בס"ד
פרשת עקב – הרב ברוך רוזנבלום שנת תשע"ד.
פרשת השבוע שנקרא בע"ה בשבת זו, פרשת עקב שנת תשע"ד.
אומרת התורה - וְהָיָה עֵקֶב תִּשְׁמְעוּן אֵת הַמִּשְׁפָּטִים הָאֵלֶּה וּשְׁמַרְתֶּם וַעֲשִׂיתֶם אֹתָם וְשָׁמַר ה' אֱלֹהֶיךָ לְךָ אֶת הַבְּרִית וְאֶת הַחֶסֶד אֲשֶׁר נִשְׁבַּע לַאֲבֹתֶיךָ.
אומר רש"י - והיה עקב תשמעון. אם המצות הקלות שאדם דש בעקביו תשמעון.
השכר שמובטח כאן בפרשה, עוסק במצוות שאדם שד בעקביו.
מה הכוונה בדיוק ל'מצוות שאדם דש בעקביו'?
על כך, יש הרבה מפרשים, אנחנו רק רוצים לפתוח בדברי ה"שפת אמת", שבנוי על דברי מדרש.
מדרש תנחומא בתחילת הפרשה, מביא את הפסוק שמביא דוד המלך(תהילים יט) הַנֶּחֱמָדִים מִזָּהָב וּמִפַּז רָב וּמְתוּקִים מִדְּבַשׁ וְנֹפֶת צוּפִים:גַּם עַבְדְּךָ נִזְהָר בָּהֶם בְּשָׁמְרָם עֵקֶב רָב...
אומר "השפת אמת", כך מובא בספר טללי אורות בשמו, שאמר דוד המלך, מה שהוא מצליח לשמור את הענין של המצוות החמורות, זה נובע מהשמירה על המצוות הקלות.
גַּם עַבְדְּךָ נִזְהָר בָּהֶם – אתה יודע כיצד אני מצליח להישמר במצוות החמורות? בְּשָׁמְרָם עֵקֶב רָב – אם אני מתחיל להישמר במצוות הקלות ואני לא מזלזל בהם, אני מגיע גם לשמירה על המצוות החמורות.
יש הרבה אנשים שבמצוות החמורות הם נזהרים, אבל במצוות הקלות הם פחות נזהרים.
אומר דוד המלך – תדע לך, שזה בדיוק ההיפך, זה שאדם נשמר במצוות הקלות, זה מסייע בידו להישמר במצוות החמורות, אדרבה ואדרבה, ולכן המשיל לכך כבר משל, בעל המשלים, המגיד מדובנה, אמר משל נפלא – בכל מפה, עושים בקצה שלה כפל ותופרים אותה, כי אם לא יעשו את הכפל הקטן הזה, אז בקלות כל אחד יבוא וימשוך כפל אחד, עד שהמפה תיפרם.
אז אמר המגיד מדובנה - מהכפל הזה - בְּשָׁמְרָם עֵקֶב רָב האדם משמר על המפה עצמה, אז תמיד הגדר – הגדרים שגודרים אותך במצוות הקלות, הם המסייעות בסוף, לשמר את המצוות החמורות.
לומדת הגמרא(מסכת מנחות) מפסוק בפרשה, את החובה שיש לנו לברך מאה ברכות בכל יום.
(י, יב) וְעַתָּה יִשְׂרָאֵל מָה ה' אֱלֹהֶיךָ שֹׁאֵל מֵעִמָּךְ כִּי אִם לְיִרְאָה אֶת ה' אֱלֹהֶיךָ לָלֶכֶת בְּכָל דְּרָכָיו וּלְאַהֲבָה אֹתוֹ וְלַעֲבֹד אֶת ה' אֱלֹהֶיךָ בְּכָל לְבָבְךָ וּבְכָל נַפְשֶׁךָ
באה הגמרא(מסכת מנחות) ואומרת שמהפסוק הזה לומדים, שחייב אדם לברך מאה ברכות בכל יום, כפי שתיקן דוד המלך, שבתקופתו היו מתים בחורי ישראל צעירים, ובכך שתיקן מאה ברכות בכל יום, נעצרה המגיפה, והגמרא אומרת שלומדים את זה מהפסוק הזה וְעַתָּה יִשְׂרָאֵל מָה ה' אֱלֹהֶיךָ שֹׁאֵל מֵעִמָּךְ, מהמילה מָה.
איך לומדים את זה?
אז רש"י אומר – אל תקרי מה אלא מאה.
תוספות אומרים, שלומדים את זה מאותיות אתב"ש, ולכן האות ה"א, היא כנגד האות צד"י, והאות מ"ם, היא כנגד האות יו"ד. אם אתה מחבר אותם, נהיה לך 100, ולכן וְעַתָּה יִשְׂרָאֵל מָה ה' אֱלֹהֶיךָ שֹׁאֵל מֵעִמָּךְ, הכוונה למאה ברכות.
בעל הטורים מביא עוד שתי ראיות. האחד מפסוק בספר מיכה, שם כתוב(ו, ח) הִגִּיד לְךָ אָדָם מַה טּוֹב וּמָה ה' דּוֹרֵשׁ מִמְּךָ כִּי אִם עֲשׂוֹת מִשְׁפָּט וְאַהֲבַת חֶסֶד וְהַצְנֵעַ לֶכֶת עִם אֱלֹהֶיךָ
אומר בעל הטורים – מִמְּךָ = גימטריא 100.
דבר נוסף הוא מביא – סכ"ה האותיות בפסוק הוא מאה, אז יש לך כאן זכר לדבר, שחייב אדם לברך בכל יום מאה ברכות.
איך החשבון של מאה ברכות בכל יום?
אז המשנה ברורה, עושה לנו את החשבון בסימן מ"ו. המשנה ברורה מתחיל מברכת 'המפיל', שזה מהלילה, אחרי זה ברכת 'אשר יצר', ברכת התורה ועוד 16 ברכות שיש לך בכל בוקר, הרי 22 ברכות. טלית ותפילין עוד שלוש ברכות(הוא סובר שמברכים גם על של יד וגם על של ראש), 'ברוך שאמר' ו'ישתבח', עוד שתי ברכות, ברכת 'שמע', של שחרית וערבית, בכל אחת יש 4, 57 ברכות בתפילת העמידה, שתי סעודות שאדם סועד שחרית וערבית יש לך 16 ברכות – נטילת ידיים לברכת המוציא, 4 ברכות בברכת המזון, הגעת כבר ל-108 ברכות.
המשנה ברורה לא מונה ברכת 'שהכל נהיה בדברו', ולא ברכת 'אשר יצר', ולא 'בורא פרי העץ' וכד'.
ושמעתי כבר שהיו יהודים, שלא זכו לברך, כך אמר לי יהודי אחד, את ברכת 'על המחיה ועל הכלכלה', כי הוא לא אכל שום דבר מלבד סעודה, ולכן לא בירך מעולם 'על המחיה ועל הכלכלה'.
בכל אופן, אנחנו רוצים לדבר על מה שנוגע אלינו, על ברכת המזון. היא אחת הברכות שמנויות כאן, בתוך המאה ברכות, וכוללת 16 ברכות, כמו שאומר החפץ חיים – ברכת המזון של הבוקר וברכת המזון של הערב.
הברכות הללו, של ברכת המזון, נלמדים מפסוק בפרשה.
אומרת התורה(ח, י) אָכַלְתָּ וְשָׂבָעְתָּ וּבֵרַכְתָּ אֶת ה' אֱלֹהֶיךָ עַל הָאָרֶץ הַטֹּבָה אֲשֶׁר נָתַן לָךְ.
לומדים חז"ל מהפסוק הזה, שאדם חייב לברך, כאשר יש לו 'כדי שביעה'.
אומרת הגמרא במסכת ברכות, שעם ישראל קיבל על עצמו, גם שהוא לא הגיע לכדי שביעה, שהוא מברך ברכת המזון.
אבל מדאורייתא - וְאָכַלְתָּ וְשָׂבָעְתּ וּבֵרַכְתָּ אֶת ה'.
רבינו בחיי, כאשר הוא מדבר על ברכת המזון, בתחילת הפרשה, הוא כותב דבר חידוש – ויש לך להתעורר, כי יש לך בפסוק זה פתח, להבין סוד הברכות. ולא תמצא בכל התורה, בשום מקום, שציוה הקב"ה, שנברך לשמו, כי אם במקום הזה, ומזה אמר דוד המלך ע"ה(תהילים קמ"ה) וַאֲבָרֲכָה שִׁמְךָ, ואמר דוד המלך(תהילים ק) הוֹדוּ לוֹ בָּרְכוּ שְׁמוֹ.
מי שרוצה לעיין, רבינו בחיי מסביר בהרחבה גדולה, שהברכות הם לא צורך לקב"ה, הברכות הם צורך הדיוט ולא צורך של גבוה. הוא מדבר על זה בהרחבה גדולה, ואחריו בקודש גם נפש החיים, לר' חיים מוולוז'ין.
אנחנו רוצים לעמוד על הענין של ברכת המזון, וקצת ללמוד על העומק שנוגע לברכה הזאת, כי כולנו יודעים, את מה שכותב המנחת חינוך(מצוה ת"ל – מצות ברכת המזון) בשם רבותיו, שמי שמברך ברכת המזון בכוונה, מובטח לו שלא יחסרו מזונותיו בחייו.
אנשים העידו, שאמרו ברכת המזון בכוונה, מעולם לא חסר להם אוכל. תמיד היה להם אוכל בשפע, לא חסרו להם מזונות, כך מביא ספר החינוך, במצוה ת"ל.
