מדוע נאבקים לגייס את כל החרדים לצבא?
מאת פוליטון / אוקטובר 22, 2012 / גיליון 4 - אוקטובר 2012 / 5 תגובות
מאת: ד"ר אהוד (אודי) שפיגל
בוגר המחלקה החוקר את החברה החרדית. הוא לימד במחלקה קורס על 'יחסי חרדים, חילוניים ודתיים'.
פוליטון הוא עיתון אינטרנטי של סטודנטים ומרצים מהמחלקה למדע המדינה באוניברסיטה העברית בירושלים.
בספטמבר 2012 הוזכר בעמוד הראשון של עיתון 'הארץ' כנס חוקרים על משמעויות ביטול 'חוק טל' שהתקיים באוניברסיטה הפתוחה,[1] ובו התנגדו כלל החוקרים למאבק הציבורי והפוליטי לגיוס גברים חרדים לצבא. עמדת החוקרים עוררה עניין בגלל שהיא מנוגדת לתפיסה הרווחת בציבור. מדוע חושבים החוקרים שהמאבק הפופולרי לגיוס חרדים לצבא מיותר ואפילו מזיק?
שאלה ברוח זו הוצגה לתלמידים בקורס שהעברתי בשנים האחרונות במחלקה. בשנה האחרונה דיברתי על כך כשלימדתי בעודי בשירות מילואים פעיל ולבוש במדי קצין, דבר שיצר דיסוננס אצל חלק מהתלמידים: קצין במילואים המתנגד למאבק לגיוס חרדים לצבא!?
אתחיל בכך שראוי היה עקרונית שחרדים ישרתו בצבא כמו כל אזרח אחר. רעיון השוויון בנטל והצורך בתרומה הדדית של כלל האזרחים מצוי בבסיס החשיבה הדמוקרטית והיהודית וראוי לשאוף אליו (במקום אחר ראוי לדון בכך בהקשר של 'המיליטריזם האזרחי' בישראל). מבט קצר על המציאות מלמד כי רעיון זה אינו מתממש בישראל בהקשר לגיוס לצבא: בנות דתיות אינן מתגייסות; בנות חרדיות אינן מתגייסות; ערבים אינם מתגייסים; ואפילו חלקים מהבנים והבנות בציבור היהודי החילוני והמסורתי אינם מתגייסים למעשה (מה עם בר רפאלי?). מצב זה בולט בשירות המילואים, שבו משרתים רק אחוזים קטנים מכל מחזור גיוס שירות משמעותי לאורך שנים לאחר סיום השירות הסדיר והקבע.
כמו נושאים פוליטיים רבים אחרים, קיים פער בין האידיאלים הגדולים וההצהרות הפוליטיות לבין המציאות הבעייתית והמורכבת. חשוב לשים לב שגם אם האמירות בדבר "השוויון בנטל" הן מעט חלולות וחסרות ביטוי אמיתי במציאות, הרי יש בהן עוצמה סמלית ורגשית רבה עבורנו.
הקשר בין החרדים למסגרת הצבאית בישראל מורכב. רוב החרדים לא מתגייסים לצבא וחרדים שכבר מתגייסים נמצאים בעיקר במסגרות נפרדות וייחודיות. עלות שירותם בצבא גבוהה במיוחד, והדרישות הייחודיות שלהם מקשות על השגרה הצבאית ופוגעות באוכלוסיות אחרות המשרתות בצבא, כמו נשים ולא-יהודים. המוטיבציה של חרדים לשרת נובעת לעיתים קרובות מהרצון לרכוש השכלה ומקצוע במסגרת הצבאית ולצאת לשוק העבודה. לגבי חרדים מסוימים זהו "המסלול הבטוח" והמשתלם לעשות שינוי בחיים, הנעשה בפיקוח של רבנים.
במקביל, עבור גברים חרדיים רבים הלומדים בישיבות, מהווה השירות הצבאי חסם למעבר לשוק העבודה. חרדי צעיר חייב להתגייס לצבא אם אינו לומד בישיבה – או לפחות רשום כמי שלומד בישיבה – ואם הוא חושש מהגיוס ואינו מעוניין בכך, הוא יתמיד להישאר בישיבה עד גיל מאוחר.
