"בחסות הממסד נעלמו ילדי תימן, נשים נשואות, רכוש, דברי רקמה, כתבי יד עתיקים וספרים שקשה לאמוד את מחירם.
הגב´ מרים סעיד ועובדיה בעלה מספרים על הפשע הנורא, כיצד נעלמה בתם זוהרה ורכושם. וזה סיפורם: ´יום עלייתנו לארץ הגיע. נתבקשנו לארוז את כל המטלטלים שלנו. כסף, זהב, תכשיטים, דברי רקמה, וכל ספרי הקודש וכתבי יד העתיקים שהיו ברשותנו, ולהניח אותם ליד המטוס. כל העושר של הוריי והורי בעלי נגנבו לנו בעורמה. הובטח לנו שנקבל הכל בארץ. נאמר לנו שהתכשיטים, הכסף והזהב של תימן טמאים הם. ומי שיערים על השליחים ויחביא חלק מהכסף הזהב והרכוש, המטוס יפול וכולם יהרגו בגללו. האמנו לאחינו השליחים. לא ידענו שלפנינו עומדים גנבים, שהשתמשו בשליחים התימנים כמתורגמנים. בתי זוהרה שהייתה כבת עשרה חודשים בריאה וחייכנית, נלקחה ממני בעורמה על ידי האחות, מאשה קפלן. האחות החזיקה את הילדה בזרועותיה כשעלינו למטוס. הילדה החלה לבכות. בקשתי מהאחות שתאפשר לי להניקה. כל תחנוניי עלו בתוהו. במשך 8 שעות ישבתי בטיסה ובכיתי מרוב כאבים מהחלב שהתרבה בחזי. אך האחות עמדה בסירובה, והאכילה את הילדה בעצמה. כשהגענו לשדה התעופה לוד, ירדה האחות מהמטוס ראשונה כשבתי בין זרועותיה וברחה. רדפתי אחריה וצעקתי הצילו, הצילו, גנבו לי את הילדה. במקום לעצור את האחות, המשטרה עצרה אותי. הם בקשו ממני להירגע. הסבירו לי שאת הילדה נקבל במחנה הקליטה. בסוף התברר לנו שרבות המשפחות שרומו, בצורה זו או אחרת´.
סיפורה של משפחת סעיד עניין את התקשורת הבנלאומית. יום אחד נתבקשתי על ידי נציגי תחנת טלוויזיה הקנדית בישראל, סי. טי. וי. לעזור להם לראיין ולתרגם את הסיפור של משפחת סעיד ממושב תנובות. ידעתי שעל ידי התרגום, מוטלת עלי אחריות לשמור קודם כל את כבודה של האומה והמדינה. הכנתי את המשפחה שאני מגיע אליהם לביקור. נסענו למושב. שם התגלתה לנו משפחה אצילת נפש יוצאת מן הכלל. נתקבלנו בסבר פנים יפות. הם סיפרו את סיפורם בבכי ובכאב נוראי. לאחר שנרגעו מהבכי בסיום הראיון, הכינו לנו ארוחת צהרים תימנית מקורית. הגבר ירד ללול וארז לכל אחד מאתנו קרטון ביצים. התבוננתי בזוג היפה הזה, מכניסי אורחים שלא על מנת לקבל פרס.
בחקירותיי גליתי שכל משפחה שחקרתי אמרו אמת. מתוך שיחותיי עם משפחות, למדתי על שיטת העלמת הילדים, הרכוש, ספרי הקודש, הנשים הנשואות. הסיפורים הבאים שסופרו לי היו מלווים בכאב, בצער, ובכעס. הסיפורים הבאים ימחישו לנו את שיטת הפעולה שהיתה מאורגנת, עד הפרט האחרון. והתשובות החמקניות והשקריות של הממסד לא יועילו. בעיית העדה התימנית - שבניה ובנותיה המתקדמים והמשכילים מתביישים בהוריהם, ואיפשרו לנציגי הממסד והשליחים לרמות אותם. הבעיה היא שכל התחכמויות הממסד מחשיפת האמת וממציאת פתרון, רק מגבירות את הכאב והשנאה. יש לי חשש שביום בהיר אחד, העניין הזה יתפוצץ לנו ולמדינה בפרצוף, בפני בית משפט בינלאומי לפשעים חמורים ע"י בני משפחות נואשות. אין ספק שחוקרים בדורות הבאים לא יחסכו את שבט לשונם ממני על שלא אפשרתי לעניין הזה להתברר בפני בית משפט בחו"ל. אוי לה לאותה כלימה שבבוא העת, פרשה זו תשחיר את פני העם היהודי בעולם לדורותיו.