הבאר היטב כותב – אדם שמברך ברכת המזון בכוונה, מובטח לו, שלא ישלוט בו לא אף לא שצף ולא קצף, משום שהאות היחידה, שלא נמצאת בברכת המזון, היא פ"ה סופית.
במיוחד בתקופתנו, אין לך דבר יותר גדול, מאשר ברכת המזון בכוונה, ועל זה אנחנו רוצים לעמוד בע"ה, על ענין ברכת המזון, קצת יותר לעומק, מפשוטם של דברים, בניסיון להבין את דברי הגמרא(מסכת ברכות מח, ב).
אומרת הגמרא(ברכות מח, ב) - תנו רבנן מנין לברכת המזון מן התורה שנאמר {דברים ח-י} ואכלת ושבעת וברכת זו ברכת הזן את ה' אלהיך זו ברכת הזמון על הארץ זו ברכת הארץ הטובה זו בונה ירושלים וכן הוא אומר {דברים ג-כה} ההר הטוב הזה והלבנון אשר נתן לך זו הטוב והמטיב
שאלת הגמרא, ברכת המזון מהתורה מנין? זו שאלה שאיננה מובנת בכלל. למה לא מובנת?
כיון שבכל התורה לא תמצא שאלה כזאת.
מדוע הגמרא לא שואלת "מצות תפילין מנין?"
כיון שכתוב בתורה וּקְשַׁרְתָּם לְאוֹת עַל יָדֶךָ.
מדוע התורה לא כותבת "מנין למצות מזוזה?"
כיון שכתוב וּכְתַבְתָּם עַל מְזוּזוֹת בֵּיתֶךָ וּבִשְׁעָרֶיךָ וכד'
הגמרא שואלת מנין לברכת המזון מן התורה. מה, אתה לא יודע לקרוא פסוק?! הרי כתוב ואכלת ושבעת וברכת...
אם אתה רואה, שהגמרא שואלת מנין לברכת המזון מן התורה, פירוש הדבר, שהגמרא הבינה שמצוות ברכת המזון לא נלמדת מהפסוק של ואכלת ושבעת וברכת... עד שבאים חז"ל ואומרים לך – תשמע, הפסוק הזה של ואכלת ושבעת וברכת, בא ללמד אותך על ברכת המזון.
אלמלא חז"ל, היו מגלים לנו שמהפסוק הזה לומדים על ברכת המזון, ייתכן שלא היינו לומדים מהפסוק הזה, את ברכת המזון, והשאלה היא – למה?
כדי להסביר את הדברים, צריכים לקרוא כמה פסוקים קודם, והאמת היא, שהרמב"ן כאן בפרשה רומז לזה.
קודם לפסוק הזה, התורה מדברת בשבחה של ארץ ישראל(ח, ז) כִּי ה' אֱלֹהֶיךָ מְבִיאֲךָ אֶל אֶרֶץ טוֹבָה אֶרֶץ נַחֲלֵי מָיִם עֲיָנֹת וּתְהֹמֹת יֹצְאִים בַּבִּקְעָה וּבָהָר(ח) אֶרֶץ חִטָּה וּשְׂעֹרָה וְגֶפֶן וּתְאֵנָה וְרִמּוֹן אֶרֶץ זֵית שֶׁמֶן וּדְבָשׁ(ט) אֶרֶץ אֲשֶׁר לֹא בְמִסְכֵּנֻת תֹּאכַל בָּהּ לֶחֶם לֹא תֶחְסַר כֹּל בָּהּ אֶרֶץ אֲשֶׁר אֲבָנֶיהָ בַרְזֶל וּמֵהֲרָרֶיהָ תַּחְצֹב נְחֹשֶׁת(י) וְאָכַלְתָּ וְשָׂבָעְתָּ וּבֵרַכְתָּ אֶת ה' אֱלֹהֶיךָ עַל הָאָרֶץ הַטֹּבָה אֲשֶׁר נָתַן לָךְ
לכאורה, היוד הזה של ברכת המזון, הוא חלק בלתי נפרד, מהסיפור הזה של ארץ ישראל.
אומר כאן הרמב"ן במקום - ואמר ואכלת ושבעת וברכת. כי תזכור עבודת מצרים וענוי המדבר וכאשר תאכל ותשבע בארץ הטובה תברך עליה את השם...
משמע, שכל ברכת המזון שהתורה כותבת וְאָכַלְתָּ וְשָׂבָעְתָּ וּבֵרַכְתָּ אֶת ה' אֱלֹהֶיךָ, הכוונה היא, שתבוא לארץ ישראל, ותראה כמה הארץ הזו טובה ותזכור כמה היה קשה לך במצרים, תברך את הקב"ה.
מכאן לכאורה, אין לך מקור, שבכל פעם שאתה אוכל ואתה שבע, אתה מברך ברכת המזון, כי התורה כותבת את זה, בכלליות שבחה של ארץ ישראל. התורה משבחת את ארץ ישראל.
אומרת התורה אֶרֶץ אֲשֶׁר לֹא בְמִסְכֵּנֻת תֹּאכַל בָּהּ לֶחֶם לֹא תֶחְסַר כֹּל בָּהּ... וְאָכַלְתָּ וְשָׂבָעְתָּ וּבֵרַכְתָּ אֶת ה' אֱלֹהֶיךָ אם תבוא לארץ הזאת ותראה כמה היא טובה, תברך א הקב"ה.
מכאן אין משמעות לזה, שבכל פעם שאדם אוכל ושובע, הוא צריך לברך את הקב"ה, כי אולי כל הכוונה של התורה, זה בפעם הראשונה שאתה רואה את ארץ ישראל, אתה מברך עליה ברכה וְאָכַלְתָּ וְשָׂבָעְתָּ וּבֵרַכְתָּ אֶת ה' אֱלֹהֶיךָ, אבל מאיפה החיוב התמידי, שבכל פעם ופעם, שאתה מגיע לידי שביעה, אתה מברך וְאָכַלְתָּ וְשָׂבָעְתָּ וּבֵרַכְתָּ אֶת ה' אֱלֹהֶיךָ.
אם ככה, באים חז"ל ואומרים לך מנין לברכת המזון מן התורה – איפה אתה לומד את הענין של ברכת המזון מהפסוק?
כי לכאורה, אם חז"ל לא היו מגלים לנו, היינו חושבים שזו ברכה חד-פעמית.
באים חז"ל ואומרים לנו – לא. דע לך! מנין לברכת המזון מן התורה – אתה יודע מאיפה ברכת המזון?
מ - וְאָכַלְתָּ וְשָׂבָעְתָּ וּבֵרַכְתָּ אֶת ה' אֱלֹהֶיךָ, לומדים, שבכל פעם שאדם אוכל ומגיע לידי שביעה, הוא מברך ברכת המזון. זה החידוש הגדול של הגמרא.
אם ככה, נשאלת השאלה – למה התורה צריכה לספר לנו את זה, בצורה הזאת. למה התורה צריכה לספר לנו את שבחה של ארץ ישראל, ארץ שיש בה את שבעת המינים, ארץ שלא חסר בה שום דבר, ובסוף אומרת התורה וְאָכַלְתָּ וְשָׂבָעְתָּ וּבֵרַכְתָּ אֶת ה' אֱלֹהֶיךָ.
למה שהתורה תכתוב לנו ככל המצוות? למה שהתורה לא תכתוב, כמו שכתוב על חג הסוכות(ויקרא כג, מב) בַּסֻּכֹּת תֵּשְׁבוּ שִׁבְעַת יָמִים. כמו שהתורה כותבת לנו וּקְשַׁרְתָּם לְאוֹת עַל יָדֶךָ, וְהָיוּ לְטֹטָפֹת בֵּין עֵינֶיךָ, תכתוב לנו התורה "בכל עת שאתה שבע, תברך את הקב"ה".
למה הקב"ה הכניס את הענין, של ברכת המזון, בתוך שבחה של ארץ ישראל, עד שהיה לחז"ל תמיהה, שיכל להיות שאדם לא צריך לברך ברכת המזון, כמו שמבאר כאן הרמב"ן – כשתגיע לארץ ישראל, תזכור את העבודה שהייתה לך במצרים, תזכור את עינויי המדבר, תגיע לארץ ותברך עליה את ה'.
משמע, אולי זה פעם אחת, באופן חד-פעמי?
אומרים חז"ל – לא. מהברכה הזאת, של וְאָכַלְתָּ וְשָׂבָעְתָּ וּבֵרַכְתָּ אֶת ה' אֱלֹהֶיךָ, אתה לומד את הברכה הקבועה של ברכת המזון, שבכל עת שאתה שבע, אתה מברך את הברכה הזאת.
זו השאלה שאנחנו רוצים להבין, מדוע התורה כתבה כך את ברכת המזון, ובע"ה בהמשך, נבין את דבריו הנפלאים, של בעל 'האמרי אמת' מגור.
אומרת הגמרא(מסכת ברכות מו, ב) - אמר רב נחמן משה תיקן לישראל ברכת הזן בשעה שירד להם המן
עפ"י מה שנאמר בגמרא, זה היה בט"ו בחודש איר, כי החררה שהוציאו מארץ מצרים\ הספיקה ל- 61 סעודות, ולאחר שלושים יום, לאחר שיצאו ממצרים, כלה המן. זה היה ביום ט"ו בחודש איר.