הקשיים רק מתחדדים כאשר בוחנים בצורה קרה את הדרישה לגיוס מאסיבי של חרדים לצבא: ניסיון לאלץ צעירים חרדים להתגייס יגרור התנגדות רבה, יביא רק למעט מתגייסים חדשים בעלי מוטיבציה גבוהה ויפגע קשות בדימוי של אותם חרדים שכבר משרתים בצבא. התבוננות רצינית על המשמעויות של גיוס חרדים מערערת על הרצון הקולקטיבי העז של רוב הציבור הישראלי לראות את "כל החרדים" על מדים.
מהצד החרדי התפרסמו בעיתונות החרדית בחודשים האחרונים מאמרים וכתבות (ראו לדוגמא באתרי אינטרנט חרדיים כמו 'בחדרי חרדים' או 'כיכר השבת'), המזהירים מפני הסכנות הטמונות בגיוס צעירים החרדיים לצבא. "הדבר דומה להסכמתו של אב להשליך את בנו לגוב האריות" (מתוך כתבה ב-Ynet, 20.8.12). חרדים מציגים זאת כאילו מדובר בניסיון להוציא את הצעירים החרדיים לשמד ולהחליש את עולם התורה, והם כבר מבנים מאבק חרדי עתידי שהוא בגדר "קידוש השם ממש". החברה החרדית מיומנת בהפיכת נושאים כאלה למאבק גדול ועקרוני, כפי שניתן היה לראות במקרים כמו המאבק על 'קווי המהדרין' או על ההפרדה בין תלמידות אשכנזיות וספרדיות בבי"ס בית יעקב בעמנואל. מהצד החילוני כבר למדו, כאמור, על המחירים הגבוהים של גיוס חרדים לצבא, כאשר המחשבה על מילוי בתי הכלא הצבאיים בסרבנים חרדיים חדורי אמונה לא הוסיפה להתלהבות לחייב "אותם" להתגייס.
הרצון לגייס חרדים לצבא או לשירות לאומי היה הסיבה הרשמית להקמתה של ממשלת אחדות לאומית בקיץ האחרון ולפרוקה. הוא הביא אנשים טובים לצאת למאבק ברחובות ולדרוש הצגת סדר יום אזרחי חילוני. נראה לעיתים שזו ממש כמיהה של ציבור גדול בישראל. שאלה מעניינת היא – מדוע אנו כל כך נאבקים לגייס חרדים, לנוכח התועלת המועטה כל כך שתצמח מהמאמץ, ואיך הפך הדבר לנושא החשוב ביותר לציבור, המאפיל על נושאים רבים אחרים? ניתן להביא לכך כמה סיבות מרכזיות.
ראשית, המאמצים לשיקום 'צבא העם' המתפורר מקבלים משנה תוקף ומשמעות על רקע שיח זה. אי גיוס חרדים נותן מעין סוג של הסבר ואף הצדקה להתערערות אתוס 'צבא העם', ואילו המאמץ לגיוס חרדים נותן תוקף מחודש לרעיון השירות של כו-לם ואישור סמלי ורגשי לקיום "ישראל הטובה". זהו הנושא המאחד היום רבים, חילוניים ודתיים, שהפך לדגל לתקינות פוליטית.[2]
שנית, התרחבות החברה החרדית בישראל והתחזקות השפעתה הפוליטית הגדילו את החשיפה של כולנו אל תרבותה ואל תביעותיה. אנו חשים מאוימים ופגיעים מהחרדים ומרגישים יותר את הפערים בין החובות לבין הזכויות של אוכלוסייה זו. התביעה לגייס אותם לצבא מבטאת בין השאר את המאבק נגד חברה זו, תוך שימוש בקלף "ערכי" מנצח מול האיום החרדי והתביעות שהוא מציב.
שלישית היא הסיבה הדמוגרפית של גידול בשיעור החרדים באוכלוסייה, שגם הצבא עצמו מזהה. הצבא, המחויב רעיונית לגייס את כולם ונדרש כל שנה לכוח אדם חדש, ער לכך שמחזורי הגיוס העתידיים יכללו יותר צעירים חרדיים ולכך שידרש בעתיד שירות צבאי של חלקם לפחות.
אחרונה היא הסיבה הפוליטית הקלאסית, כאשר פוליטיקאים מזהים נושא רגיש שיכול לתת להם עוצמה ולחזק את המהלכים הפוליטיים שלהם.
