתם הדבקים בה' אלהיכם כשתי תמרות הדבוקות זו בזו במתניתא תנא הנצמדים לבעל פעור כצמיד ע''י אשה ואתם הדבקים בה' אלהיכם דבוקים ממש.
ממשיכה הגמרא ומספרת עוד מעשה - ת''ר מעשה בסבטא בן אלס שהשכיר חמורו לנכרית אחת כיון שהגיעה לפעור אמרה לו המתן עד שאכנס ואצא לאחר שיצאה אמר לה אף את המתיני עד שאכנס ואצא אמרה לו ולא יהודי אתה אמר לה ומאי איכפת ליך נכנס פער בפניו וקינח בחוטמו והיו משרתי ע''ז מקלסין לו ואומרים מעולם לא היה אדם שעבדו לזו בכך הפוער עצמו לבעל פעור הרי זה עבודתו אע''ג דמיכוין לביזוי הזורק אבן למרקוליס זו היא עבודתו אע''ג דמיכוין למירגמיה
אומרים חז"ל – הוא לא התכוון לעבוד לפעור, הוא התכוון לבזות אותו, אבל אף עפ"י שהוא לא התכוון, הוא עבד עבודה זרה.
רבותי, לאחר היסוד הזה, נוכל להציב יסוד ראשון:
שכדי לעבוד עבודה זרה של פעור, צריכים לאכל. על קיבה ריקה, אי אפשר לעבוד עבודה זרה של פעור. צריכים לאכל, לשתות חומר משלשל, ואז הולכים "לעבוד". איך שלא אוכל, לא יכל לעבוד עבודה זרה של פעור.
אומר ר' יהונתן אייבשיץ - אם אדם שאין לו אוכל, לא יכל לעבוד עבודה זרה של פעור, אז איך עם ישראל עבד לפעור? הרי בתורה כתוב, שעם ישראל אכל מן, והגמרא (מסכת יומא עה) דורשת "לחם אבירים אכל איש", אחד אומר לחם שנבלע באיברים. אם כך, אז אין יציאות.
הרי מה כתוב בפרשת חֹקת - וְנַפְשֵׁנוּ קָצָה בַּלֶּחֶם הַקְּלֹקֵל. אמרו ישראל, עתיד המן הזה, שייפח במעינו – אוכלים אוכלים אוכלים, אין יציאות, בסוף פיצוץ! J
יוצא, שמי שאוכל מן, אין לו יציאות.
שואל ר' יהונתן אייבשיץ – אז איך עבדו לפעור?? בֹא ונקרא פסוק בתורה (במדבר כה, א) וַיֵּשֶׁב יִשְׂרָאֵל בַּשִּׁטִּים וַיָּחֶל הָעָם לִזְנוֹת אֶל בְּנוֹת מוֹאָב (ב) וַתִּקְרֶאןָ לָעָם לְזִבְחֵי אֱלֹהֵיהֶן וַיֹּאכַל הָעָם וַיִּשְׁתַּחֲוּוּ לֵאלֹהֵיהֶן צריכים לאכל קודם! כי אם באת עם אוכל של מן, אין עבודה זרה של פעור!
לא כתוב שהם אכלו טרפות. כתוב רק שהם אכלו, והשתחוו לפעור וזנו.
אומר התפארת יהונתן – ועיין בתנחומא (פרשת בלק) שכתוב, שברגע שהם נכנסו בפנים, שמו זקנה מבחוץ וצעירה מבפנים והתחילו למכור להם פשתן, השקו אותם יין והתחילו להתמסטל.
נכנסו בפנים ושאלו אותם – למה אתם שונאים אותנו ואנחנו אוהבים אתכם? בֹאו תאכלו!
אמרו להם – אסור לנו לאכל אוכל, של נבלות וטרפות.
אל תדאגו, סידרנו לכם השגחה של בד"צ. יש פה סכין, יש פה תרנגולות, יש פה עגלים. אתם שוחטים ואתם מולחים, ואתם אוכלים!
שחטו את זה לשם עבודה זרה, ואכלו אוכל כשר. אכלו תרדין, ואחרי זה שלשלו על הפעור הזה.
יוצא, אומר ר' יהונתן אייבשיץ – שכדי לחטוא בחטא הזה של פעור, חייבים לחטוא.
אני רוצה להגיד לך דבר אחד, יסוד אדיר, שתזכור אותו כל החיים – מה קורה לעם ישראל במדבר, כשאדם ביום רביעי אחר-הצהריים, רוצה לאכל סטייק. מה הוא עושה? יכל לאכל?