יהושע תיקן להם ברכת הארץ כיון שנכנסו לארץ. דוד ושלמה תיקנו בונה ירושלים דוד תיקן על ישראל עמך ועל ירושלים עירך ושלמה תיקן על הבית הגדול והקדוש. הטוב והמטיב ביבנה תקנוה רבן שמעון בן גמליאל, שתיקן את התקנה הזו בט"ו לחודש אב ביום שנתנו הרוגי ביתר לקבורה הטוב שלא הסריחו והמטיב שנתנו לקבורה.
עד כאן דברי הגמרא במסכת ברכות.
השאלה הראשונה שכולם שואלים, וזו שאלה שראשונים כבר מתעסקים בה(רשב"א במסכת ברכות) – מה הענין של הברכה שתיקן משה רבינו - משה תיקן לישראל ברכת הזן?
הרי מהתורה נצטוו, שנאמר וְאָכַלְתָּ וְשָׂבָעְתָּ וּבֵרַכְתָּ אֶת ה' אֱלֹהֶיךָ.
פשוטם של דברים, אולי לפי מה שאומר השפתי חכמים – שמשה רבינו תיקן להם את ברכת הזן, כיון שהיא תוקנה עוד לפני מתן תורה.
מתי משה רבינו תיקן להם את הברכה?
מתי שהחל לרדת המן, ביום ט"ו בחודש איר.
מתן תורה היה ב-ו' בסיון, אז משה רבינו התקין להם את ברכת הזן, עוד לפני מתן תורה, לכן הדגש בחז"ל, שמשה רבינו תיקן להם את הברכה הזאת.
נביא עוד תשובה אחת, ובזה נסתפק – אומר הגן רווה – ישנו רמב"ם בהלכות ברכות(פרק ג) - כל ברכה שאומרים המוציא בתחילתה, מברכים עליה ברכת המזון בסופה.
אומר אם ככה, הספר גן רווה – על המן, לא בירכו המוציא לחם מן הארץ, אם ככה, אין ענין לברך ברכת המזון. בא משה רבינו, ותיקן להם ברכת הזן, אף עפ"י שברכת הזן, באה רק למי שמברך 'המוציא לחם מן הארץ' מתחילתה, כפי שאומר הרמב"ם, אף עפ"י שלא שבעים מהאוכל הזה, כי הוא נבלע באיברים, הוא לא אוכל רגיל, הוא אוכל רוחני, בא משה רבינו, והתקין להם, לברך את הברכה הזאת.
עד כאן דבריו של הספר גן-רווה, להסביר את פירוש הדבר "משה התקין להם את ברכת הזן".
היינו רוצים רק על עוד נקודה אחת:
רבן גמליאל התקין להם לברך ברכת הטוב והמטיב. מתי זה קרה?
מתי שהובאו הרוגי ביתר לקבורה, התקינו לברך ברכת הטוב והמטיב.
שואל המשך חכמה - מה זה קשור לברכת המזון? הטוב והמטיב לא קשורה לברכת המזון, כיון שהובאו הרוגי ביתר לקבורה, זה לא שייך לברכת המזון. אפשר היה לתקן את זה, בתפילת עמידה.
לא מצאנו, אומר המשך חכמה, שעל ענין פרטי, יתקינו רבנן ברכה, שיאמרו אותה באופן קבוע בברכת המזון.
אם זה היה כל כך חשוב לחכמים, היו מתקינים אותה בתפילת העמידה, ואז היו אומרים אותה שלוש פעמים ביום!
מה ענין הזה, לברך 'הטוב והמטיב', דווקא בברכת המזון?
המשך חכמה ממשיך הלאה – ולמה ברכת הטוב והמטיב נאמרת, אם אתה מבין יין יותר משובח במהלך הסעודה?
שאלתו של המשך חכמה. מופיעה בהרחבה גדולה בפרשת השבוע.
היינו בס"ד, רוצים לעמוד על עוד שאלה אחד, שעומד עליה הרש"ל הירש, ובע"ה לנסות להסביר אותה.
הרש"ל הירש שואל – למה בברכת 'הטוב והמטיב', נאמרה שש פעמים המילה 'הוא'?
הוא הטיב, הוא מטיב, הוא ייטיב לנו, הוא גָמלנו, הוא גֹמלנו, הוא יגמלנו.
מה הענין, שדוקא בברכה הזאת, המילה 'הוא' חוזרת על עצמה?
בא כאן בעל-הטורים, ואומר שהתקנה הזאת, שתיקנו רבנן לומר 'הטוב והמטיב' בברכת המזון, היא משורש התקנה להזכיר, את יום המוות באכילה.
בשעה שאדם אוכל, הוא נצטווה להזכיר בברכת המזון מוות.
היות והוא נצטווה להזכיר בברכת המזון מוות, לכן התקינו את ברכת 'הטוב והמטיב' – תזכור את הרוגי ביתר, שנשארו ולא הובאו לקבורה, ואף עפ"י כן, לא התליעו ולא הסריחו – נס בפני עצמו, ובכך אתה נזכר ביום המוות.
אף עפ"י שתשאל אנשים, 'הטוב והמטיב, הם לא נזכרים ביום המוות. היה טוב יותר אולי, אם היינו אומרים 'הרחמן הוא יצילנו מתולעים אחרי מאה ועשרים שנה', זה אולי היה מזכיר יותר את יום המיתה. בכל אופן, אלו דברי בעל-הטורים במקום.
כל אחד שואל את עצמו - מה ענין להזכיר את המוות באכילה?
נכון שהמשנה באבות(ב, ז) אומרת - מַרְבֶּה בָשָׂר, מַרְבֶּה רִמָּה, באים חז"ל ואומרים לך – תזכור שאדם בסופו של דבר נפטר מהעולם, אל תפריז באכילה.
אז אם היו מזכירים לך את זה לפני האוכל, יכל להיות שזה היה עוזר.
צריכים להבין מה הולך כאן, שמזכירים את יום המיתה בתוך ברכת המזון.
דרך אגב – השפתי כהן כותב – אדם שמברך ברכת המזון בכוונה, ומברך 'על נטילת ידיים' ו'המוציא' בכוונה, שמעתי, שכל המברך על מה שאכל, ואינו מכניס לגופו שום דבר בלא ברכה, ראשונה ואחרונה, כשמת, אין התולעים שולטים בגופו, כיון שהתולעים באים ממין הקללה, שנאמר(דברים כח, לט) כִּי תֹאכְלֶנּוּ הַתֹּלָעַת, והברכה היא היפך הקללה, שנאמר(יחזקאל מד, ל) לְהָנִיחַ בְּרָכָה אֶל בֵּיתֶךָ ואין ביתו של אדם, אלא קברו.
כך כותב השפתי כהן מגורי האר"י.
שאלה נוספת שהיינו רוצים לשאול, שאלה ששאול האמרי אמת מגור, מופיע גם במשך חכמה –(מסכת ערכין ד, א).
הגמרא(ערכין ג, ב) מביאה כל מיני מצוות, שחייבים בהם כוהנים לווים וישראלים, והגמרא שואלת בכל מקום, מה החידוש בדבר.
בדף ד', מביאה הגמרא - הכל מצטרפין לזימון כהנים לוים וישראלים פשיטא לא צריכא למה שלא יצטרכו בברכת המזון? דקאכלי כהנים תרומה או קדשים וזר קאכיל חולין סד''א הואיל ואי בעי זר למיכל בהדי כהן לא מצי אכיל אימא לא ליצטרף קמ''ל חשבתי שהאכילה הזאתי, היא אכילה של קדשים, ואכילה של קדשים באה לכפר, אז הכוהנים האלה שאוכלים את זה, כמו שאומרים חז"ל – כהן אוכל וישראל מתכפר, פירוש הדבר שהאכילה הזאתי, היא אכילה של קדשה. אם זאת אכילה של קדשה, הייתי אומר, שהיא פטורה מברכת המזון קמ"ל וְאָכַלְתָּ וְשָׂבָעְתָּ וּבֵרַכְתָּ אֶת ה' אֱלֹהֶיךָ אכילה ושביעה יש כאן, אז צריך לברך ברכת המזון.
אלו דברי הגמרא, והגמרא הזאת היא פלא.
כל אחד שואל את עצמו את השאלה – בגלל שהכהן אוכל קדשים, הוא יהיה פטור מברכת המזון?! מה החידוש הגדול שיש כאן?
אומר רבינו גרשון, שההווה אמינה כאן היא, שברכת המזון חייבים אך ורק, באכילת רשות. באכילה שהיא חובה, אכילה של קדשים, שהקב"ה ציוה עליה את הכהנים, אומרים לנו חז"ל – לא ולא, אתה חייב ברכת המזון, גם באכילת קדשים.
בא הספר המה ינחמוני ואומר – איזה מן הווה אמינה זה, שבאכילת קדשים, תהיה פטור מברכת המזון? למה שאכילת מצוה, לא תהיה חייבת בברכת המזון?
שאלה נוספת שהיינו רוצים להציג, דברי התרגום יונן בן-עוזיאל, על הפסוק(ח, י) וְאָכַלְתָּ וְשָׂבָעְתָּ וּבֵרַכְתָּ אֶת ה' אֱלֹהֶיךָ - וְתֶהֱווֹן זְהִירִין בִּזְמַן דְּאַתּוּן אָכְלִין וּשְבֵעִין הֲווֹן מוֹדִין וּמְבָרְכִין קֳדָם יְיָ אֱלָהָכוֹן עַל כָּל פֵּירֵי אַרְעָא מְשַׁבְּחָא דִיהַב לְכוֹן.
שואלים כל המפרשים כולם – מה זה וְתֶהֱווֹן זְהִירִין בִּזְמַן דְּאַתּוּן אָכְלִין וּשְבֵעִין?