השילוב בין נושא רגיש ומורכב ורטוריקה פוליטית מחודדת, "משגע" אותנו במשך קיץ שלם. סוגיה בעייתית ושולית בשלב זה ממלאת את סדר היום הציבורי ודוחקת לשוליים סוגיות משמעותיות וחשובות אחרות (אגב, לאן נעלמו המחאה החברתית או המאבק על 'פתיחת החינוך החרדי'?). החשיבה שלנו מתקבעת מול נושאים בעלי משמעות סמלית ורגשית, ומתקשה להציע פתרונות יצירתיים אחרים, כמו אפילו שחרור כללי של חרדים מחובת הגיוס והגדלת התגמול לחרדים המוכנים לשרת מבחירה. שימו לב שהשורה התחתונה היא שהרעש הציבורי הגדול בנושא נגמר בקול דממה דקה, כצפוי.
חשוב שנהיה ביקורתיים יותר כלפי סוגיות פוליטיות הנראות לנו לעיתים מובנות מאליהן. ראוי גם שנלמד יותר על החברה החרדית ועל התמורות החלות בה, ונבחן את מערך היחסים הבעייתי שנוצר בין חברה פונדמנטליסטית זו לבין מדינת ישראל, הרואה עצמה – בשלב זה – מדינה מודרנית דמוקרטית מערבית.
_________
אמנון לוי
חזרנו אליו השבוע. חשבנו לרגע שאולי חיצי הביקורת וההשמצות שספג ישנו במשהו את עמדתו, אך לוי נשאר בשלו. הוא אף החריף את שבט ביקורתו על כל מה שמתרחש כאן בנושא הזה בשבועות האחרונים. לוי קובע באופן פשוט וישיר, שמדובר במסע הסתה ושנאה, שכל כולו נועד לצרכים פוליטיים ותו לא.
זה מה שמניע את יאיר לפיד, את בועז נול שהקים לפני עשר שנים את מפלגת "ישראל אחרת" אשר חרטה על דגלה כבר אז את נושא גיוס בני הישיבות לצבא, ולאחרונה מנסה להשתלב ברשימתו של יאיר לפיד. וכבר לא לדבר על שאול מופז, שמנסה באמצעות ההסתה הפרועה שלו להציל את עורו הפוליטי ואת מפלגתו שאט אט הולכת ונמחקת מהמפה הפוליטית בישראל.
לוי אומר, שהציבור החרדי, בדומה לציבור הערבי, הוא ציבור עם מיוחדות שאינו יכול להתגייס לצבא. "אם הציבור הזה יתגייס לצבא, הרי שאנחנו וגם החרדים נכנס לסתירות עם עצמינו. הדוגמא הבולטת לכך, זה מה שקרה עם הצוערים בבה"ד 1. שם היה מדובר בחיילים דתיים לאומיים ואפילו לא בחרדים. מצד אחד הם לא יכולים להיות בטקס שבו נשים שרות בגלל האיסור של 'קול באשה ערווה'. מצד שני, אם אתה מקבל את העמדה הזאת, אתה פוגע בציבור החילוני ובערך של שוויון וכו'.
אם נכריח חיילים להתגייס לצבא, תגרום לכפיה דתית של אנשים, וזה פשוט להעביר אותם על דתם. זה לקחת אנשים מאמינים ולפגוע באמונה שלהם. האם אנחנו רוצים להעביר אנשים על דתם בכוח?".
לדבריו, התוצאה היא פשוטה וברורה. "לאדם חרדי קשה מאוד להשתלב בצבא, ולכן אני חושב שצריך להכיר בזה ולפטור את הציבור החרדי משירות צבאי".
לדעתו של אמנון לוי, יש לפנות לכיוון אחר אשר יתן פתרון יעיל ומעשי אחת ולתמיד את נושא השירות הצבאי. "אני יכול להבין את המצוקה של אנשים שאומרים מדוע חילונים משרתים בצבא וחרדים לא? לי יש בן בצבא ועכשיו כשאנחנו מדברים הוא נמצא בשמירות קשות באבטחת ישובים, ומדוע אתם לא? לכן, צריך לדעתי לתגמל את מי שכן משרת בצבא במשכורת. הגיע הזמן ללכת לכיוון של חיילים שמקבלים משכורת תמורת שירותם הצבאי. של צבא מקצועי. זה יהיה פתרון מצד אחד למצוקה של החילונים ומצד שני, ישחרר את אלו שלא יכולים לעשות את זה".
