בס"ד
פרשת וארא – הרב ברוך רוזנבלום שנת תשע"ד.
פרשת השבוע שנקרא בע"ה בשבת זו, פרשת וארא שנת תשע"ד.
עוסקת הפרשה בשבע מתוך עשר המכות, שהכה הקב"ה את המצרים, במצרים.
לפני שניכנס לעסוק בפסוק אחד בפרשה, הייתי רוצה לעמוד על דבריו של רבינו בחיי, בחובת הלבבות, בשער חשבון הנפש, באופן העשרים וארבע.
כותב רבינו בחיי, שאנשים כשהם לומדים סוגיות בתורה, או בדברי חכמים, הם מקובעים על מה שהם שמעו בילדותם.
שמעו בכיתה א' מכת דם, למדו בכיתה ב' חומש בראשית, ועם זה הם נשארו מקובעים. אם אתה אומר להם, בואו ונלמד על מכת הדם, הם אומרים לך מה יש כבר ללמוד, אני מכיר את זה כבר חמישים שנה. מה קרה בפרשת דם?! המים נהפכו לדם וברוך ה', עם ישראל היה לו מים ומזה העשירו בני ישראל, תעבור למכה הבאה. המכה הזאת, אתה מכיר אותה, אתה אומר אותה בליל הסדר, אז כביכול, אין לך מה לחדש בנושא הזה.
כותב רבינו בחיי, בחובת הלבבות – ואל תנוח דעתך על מה שנתברר אצלך בתחילת לימודך - אל תסתפק במה שלמדת שהיית קטן.
אבל קבע עליך את נפשך כמי שמתחיל בו, ומה שיתברר אצלך תזכרנו ותתיישב בו, ומה שתסתפק בבירורו, תחקור עליו מחכמי דורך שלא בדרך החקירה הראשונה, אז יראה לך מסודות התורה ומסודות החכמים, מה שאי אפשר להשיגו מצד המלמדים אותך בתחילת עניינך – אתה תגיע להשגה הרבה יותר גדולה, ממה שלמדת פעם. אם נשארת במה שהיית קטן.
ואל תשיאך הגאווה, שתחשוב שהכרתך לא הוסיפה, על מה שהיתה מנעוריך – על הגאווה הזו שתגיד לך, תשמע, מה אני יכל להוסיף על זה ממה שלמדתי כשהייתי קטן.
ומה שעבר בדעתך בעת הנעורים, לא ייתכן להשתנות אצלך ולהיות נוחי אצלך דעתך, כי זה מפיתויי היצר, שיירשל אותך מלעיין ולחקור על אמיתת העניינים, וידמה בעינך שאתה חכם גמור, ולא תחסר מאומה ממה שאתה צריך לו – זה אחד מעצות היצר, שלא להיכנס לעומק הדברים, ולבדוק אותם. לא לעמוד מחדש, זה כאילו לא למדת את זה. אתה צריך לדעת, שכל פרשה שלמדת בילדותך, אדרבא, אל תישאר מקובע, על מה שלמדת באותם זמנים, תחקור ותתיישב על העומק שיש בכל מכה ומכה.
אלה הדברים שכותב רבינו בחיי. לקחנו אותו, כי אני רוצה להיכנס לנושא, שממנו נגיע לאיזה יסוד באמונה.
כל אחד מבין, שמכות מצרים, הקב"ה לא שם אותנו חצי שנה נוספת אחרי השחרור, כדי שננוח שם.
המשנה אומרת, במסכת עדויות- משפט המצרים במצרים 12 חודשים. המצרים סבלו במצרים 12 חודשים, אף עפ"י שלא היו מכות 12 חודשים, וכאן אנחנו נכנסים למחלוקות, מתי התחילו המכות, אבל משה רבינו, התייצב מול פרעה, בפעם הראשונה, בט"ו בחודש ניסן.
שנה אחרי זה בט"ו בניסן, עם ישראל יוצא ממצרים. מה נעשה במהלך התקופה הזאת, מתי היתה המכה הראשונה?
אז יש מחלוקת, אם המכה הראשונה היתה בר"ח אייר ואחרי זה, היה חודשיים הפסקה, והמכה הבאה, באה בחודש אב. איך זה בדיוק נעשה?
המחלוקת בין רבינו בחיי ל'סדר עולם'... לא ניכנס כרגע לסוגיות.
מה שלנו ידוע, זה מה שהמשנה אומרת – משפט המצרים במצרים 12 חודשים... מהרגע שמשה התייצב, עד שיצאנו- 12 חודשים.
כמה ארכה, כל מכה?
כל מכה, עפ"י מה שחז"ל אומרים, ארכה שבוע. שבוע מכה, שלושה שבועות הפסקה.
כל אחד שואל את עצמו - בשביל מה שלושה שבועות הפסקה, בשביל מה הקב"ה הביא מכת דם ראשונה ומכת צפרדעים שנייה ולא תשיעית?! ולא מכת דם שמינית, למה מכת ארבה, באה במכה השמינית ולמה מכת החושך, היתה תשיעית, כל ביאור כזה, זה חזלי"ם.
כל אחד שמסתכל על המכות ורואה, שרבי יהודה היה נותן באים סימנים – דצ''ך עד''ש באח''ב... שואל את עצמו, בשביל מה צריך את הסימנים?
מה כ"כ קשה לזכור עשר מכות?! מס' פלאפון רגיל, יש בו עשר ספרות, אתה לא זוכר?!
אז נכון ישנה בדיחה, שאומרים אותה בכל שבע ברכות, שמכות בלי סימנים, זה לא מכה. מכה צריך שתשאיר סימנים.
בסדר, רעיון נפלא, אבל כל אחד מבין, שרבי יהודה, לא נתן סתם סימנים. לכל סימן יש הסבר...למה חילקו אותם לשלוש, ולמה הרביעית היא של ארבע, למה הראשונה, לא של ארבע. לכל חלוקה כזאת, יש הסבר....
מכה אחת, משה רבינו הלך אל פרעה, כשהוא יצא מהמים. מכה שניה, הוא בא אליו, כשהוא הלך אל הבית, מכה שלישית, הוא בכלל לא בא אליו, בלי התראה. כל אחד שואל את עצמו, תגיד, למה במכה הזאת, הוא הלך אל המים ובמכה הזאת, הוא הלך הביתה?!
אז אלה שלא רוצים להתעמק ולהישאר בילדות, יגידו - כי פעם אחת הוא היה במים, ופעם אחת הוא היה בבית, אבל כל אחד מבין, שכל בוקר הוא הלך למים, אבל למה דווקא, במכה הזאת, הקב"ה אמר לו (ז, טו) לֵךְ אֶל-פַּרְעֹה בַּבֹּקֶר הִנֵּה יֹצֵא הַמַּיְמָה, ובמכה הזאת הוא אומר לו, בא איתו הביתה, ומכה אחרת, אין בכלל התראה.
אז אם אתה רוצה ללמוד, כמו שלמדת בילדותך, אז אתה יכל ללמוד - דם, צפרדע, כינים, בשבוע הבא כבר נשאר שלוש מכות, ועוד פרשה אנחנו כבר בקריעת ים סוף וקבלת התורה, ואחרי זה כבר פורים.
אם אתה רוצה ללמוד את הסוגיה הזאת, כי מגיע ליל הסדר, ואין לנו הרבה זמן עד אז, נשאר שלושה וחצי חודשים, מגיע ליל הסדר, בלילה הזה, אם הילד שלך שואל אותך שאלה, אתה לא יכל להגיד לו אני לא יודע, אין דבר כזה.
חז"ל אומרים לנו, שבכל לילה, בימות השנה, אתה צריך להגיד לילד שלך, אני לא יודע – 'למד לשונך לומר, איני יודע'.
הלילה היחיד בשנה, שאין מילה כזאת 'אני לא יודע', זה בליל הסדר... הילד שואל אותך – אבא, אחד מי יודע?
מה אתה אומר לו? 'אחד אני יודע'...
אין דבר,שאני לא יודע בלילה הזה, בלילה הזה, בן יקר, תשאל הכל, אני יודע. אין מושג 'לא יודע'.
ישאל אותך הילד - אבא, למה מכה כזאת, הוא הלך למים, מכה כזאת, הוא הלך הביתה, ובמכה הזאת, הוא לא הלך בכלל?
ואתה עונה לו- לא יודע, שנה הבאה נדבר על זה...
אם אתה נשאר מקובע על הילדות, אומר רבינו בחיי, בחיים לא תגיע להבנה, מה זה מכות מצרים.
שואלים רבותינו שאלה – כשהקב"ה הוריד אותנו למצרים, ובשנה האחרונה לגאולה שלנו, אומרת הגמרא - בראש השנה בטלה העבודה מאבותינו.
מראש השנה, עם ישראל הפסיק לעבוד, עד יציאת מצרים – שישה וחצי חודשים, עם ישראל לא עובד. מה עשו במצרים שישה וחצי חודשים, כאשר כל מכה שבוע ושלושה שבועות הפסקה, מה עם ישראל עושה במצרים, הרי עדיין לא נצטוו?
(יא, ב) וְיִשְׁאֲלוּ אִישׁ | מֵאֵת רֵעֵהוּ וְאִשָּׁה מֵאֵת רְעוּתָהּ כְּלֵי-כֶסֶף וּכְלֵי זָהָֽב, זה אחרי מכת חושך.
