פרשת וירא
לאחר שלעת זקנה ושיבה ובדרך נס נולד לאברהם ולשרה בנם יצחק, הקב"ה אומר לאברהם להעלות את בנו לקורבן עולה, וכך נאמר (פרק כב'):
א וַיְהִי אַחַר הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה וְהָאֱלֹהִים נִסָּה אֶת אַבְרָהָם וַיֹּאמֶר אֵלָיו אַבְרָהָם וַיֹּאמֶר הִנֵּנִי: ב וַיֹּאמֶר קַח נָא אֶת בִּנְךָ אֶת יְחִידְךָ אֲשֶׁר אָהַבְתָּ אֶת יִצְחָק וְלֶךְ לְךָ אֶל אֶרֶץ הַמֹּרִיָּה וְהַעֲלֵהוּ שָׁם לְעֹלָה עַל אַחַד הֶהָרִים אֲשֶׁר אֹמַר אֵלֶיךָ: ג וַיַּשְׁכֵּם אַבְרָהָם בַּבֹּקֶר וַיַּחֲבֹשׁ אֶת חֲמֹרוֹ וַיִּקַּח אֶת שְׁנֵי נְעָרָיו אִתּוֹ וְאֵת יִצְחָק בְּנוֹ וַיְבַקַּע עֲצֵי עֹלָה וַיָּקָם וַיֵּלֶךְ אֶל הַמָּקוֹם אֲשֶׁר אָמַר לוֹ הָאֱלֹהִים: ד בַּיּוֹם הַשְּׁלִישִׁי וַיִּשָּׂא אַבְרָהָם אֶת עֵינָיו וַיַּרְא אֶת הַמָּקוֹם מֵרָחֹק: ה וַיֹּאמֶר אַבְרָהָם אֶל נְעָרָיו שְׁבוּ לָכֶם פֹּה עִם הַחֲמוֹר וַאֲנִי וְהַנַּעַר נֵלְכָה עַד כֹּה וְנִשְׁתַּחֲוֶה וְנָשׁוּבָה אֲלֵיכֶם: ו וַיִּקַּח אַבְרָהָם אֶת עֲצֵי הָעֹלָה וַיָּשֶׂם עַל יִצְחָק בְּנוֹ וַיִּקַּח בְּיָדוֹ אֶת הָאֵשׁ וְאֶת הַמַּאֲכֶלֶת וַיֵּלְכוּ שְׁנֵיהֶם יַחְדָּו: ז וַיֹּאמֶר יִצְחָק אֶל אַבְרָהָם אָבִיו וַיֹּאמֶר אָבִי וַיֹּאמֶר הִנֶּנִּי בְנִי וַיֹּאמֶר הִנֵּה הָאֵשׁ וְהָעֵצִים וְאַיֵּה הַשֶּׂה לְעֹלָה: ח וַיֹּאמֶר אַבְרָהָם אֱלֹהִים יִרְאֶה לּוֹ הַשֶּׂה לְעֹלָה בְּנִי וַיֵּלְכוּ שְׁנֵיהֶם יַחְדָּו: וכו'...


‏לכאורה קשה:

א. ‏למה ה' צריך לנסות את אברהם אבינו, הרי הכל צפוי וגלוי לפניו? ולמה דווקא מעשה העקדה נקרא ניסיון, הרי אברהם עבר תשעה ניסיונות קודם לכן?
ב. ‏כבר מצינו בפרשה הקודמת שבמילים "לך לך" הכוונה להנאתך ולטובתך, אם כן איזה דבר טוב יכול לצאת לאברהם בזה שישחט את יצחק בנו?
ג. בפסוק ב' הקב"ה אומר לאברהם ללכת לארץ המוריה ולהעלות את יצחק לעולה "על אחד ההרים אשר אומר אליך", ולא מצינו אח"כ שה' אמר לו על איזה הר, רק "וישא את עיניו וירא את המקום מרחוק" (שראו אברהם ויצחק ענן קשור על ההר, מה שאחרים לא ראו), אבל לא היתה כאן אמירה!
ד. ‏למה רק ביום השלישי יצחק שואל את אביו "איה השה לעולה"?
ה. ‏למה אברהם משנה בלשונו ואומר: "אלקים יראה השה לעולה", ולא אומר ליצחק את האמת, שאותו הוא צריך להקריב?
