בס"ד
פרשת בהר – הרב ברוך רוזנבלום שנת תשע"ד.
פרשת השבוע שנקרא בע"ה בשבת זו, פרשת בהר שנת תשע"ד. עוסקת רובה ככולה, בעניינים הקשורים לשמיטה וליובל, אגב, שגם בהמשך הפרשה יש דיני מכירת בתים, דיני מכירת אחוזות, אבל עם כל זה, הכל הוא כתוצאה מענייני השביעית, כידוע לכולם. לכן רוב הפרשה וענייניה, נוגעים לענייני שביעית, והיות וכבר עסקנו בשנים עברו, על ענייני שביעית, אז אין טעם לחזור על הדברים.
הייתי רוצה למקד את השיחה היום, על נקודה בפרשת השבוע, שקשורה לעצם הימים הללו, הימים שאנחנו מתאבלים על פטירתם של תלמידי ר' עקיבא, אומרת הגמרא(מסכת יבמות סב, ב) - שנים עשר אלף זוגים תלמידים היו לו לרבי עקיבא מגבת עד אנטיפרס וכולן מתו בפרק אחד מפני שלא נהגו כבוד זה לזה והיה העולם שמם עד שבא ר''ע אצל רבותינו שבדרום ושנאה להם ר''מ ור' יהודה ור' יוסי ורבי שמעון ורבי אלעזר בן שמוע והם הם העמידו תורה אותה שעה תנא כולם מתו מפסח ועד עצרת אמר רב חמא בר אבא ואיתימא ר' חייא בר אבין כולם מתו מיתה רעה מאי היא א''ר נחמן אסכרה
הבן יהוידע, מיד עומד על כך(מסכת יבמות) – למה כתוב שנים עשר אלף זוגים תלמידים, ולא כתוב 24 אלף תלמידי ר' עקיבא?
ואומר – ר' עקיבא כבר עלה, על הנקודה הזאת, שיש בין תלמידיו קנאה, ולכן הוא סידר אותם כחברותות, ולכן היסוד הוא שנים עשר אלף זוגים תלמידים.
כל מי שקורא את הגמרא הזאת, ואני מתאר לעצמי שכבר למדנו את הגמרא הזאת כמה וכמה פעמים, בכל מיני וריאציות, זה מופיע גם במדרשי חז"ל(בראשית רבה ס"א, קהלת).
בכל מיני מקומות חוזר הענין על תלמידי ר' עקיבא, וכל אחד שואל את עצמו – על מה יצא חרון האף הגדול הזה, של הקב"ה, להמית 24 אלף תלמידים, בגלל חוסר נהיגת כבוד?
עוד שאלה – אם זה דבר שלא נעשה בחודש אחד, לא שבחודש אחד לא נהגו כבוד זה בזה, זה דבר שהתפרש, ככל הנראה, על פני זמן ממושך מאוד, זה לא דבר שנעשה בצמצום זמן, אז למה כולם מתו בתוך 33 ימים, בין פסח לעצרת וחז"ל אומרים, שזה לא על פני התקופה כולה, כיון שהאבלות מסתיימת בל"ג בעומר, אז עפ"י רוב השיטות, אלמלא האר"י הקדוש שכותב, שאנחנו אבלים כל ימי הספירה, רובם ככולם נוהגים 33 ימים, השאלה ממתי סופרים את ה- 33 ימים?
האם מפסח ועד ל"ג בעומר, או מר"ח אייר, אבל למה נבחרה דוקא התקופה הזאת, להמית את תלמידי ר' עקיבא?
זו שאלה שעוסקים כמה וכמה מפרשים, בניהם המהרש"א, המהר"ל ועוד, כולם מנסים להבין, מה יש בתקופה הזו.
בכמה וכמה מפרשים כתוב, שהתקופה הזו, היא התקופה הטובה ביותר בשנה מבחינת המזג-האוויר – לא קר ולא חם. המזג-האוויר, הוא הטוב ביותר בשנה, וכך שאף אחד לא יוכל לתלות, שהסיבה שמתו תלמידי ר' עקיבא בגלל פגעי מזג-אוויר.
אם זה היה קורה בחורף, יכלו לומר שמתו משפעת, אם בקיץ, יכלו לומר מתו מחמסין.
אמר הקב"ה –לא שפעת ולא חמסין, התקופה הכי יפה בשנה, זה בין פסח לעצרת.
חז"ל אומרים במדרש, שבתקופתו של נח, היתה תקופה כמזג האוויר, שבין פסח לעצרת.
אמר הקב"ה – אם אביא את זה בתקופה הזאת, מזג האוויר הוא טוב, אז אף אחד לא יוכל להגיד, שהם מתו בגלל סיבה צדדית.
אין במה לתלות, שכולם יבינו שהחטא, הוא שגרם לזה, ועוד שהמגפה הזאת פגעה רק בתלמידי רבי עקיבא, ולא דבר שהלך והתפשט לעוד מחוזות.
אם אתה אומר שזה היה ב – 33 ימים, אז ממוצע ביום, של 730 בני אדם, שמתו מידי יום, וכתוב בתשובות הגאונים, שנהגו לא לעשות מלאכה, משקיעת החמה ועד עלות השחר, כי כולם מתו לאחר שקיעת החמה ונקברו עד עלות השחר. כך מובא בתשובות הגאונים.
תארו לעצמכם, 730 הלוויות כל יום, משקיעת החמה עד עלות השחר, אף אחד לא שואל – רגע, מה קורה פה?! על מה עשה ה' ככה לעם הזה? מה חרון האף הגדול הזה?! מתים בכל יום 730 בני אדם, ואף אחד לא עושה איזה עצרת התעוררות, או משהו דומה לזה.
מה מונח כאן, בסוד הגדול של תלמידי רבי עקיבא, אני לא בטוח, שיש לי תשובות על כל השאלות כולם, אבל לפחות על חלק מהם, אני אנסה לבאר אותם עפ"י דברי חז"ל, הגם שלא מצאתי לי 'חברים במקרא', אבל קודם כל נלמד את החז"לים ואולי בסופם של דברים יהיה לנו תשובה, סביב הענין הזה.
בפרשת השבוע, ישנה מצוה. המצוה הזאת עוסקת באיסור אונאה. יש אונאת ממון ויש אונאת דברים, אלה שני סוגים של אונאות.
אונאת ממון, זה נושא אחד שהתורה עוסקת(כה, יד) וְכִי תִמְכְּרוּ מִמְכָּר לַעֲמִיתֶךָ אוֹ קָנֹה מִיַּד עֲמִיתֶךָ אַל תּוֹנוּ אִישׁ אֶת אָחִיו – זה אונאת ממון.
(כה, יז) וְלֹא תוֹנוּ אִישׁ אֶת עֲמִיתוֹ וְיָרֵאתָ מֵאֱלֹהֶיךָ כִּי אֲנִי ה' אֱלֹהֵיכֶם.