אז מה עם ישראל, עושה שם, שישה וחצי חודשים, בשביל מה הם נמצאים שם?
המדרש, שמות רבה פרשה ט"ו, שואל– וכי לא יכולנו לצאת ממצרים במכה אחת?
הקב"ה, היה מביא על המצרים במצרים, מכת חושך, אף מצרי לא רואה מה נעשה מסביבו, אף מצרי לא קם ממקומו, שלושה ימים. עם ישראל מסתובב בתוך הבית, מרוקן את התכשיטים, שואל את המצרי, תגיד, אתה יכל לתת לי בהשאלה, את התכשיטים?
אומר לו המצרי, אני בין כה, לא רואה מה אתה לוקח, תיקח ותחזיר אח"כ.
לוקח היהודי, את כל התכשיטים שבבית, יוצא, עובר את היאור,מגיע לצד השני, הקב"ה פותח להם את העיניים, הם פותחים את העיניים, אף יהודי לא בשטח... אחרי זה, הקב"ה ייתן להם תשע מכות רצוף, אחד אחרי השני. בשביל מה מביא הקב"ה, עשר מכות, מה התועלת בהם?
נכון,כתוב בתורה, שהקב"ה הבטיח לאברהם אבינו, בברית בין הבתרים
(טו, יג) יָדֹעַ תֵּדַע כִּי גֵר יִהְיֶה זַרְעֲךָ בְּאֶרֶץ לֹא לָהֶם וַעֲבָדוּם וְעִנּוּ אֹתָם אַרְבַּע מֵאוֹת שָׁנָה (יד) וְגַם אֶת הַגּוֹי אֲשֶׁר יַעֲבֹדוּ דָּן אָנֹכִי...
אמר הקב"ה דָּן אָנֹכִי, אני יראה לכם מה זה דָּן אָנֹכִי... דָּן אָנֹכִי, יכל להיות שאנחנו נמצאים כבר במדבר, או בארץ ישראל, כדי שהקב"ה יעניש אותם. לא כתוב דָּן אָנֹכִי לעיני בני ישראל. אני ידון אותם, לא כתוב לעיניהם. אתם נמצאים כבר במדבר, ואני יכה אותם במכות מצרים. אז בשביל מה השאיר אותם הקב"ה שם, כדי שנראה?!
אומר 'הסבא מקלם' – בשנה האחרונה, לשהותנו במצרים, היה בית-ספר של אמונה לעם ישראל. עם ישראל, למד אמונה, במשך שנה שלמה.
ישבו בתי כנסיות ובתי מדרשות, כדי ללמוד כל מכה ומכה, מה כתוב בה – מה זה מכת דם, ולמה הקב"ה, פתח במכת דם. למה מכת צפרדע, ומה מונח במכת צפרדע. למה במכה הזאת, יוצאים לנילוס, כדי להיות ליד פרעה כשהוא יוצא מן המים, ובמכה הזאת הולכים אליו הביתה, ולמה במכה הזאת, אומר הקב"ה למשה לעשות, ובמכה הזאת, אומר לאהרון לעשות. למדו כל מכה, כמו שלומדים סוגיה בש"ס.
אומר 'הסבא מקלם', ישיבת ישראל, שנה במצרים, היה בית-ספר לאמונה. שם למדו, כל מכה ומכה מה כתוב בה.
עלינו לדעת את היסוד - נצטווינו בתורה, לזכור את יציאת מצרים, אנחנו אומרים בזכירות, אומרת התורה – (דברים טז) לְמַעַן תִּזְכֹּר אֶת יוֹם צֵאתְךָ מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם כֹּל יְמֵי חַיֶּיךָ- נצטווינו לזכור את מכות מצרים.
כותב הזוהר הקדוש, (יתרו פ"ה, ב) – חַמְשִׁין זִמְנִין אִדְכַּר יְצִיאַת מִצְרַיִם בְּאוֹרַיְיתָא – חמישים פעם, הקב"ה מזכיר בתורה את יציאת מצרים. מה מונח כאן?
את כל הלכות שחיטה, לומדים ממילה אחת – 'וזבחתָ'. דיוקים לומדים מענייני טומאה וטהרה, כאן התורה מדגישה חמישים פעם, את המילה מצרים, בשביל מה?!
התשובה, עונה הרמב"ן, בסוף פרשת בֹא - הקב"ה נתן מופע חד פעמי בבריאה, יצירה מחודשת של העולם מחדש, מעין בריאה חדשה (דברנו לפני כמה שנים שעשר המכות, הם כנגד עשר המאמרות, שאיתם ברא הקב"ה את העולם), ביציאת מצרים, הקב"ה מעין בנה, את העולם מחדש.
אם אלה הדברים, אומר הרמב"ן, הקב"ה לא הולך להראות לכל כופר, לכל אדם שישאל שאלות – תראה לי את הקב"ה.
אומר הרמב"ן, הקב"ה לא יעשה את זה – ובעבור כי הקב"ה לא יעשה אות ומופת בכל דור ודור, לעיני כל רשע או כופר. יצוה אותנו שנעשה תמיד זיכרון ואות לאשר ראו עיננו ונעתיק הדבר לבנינו לבניהם ובניהם לדור אחרון.
הקב"ה אמר, עשיתי מופע, כולכם הייתם שם, כולכם ראיתם את כל המכות, את זה תעבירו לילדים שלכם, לנכדים שלכם, לנינים שלכם, לבני הנינים, עד הדור הזה.
והחמיר מאוד בזה העניין, כותב הרמב"ן, מצות עשה שביטולה מחייב כרת הוא אי אכילת קרבן פסח. החמיר מאוד במצוה הזאת, של אכילת קרבן פסח.
והצריך הכתוב שנזכור את עניין יציאת מצרים, בהנחת תפילין על היד ועל הראש, והזכיר הכתוב שִׂימת המזוזה בפתח, והצריך הכתוב לבישת ציצית, על כנפי בגדיהם וכל זה כדי לזכור את עניין יציאת מצרים. מזה שכל כך הרבה מצוות מקיפות אותך, מזה אתה לומד, עד כמה הנושא הזה של עניין יציאת מצרים, עד כמה הוא יסוד באמונה, שבלעדיו אתה לא מסתדר, זה החמצן שכל יהודי, צריך לשאוב לתוך ריאותיו, 24 שעות ביממה.
אם אלה הדברים רבותי, הייתי רוצה לעמוד על נקודה אחת, מתוך המכלול של יציאת מצרים, ומהנקודה הזאת, נגיע, בס"ד, ליסוד באמונה, והיסוד הזה, אם הרווחנו, כמו שכותב הרמב"ם, בפירוש המשניות שלו, בסוף מסכת ברכות, כותב :
כי יקר בעיני ללמד עיקר מעיקרי הדת והאמונה יותר מכל אשר אלמדהו – ללמד עיקר, מעיקרי הדת והאמונה.
אומר הרמב"ם יותר חשוב לי מכל הספרים שלי. 'ביד החזקה', 'במורה נבוכים', הוא מתאר לנו מה החשיבות להתחזק בנושא של אמונה.
(מכות כד, א) – בא חבקוק והעמידן על אחת שנאמר (חבקוק ב-ד) וצדיק באמונתו יחיה.
הבסיס העיקרי, מה היסוד של האדם – א-מ-ו-נ-ה.
אם אלה הדברים, נעמוד על פסוק אחד בפרשה, ננסה להסביר אותו, עד כמה שידנו משגת וממנו נגיע ליסוד נפלא :
אני מדבר על הפסוק השני, בפרשה וַיְדַבֵּר אֱלֹהִים אֶל מֹשֶׁה וַיֹּאמֶר אֵלָיו אֲנִי ה'
אומר רש"י - וידבר אלהים אל משה. דבר אתו משפט, על שהקשה לדבר ולומר, למה הרעותה לעם הזה.
(ב) וַיְדַבֵּר אֱלֹהִים אֶל מֹשֶׁה וַיֹּאמֶר אֵלָיו אֲנִי ה' (ג) וָאֵרָא אֶל אַבְרָהָם אֶל יִצְחָק וְאֶל יַעֲקֹב בְּאֵל שַׁדָּי וּשְׁמִי ה' לֹא נוֹדַעְתִּי לָהֶם
אומרים המפרשים – אמר הקב"ה למשה רבינו- אל האבות הקדושים, לא הייתי צריך, להראות במידת הרחמים, יכולתי לדבר איתם בְ-'אל שדי' – זאת מידת הדין. איתך, אני חייב לדבר במידת הרחמים, כיון ששאלת לָמָּה הֲרֵעוֹתָ.
אומרים חז"ל, ביקשו מלאכי השרת לפגֹע בו. אמר הקב"ה- הניחו לו, שאת כבוד עם ישראל, הוא דורש.
יוצא, שהקב"ה תפעל כאן, את מידת הרחמים, כדי לרחם על משה רבינו.
אומר הקב"ה וָאֵרָא אֶל אַבְרָהָם אֶל יִצְחָק וְאֶל יַעֲקֹב בְּאֵל שַׁדָּי – שם לא הייתי צריך לתפעל את מידת הרחמים, כי הם לא שאלו שאלות. אתה שאלת שאלה, כדי לענות לך, צריך לדאוג למידת הרחמים.
אבל אנחנו רוצים ללכת לפירוש של רש"י...