ו. ‏מדוע נאמר פעמיים "וילכו שניהם יחדיו"?
ז. ‏כאשר אברהם בא לשחוט את בנו, ומתגלה אליו המלאך ואומר לו "אל תשלח ידך אל הנער", כיצד אברהם שומע בקול המלאך, והרי את הציווי קיבל מאת ה' בכבודו ובעצמו ולא ע"י שליח (אולי המלאך משקר)?
ח. ‏מהו "עתה ידעתי כי ירא אלקים אתה", כיצד שייך חידוש ידיעה אצל הקב"ה, ועוד, למה רק "עתה", הלא לכאורה כבר מהניסיון הראשון, באור כשדים, שאברהם אבינו מסר נפשו להשרף ולמות על קידוש ה', ניכר שהיה ירא אלוקים בתכלית?
ט. ‏למה אברהם קורא למקום "ה' יראה"?
י. ‏מדוע עד מעשה העקדה הקב"ה נקרא בשם "אלקים", ולאחר מכן בשם "הוי"ה"?
יא. ‏כל אותן הברכות שאברהם מתברך לאחר מעשה העקדה, למעשה כבר התברך בהן בברית בין הבתרים ובפרשת המילה, א"כ למה הכפילות? ומדוע נאמר על הברכות "עקב אשר שמעת בקולי", לכאורה אברהם מתברך בזכות מעשה העקדה ולא בזכות הניסיונות האחרים?

‏ניסיון העקדה, לא היה כדי שהקב"ה יבחן מה שלא היה יודע, כי כל הדברים גלוים לפניו תמיד, אלא "והאלקים נסה" הוא מגזרת נס להתנוסס (הגבהה) וכמו: "נסה עלינו אור פניך ה'", כנס הזה של ספינה (תורן). (עפ"י האברבנאל)
‏וכתב 'בעל ה'עיקרים': "עניין הניסיון בעקדה הוא, שרצה ה' שהכוונה הטובה שהיתה בלב אברהם תצא אל הפועל, ויהיה לו שכר מעשה הטוב ההוא עם המחשבה הטובה, ולא שכר כוונה טובה בלבד, וזה חסד וחנינה מאת ה' ית', שחפץ לתת שכר מעשה הטוב והעבודה בפועל מאהבה, ולא רק שכר מחשבה טובה לבד, שאין האדם מגיע למדרגת האהבה הגמורה עד שיסבול בפועל הטורח והעמל לעבודת ה' ית'. ולכן אין להקשות, אחר שהקב"ה יודע שהצד‏יק הזה הוא מורגל בעבודה ועומד בניסיון, למה ינסה אותו, כי לפי דברינו אין שכר העובד בפועל שווה למדרגת העובד במחשבה לבד, והרי זה דומה לאומר: למה ציווה ה' לעשות המצוה בפועל, הלא די שיחשוב האדם בעשייתה, שזה בלי ספק, ששכר המצוה יגיע על עשייתה בפועל ולא על המחשבה לבד, וכן הוא העניין בפועל הניסיון, שרצה ה' שיגיע המעשה בפועל, לא הכוונה הטובה בלבד".
‏בניסיונות הקודמים שנתנסה אברהם אבינו לא נאמר בהם לשון ניסיון אלא בזה, לפי שהם לא היו לתכלית ניסיון, אלא כדי שיעשה אותם המעשים, ובדרך אגב גם היה בזה ניסיון, כשהקב"ה ציווה לאברהם: "לך לך מארצך וממולדתך" כל המטרה היתה שאברהם יכנס לארץ הקדושה, ובמצות המילה כל המטרה היתה להסיר את הערלה כדי שהבן שיוולד לאחר מכן יהיה קדוש וטהור, והניסיונות היו ממילא וכן גם בשאר הניסיונות. מה שאין כן בעקדה, שהיתה לשם ניסיון כדי להראות למלאכים ולכל העולם כולו את גודל האהבה של אברהם אבינו את בוראו.
‏דבר נוסף - הניסיונות הקודמים לא היו בניגוד למהות של אברהם 'איש החסד', ואילו כאן במעשה העקדה שהיה אברהם צריך להתגבר ולהתנגד לטבעו כדי לעשות רצון ה' יתברך - "לרצוח" את בנו.