אומר רש"י - ולא תונו איש את עמיתו. כאן הזהיר על אונאת דברים(ת"כ פרק ד, א), שלא יקניט איש את חבירו, ולא ישיאנו עצה שאינה הוגנת לו, לפי דרכו והנאתו של יועץ, ואם תאמר מי יודע אם נתכוונתי לרעה, לכך נאמר ויראת מאלהיך, היודע מחשבות הוא יודע. כל דבר המסור ללב, שאין מכיר אלא מי שהמחשבה בלבו, נאמר בו ויראת מאלהיך
באה התורה ומזהירה כאן – אל תגיד התכוונתי לטובה. הקב"ה יודע מה היתה כוונתך.
ספר החינוך, במצוה של"ח, עוסק במצוה הזו, של איסור אונאת דברים, אני רוצה ברשותכם לקרוא כמה שורות מתוך דבריו:
שלא להונות אחד מישראל בדברים, כלומר, שלא נאמר לישראל דברים שיכאיבוהו ויצערוהו ואין בו כח להעזר מהם... שרש מצוה זו ידוע כי הוא לתת שלום בין הבריות, וגדול השלום שבו הברכה מצויה בעולם, וקשה המחלקת כמה קללות וכמה תקלות תלויות בה.
מדיני המצוה. כמה אזהרות וכמה זרוזין שהזהירונו זכרונם לברכה בענין זה שלא להכאיב הבריות בשום דבר ולא לבישם, והפליגו בדבר עד שאמרו(שם), שלא יתלה עיניו על המקח בשעה שאין לו דמים, וראוי להזהר שאפילו ברמז דבריו לא יהיה נשמע חרוף לבני אדם, כי התורה הקפידה הרבה באונאת הדברים, לפי שהוא דבר קשה מאד ללב הבריות, והרבה מבני אדם יקפידו עליהם יותר מעל הממון. וכמו שאמרו זכרונם לברכה(שם) גדולה אונאת דברים מאונאת ממון, שבאונאת דברים הוא אומר ויראת מאלהיך וגו. ולא יהיה באפשר לכתב פרט כל הדברים שיש בהן צער לבריות, אבל כל אחד צריך להזהר כפי מה שיראה, כי השם ברוך הוא יודע כל פסיעותיו וכל רמיזותיו, כי האדם יראה לעינים והוא יראה ללבב... ונוהגת מצוה זו בכל מקום ובכל זמן בזכרים ונקבות, ואפילו בקטנים, ראוי להזהר שלא להכאיבן בדברים יותר מדאי, זולתי במה שצריכין הרבה כדי שיקחו מוסר, ואפילו בבניו ובנותיו בני ביתו של אדם, והמקל בהם שלא לצערם בענינים אלה ימצא חיים ברכה וכבוד. והעובר על זה והכאיב את חברו בדברים באותן שפרשו חכמינו זכרונם לברכה בבעל תשובה ובחולה וכיוצא בהן עבר על לאו זה, אבל אין לוקין עליו, לפי שאין בו מעשה. וכמה מלקיות מבלי רצועה של עגל יש ביד האדון המצוה על זה, יתעלה ויתברך.
אלה הדברים שכותב ספר החינוך והוא מזהיר מאוד, באונאה של ילדים קטנים, וצריך לדעת, שלפעמים אנשים מבוגרים, חושבים שזה משחק עם ילדים ומשתעשעים איתם. ההשתעשעות הזאת, היא איסור אונאה – אם הוא דופק לילד על הגב, והילד מסתובב אחורה ובינתיים הוא סוחב לו את השקית ממתקים, שהוא הביא מהבית ואז הילד מסתובב חזרה ושואל, איפה הממתקים?!
והוא אומר לו בגיחוך – הינה!
זהו איסור אונאת דברים בקטן, וקטן הוא לאו בני מחילה, לכן אומר לנו ספר החינוך – תדע לך, שקטנים, אם אתה מצער אותם, שזה לא בשביל חינוך, אלא בגלל שזה שעשוע אצלך לגנוב לו את המפתחות, או שעשוע אצלך לקחת לו את השקית עם הגוגואים, זו לא סיבה שתעשה לו את זה, ולכן מזהירה אותנו התורה, על איסורי אונאת דברים.
מה זה אונאת דברים? למה הכוונה?
מביאה הגמרא(בבא מציעא נח, ב) כמה וכמה דוגמאות, בואו ונקריא אותם, כדי שנכנס לסוגיה:
באונאת דברים הא כיצד אם היה בעל תשובה אל יאמר לו זכור מעשיך הראשונים – ברוך ה' הוא בעל תשובה, התחיל להתפלל באיזה בית הכנסת מסוים, הוא מגיע לגבאי ואומר לו – תשמע, אני חדש בדת, אבל ראיתי שיש שיטה של המגן אברהם, שהקריאת שמע היא לא כהשיטה שנוהגים כאן, כשיטת הגאון מוילנה, אולי ננהג כשיטתו של המגן אברהם?
בא אחד ואומר – תראה אותו, עד לפני שבועיים היה עם קוקו, פתאום נהיה המגן אברהם?! תגיד תודה שיש הגאון מוילנה...
אומרים חז"ל – אל תזכיר לו את זה שהוא פעם לא היה בעל תשובה. אותו דבר גר שהתגייר, אל תגיד לו זכור מעשי אבותיך.
אותו דבר, אם הוא בא ואומר – תראה, אתה מדבר דברי תורה, לפני שבועיים אכלת נבלות וטרפות מה אתה מדבר דברי תורה?! מי אתה בכלל?!
כל מעשה כזה, הוא מעשה של אונאת דברים.
הגם, שראיתי במפרשים, שאם אתה אומר לגר – ''אכלת נבלות וטרפות'', אין בזה שום בעיה, זה לא אונאה, כיון שלא היה לו שום איסור, לאכל נבלות וטרפות, אז מה הבעיה? לפני זה לא היה לו שום בעיה.
ולכן, השאלה היא, אם יש בזה אונאה או אין בזה אונאה, כי לפני זה לא היה לו בזה שום איסור.
כל האיסור הוא למי שהינו יהודי, למי שאינו יהודי, אין לו איסור בכך, אז מה יש לך לעורר על זה? בכל אופן, ממשיכה הגמרא – אם היו יסורין באין עליו אם היו חלאים באין עליו או שהיה מקבר את בניו אל יאמר לו כדרך שאמרו לו חביריו לאיוב
אמרו לו חבריו של איוב – מגיע לך! ככה הם אמרו לו, ולכן אסור לעשות את זה, זה אונאת דברים.
וחז"ל עצמם שואלים – אז למה חבריו של איוב עשו את זה?
ועונים חז"ל – שחבריו של איוב עשו זאת, כיון שהוא התלונן על מידת הדין.
אמרו לו – מה אתה מתלונן על מידת הדין? מגיע לך!
