|
[א] כל אב חייב ללמד את בנו תורה, שנאמר וְלִמַּדְתֶּם אותם את בניכם לדבר בם. וכשם שמצוה ללמד את בנו, כך מצוה ללמד את בן־בנו, שנאמר והודעתָּם לבניך ולבני בניך:
[ב] מיד כשהתינוק מתחיל לדבר, ילמדנו אביו את הפסוק{ד} תורה צוה לנו משה וגו', וכן פסוק שמע ישראל וגו'. (וטוב ליזהר שיהא התינוק נקי בשעה שהוא מלמד אותו). וכך מלמדו מעט מעט איזה פסוקים, עד שיגדל ויתחזק בכחו, ואז יוליכנו אצל מלמד התינוקות. ובזה מקיים הוא את המצוה, כי שלוחו של־אדם כמותו{ז}. וידקדק לבחור מלמד שהוא ירא־שמים [ובזמנינו שאין המלמדים פרטיים, יבחר תלמוד־תורה שהעומדים בראשו מפקחים שהמלמדים יהיו יראי־שמים], למען ירגיל את התינוק מנעוריו ביראת שמים וישריש בו האמונה וכיוצא בזה:
[ג] צריך ללמד את התינוקות כל היום וקצת מן הלילה, כדי לחנכם ללמוד ביום ובלילה. וכתבו הפוסקים שלא יבטלו התינוקות כלל, חוץ מערבי שבתות וערבי ימים טובים בסוף היום, אך המנהג שאינם לומדים אז אלא עד חצות היום:
[ד] מלמד שעוזב את התינוקות ויוצא, או שעושה מלאכה אחרת עמהם, או שמתרשל בלימודם, הרי זה בכלל מה שנאמר ארור עושֶה מלאכת י"י רְמִיָּה. לפי־כך אין ראוי להושיב מלמד אלא בעל יראה, מהיר לקרוא ולדקדק:
[ה] ישגיח המלמד היטב עליהם לבטא האותיות והתיבות והנקודות כהוגן, דגש ורפי נע ונח, וישים לב להנחת הטעמים והנגינות במקומם הראוי מלעיל ומלרע. וילמדם ראשי פרקים של־כללי הדקדוק הנחוצים והמועילים לקריאה, שאז יהיו כתובים על לוח ליבם לזכרון כל ימי חייהם. ובכל מקום ומקום יעמדו על המשמר להחזיק מסורת אבותינו הקדושים נע"ג, שיהא מלמד בקי ללמד הילדים המקרא והתפילה וכיו"ב מגירסא דינקותא, במבטא התימני של־לשון הקודש, שהוא הצח והאמיתי, ולשנן להם הששי ותרגום הפרשה וההפטרה על בָּריים, שאם אין גדיים אין תיישים חס ושלום:
[ו] המלמד לא ישאר עֵר בלילה יותר מדאי, כדי שלא יהא עייף ועצל ביום מללמד. וכן לא יתענה או ימנע את עצמו ממאכל ומשתה, וכן בהיפך לא יאכל וישתה יותר מדאי. כי כל אלו הדברים גורמים שלא יוכל ללמד היטב. וכל המשנה, ידו על התחתונה, ומסלקים אותו:
[ז] כדי להטיל עליהם אימה, צריך המלמד להכות אותם. אבל לא מַכַּת־אויב מוּסַר־אכזרי. לפי־כך לא יַכֵּם בשוטים ולא במקלות, אלא ברצועה קטנה. ומגיל י"ב ואילך, מותר להכותם בכח. וכבר אמר החכם מכל האדם, אולת קשורה בְלֶב־נָער, שֵׁבֶט מוסָר ירחיקנה ממנו. אל תמנע מנער מוסר, כי תכנו בשבט לא ימות. אתה בשבט תכנו, ונפשו משאול תציל:
[ח] לא יאיים על התינוק שיכהו לאחר זמן. אלא אם רואהו עושה דבר שאינו הגון וכיו"ב, יכהו מיד, או ישתוק לגמרי. וכבר היה מעשה בתינוק שברח מאצל המלמד והפחידו אביו שיכהו, הלך התינוק והמית את עצמו. אמרו רבותינו ז"ל, יֵצֶר, תינוק ואשה, תהא שמאל דוחה וימין מקרבת. ולא יפחיד את התינוק בדבר טמא:
[ט] אין למסור תינוק ישראל לגוי ללמדו ספר, או איזו אומנות. וכל־שכן שאסור למָסרו לַאֲפֵ–יקוֹרוֹס ישראל, כי הוא גרוע יותר, ויש לחוש שמא ימשך אחר דעותיו הכוזבות. וכן צריך להשגיח שלא ילמד מתוך ספרים שיש בהם דברי מינות וכפירה או פריצות רח"ל, אפילו בלימודי חוֹל:
[י] אף על פי שמצד הדין מותר לתינוק ישראל לינוק מגויה (ועיין לעיל הלכות עבודה־זרה סימן קמ"ו סעיף כ"ה), מכל מקום אם אפשר על ידי ישראלית, לא יניחוהו לינק מגויה, מפני שחלבה מטמטם את הלב והשכל, ומוליד טֵבַע רע. וכן מינקת ישראלית שמותר לה לאכול מאכלי איסור לרפואה מאיזו סכנה, לא תניק בימים ההם את התינוק אם אפשר:
[יא] אין מבטלים את התינוקות מלימודם לצורך שום מצוה, ואפילו לבניין בית המקדש. ואין העולם מתקיים אלא בהבל פיהם של־תינוקות שֶׁלְּ־בֵית רִבָּן, שהוא הבל שאין בו חטא{לב}. והכתוב אומר, ולָשון רכה תִּשְׁבָּר־גָּרֶם{לג}, ופירושו בדרך רמז, כי לשון התינוקות שהיא רכה, תשבור כוחן של־צרות שהן חזקות כעצם. תשב"ר גר"ם ראשי תיבות תינוקות של־בית רבן גזירות רעות מבטלים:
|
.jpg?id=18205693)
תזכו למצוות עם שפע ברכה והצלחה.