‏גודל הניסיון:
‏הקב"ה אמר לאברהם "קח נא", שהוא אינו לשון ציווי אלא לשון בקשה. ה' ית' ביקש מאברהם אבינו שימחול לו על ההבטחה "ביצחק יקרא לך זרע". למעשה, אם היה מסרב לא היה נחשב לו לעוון ולא היה נענש על זה, ובכל זאת, מתוך גודל אהבתו את ה' ית', היה מוכן לעקוד את בנו על גבי המזבח. (דרשות הר"ן)
‏בשעה שאמר הקב"ה "בנך יחידך אשר אהבת", נכנסה בלבו של אברהם אבינו אהבה גדולה ועצומה ליצחק בנו, אהבה בלי גבול, למעלה מן הטבע שאין אנו יכולים לשער, ומתוך אהבה גדולה ועזה כזאת, היה על אברהם אבינולהקריב את בנו קרבן לה' ית'. (רבי יהושע ליב דיסקין)
‏מצוה זו, לעקוד את בנו, היתה נגד שכלו של אברהם, שעד עתה היה דורש ומוכיח נגד עובדי עבודה זרה, שהיו מקריבים זבחי אדם, והיה אברהם צועק ומוכיח ואומר, שה' ית' בורא העולם אינו רוצה בתועבות כאלה, ואין תועבה גדולה בעיני ה' כשפיכת דמים, כמו שנאמר: "כִּי כָּל תּוֹעֲבַת יְהוָה אֲשֶׁר שָׂנֵא עָשׂוּ לֵאלֹהֵיהֶם כִּי גַם אֶת בְּנֵיהֶם וְאֶת בְּנֹתֵיהֶם יִשְׂרְפוּ בָאֵשׁ לֵאלֹהֵיהֶם". ועתה באה לפניו המצוה הזאת שהיא נגד השכל ונגד דרכי ה' הטובים, וזה היה שורש גדול בניסיון הזה שעשה מצות ה', נגד שכלו ונגד היושר והצדק ודרכי ה' הטובים, ובכל זאת לא הרהר אחרי ה'. (עפ"י המלבי"ם)
‏אברהם אבינו ע"ה בעקדה הודיע אותנו גבול אהבת השם ויראתו עד היכן היא מגעת. אברהם אבינו שהיה עשיר ומכובד, היה עקר בתכלית, הוא כסף לילד, ונולד לו בן אחר היאוש בגיל מאה שנה בדרך נס ופלא. בן שכבר לפני שנולד, הבטיח הקב"ה בכבודו ובעצמו לאברהם שממנו תצא אומה גדולה, ובה יבחר ה' לעם. האם אפשר לשער כמה אברהם אהב את יצחק בנו? אבל ליראתו את ה' ולאהבתו לקיים מצותו, הניח כל מה שקיווה לו והסכים לשחוט את בנו אחר מהלך שלושה ימים, שבהם היה לו זמן רב לחשוב. מעשה זה היה מתוך שיקול הדעת ומתוך מחשבה. (עפ"י הרמב"ם)


מעשה העקדה:
‏אברהם אבינו הלך גם עם נעריו (אליעזר וישמעאל) והחמור. כשהגיעו להר המוריה, ראה אברהם ענן קשור על ההר בצורה לא שגרתית. הוא שאל את יצחק מה הוא רואה, וגם הוא ראה אותו דבר, אבל אליעזר וישמעאל לא ראו. אברהם הבין ששם המקום שבו הוא צריך לשחוט את בנו ולהקריבו לעולה.
‏הוא לא רוצה שיהא מאן דהו נוכח בזמן שהוא שוחט את בנו יצחק, כי כמו שאמרנו, היה זה בניגוד להיגיון, ובניגוד לכל מה שאברהם מייצג - חסד ואהבת הבריות, וסתירה גמורה למה שהיה אומר תמיד - שה' מתעב קורבנות אדם.
‏הוא אומר לנעריו "שבו לכם פה עם החמור", כוונתו לומר: "אני ויצחק בני הולכים להשתחוות ולהתפלל לה' ית' על ההר. החמור אינו יכול לטפס וללכת בדרך תלולה, לכן צריך להישאר, אבל אינו יכול להישאר לבד, לכן תשארו עם החמור להשגיח עליו". וחז"ל דרשו: "עם החמור - עם הדומה לחמור", שמחפשים את החומריות.