אבל אסור להגיד לאדם - תשמע, נפלת? אתה חולה? תבדוק, אולי יש לך באמת בעיות?!
הוא חולה? אתה צריך לעודד אותו, לא להגיד לו זה בעיה שלך, אל תצער אותו.
ממשיכים חז"ל ואומרים - אם היו חמרים מבקשין תבואה ממנו לא יאמר להם לכו אצל פלוני שהוא מוכר תבואה ויודע בו שלא מכר מעולם – בן אדם מחפש הלוואה, מחפש גמ"ח, ואתה יודע, שהבן אדם שאתה שולח אותו אליו, אין לו אפשרות בכלל לעזור לו, אתה עובר על איסור אונאה.
ר''י אומר אף לא יתלה עיניו על המקח בשעה שאין לו דמים שהרי הדבר מסור ללב – אתה רוצה לקנות, ואתה יודע שאין לך כסף לקנות. אתה בא למוכר, אתה אומר לו ''אני רוצה לקנות'', ואתה יודע שאין לך כסף בכלל, זה איסור אונאה.
זה נפוץ היום מאוד, אנשים שמחכים בתחנות לאוטובוסים, ובשלטים מופיע שהאוטובוס שהם צריכים יגיע בעוד חצי שעה. מה עושים חצי שעה?!
נכנס לחנות נעליים ומתחיל למדוד את כל הנעליים בחנות, עד שנשארו לו שלוש דקות לאוטובוס.
אומר לבעל החנות – לא ראיתי מספיק דוגמאות, אבוא בלי נדר פעם אחרת.
אדם שעושה את זה, עובר על איסור אונאה. הדבר הכי פשוט הוא, להיכנס לבעל החנות, ולהגיד לו תשמע, אני יכל להעלות אותך על סולם שלוש פעמים למדוד נעליים, בֹא אני יקל עליך, אני בסכ"ה רוצה מזגן.
במקום להטריד אותך, ושתעלה על סולמות, אני אומר לך – אני לא מתכוון לקנות, אני רק רוצה לשבת בחנות, עד שיגיע האוטובוס.
אותו דבר אדם שסתם נכנס לחנות לשאול שאלות – כמה עולה מיקרוגל, כמה עולה זה כמה עולה זה...
חז"ל אומרים, שהוא נוטע אשליות בלב המוכר. אבל אם אתה נכנס לחנות במטרה, שבאמת אתה רוצה לקנות מוצר מסוים, אבל אתה פשוט עושה ''סקר שוק'', אז אתה אומר למוכר ''אני מתעניין במחיר של המוצר הזה'', אז זה בסדר.
אל תיטע בו אשליות, אומרים חז"ל, כאילו אתה קונה. כי ברגע שאתה נכנס לו לחנות, הוא כבר מתחיל לפנטז על הרווח שהוא הולך לעשות על המוצר שתקנה ממנו.
תגיד לו על ההתחלה, שאתה לא מתכוון לקנות מוצר כרגע, יצאת ידי חובה.
השיעור שלנו היום, הוא לא להביא דוגמאות לאונאה, לכן הבאתי רק מגוון דוגמאות, כדי שיהיה לנו איזה שהיא מידה לדבר.
ראיתי בספר אחד, שיהודי יקר מהעיר צפת כתבו, ושם הוא מביא כל מיני דוגמאות לאיסורי אונאה, בין היתר הוא מדבר על הרכישות שאנשים עושים כיום, דרך האינטרנט, כי הרכישות יותר זולות שם.
אדם יכל לרכוש נעליים של חברה ידועה בחמישים אחוז פחות, אבל באינטרנט אין לך מדידות כמו בחנות, אז איך תדע איזה מידה אתה צריך בנעל מסוימת?
אתה הולך לחנות שליד הבית, אומר למוכר תביא לי בבקשה את הנעל הזאת של נייק, מידה 41.... לא זה קצת רחב לי, תביא לי את הדגם השני, מודד מסתכל, יופי זה מתאים!
מוריד את הנעל, רום את הדגם ואומר למוכר תודה רבה, אבוא פעם אחרת כבר.
הלך והזמין את אותה נעל באינטרנט, וכך חסך חמישים אחוז.
עשה את זה, חסך חמישים אחוז, אבל עבר על איסור אונאה – אתה מצער את המוכר, מריץ אותו על הסולם, כדי שאתה תקנה ביותר זול אחר-כך. זה איסור אונאה, צריך לדעת שאסור לעשות את זה. אתה יכל לעשות את זה, אם אתה מיידע אותם.
תגיד למוכר – תשמע, אני מתכוון לקנות באינטרנט את הנעל, יותר בזול, אז תעשה טובה ותעזור לי.
כל הדברים האלה, קדושים לאיסורי אונאה. הבאנו רק את הדברים האלה, כדי שנחוש את זה על בשרנו, על מה מדובר כאן, באיסורי אונאה, מה הרגישות של רבותינו, סביב העניין הזה לצער אדם, גם אם אתה לא פוגע בו ואתה עולב בו, שאתה אומר לו זכור מעשיך הראשונים, תזכור מי היה אביך, מי היה סבך.
כאן זה לא ככה, כאן אתה עושה לו נקודות אחרות, שנוגעות לגמרי באפיקים אחרים, אבל גם זה נקרא בשם אונאה, כי אתה מצער את האדם.
ממשיכה הגמרא(בבא מציעא ) עד כמה הענין של האונאה חמור - א''ר יוחנן משום ר''ש בן יוחאי גדול אונאת דברים מאונאת ממון שזה נאמר בו {ויקרא כה-יז/לו/מג} ויראת מאלהיך וזה לא נאמר בו ויראת מאלהיך ור' אלעזר אומר זה בגופו וזה בממונו רבי שמואל בר נחמני אמר זה ניתן להישבון וזה לא ניתן להישבון צער של הגוף אי אפשר להשיב, וצער ממוני אפשר להשיב.
מסיימת הגמרא ואומרת, דבר שמאוד מאוד אקטואלי - אמר רב לעולם יהא אדם זהיר באונאת אשתו שמתוך שדמעתה מצויה אונאתה קרובה – הנשים מאוד רגישות למילים שאתה מוציא מהפה. הגבר\ באופן עקרוני, הוא יותר חזק, אתה אומר לו משהו, לא תמיד על המקום הוא מתפרץ, אבל אצל אישה, היא יותר רגישה, וברגע שאתה פותח את ''הצרורות'' של הלשון, לפעמים זה יכל להביא אותה לדמעה, וחז"ל אומרים, שאדם צריך להיזהר שלא לפגוע באשתו.
כולנו מכירים את דברי הגמרא(כתובות ס"ב, ב) - דרב רחומי הוה שכיח קמיה דרבא במחוזא הוה רגיל דהוה אתי לביתיה כל מעלי יומא דכיפורי יומא חד משכתיה שמעתא הוה מסכיא דביתהו השתא אתי השתא אתי לא אתא חלש דעתה אחית דמעתא מעינה הוה יתיב באיגרא אפחית איגרא מתותיה ונח נפשיה – רב רחומי התעכב בבית המדרש, אשתו הורידה דמעות, יצאה קורה מבית המדרש ונפלה על ראשו, והרגה אותו במקום.