למה לא אומרים וְתֶהֱווֹן זְהִירִין בִּזְמַן דְּאַתּוּן מניחים תפילין? או בשעה שאתם קובעים מזוזה?
מה פתאום כאן?! מאיפה למד ר' יונן בן-עוזיאל, מהפסוק וְאָכַלְתָּ וְשָׂבָעְתָּ וּבֵרַכְתָּ אֶת ה' אֱלֹהֶיךָ, שצריכים להיות זהירים, בשעה שמברכים ברכת המזון?
לכאורה, זה לא כתוב כאן, איפה הוא מצא את המקור לכך?
בספר פרדס יוסף, הוא מביא בשם ר' דוד לאובר, שביאר את הענין של וְתֶהֱווֹן זְהִירִין – שבאכילה צריכים להיזהר בשלושה דברים.
דבר ראשון, צריך להיזהר שהאוכל שמכניס לפיו, יהיה כשר. הדבר השני, שיזהר שהאוכל שהוא אוכל, יהיה רק לבריאות גופו, והדבר השלישי, שיהיה תיקון לנשמה שלו.
לכן אומר לנו כאן, התרגום יונתן בן-עוזיאל – וְאָכַלְתָּ כאן וְתֶהֱווֹן זְהִירִין – שהאכילה שלך תהיה בזהירות, שלא תהיה אכילה, שרח"ל תיכשל בה באיסורים.
לכן אומר לנו ר' דוד לאובר – אומר לנו התרגום יונתן בן-עוזיאל וְאָכַלְתָּ - וְתֶהֱווֹן זְהִירִין – אמר הקב"ה כשאתה מכניס משהו לפה שלך, תזהר שהאכילה שלך תהיה אכילה מקודשת, וחס וחלילה, לא תיכשל באכילה. לכן הוא מדגיש וְתֶהֱווֹן זְהִירִין.
שאלה נוספת שאנחנו רוצים להבין – האמרי אמת מגור(מכתבי תורה, מכתב ע"ה) שואל שאלה נהדרת – להלכה נפסק, שברכת המזון אפשר לברך, עד סוף זמן עיכול 72 דק'. לאחר הזמן הזה, לא מברכים יותר על ברכת המזון.
שואל האמרי אמת מגור – מה זה שונה, מברכת אשר יצר, ששם נפסק להלכה כך מביא המשנה ברורה, בשם הפרי מגדים, שאפשר לברך גם אחרי 3 שעות.
למרות שמישהו אמר לי אתמול, שלפי מר"ן עובדיה, זה גם עד 72 דק'.
שואל האמרי אמת מגור – תימא, מה שונה ברכת המזון שקבעו חז"ל, שאפשר לברך את הברכה הזאת, עד זמן סוף עיכול – 72 דק', ולא דומה לברכת אשר יצר, או ברכות נוספות, שאפשר לברך אותם גם בזמן רב- כעבור שעתיים-שלוש. הוא מביא כמה דוגמאות של ברכות.
שואל האמרי אמת מגור – אכלת אצל מישהו, אתה פוגש אותו אחרי 6 שעות בערבית, אתה לא יכל להגיד לו "תודה רבה, היה מצוין ב"ה "?
אי אפשר להודות לקב"ה גם אחרי שש שעות??
מה ההבדל בין ברכת המזון, לבין שאר ברכות, שאפשר לברך אותם גם אחרי כמה שעות?
שאלה נוספת הוא שואל, שאלה נפלאה ביותר – נפסק להלכה בשולחן ערוך(או"ח, סימן צ"ט), שאדם שהוא שיכור, אסור לו להתפלל – המתפלל שהוא שיכור, תְּפִלָּתוֹ תּוֹעֵבָה.
לא דיי שהוא לא יוצא ידי חובה, התפילה שלו היא תועבה.
אומר הירושלמי(תרומה ד) - שיכור יכל לברך ברכת המזון.
זה נפקא מינה לנו לפעמים, במוצאי פורים. אנשים ששותים לשוכרה בסעודה, ומושכים את הסעודה הזאת עד הערב, ושם אתה צריך לברך ברכת המזון.
האם כך נפסק להלכה?
נפסק בשולחן ערוך(או"ח סימן קפ"ח, סעיף ד') - אפילו נשתכר כל כך עד שאינו יכול לדבר כראוי, יכול לברך ברכת המזון.
הגמרא(מסכת תענית כו) דנה, מה קורה לגבי כוהנים, האם הם יכולים לישא את כפיהם, כשהם שיכורים או לא, ונפסק להלכה, שהם לא נושאים את כפיהם כשהם שיכורים, לכן לא נושאים כפיים במנחה. רק ביום תענית וביום הכיפורים.
אם ככה, הדבר היחיד ששיכור מברך, הוא ברכת המזון.
שואל האמרי אמת מגור – איך יכל להיות, שתפילה אסרת על אדם להתפלל כשהוא שיכור, שתפילתו תועבה, וברכת המזון, נפסק להלכה, ששיכור יכל לברך?
שאלה נוספת בדברי רבותינו, ננסה להבין משנה שנמצאת(מסכת אבות ג, ג) - רַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר, שְׁלשָׁה שֶׁאָכְלוּ עַל שֻׁלְחָן אֶחָד וְלֹא אָמְרוּ עָלָיו דִּבְרֵי תוֹרָה, כְּאִלּוּ אָכְלוּ מִזִּבְחֵי מֵתִים, שֶׁנֶּאֱמַר(ישעיה כח) כִּי כָּל שֻׁלְחָנוֹת מָלְאוּ קִיא צֹאָה בְּלִי מָקוֹם.
כותב הברטנורה - כְּאִלּוּ אָכְלוּ מִזִּבְחֵי מֵתִים הכוונה היא, לתקרובת עבודה זרה – "אף אכלת על השולחן, ולא אמרת דברי תורה, הלכה או פסוק, כאילו אכלת תקרובת של עבודה זרה".
ממשיכה המשנה ואומרת - אֲבָל שְׁלשָׁה שֶׁאָכְלוּ עַל שֻׁלְחָן אֶחָד וְאָמְרוּ עָלָיו דִּבְרֵי תוֹרָה, כְּאִלּוּ אָכְלוּ מִשֻּׁלְחָנוֹ שֶׁל מָקוֹם בָּרוּךְ הוּא, שֶׁנֶּאֱמַר(יחזקאל מא) וַיְדַבֵּר אֵלַי זֶה הַשֻּׁלְחָן אֲשֶׁר לִפְנֵי ה'
ההבדל שמבדיל אותך, בין שולחנו של הקב"ה, לתקרובת עבודה זרה, זה דברי תורה.
כותב ר' עובדיה מברטנורה – וְלֹא אָמְרוּ עָלָיו דִּבְרֵי תוֹרָה. וּבְבִרְכַּת הַמָּזוֹן שֶׁמְּבָרְכִים עַל הַשֻּׁלְחָן, יוֹצְאִין יְדֵי חוֹבָתָן, וְחָשׁוּב כְּאִלּוּ אָמְרוּ עָלָיו דִּבְרֵי תּוֹרָה. כָּךְ שָׁמַעְתִּי.
אם אמרת ברכת המזון, הפכת את השולחן הזה מתקרובת של עבודה זרה לשולחן לפני ה'. הפער של שולחן לפני ה', לתקרובת עבודה זרה, זה ברכת המזון!
וכל אחד שואל את עצמו – מה היסוד שמונח כאן?
כדי לענות על כל השאלות ביחד בע"ה, נתחיל דבר דבֹר על אופניו, ונראה את הדברים כיצד הם מתבארים:
נביא קודם את דברי הגמרא(מסכת ברכות לב, א) –(דברים א-א) ודי זהב מאי ודי זהב אמרי דבי ר' ינאי כך אמר משה לפני הקב''ה ריבונו של עולם בשביל כסף וזהב שהשפעת להם לישראל עד שאמרו די הוא גרם שעשו את העגל אמרי דבי ר' ינאי אין ארי נוהם מתוך קופה של תבן אלא מתוך קופה של בשר אדם מורד כשהוא שבע אמר רבי אושעיא משל לאדם שהיתה לו פרה כחושה ובעלת אברים האכילה כרשינין נתן לה לאכל את האוכל הטוב ביותר, כפי שהגמרא מביאה במסכת ב"ק, שכרשינין זה האוכל הטוב ביותר והיתה מבעטת בו אמר לה מי גרם ליך שתהא מבעטת בי אלא כרשינין שהאכלתיך אלמלא נתת לה כרשינין, היא היתה שוכבת ברצפה ללא כוח לזוז.
ממשיכה הגמרא ואומרת - אמר רב אחא בריה דרב הונא אמר רב ששת היינו דאמרי אינשי מלי כריסיה זני בישי אדם שממלא את הבטן שלו באוכל, הוא הופך להיות גס רוח. הוא מתמלא בגאווה, ומזה הוא מגיע לחטאים.
פירוש הדבר מלי כריסיה – הוא ממלא את הכרס, הוא מביא אותו לדברים הכי מבישים של חטאים.
משמע מדברי הגמרא, שהאכילה מסכנת את האדם, מבחינה רוחנית. זו גמרא נוספת(ברכות ו).
אומרת הגמרא – אסור לאדם שיאכל קודם שיתפלל
לא מדברים על אנשים חולים או זקנים, שלוקחים תרופות, אלא מדברים על אנשים בריאים בגופם ובנפשם, שב"ה אוכלים.