‏אברהם מוריד את המשא, עצים למזבח, מהחמור ושם על גבו של יצחק. אם עד עכשיו ליצחק היה צד שהוא עתיד להיות קרבן למזבח, כעת הוא אינו חושב כך משום שלפי ההלכה אסור לעבוד עבודה בקודשים (אסור להשתמש בקורבנות לעבודות משא וחרישה), וא"כ לא יתכן שהוא עצמו הקרבן, שהרי הוא נושא על גבו את העצים. כעת נאמר: "וילכו שניהם יחדיו", להראות גדולתו של אברהם אבינו, שהגם שידע שהולך לשחוט את בנו, ויצחק שחשב שיקריבוּ שה לעולה, בכל זאת היו שניהם שווים בשמחת לבם לקיים מצות ה'.
‏כעת ליצחק יש תמיהה: אם לא הוא הקרבן אלא שה, היכן הקרבן? מדוע להכין מראש ולשאת את העצים, כשאפשר להכינם שם במקום, ואילו את הקרבן, השה שאינו מצוי בכל מקום, אברהם לא הביא איתו? לכן שאל רק עכשיו כאשר הוא נושא את העצים: "הנה האש והעצים ואיה השה לעולה?"
‏אברהם עונה ליצחק "אלקים יראה" - ה' אמר לי בנבואה: "השה לעולה בני", כלומר: "בני, אתה השה לעולה, אבל עדיין לא הקדשתי אותך לכן מותר לי לשים עליך את העצים". נמצא שאברהם לא שיקר, רק אמר בלשון שמשתמעת לשני פנים. יתכן שאמר זאת כדי שיצחק לא יפחד, אבל למעשה, מה שאמר באמת התקיים, שאכן לבסוף הקריב שה ולא את יצחק בנו.
‏כעת, לאחר שגילה אברהם ליצחק שהוא עצמו קרבן במקום שה לעולה, נאמר שנית: "וילכו שניהם יחדיו", להראות שבחו של יצחק, שבכל זאת הלך יצחק בשמחה כמו אברהם, וכמו שכתוב במדרש: "זה לשחוט וזה להשחט".
‏המלבי"ם כתב שבעצם העקדה היתה כוונה מיוחדת, כי לפי הטבע והמזל לא היה ראוי שיהיה יצחק וזרעו בעולם, גם מצד שראה אברהם שלפי הכוכבים אינו מוליד, וגם מצד שהיו אברהם ושרה זקנים והלידה היתה עניין של נס נגד הטבע. וידוע שהנס נמשך רק כל זמן שהאדם ראוי לנס הזה, ואם בעתיד בניו של יצחק לא יהיו ראויים לנס להתקיים על דרך הפלא, אז ישלטו בהם המזל והטבע לאבדם.
‏כתבו המקובלים: כל בן הולך אחר אביו שנאמר: "למשפחותם לבית אבותם", כי חיותו בא מחמת אביו, כמו שנאמר ביוסף: "ונפשו קשורה בנפשו", מה שאין כן בבן עקרה,שהושם בה הנס וההשגחה, שנתחדש בקרבה הנס ההוא, ולכן חיותו בא מסטרא דנוקבא (נשמה מכח נקבה), ולכן שרה אמנו שהיתה עקרה נאמר בה: "ולשרה בן", והיה יצחק מסטרא דנוקבא. וכתבו בשם האר"י הקדוש שבן כזה שנשמתו מסטרא דנוקבא אינו מאריך ימים (כן מצינו בבן השונמית שמת צעיר ואלישע היה צריך להחיותו), וכן אין לו זיווג.
‏יצחק אבינו באמת היה צריך למות ביום העקדה, כי אז הגיע לכלל ימיו ושנותיו, אלא שאם היה נפטר באותו זמן לא היתה יכולה להתקיים ההבטחה "כי ביצחק יקרא לך זרע", שהרי עוד לא היה לו זיווג, ולא היו לו בנים, כיוון שנשמתו באה מסטרא דנוקבא.
‏אברהם מכין את המזבח, עוקד (קושר) את יצחק, מעלהו למזבח ולוקח את המאכלת לשחוט את בנו. נאמר במדרש: "ר' יהודה אומר כיוון שהגיעה החרב לצוואר פרחה ויצאה נשמתו של יצחק, וכיוון שהשמיע קולו מבין שני הכרובים "אל תשלח ידך אל הנער", חזרה נפשו לגופו והתירו, ועמד יצחק וידע יצחק שכך עתידים המתים לחיות ופתח ואמר: "ברוך אתה ה' מחיה המתים".