אומר רש"י - ושמי ה' לא נודעתי להם. לא הודעתי אין כתיב כאן, אלא לא נודעתי.
מה ההבדל בין לא הודעתי לבין לא נודעתי? לא שהקב"ה, לא הזכיר להם שם ה', הזכיר.
כתוב (יב, ז) וַיֵּרָא יְ-ה-ו-ה אֶל אַבְרָם וַיֹּאמֶר לְזַרְעֲךָ אֶתֵּן אֶת הָאָרֶץ הַזֹּאת וַיִּבֶן שָׁם מִזְבֵּחַ לַי-ה-וָ-ה הַנִּרְאֶה אֵלָיו.
אברהם אבינו מדבר עם הקב"ה, בשם הוויה, הוא עונה לו בשם הוויה. איפה השם הזה בא לידי שימוש?
יעקב אבינו, בחלום הסולם, אומרת התורה (כח, יג) וְהִנֵּה יְ-ה-וָ-ה נִצָּב עָלָיו וַיֹּאמַר אֲנִי יְ-ה-וָ-ה אֱלֹהֵי אַבְרָהָם אָבִיךָ וֵאלֹהֵי יִצְחָק הָאָרֶץ אֲשֶׁר אַתָּה שֹׁכֵב עָלֶיהָ לְךָ אֶתְּנֶנָּה וּלְזַרְעֶךָ.
הקב"ה הודיע להם את השם, שנקרא הוויה, אבל לא נודעתי להם – הצורה שהתגליתי אליהם, היתה בצורה של 'אל שדי'.
איפה זה מופיע? לפני שהקב"ה מדבר עם אברהם אבינו, ומצוה אותו על ברית המילה (יז, א)"... אֲנִי אֵל שַׁדַּי הִתְהַלֵּךְ לְפָנַי וֶהְיֵה תָמִים" – הוא מזכיר לו את השם 'אל שדי'.
אצל יעקב אבינו, אומר לו הקב"ה (לה, יא) וַיֹּאמֶר לוֹ אֱלֹהִים אֲנִי אֵל שַׁדַּי פְּרֵה וּרְבֵה גּוֹי וּקְהַל גּוֹיִם יִהְיֶה מִמֶּךָּ וּמְלָכִים מֵחֲלָצֶיךָ יֵצֵאוּ - אז הקב"ה, גם לו מזכיר את השם 'אל שדי'.
מה זה 'אל שדי', ומה פירוש הדבר השם הוויה? מה ההבדל בין 'אל שדי' לשם הוויה?
כולם שמות של הקב"ה, משמות שאינם נמחקים, כמו שמביאה הגמרא, במסכת שבועות- גם השם אל, גם השם אלהים, גם השם הוויה, גם השם שדי.
בא הרמב"ן, ואומר פה שלוש שורות – והנה אמר אלהים למשה, נראיתי לעבוד בכוח ידי אשר בו אני שודד את המזלות ועוזר לבחירי – זה השם שנקרא שדי
אבל בשמי הוויה, אשר בו נהיה כל ההוויה, לא נודעתי להם, לברוא חדשות בשינוי התולדות – הראיתי להם את השם שנקרא שדי, שבו אני שודד את המזלות ועוזר לבחירי, אבל שם ההוויה שבו אני מהווה חדשות בשינוי התולדות, לזה, לא נודעתי להם, ולכן אמור לבני ישראל אני ה', ותודיע להם פעם אחרת השם הגדול, כי בו אני עושה עמהם להפליא ובו ידעו כי אני ה', עושה כל.
רבותי, הדברים האלה עמוקים מאוד, מדבר עליהם הרמב"ן בפרשת השבוע, קדם לו 'האבן עזרא', אחריו בקודש, 'נפש החיים' בפרק י"ג.
אני רוצה להשתמש בדבריו הנפלאים, של רבי צדוק הכהן מלובלין, בשלוש מקומות.
כל מקום הוא מוסיף נופח נוסף, אחד 'בפרי צדיק', בפרשת השבוע, השני מופיע 'בשיחת מלאכי השרת', והשלישי ב'ישראל קדושים'.
אני אנסה להסביר את הדברים ולפשט אותם, עד כמה שניתן בשיעור כזה, לפשט את הדברים:
השם שדי, מלמדים אותנו חז"ל, השתמש הקב"ה, בסיום בריאת העולם...בְּרֵאשִׁית בָּרָא אֱלֹהִים אֵת הַשָּׁמַיִם וְאֵת הָאָרֶץ...
הָ- בְּרֵאשִׁית היתה במידת הדין. כשהקב"ה ראה שהעולם לא יעמוד במידת הדין, צירף אליה את מידת הרחמים, שנאמר (ב, ד) בְּיוֹם עֲשׂוֹת ה' אֱלֹהִים אֶרֶץ וְשָׁמָֽיִם, אז זה הצירוף של ה' לאלהים, כי העולם לא היה עומד.
אומרת הגמרא (מסכת חגיגה יב, א) - ואמר רב יהודה אמר רב, בשעה שברא הקב''ה את העולם היה מרחיב והולך כשתי פקעיות של שתי, עד שגער בו הקב''ה והעמידו. והיינו דאמר ר''ל מאי דכתיב (בראשית לה-יא) אני אל שדי אני הוא, שאמרתי לעולם די – הקב"ה ברא עולם, והעולם הלך והתפתח, עד שהקב"ה אמר די! עד כאן! השם הזה, שנקרא שדי, הוא השם שהקב"ה אמר לעולם די! עד כאן!
רבותי, מה פירוש הדבר, שהעולם הלך והתפתח עד שהקב"ה אמר לו די! מה זה הדברים האלה?
כמובן שזה סתרי בריאה... אבל עם כל זה, בֹא ננסה להסביר את הדברים, כמו שאומר ר' צדוק הכהן מלובלין ואחרי זה נבין, מה זה בדיוק יציאת מצרים.
ר' צדוק הכהן מלובלין, אומר דבר נפלא ביותר, אולי נקדים לו הקדמה:
כשהקב"ה ברא את העולם, ביום הראשון, כתוב וַיְהִי עֶרֶב וַיְהִי בֹקֶר יוֹם אֶחָד לא כתוב וַיְהִי עֶרֶב וַיְהִי בֹקֶר יוֹם ראשון
מתי מופיע 'ביום ראשון'?
אומרים חז"ל,כשהקריב נחשון בן עמינדב, את הקורבן הראשון, שם הגיע העולם לסיומו, שנאמר (במדבר ז, יב) וַיְהִי הַמַּקְרִיב בַּיּוֹם הָרִאשׁוֹן אֶת-קָרְבָּנוֹ נַחְשׁוֹן בֶּן-עַמִּינָדָב לְמַטֵּה יְהוּדָֽה.
כשהקב"ה, ברא את העולם ביום הראשון כתוב אֶחָד. שואלים חז"ל - למה?
אומרים חז"ל - כי הקב"ה, באותו יום, היה יחיד בעולמו, שום כוח אחר מבלעדיו לא היה. כדי שלא יאמרו, גבריאל מותח את הרקיע מכאן, ומיכאל מותח את הרקיע מכאן, הוא לבדו היה, ביום הבריאה הראשון.
מהיום השני, נבראו מלאכי השרת.
כשנבראו מלאכי השרת, יש כוח שנקרא 'שניוּת' ולכן נאמר וַיְהִי עֶרֶב וַיְהִי בֹקֶר יוֹם שֵׁנִי. לא כתוב יום שניים, כתוב יוֹם שֵׁנִי.
פירוש הדבר – יש כוח נוסף בבריאה. ביום הראשון, הקב"ה ברא את העולם, הוא היה לבד, הוא היה אחד, כדי שלא יאמרו גבריאל מותח את השמים מכאן ומיכאל מכאן, אלא, כולם יגיעו להכרה, שביום הראשון הוא אחד, זה היה ביום הראשון.
מהיום השני בבריאה, יש כוח נוסף- הכוח של מלאכי השרת.
למלאכי השרת, אומר ר' צדוק, אין שום שכר על המעשים שלהם. בשמים עושים פעולות, לא מקבלים שום דבר על המעשים שלהם, למה לא מקבלים שכר?
כי אין להם שום ניסיון לא לעשות. למלאך בשמים, אין שום ניסיון, לא לעשות את הפעולה הזאת, אם אין לו שום ניסיון, הוא לא מקבל שכר. על מה מקבלים שכר?
מקבלים שכר, כאשר יש לך ניסיון – לעשות או לא לעשות. היצר הרע, מושך אותך לעבור עבירה, והיצר הטוב אומר לך, לעשות מצווה, ואתה מתגבר על היצר הרע, ועושה את המצוה, אתה מקבל שכר. אף אחד לא מקבל שכר, לא לקפוץ לתוך האש, כי אף משוגע לא נכנס לאש, אז על מה תקבל שכר? שלא נכנסת לאש?!
מלאכי השרת בשמים, לא עוברים עבירה, מסיבה אחת פשוטה - הקב"ה מולם.
חז"ל אומרים, שהם מזיעים מפחד ומהזיעה שלהם, יוצא נהר, שנקרא נהר דינור.
אם יש לך אימת אלהים, אתה לא חוטא. אתה לא מקבל שכר, כאשר אין לך ניסיון, אתה לא מקבל שכר, כאשר יש לך ניסיון – אתה מתמודד ומנצח. למלאכים אין שכר.