הרב שלמה קורח, רבה של העיר בני ברק ואב"ד, הגיע עם בני משפחתו מצנעה לעדן במשאית עמוסה ברכוש רב, ובארגזים מלאים בספרי קודש. את הכסף, הזהב והתכשיטים הצליחו בחכמתם להעלים בחלקו הגדול, מעיני השליחים וממארגני העלייה. עובדה. הכסף והזהב עשה למשפחת קורח חיים קלים יותר. בכסף ובזהב, רכשו בתים ונכסים, כשהגיעו לארץ. את ספרי הקודש, וכתבי יד העתיקים נאלצו להפקיד בידי השליחים בעדן. המשפחות שלא היו זהירות, בלעו את הסיפור שמי שיעלה למטוס עם הכסף, הזהב והתכשיטים, ´המטוס ייפול ויתרסק, היות שהכסף והזהב של תימן טמאים הם. אבל אם תארזו הכל בחבילות, אנחנו נביא את הכל ארצה באוניה´. התימנים האמינו באחיהם האשכנזים שליחי הממסד, שנעזרו במתורגמנים תימנים.
בין כל אלפי המשפחות שהפקידו את ספריהם, הייתה גם משפחתו של הרב יחיא אלשייך זצ"ל, שבשנות ה-60 הביא בתחרות העולמית את כתר התורה, כחתן התנ"ך היהודי העולמי. 55 ארגזים ארזו משפחת אלשייך בספרי קודש ובכתבי יד עתיקים, שמחיר כל ספר תורה בימינו שכתוב על קלף, מתחיל מחירו ב-30,000 דולר ומעלה. מחיר ספר תורה תימני עתיק יומין, הכתוב על עור צבי מחירו במחיר ריאלי מינימלי, יתחיל ב- 500 אלף דולר ומעלה. 55 ספרים עתיקים כאלה, היו למשפחת הרב אלשייך. כך מעיד הרב חיים גיאת ורבנים אחרים שנכחו במקום, בשבעה של מזכיר בית המשפט העליון כבוד ידידי ומכובדי השופט רשם והמזכיר הראשי שמריהו כהן ז"ל. בנוסף לכתבי יד עתיקים, סידורי תפילה, תאג´ים, (החומש התימני), בנוסף לרכוש. את הרב אלשייך הכרתי לראשונה כשבא כעולה חדש, לבקר את סבי ואת אבי המנוחים. כבוד הרבנים ע"ה, הרב מורי יחיא נחום ובנו יוסף אבי עטרת ראשי, זצ"ל.
בסוף שנת 1949 או תחילת שנת החמישים, נכנס מורי יחיא אלשייך לסבי המנוח. הסתכלתי עליו כילד מסוקרן. הרב אלשייך גילה סימני דאגה וחוסר שקט נפשי, בנוגע לספריו. הוא רק לא ידע, שמנכ"ל העלייה והקליטה יצחק רפאל, קיבל הנחייה מיצחק בן צבי, נשיא מדינת ישראל לשעבר, וזה לשונו: ליהודים העולים מתימן יש אוצר בלום בספרי יודאיקה עשירה וכתבי יד עתיקים שיש להעלימם מהם. בתמורה לשוד, מופיעה מחמאה ליהודי תימן על שטר של מאה ₪, שבו מופיעה דמותו של בן צבי. על השטר כתוב: שכל עדות ישראל הן עדות נפלאות אך העדה התימנית עולה על כולן. זאת לדעתי נחמת שוטים בתמורה לביצוע השוד. סבי הרגיע את הרב והבטיח לו שיטפל בעניין דרך הרבנות הראשית. סבי היה אחד מפוסקי ההלכה, וכסגן אב בית הדין הרבני בירושלים. סבי נמנע מלספר לרב אלשייך על השוד ואובדן ספרינו, כדי לא להכאיב לו יתר על המידה.