שואל ר' חיים שמולביץ בספרו – מה היא הרוויחה? היא בכתה כי בעלה איחר, אז היא הורידה דמעות. מה היא הרוויחה?
אמר ר' חיים שמולביץ – זה פירוש הדבר, כוחה של דמעה. הכוח שיש לדמעה של אישה, פועל דברים עצומים בשמים.
אומרים חז"ל – אף עפ"י, שכל השערים ננעלה, שערי דמעה לא ננעלו. ברגע שהאדם מוריד דמעות, אז השערים המיוחדים, הנקראים שערי דמעה, נפתחים, והדינים בשמיים נעשים אחרת לגמרי.
ממשיכים חז"ל ואומרים(גמרא בבא מציעא) - א''ר אלעזר מיום שנחרב בית המקדש ננעלו שערי תפלה שנאמר(איכה ג-ח) גם כי אזעק ואשוע שתם תפלתי ואע''פ ששערי תפלה ננעלו שערי דמעות לא ננעלו שנאמר(תהילים לט-יג) שמעה תפלתי ה' ושועתי האזינה אל דמעתי אל תחרש... אמר רב חסדא כל השערים ננעלים חוץ משערי אונאה שנאמר(עמוס ז-ז) הנה ה' נצב על חומת אנך ובידו אנך א''ר אלעזר הכל נפרע בידי שליח חוץ מאונאה שנאמר ובידו אנך
אומרים המפרשים – בכל דבר שהקב"ה שולח מלאך, המלאך לא ''נוסע בטיסה ישירה", הגמרא בברכות אומרת, שיש מלאך שיש לו שתי תחנות יש מלאך שיש לו ארבע תחנות, מלאך המוות יש לו שמונה תחנות. הקב"ה אין לו תחנות, ברגע שהוא יוצא, הוא מיד נפרע מבני האדם, ולכן האיסור אונאה כ"כ חמור - ובידו אנך – הקב"ה בעצמו,"מחזיק" את הפלס, כדי להעניש אנשים, שיש בהם ענייני אונאה שמצערים אנשים.
ממשיכה הגמרא ואומרת - א''ר אבהו ג' אין הפרגוד ננעל בפניהם אונאה וגזל וע''ז.
מה הכוח שיש לענין של אונאה, ששום דבר לא ננעל בפניהם?
אז רוב המפרשים אומרים, שהסיבה היא, כי אנשים שאתה מציק להם, דומעים. אנשים שאתה מצער אותם, הם פורצים בבכי.
יכל להיות שהם לא עושים את זה בפניך, יכל להיות שהם הולכים הביתה ושם הם עושים את זה, כשהכל סגור. אבל באופן עקרוני, אם אתה פוגע בבן-אדם, גם אם זה לא פורץ עכשיו, זה יפרוץ יום אחרי, ואחרי שאדם דומע, הדמעות פועלות בשמים – כל השערים ננעלו, חוץ משערי דמעה, ולכן הדמעות הללו, פועלות את פעולתן, וכותבים המפרשים – שאף עפ"י שבכל מצוה, אתה יכל להגיד – זכות עולה לו. יש לו זכויות. הקב"ה יכל לעקב א תזה, בסיבות מסוימות, בענייני אונאה, שום דבר לא מעכב, הקב"ה בא דין וחשבון עם אדם שמצער את הזולת, ולכן אומר ספר החינוך, שהמצוה הזאת היא כ"כ נוראה וכ"כ חזקה, בגלל ענייני המחלוקת, שבני אדם מצערים אחד את השני.
לכן באה התורה והזהירה, על איסורי האונאה.
הייתי רוצה בע"ה, ברשותכם, לעסוק בגמרא, במסכת בבא מציעא. הגמרא מתחילה בדף נ"ח, ב, במשנה ועוברת לדף נ"ט, א-ב. בעצם דף וחצי, מדברת שם הגמרא על איסורי אונאה, כשעמוד נ"ט, ב מתחילתו ועד סופו, עוסקת הגמרא בסיפור אחד, ואני רוצה להיכנס קצת יותר לעומק הסיפור הזה, ולנסות להבין יסוד אחד שבמשך שנים לא הבנתי, מה קורה שם.
למדתי את הגמרא הזאת, פעם אחר פעם, ולא מצאתי ביאור לדברי הגמרא הזאת, באף אחד מהמפרשים, עד שהשנה בס"ד, בפרשת משפטים, ראיתי דבר נפלא ביותר, בספר שנקרא שערי אורה, לגאון ר' צבי ברגמן.
בספר שלו, שערי אור, בפרשת משפטים, מצאתי יסוד נפלא ביותר, הוא בעצם מפנה, לסוגיה שנמצאת בירושלמי, ובעצם כאן יש לנו, מענה לכמה וכמה שאלות ותהיות שיש בסוגיה.
קודם כל, בואו נכנס לסוגיה עצמה וננסה לבאר אותה, דבר דבור על אופניו:
הסוגיה עוסקת בנושא שנקרא תנורו של עכנאי.
ישנה מחלוקת בשתי מקומות בש"ס, מה זה תנורו של עכנאי - האם זה תנור שנבלה מחלויות וחול בניהם?(סוגיה מס' 1, שנמצאת בהלכות טומאה), או בתנור שנבנה כולו בחרס ונטמא, חתכו אותו לחוליות והדביקו אותו בחזרה, באמצעות חול וטיט?
זה לא כ"כ נפקא מינא לנו, מה בדיוק הסוגיה, אבל רק כדי להסביר, בשתי מקומות, אם תפתחו בגמרא, במסכת בבא מציעא, תמצאו פשט אחד. תפתחו את הגמרא במסכת ברכות י"ט, תמצאו פשט שונה. רש"י בשתי המקומות מסביר דברים שונים.
אני מביא את שתי הסוגיות, כי הסוגיה, היא בעצם בשתי המקומות, זה אותו נושא, רק בשתי דוגמאות שונות – האם הוא נבנה באמצעות חוליות ודבקו אותו בחול, או שהוא נטמא, וכדי להדביק אותו, הדביקו אותו בחול.
למה הנפקא מינא הגדולה? האם התנור הזה, יש לו דין של כלי אדמה, היות ויש לו חול בניהם, יש לו דין של כלי אדמה והוא איננו מקבל טומאה, או שלא, יש לו דין של כלי חרס, אף עפ"י שיש לו חול בניהם, החרס הוא העיקר, ואם החרס הוא העיקר, אין לו תקנה אלא בשבירה.
מה קורה לבן-אדם, שלקח מין כזה תנור שנטמא, חילק אותו לחוליות ושם בתוכו חול בין החוליות ודיבק אותם, עכשיו שרץ טמא נכנס בתוך התנור, עכשיו השאלה היא – האם התנור טמא או לא?