אומר ר' צדוק, שימו לב ליסוד הנפלא הבא – אם הקב"ה, היה בורא את העולם, כשהוא, לא נעלם בו, לא היינו מקבלים שכר, כי היינו רואים אותו בכל רגע ורגע, ובכל צעד וצעד.
אמר הקב"ה לעולם, להעלים את אותו בבריאה - אני מבקש ממך, תעלים אותי, אבל אל תעלים אותי, בצורה כזאת, שאני נעלם ואי אפשר לראות אותי בכלל, כי אז אין עונש לרשעים.
אם לא רואים אותי בכלל, אז אין עונש לרשעים, אם רואים אותי כולם, אז אין שכר לצדיקים, אלא מה?
צריך להיות העלם בדרגה כזאת, שמי שרוצה רואה אותי, ומי שלא רוצה, לא רואה אותי.
מי שלא רואה אותי, אומר זה טבע, ואני נטבע בתוך הטבע, ומי שרואה אותי, אומר הנה הקב"ה. לזה קוראים העלמת העולם, להעלים את הקב"ה, בתוך הטבע, זה נקרא עניין העולם, כשהעולם היה הולך ומתפשט, כדי להעלים את הקב"ה.
'העולם הולך ומתפשט', פירוש הדבר – ההעלם של הקב"ה, הולך ומתפשט.
רבותי, אמר הקב"ה לעולם – די, עד כאן! אם אתם ממשיכים להעלים אותי, נעלם הניסיון.
אם נעלם הניסיון, אי אפשר להעניש את הרשעים.
אם אתה רוצה להעניש את הרשעים, ישנה רק דרך אחת – שיש אפשרות מצד אחד לראות אותי, ויש אפשרות מצד אחד, לא לראות אותי. אז צריך לעשות את העלם בצורה כזאת, שיהיה איזון, בין הנעלם, לבין הלא נעלם.
רבותי, הגענו לנקודה, אפשר להתחיל להסביר, את הדברים:
אומר המהר"ל (בפתיחה השניה לספר גבורות ה') – האבות הקדושים, הקב"ה נראה אליהם בהנהגה שנקראת אל שדי. אל משה והלאה, הקב"ה ניגש בשם הוויה.
אומר רבינו בחיי, בתחילת פרשת 'כי תשא'... הוא מדבר על עניין מחצית השקל, ושם הוא מדבר, על ההבדל בין ניסים גלויים, לניסים נסתרים:
ידוע, שהניסים נחלקים לשני חלקים - יש ניסים מפורסמים ויש ניסים נסתרים.
המפורסמים, הם האותות והמופתים, שנעשו לעיני העמים – אותות של מצרים בעשר מכות, קריעת ים סוף, ירידת המן, השׂלו, יציאת מים מן הצור, המשנים טבעו ומנהגו של עולם.
הנסתרים, הם המעשים שנעשו לאבות והמקרים שהראו לאבות- אברהם יצחק ויעקב, כמלחמת אברהם עם המלכים והניצחון עליהם, אף עפ"י, שנראה כדרך מנהגו של עולם, הכל היה נס נסתר.
נסביר את הדברים, עד כמה שידנו מגעת:
ניקח שלוש דוגמאות, משלושת האבות, כל אחד דוגמא, ונוכל להתקדם:
אברהם אבינו יצא למלחמה, עם 318 חיילים, יש אומרים, שזה היה חייל אחד – אליעזר... אבל ניקח שזה היה 318 חיילים.
318 חיילים, להתגבר על חיילים של ארבע מלכים, שחז"ל אומרים בגמרא, שהם היו למעלה משתי מיליון חיילים, כולם מבינים, שגם אם כל חייל, יהיה מהחייל הכי מובחר שיש לך, אף אחד לא יכל לנצח- שתי מיליון חיילים...
אבל מי שרוצה לטבוע בטבע, יכל לקחת את הנס הזה, ולהגיד שזה טבע - תשמע הם עכשיו סיימו מלחמה של ארבע מלכים ונצחו, החיילים היו פשוט גמורים, הם שכבו כמו פגרים, הרי אברהם לא רוצה להרוג אותנו, רק רוצה לקחת את לוט, תן לו לקחת אותו. אברהם יצא למלחמה, כשהחיילים היו כ"כ חלשים, אז הוא גבר עליהם.
אומר לנו רבינו בחיי, בזה אתה יכל להסתכל כטבע, ואתה יכל להסתכל כנס.
מי שרוצה, אומר טבע, ומי שרוצה אומר נס. כאן הקב"ה, אֵל מסתתר. אתה רוצה,אתה יכל לגלות שלא יכל להיות ש-318 חיילים מנצחים... אתה רוצה, אתה אומר כן, 318 חיילים מנצחים, כולם חזקים-בריונים, מול שתי מיליון חיילים חלשים, כן, אתה יכל לנצח.
(כו, יב) וַיִּזְרַע יִצְחָק בָּאָרֶץ הַהִוא וַיִּמְצָא בַּשָּׁנָה הַהִוא מֵאָה שְׁעָרִים וַֽיְבָרְכֵהוּ ה'.
יצחק אבינו זורע, ומוצא מאה שערים, אף אחד לא מצא מאה שערים. איך הוא מצא מאה שערים?
יש שיגיד לך נס גלוי, ויש שיגיד לך, בטח, הוא קנה אדמה טובה, למטה עובר נחל, האדמה שם רוויה, לא צריך להשקות אותה, ממילא הכל צמח פי מאה, וודאי השקעה טובה, האדמה טובה.
להנהגה הזאת, אומר המהר"ל קוראים אל שדי. זוהי הנהגה שאמר להעלם די!
שדי אמר- עד כאן! הגעת לנקודה, שמי שרוצה, רואה אותי ומי שלא רוצה, לא רואה אותי.
בנקודה של שדי, יש כוחות, גם לכוחות אחרים, בנקודה הזאת, יש כוח גם לעבודה זרה, בנקודה הזאת יש כוח גם לתרפים, בנקודה הזאת, יש כוח גם למכשפים, בנקודה הזאת יש כוח גם לקוסמים, כי כל אחד יכל להורות את כוחו, ללבן היו טרפים, היה מכניס בתוכו שם, היה אומר לו 'עכשיו המזג-אוויר מעונן חלקית', היה שם טס, אומר לך 'אדוני, הוא ברח, עכשיו הוא על כביש 6', איך יכל להיות?
זה נקודת העלם, של שם שדי, אני מסתתר בתוך העולם הזה שאמרתי, די עד כאן! זה המקסימום של נקודת ההסתר, שמגיע לאיזון של השכר.
רבותי, הגענו לשם הוויה.
שם ה-הוויה, אומר הקב"ה למשה רבינו, עכשיו אני הולך להראות לכם מכות, שאף אחד לא יהיה לו שום צד לומר, שיש כוח אחר בעולם מבלעדי.
בנקודת ה-שדי, אתה יכל להגיד, שהקב"ה אמר עד כאן, יש נקודת איזון, בין הטבע לבין ההנהגה של הנס של הקב"ה. אני הולך לבוא למצרים, אני הולך לתת עשר מכות, והמכות האלה הולכים להיות בשם הוויה, מה זה שם הוויה?
זה שם שמהווה, את הבריאה, בכל רגע ורגע, זה שם הוויה.
רבותי, בא ניקח שתי מקרים, שמביא אותם המהר"ל, 'בגבורות ה' ', בהקדמה השנייה לספר:
אומר המהר"ל - הקב"ה הראה למצרים במצרים, איך שבדבר אחד, הקב"ה מראה דבר והיפוכו. בזה שאתה רואה בדבר אחד, דבר והיפוכו, פירוש הדבר, שאני מוכיח לך, שזה לא דבר ישן שנעשה, אני מהווה אותו בכל רגע ורגע.
שאחד מכניס יד לתוך התקע, והשני לא, פירוש הדבר, שיכל כאן חשמלאי לסדר, שאחד מקבל התחשמלות, ואחד לא. אני סידרתי את המעשה הזה, שתראה שאני מהווה את הדבר, בכל רגע ורגע, וזה אני רוצה להראות במכות מצרים.
אומר המהר"ל – המים שבאו לבריאה, בששת ימי בראשית, עכשיו תראה, שהמים, הם בצבע שאתה יכל לשתות אותו, כי אני מהווה את הדבר בכל רגע ורגע, 'שהכל נהיה בדברו', אני מהווה את המים בכל רגע. אם אני מהווה, אז אני אומר לך, אתה יהודי, תשתה מים, ואתה המצרי, תשתה דם.
אתה המצרי, אם תשלם כסף, תקבל מהיהודי אישור, שזה יהיה מים. ואתה המצרי, אם תכניס קש, לתוך כוס של יהודי, מה שאתה תמצוץ פנימה, יהיה דם ומה שחוזר בחזרה לכוס, מהקש, חוזר להיות מים. אז אני מהווה את הדבר הזה, בכל רגע ורגע, אני מראה לך, שאני מייצר דבר והיפוכו, בדבר עצמו.
ניקח את מכת חושך – המצרים בחושך, לא הפסקת חשמל, חושך! הם רואים שיש חושך, זה לא הוכו בסנוורים שהיה בסדום, הם יושבים בבית, עם עיניים פתוחות, ולא רואים מה נעשה
(י, כג) וּלְכָל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל הָיָה אוֹר בְּמוֹשְׁבֹתָם, אבל לא רק בְּמוֹשְׁבֹתָם, כל יהודי שהסתובב בבית של מצרי, בכל מקום שהוא פתח מגירה, היה לו אור.