יש אנשים שב"ה בן פורת יוסף, שבבית שלהם נשמרים, אבל כשהולכים לבית מלון, הם לא מסוגלים לעמוד בפרץ. ליד הבית-כנסת יש ערימות של עוגות, בערב שבת, והם לא מתאפקים.
אומרת הגמרא(ברכות י, ב) - א''ר יצחק א''ר יוחנן א''ר יוסי בר' חנינא משום ראב''י כל האוכל ושותה ואח''כ מתפלל עליו הכתוב אומר(מלכים א יד-ט) ואותי השלכת אחרי גויך אל תקרי גויך אלא גאיך אמר הקב''ה לאחר שנתגאה זה קבל עליו מלכות שמים.
יוצא שלאכילה, קוראת הגמרא – גאווה.
אז האכילה מביאה את האדם לידי גאווה, וזה מה שהגמרא מביאה כמה דפים אח"כ מלי כריסיה – ברגע שאדם ממלא את בטנו, זה מביא אותו לחטאים הכי גדולים.
אומר המדרש(שיר-השירים רבה, פרשת ח ) על הפסוק בְּרַח דּוֹדִי וּדְמֵה לְךָ לִצְבִי - בְּרַח דּוֹדִי, אָמַר רַבִּי לֵוִי לְמֶלֶךְ שֶׁעָשָׂה סְעוּדָה וְזִמֵּן הָאוֹרְחִין, מֵהֶם אוֹכְלִין וְשׁוֹתִין וּמְבָרְכִים לַמֶּלֶךְ, וּמֵהֶן אוֹכְלִין וְשׁוֹתִין וּמְקַלְּלִין לַמֶּלֶךְ, הִרְגִּישׁ הַמֶּלֶךְ וּבִקֵּשׁ לְהַכְנִיס בָּהֶם מְהוּמָה בִּסְעוּדָתוֹ וּלְעַרְבְּבָהּ, נִכְנְסָה מַטְרוֹנָה וְלִמְּדָה עֲלֵיהֶם סָנֵיגוֹרְיָא, אָמְרָה לוֹ אֲדוֹנִי הַמֶּלֶךְ עַד שֶׁאַתָּה מַבִּיט בְּאֵלּוּ שֶׁאוֹכְלִין וְשׁוֹתִין וּמְקַלְּלִין אוֹתְךָ, הַבֵּט בְּאֵלּוּ שֶׁאוֹכְלִים וְשׁוֹתִים וּמְבָרְכִים אוֹתְךָ וּמְשַׁבְּחִים לִשְׁמֶךָ. כָּךְ כְּשֶׁיִּשְׂרָאֵל אוֹכְלִים וְשׁוֹתִים וּמְבָרְכִין וּמְשַׁבְּחִין וּמְקַלְּסִין לְהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, מַקְשִׁיב לְקוֹלָם וּמִתְרַצֶּה, וּבְשָׁעָה שֶׁאֻמּוֹת הָעוֹלָם אוֹכְלִין וְשׁוֹתִין וּמְחָרְפִין וּמְנַאֲצִין לְהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא בָּעֲרָיוֹת שֶׁמַּזְכִּירִים, אוֹתָהּ שָׁעָה חוֹשֵׁב הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא אֲפִלּוּ לְהַחֲרִיב לְעוֹלָמוֹ, וְהַתּוֹרָה נִכְנָסָה וּמְלַמֶּדֶת סָנֵיגוֹרְיָא וְאוֹמֶרֶת רִבּוֹנוֹ שֶׁל עוֹלָם עַד שֶׁאַתָּה מַבִּיט בְּאֵלּוּ שֶׁמְּחָרְפִין וּמַכְעִיסִים לְפָנֶיךָ, הַבִּיטָה בְּיִשְׂרָאֵל עַמְּךָ שֶׁמְּבָרְכִים וּמְשַׁבְּחִים וּמְקַלְּסִים לְשִׁמְךָ הַגָּדוֹל בְּתוֹרָה וּבִזְמִירוֹת וּבִשְׁבָחוֹת, וְרוּחַ הַקֹּדֶשׁ צוֹוַחַת בְּרַח דּוֹדִי, בְּרַח מֵאֻמּוֹת הָעוֹלָם וְהִדָּבֵק בָּהֶם בְּיִשְׂרָאֵל.
בא רבינו בחיי בספרו כד הקמח(ערך ברכה), ממש בשורה אחת – ח' ברכות, ישנם בברכת המזון(הזכרנו את דברי המשנה ברורה – על נטילת ידיים, המוציא, ארבע ברכות של ב.המזון, גפן ועל פרי הגפן) וצריך האדם להתקדש בשולחנו ובסעודתו, בח' ברכות אלו, והתבונן בהם, כדי שיהיה שולחנו לפני ה', כי בנוהג שבעולם, המאכל והמשתה מביא את האדם לידי גסות הרוח, לגסות הטבע ולגסות הלב, ויבוא בזה לשכחת הקב"ה. לפיכך צריך שיתבונן בברכות אלו, אשר מוציא מפיו, כדי שימשוך את לבו לתאוות ה' יתברך, ולא לצד תאוות המאכל והמשתה, וצריך לזכור את העיקר, במקום שהוא סיבה לשכחתו.
אם אלה הדברים בס"ד, נבין עכשיו את דברי האמרי אמת מגור ואת דברי המשך חכמה:
ברגע שאדם אוכל, הוא פוגע ברוחניות שלו. למה?
כי אמרנו, שהאכילה מביאה לידי גאווה.
אומרת התורה - וְאָכַלְתָּ וְשָׂבָעְתָּ וּבֵרַכְתָּ אֶת ה' אֱלֹהֶיךָ. גמרת את הפסוק הזה, מה הפסוק הבא?
הִשָּׁמֶר לְךָ פֶּן תִּשְׁכַּח אֶת ה' אֱלֹהֶיךָ לְבִלְתִּי שְׁמֹר מִצְוֹתָיו וּמִשְׁפָּטָיו וְחֻקֹּתָיו אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוְּךָ הַיּוֹם
מה זה קשור?
אומרת חז"ל – ה - וְאָכַלְתָּ וְשָׂבָעְתָּ וּבֵרַכְתָּ, מביא לשכחת הקב"ה! הבהמה הזאת, שהיא אוכלת כרשינין, לבסוף היא מבעטת בבעל-הבית שלה.
אם הבן-אדם אוכל ושבע, יש סכנה גדולה שהוא יבעט, במי שנתן לו את האוכל.
לכן אומר האמרי אמת מגור – הברכה שתיקן להם משה, ברכת הזן וְאָכַלְתָּ וְשָׂבָעְתָּ וּבֵרַכְתָּ אֶת ה' אֱלֹהֶיךָ, איננה אך-ורק ברכת ההודאה, שאדם מודה לקב"ה, שנתן לו לאכול.
הברכה שאדם מברך, זו ברכה שמהווה משקל נגד, לדבר השלילי שנקרא אכילה. האכילה פוגמת ברוחניות של האדם.
אומרת הגמרא(מסכת חגיגה טז, א) - ששה דברים נאמרו בבני אדם שלשה כמלאכי השרת שלשה כבהמה שלשה כמלאכי השרת יש להם דעת כמלאכי השרת ומהלכין בקומה זקופה כמלאכי השרת ומספרים בלשון הקדש כמלאכי השרת שלשה כבהמה אוכלין ושותין כבהמה ופרין ורבין כבהמה ומוציאין רעי כבהמה.
יוצא שהאכילה שאדם אוכל, כמוהו כבהמה ממש.
אם הוא כבהמה ממש, אומר המשך חכמה – ברגע שאדם אוכל, וממלא כריסו, זה מביא אותו לחטאים.
לכן באה התורה ואומרת לך - וְאָכַלְתָּ וְשָׂבָעְתָּ מה יהווה משקל נגד, לפגם הרוחני שאכלת??? וּבֵרַכְתָּ אֶת ה' אֱלֹהֶיךָ.
אם ברכת את ארבעת הברכות האלה, הברכות האלה יהוו משקל נגדי לאכילה שאדם אכל. כך כותב המשך חכמה ואיתו האמרי אמת מגור.
אם אלה הדברים רבותי, בואו נקרא פסוק בפרשת השבוע, אנחנו אומרים אותו פעמיים ביום לפחות:
אומרת התורה בפרשת השבוע –(יא, יד) וְנָתַתִּי מְטַר אַרְצְכֶם בְּעִתּוֹ יוֹרֶה וּמַלְקוֹשׁ וְאָסַפְתָּ דְגָנֶךָ וְתִירֹשְׁךָ וְיִצְהָרֶךָ:
(טו) וְנָתַתִּי עֵשֶׂב בְּשָׂדְךָ לִבְהֶמְתֶּךָ וְאָכַלְתָּ וְשָׂבָעְתָּ:(טז) הִשָּׁמְרוּ לָכֶם פֶּן יִפְתֶּה לְבַבְכֶם וְסַרְתֶּם וַעֲבַדְתֶּם אֱלֹהִים אֲחֵרִים וְהִשְׁתַּחֲוִיתֶם לָהֶם
אומר רש"י - השמרו לכם. כיון שתהיו אוכלים ושבעים, השמרו לכם שלא תבעטו, שאין אדם מורד בהקדוש ברוך הוא אלא מתוך שביעה, שנאמר(דברים ח, יב. יד) פן תאכל ושבעת ובקרך וצאנך ירבין, מה הוא אומר אחריו, ורם לבבך ושכחת.
אם אדם מגיע לכדי שביעה, התוצאה הבאה היא, שהוא יגיע לכדי עבודה זרה.