אם הוא רוצה, הוא יכל לכוון טעם של בקר במן, ויש לו. אבל אם הוא רוצה לאכל סטייק אמיתי, אומרת הגמרא במסכת חולין – הוא לא יכל לאכל בשר תאווה. הוא יכל להביא רק קרבן שלמים, ומה שנשאר לבעלים, הוא יכל לאכל אותו.
יוצא, שכדי לאכל בשר ביום רביעי אחרי צהריים, אתה חייב לשחוט שלמים, אתה מקבל מהכהן שלמים, ואתה אוכל אותם. זה הדרך שלך לאכל בשר.
אומר ר' יהונתן אייבשיץ – כל אחד מהשבטים, רצה לאכל בשר, שחט שלמים, נתן, ואכל. שני שבטים בעם ישראל, לא הכניסו לפה שלהם, ארבעים שנה במדבר, שום דבר חוץ ממן, מי אלה?
גד וראובן. הם היחידים שארבעים שנה, אכלו מן.
אם הם ארבעים שנה אכלו מן, ולא שחטו בקר, אז היה להם הרבה בקר.
וּמִקְנֶה רַב הָיָה לִבְנֵי רְאוּבֵן וְלִבְנֵי גָד למה???
כי כל אחד מעשרת השבטים האחרים, היה רוצה לאכל בשר, אחרי הצהריים, היה הולך לכהן, הביא שלמים, קיבל בשר לבעלים, ואכל את הבשר!
בני גד ובני ראובן, לא נגעו בבשר ארבעים שנה, חוץ מבשר שהיה צריך לאכל אותו למועדים, או בשביל קרבן. אין לשחוט סתם שלמים! הם דבקו במן!
וּמִקְנֶה רַב הָיָה לִבְנֵי רְאוּבֵן וְלִבְנֵי גָד למה?? כיון שהם אכלו כל הזמן מן.
אם ככה, אומר לנו התפארת יהונתן, שימו לב – יוצא, שבני גד ובני ראובן, אכלו ארבעים שנה מן במדבר, היה להם צאן ובקר.
בזכות מי היה המן?
אומרת הגמרא (מסכת תענית ט, א) - ר' יוסי בר' יהודה אומר שלשה פרנסים טובים עמדו לישראל אלו הן משה ואהרן ומרים וג' מתנות טובות ניתנו על ידם ואלו הן באר וענן ומן באר בזכות מרים עמוד ענן בזכות אהרן מן בזכות משה
יוצא שמן, בזכותו של משה.
אם בני גד ובני ראובן לא אכלו אף פעם בשר, הם אכלו רק מן, אז הם דבקו במשה רבינו.
משה רבינו היה הרבי שלהם!
אומר האדמו"ר מפשיסחה, כך מביא השפת אמת, שנת תר"מ – ושמעתי מהאדמו"ר מפשיסחה וּמִקְנֶה רַב הָיָה לִבְנֵי רְאוּבֵן וְלִבְנֵי גָד.
וּמִקְנֶה רַב לא הכוונה לצאן. קנין ברב – במשה רבינו.
היה להם קנין ברב, במשה רבינו. בני גד ובני ראובן, היו דבוקים במשה רבינו.
אם ככה, נוכל להבין טוב מאוד:
בני גד ובני ראובן לא רוצים להיכנס לארץ ישראל, למה?
כי הם רוצים להיות דבוקים במשה רבינו.
היינו דבוקים במשה רבינו במדבר. ארבעים שנה לא אכלנו בשר, אכלנו רק מן, למה???
כדי להיות דבוקים במשה רבינו.
יש להם בקשה - וַיַּרְא רֵאשִׁית לוֹ כִּי שָׁם חֶלְקַת מְחֹקֵק סָפוּן - ריבונו של עולם, אם ארבעים שנה לא נגענו בבשר, כדי להיות דבוקים במן שבא בזכות משה רבינו, תן לנו לגור גם ליד משה רבינו, גם אחרי המוות. כִּי שָׁם חֶלְקַת מְחֹקֵק סָפוּן.
אם ככה רבותי, נוכל להבין טוב מאוד:
אומר התפארת יהונתן – עכשיו תבין, למה משה רבינו קבור בנחלה, מול בעל פעור, ולמה לא אהרון הכהן:
אם כדי לעבוד את הפעור, צריכים לאכל, אז ממילא אהרון לא יכל, למה?
כי אהרון הוא כהן. אומרים חז"ל – כהנים אוכלים ובעלים מתכפרים. אז אהרון בתוקף תפקידו, היה חייב לאכל בשר. משה רבינו, היה במן, איתו בני גד ובני ראובן.
אם כדי ללכת לפעור צריכים אוכל, משה רבינו הביא את המן, ומי שיש לו את המן, לא יכל ללכת לפעור.
אז איך מכפרים על מעשה פעור?
רק משה רבינו שקבור מול פעור, יכל לכפר על פעור. משה רבינו שבזכותו היה המן, הוא יכל לכפר על פעור.