הראה הקב"ה – אני שליט על השמש ועל האור וגם על החושך, אני מהווה אותו, בכל רגע ורגע, לזה אומר המהר"ל, קוראים שם הוויה, אני מהווה את הדבר, בכל רגע ורגע.
לא היה אחד במצרים, שאמר במכת חושך, שעשו את זה בכישוף. לא היה אחד במצרים, שאמר במכת ערֹב, שעשו את זה בכישוף. אמר הקב"ה מה שעשיתי, בראשית הבריאה, בשם שנקרא אל שדי, הוא שם ההעלם, זה השם שאחד יכל לטעות, בין טבע לבין נס, זה הולך עכשיו להתבטל במכות מצרים. במכות מצרים, המכשפים יודו לכולם – אצבע אלוקים היא, הקב"ה נימצא כאן.
תשע קבין של כישוף היה במצרים, הם מודים, שהקב"ה ברא את העולם, הם מודים שהקב"ה, מהווה את המכות.
אומר הקב"ה למשה רבינו - עד האבות הקדושים, בשם שדי. שׂמתי את העולם באיזון, מי שירצה, יראה אותי, ומי שלא ירצה, לא יראה אותי. במכות מצרים כולם יראו אותי, בכך אני יוכיח לבני ישראל, שְ- אנכי ה' אלהיך בראתי שמים וארץ, אני הוא שבשם שלי, הקמתי את העולם כולו.
ממילא, עשר המכות, הם כנגד עשר המאמרות, כי עשר המאמרות, חזרו במצרים. הם מהווים מחדש את הבריאה.
יוצא, שלא צריך להגיד אנכי ה' אלהיך אשר בראתי שמים וארץ. כשאתה אומר את זה, בתוך זה, כלול, שבראתי שמים וארץ, כי חזרתי על עשר המכות כנגד עשר המאמרות ובניתי את העולם מחדש.
זה היסוד הגדול של (ו,ג) וּשְׁמִי ה' לֹא נוֹדַעְתִּי לָהֶֽם. את זה הקב"ה הוכיח במצרים.
רבותי, בא נלך, לעוד שתי דוגמאות:
בספר 'ממעמקים', הוא הביא דוגמא, של התחלת וסוף המכות, ולא במכות מצרים ממש.
הפעולה הראשונה, שעשה משה לפני פרעה, היה במָטֶה – הוא בא אומר לו קח מָטֶה, זרוק לפני פרעה. הוא בא זורק הופך לנחש. הנחש לא בלע את שאר הנחשים.
אמר הקב"ה – אם הנחש יבלע את שאר הנחשים, אין בזה נס, אז מה עושים?
מחזירים את הנחש, להיות בחזרה מָטֶה, והמָטֶה בולע את הנחשים, אבל זה לא מספיק, הוא בלע עשר עומרים של נחשים ונישאר באותו עובי.
אומרים חז"ל, נס בתוך נס, היה כאן. מה הנס?
שחזר בחזרה להיות מָטֶה, ושמָטֶה בלע נחשים ונישאר באֹתו עובי.
גם בעניין יציאת מצרים, בקריעת ים סוף, היה אותו דבר.
אומרים חז"ל – בשעה שנגמר כבר יציאת מצרים, פתאום חוזרים לישראל כִּי בָא סוּס פַּרְעֹה בְּרִכְבּוֹ וּבְפָרָשָׁיו בַּיָּם וַיָּשֶׁב ה' עֲלֵהֶם אֶת מֵי הַיָּם וּבְנֵי יִשְׂרָאֵל הָלְכוּ בַיַּבָּשָׁה בְּתוֹךְ הַיָּם
שואל הרמב"ן – מה הם חוזרים בחזרה, הרי אמרו את זה קודם?
אומר הרמב"ן, ראיתי 'באבן עזרא', בני ישראל מסבירים, למה הם שרים, כי כל ניסי מצרים, זה נס בתוך נס.
הם עמדו והסתכלו אחורה, אנחנו הולכים ביבשה, חמש מטר אחרינו, כל מצרי שנכנס, הים בולע אותו. איך יכל להיות, חמש מטר קדימה יבשה, חמש מטר אחורה ים?
הם ראו שוב, שהקב"ה מְתָפְעֶל כאן שוב, מידה של נס בתוך נס, להראות לך, שזה שיש כאן מים- כי הקב"ה אמר. וזה שאין כאן מים - זה כי הקב"ה אמר.
יוצא שהכל זה הקב"ה, הוא מהווה בכל רגע, את העולם כולו - הַמְחַדֵּשׁ בְּטוּבוֹ בְּכָל יוֹם תָּמִיד מַעֲשֵׂה בְרֵאשִׁית, אז זה לא בכל יום, אלא, בכל רגע, הוא מהווה את העולם.
רבותי, אם אלה הדברים, נוכל להיכנס לשלב נוסף, ובע"ה אחריו להתחיל לקשור קצוות.
רבינו בחיי, בשער חשבון הנפש, באופן העשרים ושלוש, שואל – למה בני אדם מתפעלים מליקוי חמה, ולא מתפעלים, מחמה בלי ליקוי? למה שיש ליקוי חמה, כולם הולכים ועושים זכוכית עם פחם, שורפים אותו, ועומדים וצופים, חצי שמש לא רואים, מה ההתפעלות?
שואל רבינו בחיי, למה שלא תצא כל בוקר, בשעה שמונה בבוקר, כשהשמש יוצאת ותגיד – ואוו, איזה יופי, שמש זרחה?!
יש ליקוי לבנה – 12 בלילה, כולם יוצאים החוצה, לראות איזה יופי ובְ-ג' בחודש כשהלבנה בצורת בננה, אף אחד לא יוצא לראות, למה אתה שמח רק כאשר יש ליקוי חמה?!
שאלה נוספת הוא שואל – יש צונאמי – כולם עושים תמונות. אף אחד לא מתפעל שהבאנייס והחצבני מוציאים כבר 200 שנה מים ב"ה. מששת ימי בראשית, זורם שם מים ולא מפסיק יום אחד!
לא מופלא יותר מצונאמי? צונאמי זה כמו באג במערכת.
אומר רבינו בחיי - ההבדל בין אחד לשני, כי לזה התרגלת ולזה לא התרגלת.
שמש שזורחת כל יום, אתה רואה אותה מגיל חצי שנה, שאמא שלך אמרה- הנה שמש. משהל'ה מסתכל על השמש, ומאז, זה לא מרגש אותו, אבל אם השמש משתנה, נהיה רק חצי שמש, כולם עומדים למעלה ומסתכלים עם זכוכית, למה? כי יש שינוי. אדם לא מתפעל מדבר שיש לו אותו כל יום.
רבותי, ניקח מהגוף שלנו, למה צריך להגיע לשמש – שאדם קם בבוקר ב"ה, קם, נטל ידיים, נעמד ליד החלון, כל הגוף עובד, הוא מתפעל? ב"ה הוא בא לבית כנסת, מברך ברכות השחר. אבל כשהוא יוצא מהבית, אין לו שום חידוש, הוא לא מתפעל, מעיר את אשתו ואומר לה – 'שרה! הכל עובד! אם הוא יעיר אותה, היא תיתן לו מכות J
אבל, אם לא עליכם, הוא חטף שיתוק, והיד הפסיקה לזוז, ופתאום לאחר כמה ימים, הוא קם בבוקר והיד חזרה לעבוד, הוא לא יעיר את אשתו?! אבל לפני שבועיים לא צעקת, פחדת להעיר אותה?!
בסדר, 45 שנה, הכל עבד אוטומט, אז למה עכשיו צעקת והתלהבת? כי היה שינוי!
בן אדם, ב"ה פותח את הפה בבוקר, הוא מבין שיש כאן איזה חידוש? שום חידוש.
פעם אחת, הוא חוטף רוח על הצד, הפה שלו הולך לכיון השני, נהיה כמו מעפרה, כשזה חוזר בחזרה, הוא עומד מול הראי, כולו מחייך – הכל עובד! מה התשובה לכל זה?
בכל בוקר אין לך התחדשות, אומר רבינו בחיי, נקודת השמחה של האדם, זה כשמתחדש אצלו דברים, זה נקודת השמחה, הרגילות, מוחקת אצל האדם את ההתפעלות.
רבותי, אם אלו הדברים, בא נתבונן ברעיון נפלא ביותר, שאמר אותו הרב אהרון בקשט :
הרב אהרון בקשט, לוקח שני מצבים, וכל מצב אחר, הוא אצלו פלא:
ילד מגיע, ב"ה, פעם ראשונה לתלמוד תורה, ניכנס לרבי מלמד אותו פרשת השבוע – 'ילדים יקרים, אני רוצה ללמד אתכם, מה היה במצרים. עם ישראל יצא ממצרים, וכשהוא יצא ממצרים, ניגמר להם האוכל, הם הוציאו מזון ל-ס"א סעודות, וניגמר להם האוכל. בט"ו בחודש אייר, לא היה להם מה לאכול. ילדים, אתם יודעים מה אכלו?
אז אם יש ילד שזכר, מה הוא למד בגן בשנה שעברה, אז הוא יגיד – 'רבי, אכלו מן'.