עברו כשנה שנתיים, ולתימנים נשלחו הודעות לבוא לנמל יפו, על ידי הסוכנות היהודית ומשרדי העלייה והקליטה. התימנים הגיעו לנמל יפו ששים ושמחים, כדי לקבל את הרכוש וספרי הקודש שלהם. הם לא ידעו שהשודדים הגדולים, עושים למענם הצגת שוטים, כדי שיאמינו, שהנה שליחי הממסד מילאו את חובתם, וקראו להם לקבל את ספרי הקודש ואת רכושם. נציגי הממסד ביימו שריפה באותו יום, והראו לתימנים המיוחסים ממשפחות קורח, אלשייך, ג´ריידי, נדב, חיבשוש, לסבי המנוח ואבי ולמאות משפחות. חלק האמינו וחלק לא האמינו שכל המחזה הזה קורה לנגד עיניהם. שהנה, ספרי הקודש והרכוש, שהובאו לישראל ע"י האונייה לוצ´ה, עולים באש בתוך מחסן ענק בנמל יפו, ולא עושים הרבה, כדי לכבות את השריפה. רבים מהתימנים לא האמינו במחזה השוטים, שביימו נציגי הממסד והסוכנות. עמדתי ליד סבי, כנער צעיר כבן 15, המום למראה עיניי.
נזכרתי במראות המשפילים והמזעזעים שעברו סבי ואבי המנוחים בשנת 1944, כשעלינו לסוכנות היהודית בירושלים כדי לבקש את ספרינו בשלישית. מחזה ההתנשאות והשחצנות ורגש העליונות של הפקידים והמנהלים המנוולים ערלי הלב שבקושי התייחסו אלינו, גרמו לי לדחף פנימי בקרבי, ללמוד את שפתם. הצער והבכי שגרמו אותם פקידי סוכנות עלובי הנפש שאמרו לאבי וסבי שהאוניה שבה היו ספרינו, טבעה בלב ים עם כל הצוות. משפחתי כמעט האמינה לנוכלים האלה. ביום האירוע בנמל יפו, אמר אבי לסבי, חוששני, שזאת אותה תרמית, שחוזרת על עצמה. האוניה שנשאה את הספרים שלנו, טבעה כולה. ותכולת האוניה של העולים האלה נשרפים מול עינינו. כנראה שזאת שיטת שוד מבויימת ומתוכננת.
למראה השריפה והלהבות קרעו הרבנים את בגדיהם סטרו לעצמם בלחיים, ונפלו אפיים ארצה בבכי קורע לב. סבי פתח בקינות מספר ירמיה הנביא: ´מי ייתן ראשי מים ועיני מקור דמעה ואבכה יומם ולילה´ את שדידתה והשפלתה של תורתנו ועדתנו הקדושה. המחזה הזה לעולם לא ימוש מזכרוני. בפרט כשאסונות באו על אמי ועלינו, אחד אחרי השני. ראשית איבדנו את אחי שנפל בתקופת מלחמת השיחרור ב- 1948. בקושי התאוששנו מנפילת אחי יוסף. סבתי האהובה מצד אימי נפטרה בשנת ה-50 ומכה נוספת נחתה עלינו, מותו של אבי מצער בשנת 52. כתוצאה מנפילת אחי נותרנו 5 ילדים קטנים עם אלמנה צעירה במדינה שהתכחשה לבני עדות המזרח בצורה המכוערת ביותר.
הסיפורים הבאים ימחישו את הזוועות. משפחת קורח נחטפה להם אחות בריאה, בת 9 חודשים. אחותם הבוגרת יונה, הנשואה למשפחת חוברה, חטפו גם לה את בתה היפיפייה שהיתה כבת שנה. משפחת קורח החלה בשנות ה- 50 לחפש את ספרי הקודש ואת הילדות. סיפור המשפחה הועלה, בתוכנית ´עובדה´ של אילנה דיין. עניין ספרי התימנים שנשדדו טבעו ונשרפו, צצים פתאום כיום, בכל מיני מוזיאונים. כתבי היד של הרב שלום שבזי המפרשים את ההפטרות נמצאים במוסדות הרב קוק. תאג´ים של רבי בנייה הסופר מלפני 500 שנה נמצאו וצולמו על ידי הסופר והחוקר יואב פנחס הנוסע בעולם. הוא צילם את ספרי יהודי תימן שכביכול טבעו ונשרפו, במוזיאונים ברחבי העולם. הוא מספר את התגליות כשעיניו זולגות דמעות, על גורל נכסי הרוח של יהדות תימן.