אם ככה, אולי אפשר להבין את דברי ר' עובדיה מברטנורה על המשנה באבות - רַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר, שְׁלשָׁה שֶׁאָכְלוּ עַל שֻׁלְחָן אֶחָד וְלֹא אָמְרוּ עָלָיו דִּבְרֵי תוֹרָה, כְּאִלּוּ אָכְלוּ מִזִּבְחֵי מֵתִים, שֶׁנֶּאֱמַר(ישעיה כח) כִּי כָּל שֻׁלְחָנוֹת מָלְאוּ קִיא צֹאָה בְּלִי מָקוֹם.
וְלֹא אָמְרוּ עָלָיו דִּבְרֵי תוֹרָה. וּבְבִרְכַּת הַמָּזוֹן שֶׁמְּבָרְכִים עַל הַשֻּׁלְחָן, יוֹצְאִין יְדֵי חוֹבָתָן, וְחָשׁוּב כְּאִלּוּ אָמְרוּ עָלָיו דִּבְרֵי תּוֹרָה. כָּךְ שָׁמַעְתִּי.
מִזִּבְחֵי מֵתִים. תִּקְרֹבֶת עֲבוֹדָה זָרָה, דִּכְתִיב(תְּהִלִּים קו) וַיִּצָּמְדוּ לְבַעַל פְּעוֹר וַיֹּאכְלוּ זִבְחֵי מֵתִים.
מָלְאוּ קִיא צֹאָה. וַעֲבוֹדָה זָרָה קְרוּיָה צֹאָה, דִּכְתִיב(יְשַׁעְיָה ל) צֵא תֹּאמַר לוֹ: בְּלִי מָקוֹם. בִּשְׁבִיל שֶׁלֹּא הִזְכִּירוּ שְׁמוֹ שֶׁל מָקוֹם בָּרוּךְ הוּא עַל הַשֻּׁלְחָן
אדם שאכל, ולא אמר על השולחן דברי תורה, כאילו אכל מתקרובת של עבודה זרה??
התשובה היא כן. זה מה שהתורה אומרת לנו - וְאָכַלְתָּ וְשָׂבָעְתָּ?! הִשָּׁמְרוּ לָכֶם פֶּן יִפְתֶּה לְבַבְכֶם וְסַרְתֶּם וַעֲבַדְתֶּם אֱלֹהִים אֲחֵרִים
אם אתה לא תברך ברכת המזון, אתה יודע מה תהיה התוצאה?
אתה תוכל להגיע לידי עבודה זרה!
אומר לנו הברטנורה – אֲבָל שְׁלשָׁה שֶׁאָכְלוּ עַל שֻׁלְחָן אֶחָד וְאָמְרוּ עָלָיו דִּבְרֵי תוֹרָה, כְּאִלּוּ אָכְלוּ מִשֻּׁלְחָנוֹ שֶׁל מָקוֹם.
וְלֹא אָמְרוּ עָלָיו דִּבְרֵי תוֹרָה. וּבְבִרְכַּת הַמָּזוֹן שֶׁמְּבָרְכִים עַל הַשֻּׁלְחָן, יוֹצְאִין יְדֵי חוֹבָתָן, וְחָשׁוּב כְּאִלּוּ אָמְרוּ עָלָיו דִּבְרֵי תּוֹרָה. כָּךְ שָׁמַעְתִּי
דברי תורה, זו ברכת המזון, כי ברכת המזון מהוה איזון, למושג הזה של האכילה הבהמית.
איך האדם ינתק עצמו מן הבהמיות??
התקנה היא רק אחת - וְאָכַלְתָּ וְשָׂבָעְתָּ וּבֵרַכְתָּ אֶת ה' אֱלֹהֶיךָ.
אם אלה הדברים, בס"ד, נוכל להבין חלק מהשאלות שהזכרנו קודם:
אומר האמרי אמת מגור – ברכת 'אשר יצר', אפשר גם אחרי שלוש שעות, כי אין הגבלה של זמן, אבל ברכת המזון, זו לא רק הודאה לקב"ה, על האוכל שנתן לך, כי אם זה הודאה על האוכל שנתן לך, אפשר להודות גם אחרי שש שעות. כמו שאתה מודה, שהפסולת יצאה מהגוף, אתה מברך אחרי שש שעות, ואין בעיה אומר 'הפרי מגדים', ברכת המזון אתה מברך ברכה, כדי להציל את עצמך מהבהמיות של האוכל.
אם זה כדי להציל את עצמך מהבהמיות של האוכל, אז כל זמן שהאוכל נמצא, אתה יכל להציל את עצמך! אחרי שהוא נקלט בפנים, אתה כבר לא יכל 'להציל' את עצמך!
ממילא, אומרים לנו חז"ל – ברכת המזון, עד כדי זמן העיכול, 72 דקות. חלפו להם 72 דקות, אין לך כבר על מה להודות. אתה יכל להודות לקב"ה, על האוכל, אבל התקנה של ברכת המזון היא, להציל אותך מן הבהמיות של האוכל.
אלו הדברים שאומר האמרי אמת מגור והמשך חכמה.
אם ככה, נוכל בע"ה, להבין את הדברים בפנים:
רבותי, בזמן שעם ישראל היה במדבר, לא היתה את הסכנה הזאת. למה לא היתה?
כי עם ישראל אכל מן. מן מהו?
אומרת הגמרא(מסכת יומא ע"ה, ב) - תנו רבנן(תהילים עח-כה) לחם אבירים אכל איש לחם שמלאכי השרת אוכלין אותו דברי ר''ע.
אנחנו, אוכלים ושותים כבהמות. מלאכים, אוכלים מן.
מן זה זיו שכינה שנתגשם(זוהר), זה לחם שמלאכי השרת אוכלים אותו. אין בו פסולת!
באה התורה ואומרת לך(ח, ב) וְזָכַרְתָּ אֶת כָּל הַדֶּרֶךְ אֲשֶׁר הֹלִיכֲךָ ה' אֱלֹהֶיךָ זֶה אַרְבָּעִים שָׁנָה בַּמִּדְבָּר לְמַעַן עַנֹּתְךָ לְנַסֹּתְךָ לָדַעַת אֶת אֲשֶׁר בִּלְבָבְךָ הֲתִשְׁמֹר מִצְוֹתָיו אִם לֹא(ג) וַיְעַנְּךָ וַיַּרְעִבֶךָ וַיַּאֲכִלְךָ אֶת הַמָּן אֲשֶׁר לֹא יָדַעְתָּ וְלֹא יָדְעוּן אֲבֹתֶיךָ לְמַעַן הוֹדִעֲךָ כִּי לֹא עַל הַלֶּחֶם לְבַדּוֹ יִחְיֶה הָאָדָם כִּי עַל כָּל מוֹצָא פִי ה' יִחְיֶה הָאָדָם
אומרת התורה- ארבעים שנה היית במדבר, אכלת מן. מן, אין לו סכנה של התבהמות. כמה מן שתאכל, לא תתבהם.
אומר לנו הגן רווה – אוכל שאתה לא מברך עליו 'המוציא לחם מן הארץ', אתה לא מברך עליו ברכת המזון. אם אין 'המוציא לחם מן הארץ', אז אין את הפשט של ההתבהמות.
אם אין את ההתבהמות, אז גם לא צריך את ברכת המזון, שמא תחשוב שזה ככה?!?
אומרת התורה – לא. אתה בא לארץ ישראל, אֶרֶץ אֲשֶׁר לֹא בְּמִסְכֵּנוּת תֹּאכַל בָּהּ לֶחֶם...
אתה מגיע לכאן, אין את האוכל של המן! עכשיו זה אוכל שאתה זורע אותו באדמה, ואתה מתבהם באכילה הזו.
וְאָכַלְתָּ וְשָׂבָעְתָּ??? וּבֵרַכְתָּ אֶת ה' אֱלֹהֶיךָ.
יוצא, שכל ההקדמה שהתורה מקדימה לפני וְאָכַלְתָּ וְשָׂבָעְתָּ וּבֵרַכְתָּ אֶת ה' אֱלֹהֶיךָ, זו הקדמה כדי להסביר לך, מדוע ולמה, אתה מברך ברכת המזון על האוכל, מה שלא עשית במדבר.
אם ככה, אומר האמרי אמת מגור – נוכל לסכם את הדברים ולומר - ברגע שבן-אדם שיכור, זאת אומרת שהאכילה הזאת ביהמה אותו.
אין לך מתבהם יותר גדול, מאדם שאכל ושתה והשתכר.
אומרת לנו הגמרא(מסכת ברכות) ונפסק בשולחן ערוך – אסור לאדם להתפלל, כשהוא שיכור, זו תועבה. אבל ברכת המזון מברך גם כשהוא שיכור! למה?
כי אם האכילה הזאת הביאה אותך לידי שכרות, אז אתה צריך את ה'אנטרקס', שיבטל את ה'גזים' שאתה מקבל!
אתה צריך משהו שיבטל אותו. מה יבטל אותו???
ברכת המזון שתברך אותה, למרות שאתה שיכור!
משה רבינו, שהתקין לנו לברך 'ברכת הזן', בברכות שהתקין יהושע לברך, על ברכת הארץ, בברכות שתקנו לנו דוד ושלמה על בנין ירושלים - תברך את זה, אתה תוציא מעצמך את כל 'הרעלים' שנכנסו בך, כתוצאה מהאכילה.
לכן התקנה שלנו, זה דווקא בשיכור!