יש ילדים, שהגננת לא לימדה אותם פרשת המן, כי היא לימדה אותם קריעת ים סוף, פרשת המן היא לא הגיעה.
עומד המלמד, ואומר לילדים – 'ילדים חביבים, אני רוצה לספר לכם, מה היה כשיצאנו ממצרים, בשנת 2448 לבריאת העולם, יצאנו החוצה ממצרים, אחרי מזון של ס"א סעודות, אחרי שלושים יום, ניגמר האוכל. אתם יודעים מה עשה הקב"ה? ליד כל אוהל, ירד עומר לגולגולת, ירד אוכל שקוראים לו מן. זה אוכל שכל הטעמים בעולם, היית מרגיש, מי שרצה לאכול לחם-הרגיש לחם, מי שרצה בשר-הרגיש בשר, מי שרצה לאכול עוגה-הרגיש עוגה, מי שרצה שוגי-הרגיש שוגי, כל מה שרציתם הכל היה בתוכו, פלאי פלאות ב"ה'.
הילדים פותחים עיניים גדולות, אחד לשני – מה זה? המורה, לא הלכו לקנות במכולת עם עגלה? אמר להם המלמד, לא, היה לכל אחד ליד הדלת, כל אחד קיבל מן, היו בזה את כל הטעמים שבעולם.
הילדים ממשיכים לשאול – הרב, ומה היה עם הבגדים? אמר להם לא היתה בעיה, ענני הכבוד היו מכבסים ומגהצים להם את הבגדים.
ומה עם הנעליים, היו שם חנויות נעליים במדבר? אמר להם, זה גדל, עם הגיל היו גדלים איתם גם הנעליים וכך גם הכובע ושאר הדברים.
הילדים חוזרים הביתה, צועקים – א-ב-א! המורה שלנו חטף אלצהיימר, איזה סיפורים הוא מספר לנו?!
רבותי, בדור המדבר, ילד נולד בשנה השנייה שהיו במדבר, הוא לא יודע שום דבר, כל בוקר, הוא פותח את החלון של האוהל, לוקח את העומר מכניס לפה, וב"ה אוכל, איזה טעם שהוא רוצה.
אורזים לו את המן בשקית, והוא הולך לתלמוד תורה. הנעליים שלו גדלות באופן אוטומטי, את הבגדים, הוא תולה מחוץ לאוהל לניקיון, למחרת זה חוזר נקי, הכל רגוע, אין דאגות!
שנה אחרונה, לפני שיוצאים מהמדבר, לוקח הרבי את הילדים ואומר להם – ילדים! הכל הולך להיגמר, עוד חצי שנה, אנחנו נכנסים לארץ ישראל, אין יותר מָן ליד הדלת, אין יותר נעליים גדלות ואין חליפה שמתנקה, בניקוי של ענני כבוד. בעוד שנה אנחנו נכנסים, נקנה זרעים, נשים אותם באדמה ואחרי שלושה חודשים, יוצא גבעול עם חיטה, ניקח את הגרעינים ניקח אותם, נטחן אותם, נברור נשים בתנור, יצא לך לחמנייה.
נעליים? קונים בחנות נעליים. כל חצי שנה ילחץ לך, יחליפו לך.
ניקיון של חליפה? תילך לניקוי יבש.
חוזר הילד הביתה, אומר – אבא המלמד שלנו יש לו אלצהיימר, הוא אומר, שנבוא לארץ ישראל, אין יותר מָן ליד פתח האוהל, צריכים לקחת חיטה, שמים אותה באדמה, היא נרקבת ואז יוצאת חיטה החוצה. שמעת איזה דבר זה?! נעליים קונים בחנות, מה זה לא גודל?! ניקוי יבש, שמים על פתח האוהל, שמים וזה מגהץ
שואל הרב אהרון בקשט – מה ההבדל בין זה לזה?
אלה שגרו במדבר, לא ידעו שיש מושג אחר, חוץ מִמָן ליד הדלת, ושנעליים גדלות, ושהבגדים גדלים, הם לא מכירים מושג אחר, שלוקחים זרע של חיטה באדמה, והוא צומח, אין להם חיה כזאת. מבחינתן המָן בא על יד הדלת, והנעליים גדלות, והחליפה מתגהצת, ע"י ענני הכבוד, אז זה הטבע שלהם, לזה הם רגילים.
לקחת גרגיר חיטה, ולשים אותו באדמה, כדי שיירקב ומזה יצא החוצה עלה, מבחינתם זה נס.
אנחנו שגדלים, זה נראה לנו טבעי, שמים עלה, יוצא החוצה גבעול, מזה צומח עץ. מספרים לנו סיפור, שבמצרים היה לכל אחד ליד הדלת מָן, איך יכל להיות דבר כזה?
לא יכל להיות! מה ההבדל, בין אחד לשני?
אנחנו מתרגלים לטבע, והשינוי הוא פלא בעיננו. ההנהגה של הנס במדבר, היתה אצלהם טבע, הם כבר הפסיקו להתפעל, מזה שירד להם מָן.
בארץ ישראל, שנכנסים ולוקחים גרגיר, ושמים באדמה ויוצא חיטה, בפעמים הראשונות, זה היה פלא, אנשים שלא ראו את הפלא הזה בחיים, באמת לא מבינים, לוקחים אחד, שמים את זה באדמה, פתאום יוצא מזה תפוחים. זה פחות נס מִמָן?
אותו נס, אלא, לזה התרגלנו ולזה לא התרגלנו. דברי רבינו בחיי, באופן העשרים ושלוש.
אומר 'החתם סופר' – הדור שהיה במצרים, שקע במ"ט שערי טומאה. הם לקחו את העולם, ונעלמו בתוכו, עד שהגיעו לכוחות של עבודה זרה, הם בתוך ההעלם של שם שדי. הם דבקו בהעלם שהקב"ה נעלם ודבקו בכוחות של עבודה זרה. כדי לעקור אותם מהכוח של עבודה זרה, עשה הקב"ה ניסים גלויים, וזה שם הוויה, שמהווה את המצב, בכל רגע ורגע.
אם אלה הדברים, בֹא נלמד סוגיה, ויש לנו ביאור נפלא ביותר:
מספרת הגמרא בתענית כ"ה – מעשה בביתּו של ר' חנינא בן דוסא.
ביתּו הדליקה נרות בערב שבת, ובמקום לשים בתוך הכוסיות שמן, היא שמה חומץ. בירכה על הנרות וקיבלה שבת, פתאום היא קלטה שזה חומץ, רצה לאבא שלה, אמרה לו- אל תשאל מה קרה אבא, במקום לשים שמן, שמתי חומץ!
אמר לה, מה את דואגת, מי שאמר לשמן לדלוק, יגיד לחומץ לדלוק, מה את דואגת?!
והשמן דלק עד מוצאי שבת.
בא 'הבן יהוידע' ואומר- אני לא מבין, ממה הילדה נכנסה ללחץ? אז הדלקת בחומץ, מה הלחץ?!
אני מגדיר את השאלה היותר חזקה של 'הבן יהוידע' – רבותי, תנסו אתם לקחת פתילה, ולהדליקה כאשר, יש חומץ מתחת. תנסו, אם אתם מצליחים תתקשרו אליי. J
מילא, אם תגיד, לא נדלק, זה דבר מובן, אבל נדלק?! ב"ה זה דולק כבר חצי שעה, היא קיבלה שבת, היא לא יכולה להחליף את השמן, את רואה שזה דולק, מה את בלחץ?!
מה היה צריך להגיד לה ר' חנינא בן דוסא? יהיה בסדר. הוא לא אומר לה את זה, הוא אומר לה – מי שאמר לשמן ויידלק, יגיד לחומץ ויידלק.
בשביל מה הנאום? תגיד לה – 'ילדה, יהיה בסדר, לא לדאוג', חוץ מזה, היה נס עד למוצאי שבת, בשביל מה עד מוצאי שבת? מתי גומרים את האוכל? בעשר-אחת עשרה, אפשר לכבות.
ר' חנינא בן דוסא, לומד כל הלילה? אז שיידלק עד הבוקר, למה עד למוצאי שבת?!
רבותי, אני בכלל לא מבין אותה, מה את מתרגשת, בבית של ר' חנינא בן דוסא, לא היה רגע אחד בלי נס, הניסים התגלגלו שם כמו כדור.
מספרת הגמרא, שלוש שורות קודם, אשתו של ר' חנינא בן דוסא, היתה בכל ערב שבת מעלה עשן, הם לא אכלו שום דבר, חוץ מחרובים, עשו חריימה מחרובים, שקדי מרק מחרובים וגם קציצות מחרובים וכו'.
באו השכנות ואמרו, אם שם אוכלים כל היום חרובים, אחרי ט"ו בשבט, מביאים שישים שקים של חרובים, הכל נימצא על הגג, כל החנויות טבע שלא מכרו, שמים אצלהם בגג, אז מה מעלה עשן, מה הם מבשלים כל יום שישי, שיוצא עשן. בחיים היא לא קנתה ק"ג קמח, בחיים היא לא קנתה תריסר ביצים, בחיים לא קנתה לא מלח ולא סוכר ולא שמן, אז ממה יוצא עשן?
אמרה אחת השכנות, אני אבדוק מה יש שם, פותחת את הדלת, נכנסת, ואשתו של ר' חנינא בן דוסא ברחה לחדר, מהבושה, שתראה שאין כלום בתנור.