באים בני גד ובני ראובן ואומרים – אם משה רבינו קבור מול פעור, כדי לכפר על מעשה פעור, כי הוא לא אכל, גם בני גד ובני ראובן, לא אכלו שום דבר, חוץ ממן, אם ככה, גם הם יכולים להיות קבורים בנחלה של משה רבינו, ויכפרו על מעשה פעור.
אם ככה, הבנו את מה שרבותינו מגלים לנו:
בני גד ובני ראובן, לא יכלו להגיד למשה רבינו – "משה, אנחנו רוצים להיות קבורים ליד הקבר שלך, אתה תמות ואנחנו נמות ליד הקבר שלך "
ככה אומרים למנהיג הדור?! זה לא יפה להגיד ככה לבן-אדם.
אז הם באו ואמרו למשה רבינו – יש לנו מקנה רב, רוצים לגור בעבר הירדן, עוד לפני שנכנסים לארץ ישראל.
בשום פנים ואופן לא! אתם תיכנסו להילחם, ורק אחר-כך תקבלו את הנחלה.
וכתוב שמשה רבינו הסכים עמם (ספורנו).
שואל החתם סופר – מה הבעיה, תיכנסו להילחם ואחרי זה תקבלו!
אומר החתם סופר - הם לא רצו, שחס וחלילה, משה רבינו לא יהיה קבור אפילו רגע אחד, בנחלה של גויים.
אם הם לא היו מקבלים את הנחלה קודם, משה רבינו היה קבור בנחלה של גויים, ורק אחר-כך, זה היה עובר לנחלה של ישראל.
אמרו בני גד ובני ראובן – אנחנו רוצים את הנחלה קודם! כי כשמשה רבינו יקבר, הוא יהיה קבור בנחלת ישראל!
את זה הם לא יכלו להגיד למשה רבינו, הם באו בבקשה לנחלה בשביל הצאן. משה רבינו צועק עליהם. מקבלים את התוכחה באהבה. מחלקים את ארץ ישראל. חוזרים לעבר הירדן. למה? כִּי שָׁם חֶלְקַת מְחֹקֵק סָפוּן .
אם אלה הדברים רבותי, נוכל להבין דבר נפלא:
שלושת השבועות, שאנחנו נמצאים בשבת השניה של תלתא דפורענותה, בשבת הקודמת קראנו פרשת פינחס, פינחס זהו אליהו, אליהו הוא מבשר הגאולה הִנֵּה אָנֹכִי שֹׁלֵחַ לָכֶם אֵת אֵלִיָּה הַנָּבִיא לִפְנֵי בּוֹא יוֹם ה' הַגָּדוֹל וְהַנּוֹרָא. פרשת השבוע, פרשת מטות-מסעי, משה רבינו נטמן בנחלת בני ראובן ובני גד.
כותב המגלה עמוקות – בֹא ותראה, גואל ראשון, קבור בנחלת ראובן וגד – משה רבינו, שהוציא את עם ישראל ממצרים.
מי הגואל האחרון?
הוא משיח בן דוד, אבל לפניו ישנם עוד שתי תהליכים. עוד לפני שמגיע משיח בן דוד, מגיע משיח בן-יוסף, ועוד לפני שהוא מגיע, מגיע אליהו הנביא, שנאמר הִנֵּה אָנֹכִי שֹׁלֵחַ לָכֶם אֵת אֵלִיָּה הַנָּבִיא לִפְנֵי בּוֹא יוֹם ה' הַגָּדוֹל וְהַנּוֹרָא.
אומר המגלה עמוקות – מאיפה בא אליהו הנביא?
אומרת התורה (פרשת ויצא) – ברגע שגד נולד, אומר לאה בא גד. ותקרא שמו גד. מה זה בא גד?
אומר רש"י כמה פירושים, אחד הפירושים – גד= מזל.
אומר המדרש (דברי אגדה) פירוש נוסף – בא גד. משבט ג עתיד לצאת אליהו הנביא, המגיד בשורות טובות לישראל.
אומר המגלה עמוקות – המקום הראשון, שמופיע המילה גד בתנ"ך, היא בספר מלכים א', פרק י"ז - וַיֹּאמֶר אֵלִיָּהוּ הַתִּשְׁבִּי מִתֹּשָׁבֵי גִלְעָד
איפה זה גלעד?
בנחלת גד.
גואל ראשון, משה רבינו, והאחרון אליהו הנביא. בשבת שניה של תלתא דפורענותה, יהי רצון שישלח לנו הקב"ה את אליהו הנביא, במהרה בימנו אמן ואמן!!!
.jpg?id=18205693)
תזכו למצוות עם שפע ברכה והצלחה.