‏וכתב ה'מגיד מישרים': "והאלקים נסה את אברהם", כלומר, עשה עמו נס ופלא לקיים את העולם שע"י העקדה ובשעת העקדה פרחה נשמתו של יצחק, ובאותה שעה פרחה גם נשמתה של שרה והתחברו כאחד. והיות ויצחק מת מחמת העקדה וזכה לנשמה חדשה וקם לתחייה, נחשב כאילו אברהם הוליד את יצחק באותה שעה, לכן נאמר "אלה תולדות יצחק בן אברהם". כלומר בכך שיצחק מת במעשה העקדה ויצאה נשמתו, שהיא מסטרא דנוקבא וחזרה למקורה, לכן הקב"ה החזיר לו נשמה מכח אברהם, נשמה מסטרא דדוכרא (נשמה מכח זכר) שהיא בת קיימא ולנשמה כזאת יש זיווג, ומיד נולדה רבקה בת זוגו של יצחק, ובזה היה קיום ליצחק ולזרעו.
‏וכתב המלבי"ם שכשירד מן המזבח לא ירד אז "יצחק הקודם" שנולד נגד הטבע והמזל, אלא יצחק אחר, מוקדש לה', שאין לו עסק עם המזלות. ובזה התקיימה גזרת המערכה הרעה ביצחק הקודם שנחשב כאילו מת ובטל מן העולם כפי הוראת המזל, ומעתה לא יצטרכו עוד יצחק וזרעו לנס ופלא מתמיד. לכן הקב"ה ציווה לאברהם להקריב את בנו לעולה, ‏כי רק כך תוכל להתקיים ההבטחה שירבה את זרעו ככוכבי השמים, כי אין הוראת הכוכבים מתנגדת עוד אל ריבוי זרעו ובפרט לפי מה שכתבנו בשם המקובלים שאם אברהם אבינו לא היה עומד בניסיון העקדה, היה יצחק אבינו מת ח"ו באותו יום בלא בנים, ורק בגלל העקדה שמת וקיבל נשמה חדשה, נמצא שהוסיף לחיות ונולדה רבקה זיווגו.
נמצא שהיתה תועלת גדולה ועצומה בעצם העקדה לאברהם ולזרעו, לכן נאמר: "עקב אשר שמעת בקולי". ולכן גם בכל מעשה העקדה עד פסוק "ויקח את המאכלת" נזכר שם אלקים ומשם והלאה נזכר שם הוי"ה, כי כל מעשה העקדה היה מצד שם אלקים שהוא המנהיג את ההנהגה הטבעית, והטבע היה מתנגד אל הווית יצחק וזרעו בעולם. אחר העקדה נסתלקה התנגדות המערכה מעל יצחק ומאז נזכר שם הוי"ה (שהוא מעל לטבע) והשגחתו הפרטית שיחול על זרע יצחק באין משטין ומקטרג, ומאז נכלל יצחק באברהם ונזכר רק שם הוי"ה.
‏באשר למה ששאלנו כיצד אברהם האמין למלאך? מובא במדרש אגדה שכאשר אברהם שמע את המלאך אומר לו "אל תשלח ידך אל הנער", אמר לו: "מי אתה?", אמר לו: "מלאך", אמר לו: "כשאמר לי קח נא את בנך, הקב"ה בעצמו אמר לי ועכשיו אם הוא מבקש, הוא יאמר לי", לפיכך נגלה אליו הקב"ה ואמר: "בי נשבעתי נאום ה' וכו'...." וכי אין הקב"ה יודע שאברהם היה ירא את ה'? אלא "עתה ידעתי" - הודעתי לכל העולם שעשית רצוני עד שיאמרו דין הוא שכרת ברית עם אברהם ועם זרעו, וידעו הכל כי כל מה שאני מיטיב לאברהם - בדין אני עושה".
‏ולפי זה אכן אין חידוש ידיעה אצל הקב"ה, רק שהיה צריך להוציא מן הכח אל הפועל, כדי שידעו כולם (המלאכים המקטרגים והנהגת הטבע והמזל) שכל ההטבה לזרעו של אברהם היא בדין, ורק עכשיו נודע באמת עד כמה אברהם אבינו היה ירא ה', שכמו שכתבנו לעיל שכל המעשים הקודמים לא היו בניגוד לטבעו, מה שאין כן מעשה העקדה, שהיה מוכן לרצוח את בנו בגלל ציווי ה'.