השכנה פותחת את התנור ורואה מלא לחמים קלויים, עם שומשום מלמעלה. השכנה רואה שהלחמים הולכים להישרף, צועקת לה 'הרבנית בן דוסא, תוציאי את החלות'.
אז איך בלי קמח, בלי ביצים, היו חלות? בבית של ר' חנינא בן דוסא, היו תמיד ניסים.
מספרת הגמרא (שתי שורות אחרי הסיפור הזה) – יום אחד, באו השכנים של ר' חנינא בן דוסא אליו ואמרו לו, רבי, העיזים שלך אוכלות בשדות זרים. אמר להם ר' חנינא בן דוסא, העיזים שלי לא נוגעות באוכל לא שלהם. אתם יודעים מה? אם העיזים שלי אכלו, יבואו דובים ויאכלו אותם, ואם לא אכלו, כל אחד מהעיזים שלי, בקרניים שלו יביא דוב.
אומרת הגמרא באו העיזים אחר הצהריים לכיכר העיר, עם דוב בין הקרניים.
שלוש שורות אחרי זה, אומרת הגמרא – באה אישה לר' חנינא בן דוסא, כבוד הרב, אל תשאל מה קרה לי. מה קרה? רציתי להחליף את הרעפים, נתתי לנגר מידות לא נכונות, כל הרעפים נפלו ונשברו.
רבותי, אני רוצה לשאול אתכם- הלכתם לנגריה, לכרות דלפונים לסוכות, בטעות אמרת מידה שגויה, אתה תלך לבית של הרב וואזנר?! לאיפה אתה הולך? חוזר בחזרה לנגריה, לא?!
הולך לנגריה, אומר לו, הלו, חתכת לי קצר מידי.
אותה אישה לא מבינה, למי היא הולכת? לר' חנינא בן דוסא – כבוד הרב, חתכתי קצר!
מה הרב אשם שחתכת קצר?!
בדורות ההם, לא היה שאלות, חתכת קצר, למי הולכים? לרב!
שואל אותה, ר' חנינא בן דוסא - הרבנית, איך קוראים לך? אמרה לו – לי קוראים אייכו.
אמר לה התארכו קורותייכו.
אומרת הגמרא, לא נהיה 2.1 מ', אלה 3.4 מ'. אמר פלימו – אני הייתי שם, כל אחד שעבר מהבית אמר 'הנה הקורות של ר' חנינא בן דוסא'
נחזור לעניין החומץ:
שואל 'הבן יהוידע' - מה הילדה כ"כ בלחץ, היא לא רואה שהניסים מתגלגלים שם?!
אם אתה רואה שזה דולק, תנסה אתה עכשיו להדליק חומץ. חוץ מזה הוא אומר, למה זה דולק עד למוצאי שבת?!
אומר 'הבן יהוידע', דבר נפלא ביותר - אמרה הילדה לאבא שלה – אבא, הגמרא אומרת במסכת תענית, לעולם אל יעמוד אדם במקום סכנה, שמא אין עושים לו נס ואם עושים לו נס, מנקים לו מזכויותיו.
אדם שעושים לו נס, מנקים לו מהזכויות. אם היה חולה במצב אנוש, ועשו לו נס, מורידים לו מהיתרה.
אברהם אבינו פוחד, הוא חוזר ממלחמת ארבעת המלכים, הוא אומר דיי, אין לי זכויות. אני 318 חיילים מול שתי מיליון חיילים, אין, אני ביתרת 0.
אמר לו הקב"ה אָנֹכִי֙ מָגֵ֣ן לָ֔ךְ, שכרך הרבה מאוד, לא איבדת שום דבר.
רבותי, על איבוד זכויות, הלך לעולמו הבן של ר' יוסי דמן יוקרת.
אומרת הגמרא – הבן של ר' יוסי דמן יוקרת, הגיע לשדה של אבא שלו, הוא בא ורואה את כל הפועלים יושבים תחת עץ תאנה, ולא עושים כלום. אמר להם, רבותי, למה אתם לא עובדים, אבא שילם לכם?!
אמרו לו, אדוני, אבא שלך שׂם אותנו בבוקר כאן, אמר לנו שבשעה,2:00 הוא מביא ארוחת צהריים לכולם, עכשיו 2 וחצי, אנחנו לא יכולים לעבוד על קיבה ריקה, תביא משהו לאכל.
מה אבא לא בא?! אמרו לו, לא. כנראה שקרה משהו.
ניגש הבן של ר' יוסי דמן יוקרת, הוא ניגש לעץ תאנה ואמר 'תאנה תאנה הוציאי פירותיך, ויאכלו פועלי אבא'. בבת אחת, אומרת הגמרא, התמלא כל העץ בתאנים בשלות, אכלו את התאנים, שׂבעו, וחזרו לעבודה.
בשעה שלוש וחצי, מגיע ר' יוסי דמן יוקרת עם החבילה, אמר להם סליחה רבותי על האיחור, הייתי עסוק בצורכי מצוה. אמרו לו, שה' יברך אותך, איזה בן יש לך. אמר להם מה קשור הבן שלי?!
אמרנו לו שאנחנו רעבים, הוא ניגש לעץ ודיבר איתו, אחרי שתי דקות, היית צריך לראות, איזה תאנים יצאו, כל תאנה כמו בטטה!
הבן שלי?! אמרו לו כן.
רבותי, אם מישהו היה בא לספר לי את זה, על הבן שלי, אני הייתי האדם המאושר בתבל, לא ככה?
ניגש ר' יוסי דמן יוקרת לבנו ואמר לו - תגיד, אתה אחרי צהריים ניגשת לעץ ואמרת לו שיוציא פירות? אמר לו כן. אתה הטרחת את קונך להוציא פירות קודם זמנם, אתה תיאסף מן העולם, קודם זמנך.
ברכה של אבא, והוא מת קודם זמנו.
למה הוא עשה את זה? אתה הולך לעשות נס, כדי להוציא פירות תאנה קודם זמנם?! קלקלת את כל הזכיות שלך, אתה ביתרת 0. עוד נס אחד כזה, ואתה חזרה ביתרת חובה, אז בשביל מה אתה מסתובב פה, צובר זכויות, בשביל לבזבז אותם, על ניסים של תאנים?!
אומרת הבת, של ר' חנינא בן דוסא – אבא, אל תשאל מה קרה, הדלקתי בחומץ וזה נידלק, אני פוחדת, שעד מוצאי שבת, אני אהיה בלי זכויות! איבדתי את כל הזכיות שהקב"ה נתן לי, במצוות שעשיתי. אני פוחדת, נידלק חומץ.
אומר לה אבא שלה, אל תדאגי. למה לא?! אם הקב"ה היה רוצה להוריד לך זכויות, הוא לא היה משאיר את הנר דולק, עד מוצאי שבת. בשביל מה שהוא יידלק עד מוצאי שבת, ניגמר החושך, צריך לכבות את הנר. אם את חוששת מהורדת זכויות, מה העניין להשאיר את הנר דולק, כדי שירדו לך הזכויות?
אומר לה ר' חנינא בן דוסא – זכויות בבית שלנו, לא יורדות, את יודעת למה? כי בבית שלנו, אין מושג של נס, ואין מושג של טבע. אצלנו הכל מתנהל, בהנהגה של 'למעלה מגדר הטבע'.
אצלנו שמן, לא דולק סתם.
שמן דולק, כי הקב"ה אמר לו תדלק,חומץ דולק, כי הקב"ה אמר לו תדלק. שמן דולק ככה ונר דולק ככה והכל דולק, רק אם הקב"ה אומר.
אצלי, אין הבדל בין שמן לחומץ, אצלי יש רק דבר אחד, אם הקב"ה אמר שזה יהיה, אז זה נהיה.
אומר 'הבן יהוידע' – במקום שהקב"ה מהווה כל דבר, בכל רגע ורגע, אין הבדל בין טבע לנס.
ההבדל היחיד בין טבע לנס הוא, למה התרגלת ולמה לא התרגלת. לשמן אתה רגיל, אז זה לא נס אצלך, לחומץ אתה לא רגיל, אז זה נס אצלך.
אומר 'הבן יהוידע', אצל מי שהשם הוויה, עובד אצלו, אין הבדל בין טבע לנס.
רבותי, אנחנו צריכים לדעת, שכל מה שאנחנו מסתובבים בעולם, זה נס – חיים, שותים, הולכים, מדברים, הכל זה נס!!!
אומר רבינו בחיי, בחובת הלבבות – הרגילות משבשת לך את כל ההתפעלות מהנס, התפעלות הופך להיות טבע אצלך. אצל ר' חנינא בן דוסא, הנס וההתפעלות היו אותו דבר. הקב"ה הראה לנו, שְמָיִם זה נס. זה שהמים שאתה שותה, זה לא דם, זה נס, וזה שיש לך אור, זה נס!
הקב"ה הראה לך בכל ניסי מצרים, שכל רגע ורגע, הוא מהווה בהוויה מחודשת, רק שאנחנו טועים בזה, אנחנו נמצאים בעולם שהוא העלם, והקב"ה בו, הוא אל מסתתר.
ההנהגה של הקב"ה מסתתרת כאן מאחורה. אתה לא רואה אותו, החכמה שלך, היא לגלות בכל רגע ורגע. שהעין שלך רואה, זה נס. שהאוזן שלך שומעת, זה נס, הכל זה ניסים, רק שהרגילות משכיחה את זה.