אם התנור, יש לו דין של אדמה, אז הוא לא נטמא, אם התנור הזה מחרס, הוא נטמא ואין לו תקנה.
ר' אלעזר אומר – היות והוא לקח את החוליות ובאמצע הכניס חול, יש לו דין של כלי אדמה, לעומת זה, חכמים, ובראשם ר' יהושע, אחזו שלא – באותו רגע, שהוא עשוי מחרס, אף עפ"י שהוא עשוי באמצע מאדמה, דינו ככלי חרס, וכלי חרס אין לו תקנה, אלא בשבירה – זה התנור שנקרא תנורו של עכנאי.
אומרת הגמרא, היה תנור כזה, והשאלה היא – מה נעשה, כאשר התנור עצמו נטמא, ואנשים הלכו ובשלו, בתוך התנור הזה.
אנחנו לא כ"כ מבינים את התופעה, מכיון שלכל אחד בבית יש היום תנור. בדורות ההם, לא היה לכל אחד תנור בבית, היה תנור שכונתי, וכולם היו מביאים לשם את המאפה שלהם, כולנו מכירים את הגמרא(מסכת כתובות) שמספרת על מר עכבה, שרץ לתוך התנור כדי לא לבייש את אותו עני.
בכל אופן, אלה הדברים שאומרים לנו רבותינו. יש תנור ושרץ נכנס.
ר' אלעזר אמר שטהור, באו להגיד לו ששרץ נכנס, אמר להם בסדר גמור, כלי אדמה, זה שום דבר, תמשיכו לבשל.
אנשים הביאו את כל האוכל שלהם בתוכו, מה הדין של האוכל הזה?
ר' אלעזר אמר טהור, באו חכמים ואמרו טמא, והורו לכל האנשים, ביום שנכנס השרץ, להביא את הכל, עשו ערימה גדולה ושרפו הכל בפניו. כך אומרת הגמרא במסכת בבא מציעא דף נ"ט, ב.
הלך ר' אלעזר, והביא ראיות מכל המקומות לשיטתו, שהוא צודק ולא קיבלו ממנו.
יצא החוצה, מחוץ לבית המדרש ואמר לחכמים – אתם טוענים שזה טמא ואני טוען שזה טהור, בואו ואני יוכיח לכם, הנה מחוץ לבית המדרש, ישנו עץ חרוב. אם אני צודק יעקר חרוב ממקומו.
יש אומרים מאה אמה, ויש אומרים 400 אמה, למה 400? עיינו בבן יהוידע.
תנא באותו היום השיב רבי אליעזר כל תשובות שבעולם ולא קיבלו הימנו אמר להם אם הלכה כמותי חרוב זה יוכיח נעקר חרוב ממקומו מאה אמה ואמרי לה ארבע מאות אמה אמרו לו אין מביאין ראיה מן החרוב חזר ואמר להם אם הלכה כמותי אמת המים יוכיחו חזרו אמת המים לאחוריהם אמרו לו אין מביאין ראיה מאמת המים חזר ואמר להם אם הלכה כמותי כותלי בית המדרש יוכיחו הטו כותלי בית המדרש ליפול גער בהם רבי יהושע אמר להם אם תלמידי חכמים מנצחים זה את זה בהלכה אתם מה טיבכם לא נפלו מפני כבודו של רבי יהושע ולא זקפו מפני כבודו של ר''א ועדיין מטין ועומדין
כל אחד שואל את עצמו – למה דוקא בעץ חרובים, למה באמת המים ולמה בכותלי בית המדרש?
בא התורת חיים, ואומר, שהמבנה של בית המדרש, הוא דוגמת המערב של ר' שמעון בר יוחאי.
המערה, זה בית המדרש. מה היה לו מחוץ לבית המדרש? עץ חרובים ומים.
אז כל בתי המדרש, עשו דוגמת המערה של ר' שמעון בר יוחאי. אם אנחנו רוצים להתחבר, לל"ג בעומק הבא עלינו לטובה, יש לנו כאן נקודת חיבור – שבית המדרש הוא מעין המערה, מחוץ לזה יש לך חרובים ואמת המים.
למה דוקא חרובים ואמת המים?
התשובה פשוטה – אומר התורת חיים – המינימום שבן אדם צריך למחיתו, זה חרובים.
אדם צריך לאכול משהו, אז לא אמרתי לך לאכול, ארוחת שלמה בשעתו, המינימום שאדם צריך, זה חרובים, הראיה שהגמרא(מסכת ברכות) מביאה על ר' חנינא בן דוסא שניזון מקב חרובים מערב שבת לערב שבת.
אז חרובים זה המינימום. שתיה? אתה רוצה סודה, אתה רוצה קולה, בסדר גמור – המינימום זה מים. לכן סיפקו לתלמידי החכמים את המינימום.
אמר הקב"ה – נכנסת לבית המדרש? אני אספק לך את המינימום – גם חרובים וגם מים.
בבן יהוידע כתוב, שבשבת העץ היה מתחלף לו לתמרים, והמים, כמדומני, היה נהפך ליין, כדי שיוכל לעשות קידוש.
אז בשבת, הוא קיבל שדרוג – יין ביחד עם תמרים, זה השדרוג שקיבל ר' שמעון בר יוחאי. לא כל אחד מאיתנו היה מוכן לאכל כזאת סעודה בשבת, אבל בכל אופן זה מה שכתוב שהיה לו במשך 12 שנה.
אומר התורת חיים – כל בית מדרש, עשו אותו דוגמת המערה של ר' שמעון. בית מדרש וכותלי בית המדרש, זה המערה. עץ חרובים ומים – אומרים לתלמיד חכם, אתה רוצה ללמוד? חרובים ומים תמיד יש, אתה תמיד יכל לאכל, אתה רוצה לוקסוס? לך הביתה! אנחנו מאפשרים לך את המינימום, כדי להיות בבית המדרש.
כמו כל בית מדרש שיש היום, מינימום יש לך ביסקוויטים ותה. אתה רוצה לוקסוס? אתה רוצה סנדוויצ'ים? לך מחוץ לבית המדרש.
בא הגאון מוילנה ואומר ביאור נוסף - ר' אליעזר רצה להוכיח שהלכה כמותו, הביא ראיה משלושה דברים, מהם?
הביא להם חרובים – ההסתפקות במועט.
מים סמל לענווה. מה תורה הולכת ממקום גבוה למקום נמוך, אף אני, יש לי את סמל הענווה.
התמדה – כותלי בית המדרש יוכיחו עד כמה אני מתמיד.
במהר"ם שיף, הוא מביא דבר נפלא נוסף – לא שהוא רצה להביא ראיה מחרובים ומים, אלא הוא רצה לקבל סיעתה, משני תנאים:
האחד, שהסמל שלו זה חרובים – ר' חנינא בן דוסא. הוא יבוא להוכיח, שהלכה כמותי, שהתנור הזה הוא טהור.