‏כתב המלבי"ם שעתה "וישא אברהם", התחיל אברהם להתבונן ולחקור את דברי ה' שאמר לו "והעלהו שם לעולה על אחד ההרים אשר אומר אליך", איך עכשיו אומר לו ה' להיפך? והבין שמה שה' אמר: "אשר אומר אליך", אינו מוסב על המקום (שהרי ה' לא אמר לו על איזה הר להעלות עולה, אלא רק ראה ענן קשור), אלא מוסב על "העלהו שם לעולה", כלומר: העלה לעולה את אשר אומר אליך (השה), ולא את יצחק. אז גם ראה את האיל שנאחז בקרניו, שלא היה שם קודם לכן, וידע שזה נשלח לקרבן תחת בנו יצחק.
‏ועניין הקרבן הוא שלפי הראוי היה צריך להיות שהאדם יקריב את עצמו לקרבן לה', רק שה' ברחמיו מקבל גוף הבהמה תמורת גוף האדם, אבל באדם נמצאת גם הנפש המשכלת שלא נמצא תמורתה בגוף הבהמה, ועל זה מקבל ה' מחשבת המקריב שחושב בעת הקרבת הקרבן: "כאילו אני נשחט, כאלו אני נקרב" וה' מקבל מחשבה זו כמעשה, כי המחשבה היא פועל הנפש, ומה שנוגע לגוף יקבל גוף הבהמה תחת גוף האדם. וזה היה עניין העקדה, שבעת שהעלה את יצחק על גבי המזבח ויצחק מסר את עצמו להישחט על כבוד שמו, היתה מחשבה זו כמעשה, והמלאך מיכאל הקריב נשמתו על גבי מזבח של מעלה. ה' ציווה לאברהם על העקדה כדי שיהיה זה הכנה לזרעו שיצטוו על הקורבנות וה' יקבל מחשבה זו של מסירת נפש כמעשה ממש, לכן הקדים זה ביצחק שהוא השורש לכל זרע ישראל שהוא הקריב את עצמו בפועל. ומאז כשאחד מבניו ימסור נפשו במחשבה, יזכור עקדת יצחק, ששם היו גם נשמות זרעו של יצחק בכח, ויקבל זה כמעשה ממש.
‏בעקדה השיג אברהם את העניין הזה, שלעתיד יהיה שם מזבח בנוי, ואת אשר נעשה בעקידת יצחק יראה ה' תמיד בכל קרבן שיביאו, שיהיה האיל כאיל יצחק ומסירת נפש במחשבה כמסירת נפש של יצחק, ולכן אמר אברהם "ה' יראה" שזו לשון בקשה ותחינה שה' יקבל את קורבנות ישראל לעתיד, גוף הבהמה והכוונה של מסירות הנפש, ויזכור להם את מעשה העקדה.
‏במדרש תנחומא נאמר: "באותה שעה אמר אברהם לפני הקב"ה: "רבון העולמים, אדם מנסה לחברו שאינו יודע מה בלבו, אבל אתה שאתה יודע מה הלבבות והכליות יועצות, אתה צריך לעשות בי כן?!" אמר לו: "כי עתה ידעתי כי ירא אלהים אתה", מיד פתח הקב"ה את הרקיע ואת הערפל ואמר: "בי נשבעתי נאום ה'", אמר לו: "אתה נשבעת ואני נשבעתי שלא ארד מן המזבח עד שאומר כל מה שאני צריך". אמר לו: "אמור". "לא כך אמרת לי, ספור הכוכבים אם תוכל לספור אותם כה יהיה זרעך?" אמר לו: "הן". אמר לו: "ממי?" אמר לו: "מיצחק", אמר לו: "כשם שהיה בלבי מה להשיבך ולומר לך: אתמול אמרת לי כי ביצחק יקרא לך זרע, עכשיו אתה אומר לי העלהו שם לעולה, וכבשתי את יצרי ולא השבתיך כך כשיהיו בניו של יצחק חוטאין ונכנסין לצרה, תהא נזכר להן עקדתן של יצחק, ותחשב לפניך כאילו אפרו צבור על גבי המזבח ותסלח להן ותפדם מצרתן".