מי ששיכור לא מתפלל. מי ששיכור לא מברך ברכת כהנים. אבל מי ששיכור, מברך ברכת המזון!
אומרת הגמרא – הייתי חושב, שכוהנים, כיון שאוכלים רק אכילה של קדושה, אולי על זה לא נאמר שהם מתבהמים.
במה מתבהמים???
ברגע שאדם אוכל אכילה של רשות(רשב"ם), אבל אכילה שכולה קדושה, אולי היא לא מבהמת??
התשובה היא – גם כוהנים חייבים. למה???
וְאָכַלְתָּ וְשָׂבָעְתָּ וּבֵרַכְתָּ אֶת ה' אֱלֹהֶיךָ. גם אכילת קדושה, יכולה לבהם את האדם, ולכן אומרת הגמרא חידוש – אף עפ"י שזו אכילה של קדושה, והייתי אומר ששם אין את החשש הזה, אומרת התורה וְאָכַלְתָּ וְשָׂבָעְתָּ וּבֵרַכְתָּ??!
למרות ש'כוהנים אוכלים ובעלים מתכפרים', למרות כל זה, באכילה הזו, יש חשש שמא תתבהם, וגם שם יש לברך ברכת המזון.
אם אלה הדברים בס"ד, הבנו את מה שכותב לנו התרגום יונתן בן-עוזיאל:
אומר התרגום יונתן בן-עוזיאל - וְאָכַלְתָּ וְשָׂבָעְתָּ וּבֵרַכְתָּ אֶת ה' אֱלֹהֶיךָ - וְתֶהֱווֹן זְהִירִין בִּזְמַן דְּאַתּוּן אָכְלִין וּשְבֵעִין הֲווֹן מוֹדִין וּמְבָרְכִין קֳדָם יְיָ אֱלָהָכוֹן עַל כָּל פֵּירֵי אַרְעָא מְשַׁבְּחָא דִיהַב לְכוֹן.
באה התורה ואומרת לך – תדע לך, אתה הולך עכשיו לאכל, תזהר שהאכילה לא תביא אותך לידי גאווה.
אין לך דבר מסוכן יותר, ממה שהתורה כותבת אחרי זה הִשָּׁמֶר לְךָ פֶּן תִּשְׁכַּח אֶת ה' אֱלֹהֶיךָ. הגאווה תביא את האדם לשכיחת אלהים.
אומרים חז"ל – אם אתה לא תברך, אתה אוכל תקרובת של עבודה זרה.
הפשט הוא לא עבודה זרה, אלא האכילה הזאת, יכולה להביא אותך לעבודה זרה.
אם ככה רבותי, בס"ד, בואו נראה דבר נפלא שכותב הרש"ל הירש, בביאור ברכת המזון:
מסכם המשך חכמה – אתה יודע למה נתקנה ברכת 'הטוב והמטיב' בברכת המזון?
כי אנחנו מודים לקב"ה, על ההשגחה שלנו, גם בשעה שאנחנו בגלות.
לכן התקינו ברכת 'הטוב והמטיב', מתי??
בשעה שהביאו את הרוגי ביתר לקבורה. כי 'ברכת הזן', היא הברכה שאתה מודה לקב"ה, שהוליך אותנו במדבר ארבעים שנה ונתן לנו לאכל.
הברכה של יהושע בן-נון, זו ברכה שהוא הביא אותנו לארץ ישראל. התכלית של ארץ ישראל, זה בנין בית המקדש. וגם שהקב"ה יחריב את בית המקדש, ונהיה בגלות, התקינו לנו את ברכת 'הטוב והמטיב'.
אתה חשוב שהקב"ה הסיר את השגחתו מאיתנו?! חס וחלילה. תראה מה זה אחרי החורבן – היו המתים של ביתר שכבו שנים על גבי שנים, ולא הסריחו, ולא ניתנו לקבורה, וזה היה אות ופלא, איך הקב"ה משגיח על עם ישראל.
חז"ל אומרים, שבשעה ששחטו את תושבי ביתר, סוס לא היה יכל לעבור את הנהר של הדם, כי זה הגיע לו את חוטמו. במשך שבע שנים, לא זיבלו את כל האזור, שבו שפכו את דמם של תושבי ביתר, כי האדמה היתה ספוגה בדמם של ישראל.
אומר הרש"ל הירש – אני רוצה לומר לך, מה זה הענין הזה, של ברכת 'הטוב והמטיב' בברכת המזון.
ברכת המזון נתקנה, על הרוגי ביתר. ידוע לכולם, שהרוגי ביתר המשיכו להחזיק מעמד, 52 שנה אחרי שנחרב הבית.
למה?
כתוב בחז"ל(עץ יוסף באיכה) – כי לא היתה בניהם, לא שנאת חינם ולא קנאה.
ראיתי אחד המפרשים אומר – אם לא הייתה בניהם שנאת חינם, לכן הם גם לא הסריחו. למה?
כי שנאת חינם, מקורה בקנאה, והגמרא במסכת שבת(קנ"ב) אומרת, שאדם שמקנא, אוכלים אותו תולעים, שנאמר 'רקב עצמות קנאה', והיות והם לא קנאו אחד בשני, לכם הם לא הסריחו ולא הגיעו לידי ריקבון. כך אומרים המפרשים.
רבותי, 52 שנה זה החזיק מעמד.
אומר המדרש(איכה רבה פרשה ב, אות ד) - אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן(בראשית כז, כב): הַקֹּל קוֹל יַעֲקֹב, קוֹל אַדְרִיָּאנוּס קֵיסָר הָרַג בְּבֵיתָר שְׁמוֹנִים אֶלֶף רִבּוֹא בְּנֵי אָדָם וּשְׁמוֹנִים אֶלֶף תּוֹקְעֵי קְרָנוֹת הָיוּ צָרִין עַל בֵּיתָר, וְהָיָה שָׁם בֶּן כּוֹזִיבָא, וְהָיוּ לוֹ מָאתַיִם אֶלֶף מְקֻטָּעֵי אֶצְבַּע, שָׁלְחוּ לוֹ חֲכָמִים עַד מָתַי אַתָּה עוֹשֶׂה לְיִשְׂרָאֵל בַּעֲלֵי מוּמִין, אָמַר לָהֶם וְהֵיאַךְ יִבָּדְקוּ, אָמְרוּ לוֹ כָּל מִי שֶׁאֵינוֹ עוֹקֵר אֶרֶז מִלְּבָנוֹן אַל יִכָּתֵב בְּאִסְטְרַטְיָא שֶׁלְּךָ. וְהָיוּ לוֹ מָאתַיִם אֶלֶף מִכָּאן וּמִכָּאן, וּבְשָׁעָה שֶׁהָיוּ יוֹצְאִין לַמִּלְחָמָה הָיוּ אוֹמְרִים לָא תִסְעוֹד וְלָא תַסְכֵּיף, הֲדָא הוּא דִכְתִיב(תהלים ס, יב): הֲלֹא אַתָּה אֱלֹהִים זְנַחְתָּנוּ וְלֹא תֵצֵא אֱלֹהִים בְּצִבְאוֹתֵינוּ. וּמֶה הָיָה עוֹשֶׂה בֶּן כּוֹזִיבָא, הָיָה מְקַבֵּל אַבְנֵי בַּלִּיסְטְרָא בְּאֶחָד מֵאַרְכּוּבוֹתָיו וְזוֹרְקָן וְהוֹרֵג מֵהֶן כַּמָּה נְפָשׁוֹת, וְעַל זֶה אָמַר רַבִּי עֲקִיבָא כָּךְ. שָׁלשׁ שָׁנִים וּמֶחֱצָה הִקִּיף אַדְרִיָאנוּס קֵיסָר לְבֵיתָר, וְהָיָה שָׁם רַבִּי אֶלְעָזָר הַמּוֹדָעִי עָסוּק בְּשַׂקּוֹ וּבְתַעֲנִיתוֹ, וּבְכָל יוֹם וָיוֹם מִתְפַּלֵּל וְאוֹמֵר רִבּוֹנוֹ שֶׁל עוֹלָם אַל תֵּשֵׁב בַּדִּין הַיּוֹם. וּלְבַסּוֹף נָתַן דַּעְתּוֹ לַחֲזֹר אמר עזוב, דיי, אלה פה חזקים, נלך מפה ושלום על ישראל, אֲתָא חַד כּוּתָאי הגיע גוי אחד מן השומרונים וּמְצָאוֹ ומצא את אדריאנוס שאומר "עזוב אותך, אני הולך הביתה..." וְאָמַר לוֹ, אֲדוֹנִי, כָּל יוֹמִין דַּהֲדָא תַּרְנְגוֹלְתָּא מִתְגַּעְגַּע בְּקִיטְמָא לֵית אַתְּ כָּבֵישׁ לָהּ כל היום שהתרנגולת הזאת, שקוראים לה אֶלְעָזָר הַמּוֹדָעִי, שעומד בתפילה לקב"ה, לא תנצח אותם! זה לא קשור לבר כוכבא ולא ליחידת האריות ולא לכלום. התפילה של אֶלְעָזָר הַמּוֹדָעִי זה מה שמציל!
נו אז מה זה עוזר לי?! אני בכל זאת לא מצליח לנצח, מה אעשה?