השני, ר' אלעזר בן ערך, שעליו העיד ר' יוחנן בן זכאי, שהוא כמעין המתגבר. היות וגם ר' אליעזר בן הורקנוס, היה מבין התלמידים של ר' יוחנן בן זכאי, והיה בקבוצה של ר' יוחנן בן זכאי שהעידו עליהם, שהיו מתלמדיו המובהקים של ר' יוחנן בן זכאי, הוא ביש ממנו סיעתה, שיבוא לעזור לו, כי הוא כמעין המתגבר.
שניהם השאלה – אם אתה מניח על כף מאזנים, מי מכריע?
אומר מהר"ם שיף – הוא ביקש סיעתה מר' חנינא בן דוסא מצד אחד ומר' אלעזר בן ערך.
כותלי בית המדרש, זה כנגד התלמידים. התלמידים שלי יוכיחו, אלה שלימדתי בבית המדרש, הם יבואו לעזרתי. לכן הוא נקט את שלושת הדברים האלה. דברי המהר"ם שיף.
רבותי, בואו נמשיך הלאה, בדברי הגמרא:
חזר ואמר להם אם הלכה כמותי מן השמים יוכיחו יצאתה בת קול ואמרה מה לכם אצל ר''א שהלכה כמותו בכ''מ עמד רבי יהושע על רגליו ואמר(דברים ל-יב) לא בשמים היא מאי לא בשמים היא אמר רבי ירמיה שכבר נתנה תורה מהר סיני אין אנו משגיחין בבת קול שכבר כתבת בהר סיני בתורה(שמות כג-ב) אחרי רבים להטות אשכחיה רבי נתן לאליהו א''ל מאי עביד קוב''ה בההיא שעתא א''ל קא חייך ואמר נצחוני בני נצחוני בני אמרו אותו היום הביאו כל טהרות שטיהר ר''א ושרפום באש ונמנו עליו וברכוהו
ישנה מחלוקת בחז"ל, אם נידו אותו או החרימו אותו. כאן מתחילה הסוגיה.
השאלה שנשאלת היא – על מה נידו אותו, או על מה החרימו אותו? מה קרה? על מה יצא ר' אליעזר לחרם?
השאלה הגדולה, ואני לא נכנס כרגע לוויכוחים ההלכתיים, יש נפקא מינא, אם זה חרם או נידוי, כי ברגע שהודיע לו ר' עקיבא, אז הוא חלץ את נעליו וקרע את בגדיו, אז משמע שהוא היה מנודה, ולא היה בחרם.
מצד שני כתוב בגמרא, דברים אחרים, זה סוגיה במסכת מועד קטן, בהבדל בין חרם לנידוי.
אחד הראיות שמביא הרמב"ן, שהוא לא היה בנידוי אלא בחרם, כיון שכתוב שמי שנמצא בחרם, לומד ומלמדים אותו, ובנידוי זה לא ככה, אז השאלה באמת מה זה היה, ולכן יש דעות כלאן ולכאן, כמו שאמרנו, זה סוגיה במסכת מועד קטן.
כולנו יודעים אבל, את מה שהגמרא מביאה, במסכת סנהדרין ס"ח, שהתלמידים שלו עזבו אותו, ורק בסוך ימיו הם באו לפניו ואז הוא אמר לר' עקיבא – אתה תשלם מחיר כבד, על מה שעזבת אותי, אתה יודע שהמיתה שלך תהיה משונה מכולם, כי אתה היית התלמיד הכי קרוב שלי ועזבת אותי בגלל הנידוי,אז אתה תשלם את המחיר – כולנו יודעים מה המחיר היה, שסרקו את עורו במסרקות של ברזל.
מה שנודע אלינו, הוא רק עוד נקודה אחת. אני מקריא עוד קטע נוסף בגמרא:
ואמרו מי ילך ויודיעו אמר להם ר''ע אני אלך שמא ילך אדם שאינו הגון ויודיעו ונמצא מחריב את כל העולם כולו מה עשה ר''ע לבש שחורים ונתעטף שחורים וישב לפניו ברחוק ארבע אמות אמר לו ר''א עקיבא מה יום מיומים אמר לו רבי כמדומה לי שחבירים בדילים ממך אף הוא קרע בגדיו וחלץ מנעליו – מכן מוכיח רש"י שהוא היה בנידוי. כי מי שנמצא בנידוי קורע בגדיו וחלץ מנעליו
ונשמט וישב על גבי קרקע זלגו עיניו דמעות לקה העולם שליש בזיתים ושליש בחטים ושליש בשעורים – אומר המהרש"א במקום – אלו שלושת הדברים שהעולם עומד עליהם – חיטה, שעורה ושמן.
אומר התורת חיים – העולם בכללותו, עומד על שלושה צדיקים שבדור. באותו רגע שנידו את ר' אליעזר, שעליו עמד שליש עולם, לקה העולם בשליש.
אך גדול היה באותו היום שבכל מקום שנתן בו עיניו ר''א נשרף ואף רבן גמליאל היה בא בספינה עמד עליו נחשול לטבעו אמר כמדומה לי שאין זה אלא בשביל ר''א בן הורקנוס – כל זה בא, בגלל שנידינו את ר' אליעזר בן הורקנוס. הוא לא נידה, אבל היו שם חכמים. הוא היה נשיא ישראל, ולא היו מנדים אותו, אם הוא לא היה נותן את האישור.
עמד על רגליו ואמר רבונו של עולם גלוי וידוע לפניך שלא לכבודי עשיתי ולא לכבוד בית אבא עשיתי אלא לכבודך שלא ירבו מחלוקות בישראל – ר' אליעזר אומר שהתנור בסדר, חכמים אומרים לא בסדר – מחלוקות בישראל, הפסק הוא, שאחרי רבים להטות, הפסק הוא עמהם. אם כך, והוא ממשיך לפסוק את ההלכה שהתנור בסדר, הוראתי לחכמים להכריז עליו נידוי או חרם(מחלוקת), לכבוד שמים עשיתי זאת. נח הים מזעפו.
אימא שלום דביתהו דר''א אחתיה דר''ג הואי מההוא מעשה ואילך לא הוה שבקה ליה לר''א למיפל על אפיה – לא הניחה לבעלה ליפול על פניו, למה? כי היא פחדה, שבאותו רגע שהוא יפול על פניו, הוא יזכר בחרם שעשו לו, ורבן גמליאל עמד בראש האישור לעשיית החרם, ואם הוא יפול על פניו, הוא יזכר בצער שלו ויבכה, ומה יקרה אז?
מי שיקבל את העונש, יהיה לא פחות ולא יותר, אחיה – רבן גמליאל.