אם אלה הדברים רבותי, רק נסיים בדבר אחד :
אמונה, זה היסוד העיקרי של האדם. אמר כבר 'החפץ-חיים' – למי שיש אמונה, אין לו שאלות, למי שאין אמונה, אין לו תירוצים.
אדם שיש לו אמונה, לא קשה לו שום דבר, כי הקב"ה מהווה כל רגע ורגע, את המצב שלו.
אז אם כרגע אין לו פרנסה, זה לא אומר, שעוד חצי שעה, לא תהיה לו פרנסה. ואם כרגע אין לו שידוכים, זה לא אומר, שמחר לא יבוא שידוך, ואם כרגע אין לו ילדים, זה לא אומר שמחר לא יהיה לו ילדים, ואם כרגע אין לו בריאות, זה לא אומר שמחר לא יהיה לו בריאות, כי הקב"ה מהווה בכל רגע ורגע את המצב.
זה שכרגע אתה רואה חושך, לשני יש אור, גם לך יכל להיות אור, הקב"ה בכל רגע מהווה את המצב מחדש. אמונה מתחיל ב-0 ונגמר ב- 100, ל-100 הגיעו האבות הקדושים, ל-0, כל יהודי יש לו 0, גם הכופר יש לו 0.
המאמין במכבי ת"א בלבד, גם הוא מאמין, מאיפה אני יודע שהוא מאמין?!
כי כאשר הוא נוסע במטוס, והמטוס הולך ליפול, הוא לא צועק 'מכבי ת"א תעזור לי', הוא צועק 'אלהים תעזור לי'!, זה מה שהוא מבקש. אה, אין לו שום דבר להקב"ה, אבל ברגע שמגיע רגע ההתרסקות, יוצא מתוך הלב, מה שהקב"ה אומר למשה רבינו הֵם מַאֲמִינִים בְּנֵי מַאֲמִינִים, למקסימום, מפעל חיים.
רבותי, הרבה אנשים בטוחים באלף אחוז, שהם מאמינים. מה זה מאמינים? תשאל אותם, אתם מאמינים? רק הקב"ה, אין להם שום דבר אחר בעולם, רק הקב"ה.
רבותי, אנחנו אומרים בכל יום, שהקב"ה לא יביא אותנו לידי ניסיון, כדי שלא נגיע לידי ביזיון.
החזון איש ב'אמונה ובטחון' כותב – יש הרבה זמרי בטחון, זמרים שזמרת הביטחון על שפתותיהם. להכל יש לו בטחון,עד הניסיון.
גנב, לפני שהוא נכנס לזקנה, בקומה שישית, לקחת את הביטוח לאומי, הוא מתפלל להקב"ה – ריבון העולמים, שהאישה תישן כמו שצריך, שלא תתעורר לי באמצע, ושהשוטרים יהיו עסוקים בשלג.
תן לעבוד, אני צריך משכורת, אני מבטיח לך, יש מכה טובה, 10 אחוז בשבילך, ריבונו של עולם, עסקה עסקה.
אם אתה מאמין בצור העולמים, אתה פונה אליו ומדבר איתו, אז מה אתה גונב?
זה לא נוגע, השתדלות צריך לעשות. הוא בוטח בהקב"ה 100%. הוא מבחינתו עושה השתדלות.
טיפש! אם אתה מאמין בהקב"ה, אז מה אתה לוקח מה שלא שלך?!
היה יהודי אחד שבא לרבי, אמר לו, תברך אותי – פרנסה קשה לי. אמר לו הרב, תגיד במה אתה עובד, שאני ידע איך לברך אותך.
אמר לו, אל תשאל שאלות, תברך וגמרנו, מה זה משנה במה אני עובד?!
אמר לו הרב, אם אתה רוצה ברכה, תענה על השאלה, אחרת, אני לא מברך.
מסתכל ימין ושמאל, רואה שאין אף אחד, ואז אומר לרב, אני גנב, זה המקצוע שלי.
הרב עוצם את העיניים, ולפני שהוא מברך, הוא צועק לאשתו רבקה!!! תשימי את כל התכשיטים בצד, שהברכה לא תתחיל ישר מפה.
יש הרבה אנשים שהולכים לגנוב, מבקשים ברכה.
רבותי, באמונה יש זמרי בטחון, אומר 'החזון איש', כל יום אחרי התפילה, הוא יגיד פרשת המָן ופרשת היראה, וידליק נר, במוצאי שבת לרבי מאיר בעל הנס, הכל בשביל הניסים.
הקב"ה, הוא ואין בלתו!
אומר 'החזון איש', כל הזמרים האלה של הביטחון, עד הרגע שמישהו פותח להם חנות ממול.
אחד פתח להם, חנות ממול של נעליים, את כל האמונה שלו הוא זורק הצידה.
מה קרה, מה אתה מפחד? אומר הכל בסדר, שיפתח ברחוב השני, לא מול העיניים שלי!
אומר 'החזון איש' אלו 'זמרי ביטחון', זה לא אנשים מאמינים באמת.
רבותי, אתם חושבים שזה המצאה של עכשיו? זה כתוב בתורה, בפרשת שבוע שעבר:
משה רבינו בא ואומר, הם לא יאמינו להם, אמר הקב"ה, הם יאמינו, הֵם מַאֲמִינִים בְּנֵי מַאֲמִינִים. אתה, אין סופך להאמין.
משה רבינו בא לפניהם ואומר להם – 'אני הגואל', שאלו אותו ומי אמר שדווקא אתה?
מכניס את ידו יוצאת מצורעת וכו'. עוד משהו, יש לך להגיד?
אמר להם כן, פּקֹד פּקדתי, זה הקוד שקבלתי להגיד.
הולכים לסרח בת אשר, אומר המדרש בפרקי דרבי אליעזר,אומר תשמע, בא בן אדם אחד, אח של אהרון, הוא לא היה כאן כבר 60 שנה, היה בכוש, אומר שהוא הגואל.
אמר לכם משהו? כן, פּקֹד פּקדתי.
אמרה להם - הוא הגואל.
חוזרים חזרה למשה רבינו (ד,לא)"וַֽיַּאֲמֵן הָעָם..." – העם מאמין.
משה רבינו אומר לזקנים – רבותי, בואו, הולכים לפרעה.
אומרת התורה וַֽיִּקְּדוּ וַיִּֽשְׁתַּחֲוּֽוּ – אה, איזה שמחה, הגיע הגואל, נגמרו 210 שנים של שיעבוד. אומר משה לזקנים בואו הולכים לפרעה.
אומרת התורה (ה,א) וְאַחַ֗ר בָּ֚אוּ מֹשֶׁ֣ה וְאַהֲרֹ֔ן וַיֹּאמְר֖וּ אֶל-פַּרְעֹ֑ה.."
שואל רש"י – ואיפה הזקנים? נשמטו להם אחד אחד.
הזקנים של עם ישראל, וַֽיַּאֲמֵן הָעָם – משתחווים, הנה הגואל!
אומר, בואו איתי הולכים לפרעה.
הולכים שבעים איש, אחד יורד ברחוב הזה, אחד ברחוב ההוא, מגיעים לפרעה, רק משה ואהרון, כל השבעים ברחו, למה? אתה מאמין לא?!
מאמין, אבל בשער של הארמון, יש על כל כניסה וכניסה, דובים ואריות. אם מישהו נכנס ללא רשות, האריה טורף אותו מצד אחד, והדוב מהצד השני.
שילך לארמון, ואם מחר הוא חוזר חי, אנחנו אחריו.
אבל אתה מאמין לא? אני מאמין, אבל אתה יודע, לא כשבאים דובים.
זה מזכיר איזה מרצה אחד, שעמד ודיבר על העניין שכותב 'הנפש החיים' - שאדם שבטוח בהקב"ה ואומר אין עוד מלבדו, שום דבר לא יכל להפריע לו, שום מזיק, לא יכל להזיק לו.
אמר אותו מרצה בשיעור, אתם יוצאים לרכוב, רואים רוטביילר עם ריר מהפה, אתם אומרים שום דבר – אין עוד מלבדו, נכנס לכם מס הכנסה לחנות – אין עוד מלבדו. ממשיך לדבר המרצה, פתאום נכנס רוטביילר לשיעור, רץ ישר לכיוון המרצה, המרצה קלט אותו, קפץ מהחלון.
שאלו אותו, למה קפצת!? לא אמרת - אין עוד מלבדו?
אמר נכון, אבל זה ליתר בטחון. הוא יש לו בטחון, אבל זה ליתר בטחון.
רבותי, בטחון זה מפעל חיים, מ -0 ל- 100, ל –100 הגיעו בודדים, אדם צריך לבחון את עצמו לראות, עד כמה הוא בוטח בהקב"ה, הפרשיות הללו באים לסדר לנו את יסודות האמונה.
יזכנו הקב"ה שנדבק בהקב"ה, עד שנגיע למצב של וַיַּאֲמִינוּ בַּה' וּבְמֹשֶׁה עַבְדּוֹ יקיים בנו הקב"ה הֵן גָּאַלְתִּי אֶתְכֶם אַחֲרִית כְּרֵאשִׁית במהרה בימנו אמן ואמן!!!
.jpg?id=18205693)
תזכו למצוות עם שפע ברכה והצלחה.