הנה החשיפות על הרכוש שטבע ונשרף כביכול. בשנות ה- 70, הרב מאיר קורח התהלך לו ברחובות ירושלים בחיפוש אחר הספרים. באקראי פגש ברחוב, אחד מזקני תימן בשם יחיא תנעמי. תנעמי הפנה את תשומת לבו של מאיר, שישנו סוחר ספרים בשם שוורץ, שמציע למכירה ספרים עתיקים בתוך בית, בשכונת תל ארזה בירושלים. מאיר הלך לכתובת הנ"ל, וביקש לראות ספרים וכתבי יד עתיקים. בעל הבית ניסה לשכנע את מאיר שנראה לו כעני, שספרים אלה לא בשבילו. היות וספרים אלה יקרים מאוד. מחירם מתחיל ב- 50,000 דולר ומעלה. מאיר שכנע את בעל הבית שהוא אדם אמיד. לאחר דין ודברים הסכים בעל הבית להראות מספר ספרים. מאיר הבחין בשם משפחתו, המופיע על הכריכה. הוא הראה זאת לבעל הבית כהוכחה, שהספרים נגנבו מהם. לאחר משא ומתן הסכים בעל הבית לתת למאיר את שני ספרי חמישה חומשי תורה. )התיג´אן) ומספר כתבי יד, בתנאי שלא יקרא למשטרה. למחרת שב מאיר לאותה כתובת, אך הסוחר נעלם עם הספרים.
מאיר כתב מכתב חריף לפנחס ספיר, שהיה שר האוצר בתחילת דרכה של המדינה. ובשנות ה-70 הפך להיות יו"ר הסוכנות היהודית. תוך 10 ימים זומן מאיר לפגישה עם פנחס ספיר. הוא לקח את הספרים והראה לספיר. ספיר תחקר את מאיר על עיסוקיו ועל עבודתו. לאחר כשעה של שיחה, הציע מאיר לספיר ´תן לי הנפש והרכוש קח לך´. כלומר תן לי את אחותי ובת אחותי, והרכוש קח לך. ספיר הפך את עורו, והחל לצעוק ולאיים על מאיר שיבולע לו, אם ימשיך לעשות בעיות בנוגע לרכוש, ולילדות הנעדרות, ולספרי הקודש. הוא התיישב על הכורסה המרווחת שם את רגליו על השולחן והפנה את מאיר למנכ"ל הסוכנות ריבלין. ריבלין, התנהג אל מאיר בגסות רוח, בהתנשאות ובזלזול, ושילח אותו.
לימים, בחודש ניסן שנת 1992 הגעתי לניחום אבלים בקריית אונו לשבעה של הרב שלמה טביב ז"ל, אבי ידידתנו יונה ערוסי. לניחום, הגיעו סוללה של רבנים. ביניהם, גם חתן התנ"ך היהודי העולמי, הרב יחיא אלשייך ז"ל. הרב נתבקש לשאת דרשה. הרב סירב, וביקש להזמין את משה נחום, לשאת את הדרשה במקומו: ידעתי מדוע. כי הוא ראה בי לוחם למען הצדק והעוול שנעשה לעדה התימנית. הסברתי לרב שאנחנו מחויבים מקדמא דנן לכבד קודם כל את הרבנים ורצוי שיזמינו רב אחר. הרבנים סרבו לדבר. העליתי את העוול שנעשה לעדה התימנית, בשיבוש ההיסטוריה. בגזילת הילדים, הספרים והרכוש. הרב החזיק בידי ופרץ בבכי קורע לב, עם מאות המנחמים שישבו באוהל. את נושא הנשים הנשואות החטופות לא העזתי להעלות על דל שפתי. מסביב לאוהל הענק היה קהל רב, שעמד בחוץ מחוסר מקום. הרב אלשייך המשיך למרר בבכי והצטערתי צער רב לראות יהודי יקר זה שגילו למעלה מגיל 80, במצב כזה. נשבעתי אז לרב, שלא אשקוט ולא אנוח, עד אשר אגאל את כבודה וחרפתה של העדה התימנית בתוך המדינה ומחוצה לה. הרב הישיר בי מבט ועיניו המשיכו לדמוע. לפתע הוא אמר, אני יודע בדיוק איפה נמצאים ונמכרים ספרינו. הפחד שלי הוא מהמחיר שהעם בישראל ישלם על אדישותו לסבל הנורא שגרמו לעדה שלנו. החרב תושת עלינו משכנינו. רבות המשפחות אשר יישבו באבל ובצער על דם יקיריהם שיישפך ברחוב. החרב תקטול ברחובות עיר. התעלמות עם ישראל מהביזה השוד והשבר, ינחיתו עליו אסונות שילכו ויתעצמו. ספריי לא נשרפו. ידיעות בידנו שהם נמכרים במחירים מפולפלים ברחבי העולם".
.jpg?id=18205693)
תזכו למצוות עם שפע ברכה והצלחה.