אימא שלום דביתהו דר''א אחתיה דר''ג הואי מההוא מעשה ואילך לא הוה שבקה ליה לר''א למיפל על אפיה ההוא יומא ריש ירחא הוה ואיחלף לה בין מלא לחסר איכא דאמרי אתא עניא וקאי אבבא אפיקא ליה ריפתא אשכחתיה דנפל על אנפיה אמרה ליה קום קטלית לאחי
פעם אחת, טעתה בחשבון החודש. היא סברה שיהיה חודש חסר, דהיינו 29 יום וביום השלושים יהיה ר"ח, ולא יהיה בו תחנון, לפיכך לא שמרה אותו, שלא יאמר תחינה ביום השלושים, וביום זה, שנפל ר' אליעזר לומר תחינה, אז קרה האסון – באותו רגע שהוא נפל על פניו, אשתו ראתה אותו, היתה בטוחה שהוא סיים עמידה ומתחיל הלל, וראתה אותו בנפילת אפיים, ידעה שאחיה מת.
אדהכי נפק שיפורא מבית רבן גמליאל דשכיב אמר לה מנא ידעת אמרה ליה כך מקובלני מבית אבי אבא כל השערים ננעלים חוץ משערי אונאה
השאלה שהציקה לי שנים ולא מצאתי לה מענה – למה היה חשוב לר' אליעזר לתאר את התנור של עכנאי?
הוא לא יודע שכתוב בתורה – אחרי רבים להטות?
אמת המים לא מצטרפת לרוב, עץ החרובים לא מצטרפים לרוב, כותלי בית המדרש לא מצטרפים לרוב, גם בת קול לא מצטרפת לרוב, אומרת התורה – מאז שניתנה תורה, כתוב אחרי רבים להטות, לא משגיחים בבת קול ולא באמת מים ולא בחרובים ולא בכותלי בית המדרש, נכון מהשמיים מביאים לך ראיה.
כותב הבן יהוידע, שמהשמיים רצו לנסות את החכמים, אם הם ילכו אחרי המופתים האלה, או שהם ילכו אחרי ההלכה של אחרי רבים להטות, זה גופה היה הניסיון.
אם ככה נשאלת השאלה – מה זה ההתעקשות הגדולה הזאת, של ר' אליעזר, להמשיך לפסוק שתנורו של עכנאי כשר, למרות שכולנו יודעים, שהרוב אומרים שהוא טמא?
לא מצאתי לכך תשובה. השנה בפרשת משפטים, ראיתי בספר שערי אורה, הוא מדבר שם על אחרי רבים להטות והוא מביא שם פרק ממשנתו של ר' אליעזר הגדול.
הוא שולח לירושלמי במועד קטן(פרק ג, הלכה א') – ביאור אחר לגמרי לגבי ר' אליעזר וחכמים, לגבי תנורו של עכנאי.
נקרא את הדברים בפנים, פשט חדש בגמרא, וכאן יש לנו ביאור, על כל הנושא הזה, של הכעס של ר' אליעזר על חכמים.
דבר ראשון ויכוח - תנורו של עכנאי – ר' אליעזר מטהר וחכמים מטמאים, כיון שהוא המשיך לטהר, אף עפ"י שהם היו הרוב, נידו אותו, כך אומרת הגמרא.
אמרו מי ילך להודיעו, שלא יענישנו, אמר ר' עקיבא, אני אלך, למה? לפי שהיה ר' עקיבא חביב עליו ביותר, וידע שלא יענישנו ויקבל פיוסים ממנו – ר' עקיבא היה תלמידו החביב, של ר' אליעזר בן הורקנוס, כמו שהגמרא מביאה במסכת סנהדרין ס"ח, שנפטר ר' אליעזר, כדי להראות את צערו הגדול על פטירתו, צעק הרבה שאלות יש לי ואין לי את מי לשאול, ומובא ששרט את עצמו, כפי שמביאה שם הגמרא.
אז ר' עקיבא הלך להודיעו.
בא לפניו ואמר לו – רבי, חבריך מנדים לך. לקחו ר' אליעזר לר' עקיבא ויצא עמו לחוץ.
אמר ר' אליעזר, חרוב חרוב, אם הלכה כדבריהם תעקר ממקומך, ולא נעקר החרוב ממקומו.
חזר ואמר, אם הלכה כדברי, תעקר ממקומך, ונעקר החרוב ממקומו.(ירושלמי מועד קטן).
כל הניסים הללו עשה עם החרובים, ולא נפסקה הלכה כר' אליעזר. עד כאן הדברים מובנים.
אמר ר' חנינא – לכך אין הלכה כר אליעזר, שמשנתנה תורה, לכך ניתנה שיסכימו רוב החכמים שבדור – קבעו רוב החכמים שבדור, שתנורו של עכנאי טמא, והפסיקה היא כזאת.
שואל הירושלמי – וכי לא ידע ר' אליעזר פסוק זה, של אחרי רבים להטות?
אז נכון שיש מפרשים שאומרים, שהוא ידע שהרוב קובע, אבל אחרי שהוא ראה שהעץ נעקר ממקומו ואמת המים ממקומה וכותלי בית המדרש היטו ויצאה בת קול, אז אתה רואה שמשמים הולכים איתי, אז מה זה אחרי רבים להטות?!
אבל הם אמרו לו, שלא מסתכלים על זה, אלא הלכה היא, אחרי רבים להטות. אז למה הוא לא שמע להם?
אני מקריא קטע בירושלמי, פחד לומר, צריך להיזהר במילים שמוציאים מהפה – לא הקפיד ר' אליעזר שלא לפסוק כמותם, אלא משום ששרפו בפניו טהרות שטיהר
אמר ר' אליעזר – אם הם היו מתכוונים לשם שמים נטו, לא היו לוקחים את הטהרות שאני טיהרתי ושורפים לי את זה מול הפנים. מה צריך לעשות?
מוציאים פסק בבית הכנסת – כל מי שחימם היום, ילך לעשות שאלת חכם. לא זה מה שהם עשו. מה הם עשו?
אספו את כל אלה שבישלו היום בתנור, הביאו מכולה מול ר' אליעזר ואמרו לו – הנה, אלה הטהרות שאתה טיהרת, בפניך אנחנו מדליקים את זה!
אומר הספר קרבן העדה – כיון ששרפו טהרותיו בפניו, חשב ר' אליעזר, שמעשיהם לא לשם שמים, רק להכעיסו נתכוונו, שהיה להם לחשוש לכבודו, ולשרפם שלא בפניו, ולפי ששרפו בפניו, לא חש ר' אליעזר למניינם.
זה שאתם הרוב, לא רלוונטי, למה לא?
אם אתם מסוגלים לקחת את כל הטהרות ולשרוף את זה בפניי, אני לא מתייחס למספר שלכם.
כשהתורה אומרת אחרי רבים להטות, היא לא מתכוונת לאנשים כמותכם. דברי הירושלמי.