אֶלָּא הַמְתֵּן לִי דַּאֲנָא עָבֵיד לָךְ דְּתַכְבְּשִׁנָּהּ יוֹמָא דֵין, אם תיתן לי רשות, אמר אותו מנוול, אני אביא לך את ר' אֶלְעָזָר הַמּוֹדָעִי, מִיָּד עָלֵיל בֵּיהּ בְּבוּבֵיהּ דִּמְדִינְתָּא הגוי הזה ניכנס לביוב של ביתר וְאַשְׁכְּחֵיהּ לְרַבִּי אֶלְעָזָר הגיע לְרַבִּי אֶלְעָזָר דַּהֲוָה קָאֵים וּמַצְלֵי מצא את רַבִּי אֶלְעָזָר מתפלל 18, עֲבַד גַּרְמֵיהּ לָחֵישׁ בְּאוּדְנֵיהּ דְּרַבִּי אֶלְעָזָר הַמּוֹדָעִי, ניגש אליו באמצע 18 ולחש לו באוזן. כל הבית כנסת מסתכלים ולא מבינים מה הוא לוחש לו באוזן באמצע תפילת 18 אָזְלוּן וְאָמְרוּן לְבַר כוּזִיבָא חֲבִיבָךְ רַבִּי אֶלְעָזָר בָּעֵי לְאַשְׁלָמָא מְדִינְתָּא עִם אַדְרִיָּאנוּס דע לך, שהדוד שלך ור' אֶלְעָזָר הַמּוֹדָעִי, הולך לחתור תחתיך והולך לחתום הסכם שלום עם אַדְרִיָּאנוּס שְׁלַח וְאַתְיֵיהּ לְהַהוּא כּוּתָאי הוא קורא לאותו גוי אֲמַר לֵיהּ מַאי אֲמַרְתְּ לֵיהּ תגיד ת'אמת, מה אמרת לו באוזן?? אֲמַר לֵיהּ אִין אֲנָא אָמַר לָךְ, מַלְכָּא קָטֵיל לֵיהּ לְהַהוּא גַבְרָא, וְאִין לֵית אֲנָא אָמַר לָךְ אַתְּ קָטֵיל לֵיהּ לְהַהוּא גַבְרָא אמר לו הגוי – ממאי נפשך אני במלכודת, אם אני יגיד לך מה אמרתי לר' אֶלְעָזָר הַמּוֹדָעִי באוזן, אני מגלה סודות של מלכות, ואז יהרוג אותי אַדְרִיָּאנוּס, ואם אני לא יגיד, אז אתה תהרוג אותי, אז בכל מצב אני מת. אֲבָל מוּטָב לִיקְטְלֵיהּ הַהוּא גַבְרָא לְגַרְמֵיהּ וְלָא תִתְפָּרְסִין מִיסְטֵירִין דְּמַלְכוּתָא. אני מעדיף למות לשלומה של המלכות שלי! לא אגלה לך את הסוד שאמרתי לר' אֶלְעָזָר הַמּוֹדָעִי באוזן.
בֶּן כּוֹזִיבָא סָבַר בְּדַעְתֵּיהּ דִּבְעֵי לְאַשְׁלָמָא מְדִינְתָּא הבין מכאן בר כוזיבא, שהבן-אדם הזה בא להגיד סוד לר' אֶלְעָזָר הַמּוֹדָעִי, בשם אַדְרִיָּאנוּס, זאת אומרת, שהוא משתף פעולה עם אַדְרִיָּאנוּס. כֵּיוָן דַּחֲסַל רַבִּי אֶלְעָזָר צְלוֹתֵיהּ שְׁלַח וְאַיְיתֵיהּ שלח להביא אותו אֲמַר לֵיהּ מָה אֲמַר לָךְ הָדֵין כּוּתָאי בא אליך אחד באמצע תפילת 18 מה אמר לך? אֲמַר לֵיהּ לֵית אֲנָא יָדַע מַה לְּחִישׁ לִי בְּאוּדְנָאי מאיפה אני יודע מה הוא אמר לי באוזן?! הייתי באמצע 18, מי התייחס?!
* בספר של החזון איש מסופר, שבא אליו יהודי בראש השנה או ביום כיפור. הוא בא לשאול אותו שאלה של פיקוח נפש. החזון איש היה באמצע תפילת 18, והוא דפק עליו, והחזון איש לא זז. תפס אותו והתחיל לנדנד אותו ופתאום החזון איש התעורר מהתפילה -"מה קרה??"
כדי להוריד אותו מעולם התפילה שהוא היה שרוי בו, היו צריכים לנענע אותו!
ראיתי כבר אנשים, שבתפילת 18 רח"ל, עונים לפלאפון.
היה אחד, שראיתי אותו רח"ל במצב הזה, הראיתי לו את מה שנפסק להלכה – אפילו נחש כרוך על עקבו לא יפסיק!
הוא אומר לי – מה אתה רוצה?! זאת היתה חמותי! J J J
וְלָא שְׁמָעֵת לֵיהּ כְּלוּם דַּאֲנָא בִּצְלוֹתִי קָאֵימְנָא עמדתי ב-18, אתה חושב שאני יודע מה מדברים איתי?! וְלֵית אֲנָא יָדַע מָה הֲוָה אֲמַר. נִתְמַלֵּא רוּגְזֵיהּ לְבֶן כּוֹזִיבָא בן כוזיבא התרגז על בן-דודו, ר' אֶלְעָזָר הַמּוֹדָעִי, יְהַב לֵיהּ חַד בְּעִיטָא בְּרַגְלֵיהּ וְקָטְלֵיהּ נתן לו בעיטה אחת והרג אותו יָצְתָה בַּת קוֹל וְאָמְרָה(זכריה יא, יז): הוֹי רֹעִי הָאֱלִיל עֹזְבִי הַצֹּאן חֶרֶב עַל זְרוֹעוֹ וְעַל עֵין יְמִינוֹ, אָמְרָה לוֹ אַתָּה סִמִּיתָ זְרוֹעָן שֶׁל יִשְׂרָאֵל וְסִמִּיתָ עֵין יְמִינָן אתה הרגת את ר' אֶלְעָזָר הַמּוֹדָעִי, הוא הזרוע! לא המאתיים אלף קצוצי האצבעות שלך! הוא הזרוע של ישראל! התפילות שלו! לְפִיכָךְ זְרֹעוֹ שֶׁל אוֹתוֹ הָאִישׁ יָבוֹשׁ תִּיבָשׁ וְעֵין יְמִינוֹ כָּהֹה תִּכְהֶה. מִיָּד גָּרְמוּ עֲוֹנוֹת וְנִלְכְּדָה בֵּיתָר וְנֶהֱרַג בֶּן כּוֹזִיבָא, וְאַיתִיאוּ רֵישֵׁיהּ לְגַבֵּי אַדְרִיָּאנוּס, אֲמַר מַאן קָטְלֵיהּ לְדֵין, אֲמַר לֵיהּ חַד גּוּנְתָאי אֲנָא קְטַלְתֵּיהּ לְדֵין, אֲמַר לֵיהּ זִיל וְאַיְיתֵיהּ לִי, אֲזַל וְאַיְיתֵיהּ וְאַשְׁכַּח עַכְנָא כְּרִיכָא עַל צַוָּארֵיהּ, אֲמַר לֵיהּ אִלּוּ לָא אֱלָהֵיהּ קְטָלֵיהּ לְדֵין מַאן הֲוָה יָכֵיל לֵיהּ, וּקְרָא עֲלוֹי(דברים לב, ל): אִם לֹא כִּי צוּרָם מְכָרָם
רבותי, מופיע במדרש באיכה, שלפני שיצא למלחמה, אמר בן כוזיבא – ריבונו של עולם, אל תעזור לי ואל תפריע לי!
אומר הרש"ל הירש – מזה מתו תושבי ביתר. המיליונים מתושבי ביתר מתו, בגלל הביטחון שבטחו בבן כוזיבא. הם לא ידעו שכל הכוח שלו, זה מהדוד שלו, מר' אליעזר המודעי. הם חשבו ש"כיפת הברזל", היא זאת שמגנה על תושבי ביתר.
הכותי ידע, שאותו זקן שעומד ומתפלל, זה הכוח שמחזיק את תושבי ביתר.
אומר הרש"ל הירש – כשבאו רבן גמליאל ובית דינו, לתקן את התקנה, של ברכת 'הטוב והמטיב', התקינו לומר – הוּא גְּמָלַנוּ, הוּא גּוֹמְלֵנוּ, הוּא יִגְמְלֵנוּ, הוּא הֵטִיב לָנוּ, הוּא מֵטִיב לָנוּ, הוּא יֵיטִיב לָנוּ. אתה חוזר שש פעמים על המילה הוּא. למה???
שתדע שרק הוּא נותן לנו כוח לעשות חיל!!!
הוּא שזן ומפרנס את הכל. הוּא שנותן לנו חיים. הכל זה הוּא! שלא תחשוב שיש כוח בעולם, חוץ ממנו יתברך, שיכל לתת משהו!!!
אם ככה, נוכל להבין מה אומר לנו החינוך – אדם שמברך ברכת המזון בכוונה, ויודע שהכל מהקב"ה, אם זה הברכת המזון שלו, מובטח לא שלא יחסרו מזונותיו.
אומר לנו הבאר היטב – אדם שמברך ברכת המזון בכוונה, מובטח לו שלא ישלוט בו לא אף ולא קצף ולא שצף.
יהי רצון לפני אבינו שבשמים, שבזכות ברכת המזון בכוונה, נזכה כולנו, שלא ישלוט בנו לא אף ולא שצף ולא קצף, ולעם ישראל לא תחסר פרנסה, ונזכה כולנו בע"ה, בזכות ברכת המזון לגאולה השלמה במהרה בימנו אמן ואמן!!!
.jpg?id=18205693)
תזכו למצוות עם שפע ברכה והצלחה.