רבותי, אפשר עכשיו להבין על מה הכעס של ר' אליעזר, ולהגיד – נכון, אחרי רבים להטות, אתם הרוב, אבל לא לוקחים בן-אדם, וככה מבזים אותו ברחובה של עיר, על ככה שהפסיקה שלו, לדעתכם, לא נכונה.
אלה דברי הירושלמי שמועד קטן.
למה הבאתי את כל הסוגיה הזאת?
משום שר' אליעזר היה סמל למידות, בצורה שלא תאמן, חוץ ממה שהגמרא מביאה(מסכת ברכות כ"ח, ב) – באו תלמידיו של ר' אליעזר להיפרד ממנו לפני פטירתו, ואמרו לו רבינו, תלמד אותנו בבקשה אורחות חיים שנזכה בהם לעולם הבא.
מה המשפט הראשון שהוא אמר?
היזהרו בכבוד חברכם. אתם רוצים אריכות ימים? היזהרו בכבוד חברכם!
רבותי, זה הרבי של ר' עקיבא, התלמיד הכי גדול של ר' אליעזר. הוא זה שהודיע לו – אתה מנודה!
הוא לקח את ר' עקיבא מחוץ לבית המדרש, ואמר לו – בֹא תראה את העץ חרובים, אם הלכה כמותם, חרוב יעקר, והוא לא זז! אם הלכה כמותי החרוב יעקר, וזז העץ, אומרת הגמרא.
אומר לנו הירושלמי – אתה יודע על מה יצא הכעס? על כך שהלבינו את פניו. ציערו את ר' אליעזר, שחז"ל אומרים, שבאותו יום, בכל מקום שנתן עיניו, היה נשרף. שליש עולם היה עומד על האדם הזה, וככה ביזו אותו לפני כולם, את מי?
את ר' אליעזר בן הורקנוס.
אומר הספר שערי אורה – בֹא תראה רגישות של ר' אליעזר בן הורקנוס. רגישות למה?
רגישות לשפחה כנענית, איך הוא מתייחס אליה, גם לאחר מותה
משנה ברכות טז, ב – לא מקבלים תנחומי אבלים על עבד שמת.
אומר התוספות – משום יוחסין.
אומרת הגמרא – רבן גמליאל היה לו עבד, וכשהוא מת, קיבל עליו תנחומים.
מי זה היה העבד הזה? טבי.
אמרו לו לרבן גמליאל – אתה מקבל תנחומים על עבד? אתה אמרת לנו שלא מקבלים תנחומים על עבד.
אמר להם – מה אתם רוצים? כשר הוא.
מביאה הגמרא, כמה שורות אחרי זה, שמתה שפחתו של ר' אליעזר בן הורקנוס. באו תלמידיו לנחמו. כין שראה אותם מגיעים, עלה לעליית הגג. כל התלמידים אחריו. נכנס לטרקלין, נכנסו אחריו.
אמר להם – אתם לא מבינים רמזים? מה אתם רודפים אחרי?! הלכתי, כי אני רומז לכם שאני לא רוצה לקבל תנחומים!
עד כאן דברי חז"ל במסכת ברכות ט"ז,ב.
אומר הספר שערי אורה – אני לא מבין, למה לא אמר להם ר' אליעזר כשהם הגיעו, רבותי, אני לא מקבל תנחומים?
ואומר – ספר ר' אליעזר כשיטתו של רבן גמליאל – לא מקבלים תנחומים על עבדים, אבל אם העבד מיוחד, מקבלים תנחומים.
חשבו התלמידים, ששפחתו של ר' אליעזר היא כעבדו של רבן גמליאל. אז אם הוא היה מקבל אותם למטה, והיה אומר להם – רבותי, לכו הביתה אני לא מקבל תנחומים, אז מה הוא מודיע בכך?
שהשפחה היא לא חשובה. אמר ר' אליעזר – אני לא רוצה להוציא מהפה שלי שגם השפחה לא חשובה, זה יכל לפגוע במשפחה שלה. על טבי העבד כן קיבלו תנחומים, ועליה לא?!
אני עולה לגג, כדי שיעזבו אותי! דיי, תבינו, אני לא רוצה להוציא מפי שהיא לא כשרה! אני לא רוצה לפגוע, גם לא בשפחה כנענית.
אם שיטתו של ר' אליעזר, כפי שהוא אומר – היזהרו בכבוד חברכם, כולנו יודעים מה סבל העולם, מהצער שצערו את ר' אליעזר ולא נהגו בו כבוד.
נשיא ישראל רבן גמליאל, מת, בגלל נפילת אפיים של ר' אליעזר משום שלא נהגו בו כבוד, ששרפו טהרות לפניו.
אם הרבי של רבי עקיבא כך אמר, ואמר ר' עקיבא ואהבת לרעך כמוך זה כלל גדול בתורה, זה הנהגה שהנהיג ר' אליעזר ור' עקיבא בקו מסירת התורה.
מסירת התורה צריכה להיות במצב שאף אחד לא מצער את חברו.
ברגע שהולכים בקו הזה, שהנהיג ר' אליעזר ואחריו ר' עקיבא, אם תלמידי ר'ר עקיבא לא נהגו כבוד זה בזה, מה שקרה אצל ר' אליעזר ור' עקיבא, קרה גם אצלהם, דוקא בין פסח לעצרת, הזמן שאנו מתכוננים לקבל התורה.
לא יכל להיות שקבלת התורה תהיה מתי שאדם פוגע בחברו, כי קבלת התורה כתוב ויחן שם ישראל כאיש אחד.
רבותי, בואו נקרא דברי חז"ל – חז"ל בפרשת יתרו, מביאים דבר מאוד מאוד מעניין, אני מקריא לא כל הקטע – אותה שעה ביקש הקב"ה לתת לישראל את התורה ולדבר עמהם והיה משה עומד, אמר הקב"ה מה אעשה מפני משה.
אמר הקב"ה אם עכשיו כשמשה נגלה עכשיו ואני מתחיל להגיד אנכי ה' אלהיך, מה יגידו אנשים - מי מדבר?
משה או הקב"ה?
להגיד למשה רבינו – רד למטה. אתה פוגע בו! אני אפתח את מעמד הקר סיני, עם פגיעה במשה רבינו?? לא!
מה אמר הקב"ה למשה?
לך אל העם וקדשתם היום ומחר וכבסו שמלותם. לך רד ועלית אתה ואהרון עמך
עד שמשה יורד למטה, מיד פתח הקב"ה אנכי ה' אלהיך.
תגיד לו רד, אני לא יכל להתחיל. אם אני אומר לו רד, אני פוגע בו. לא יכל להיות קבלת התורה, פגיעה במישהו.
התורה מלמדת אותנו לראות את מעלת חברינו ולא חסרונם. לראות את המעלות ולהגיע כאיש אחד בלד אחד, ובזכות זה, נזכה לגאולה השלמה במהרה בימנו אמן ואמן!!!
.jpg?id=18205693)
תזכו למצוות עם שפע ברכה והצלחה.