..... אם הדברים כל־כך פשוטים וברורים, שאלנו את לוי, כיצד הוא מסביר את מה שמתרחש כיום בנושא הזה, כאשר כל המדינה והתקשורת סוערים וגועשים. לוי עונה דברים חדים ונחרצים.
"בכלל לא מדובר היום על שוויון. לא זו הבעיה. בכלל אפשר לחשוב שרק כאן אין שוויון. הרי אין שוויון בין מזרחיים לאשכנזים, אין שוויון בין עניים לעשירים, גם לא בין נשים לגברים. אין שוויון בהמון תחומים במדינת ישראל. אין שוויון בין מרכז לפריפריה ועם השנים הפערים רק הולכים וגדלים.
כאן מדובר בעניין אחר לגמרי. כאן מדובר על שנאה טהורה לחרדים. שנאה קשה מאוד לחרדים. אני רואה את העניין וממש אובד עצות. היום שונאים חרדים יותר מאשר שונאים ערבים, ואפילו יותר ממה ששונאים סודנים בתחנה המרכזית בתל־אביב. על המנוע הזה של השנאה, יש לו הרבה כוח אלקטורלי. יאיר לפיד הולך לכנסת על זה, ובועז נול ממאהל הפריירים רוצה להיכנס לרשימה של לפיד, ומופז רוצה להישאר בממשלה עם ההישג הזה".
"אני עוקב שנים אחרי הפוליטיקה הישראלית, ותמיד זה היה כוח. ברק קיבל בין היתר את ראשות הממשלה בגלל הקמפיין שהוא ניהל נגד בחורי הישיבות. כך גם היה עם אברום בורג בשעתו. בכל מערכת בחירות זה עולה מחדש. אין ספק, שיש בזה משהו מאוד מעצבן שהחרדים לא מתגייסים לעומת החילונים שכן מתגייסים, אבל אני מכיר את הציבור החרדי ויודע שזה לא ריאלי. בשוליים יהיו כאלו שיתגייסו, אבל הרוב של הציבור החרדי לא מסוגל לשרת בצבא, כמו שהציבור הערבי לא מסוגל, כמו שיש עוד הרבה חילונים שלא מסוגלים לשרת בצבא. לא כל אדם מסוגל לשרת בצבא. זה גם מנוגד לטבע האדם. אלא שכאן יש כורח, ולכן צריך לחשוב על פתרון יותר מציאותי. מה שקורה היום זה לא ניסיון לפתור את הבעיה, אלא לעשות מזה רווח פוליטי".
_________________________
אריה עמית,
את אריה עמית, דמות מוכרת מאוד לציבור החרדי, פגשנו גם השבוע. עמית כבר לבש מדים בגיל 15 עת למד בפנימיה הצבאית של בית הספר הריאלי בחיפה. את שירותו הצבאי שנמשך שבע שנים, עשה בצנחנים. כדובר השפה הערבית עבר לאחר מכן ליחידות צבאיות שעוסקות בתחום זה. במשך כשלושים שנה שירת במשטרת ישראל במגוון רחב של תפקידים מבצעיים, והבולטים שבהם היו מפקד מרחב דן שכולל בין השאר את העיר בני־ברק, ולאחר מכן כמפקד מחוז ירושלים, באחת התקופות הקשות והסוערות של העיר, אם זה תקופת האינתיפאדה והאוטובוסים שהתפוצצו בזה אחר זה ברחובות העיר, הסערות שגרמו העליות להר הבית של גרשון סלומון וחבר מרעיו, ביקורי אח"מים חשובים מכל העולם, וכלה בהפגנות השבת בכביש בר אילן. "זו היתה תקופה ממש מטורפת, של 700 הפגנות מידי שנה", הוא אומר.
לגבי השירות הצבאי, אומר עמית, שאין כל אפשרות לגייס את בני הישיבות לצבא, גם אם לדעתו היה מקום שהציבור החרדי יקח חלק בנטל הזה, ולחילופין בשירות אזרחי אחר. "יש לזה שתי סיבות עיקרית. האחת, הבור והפער העצום החשיבתי בין הקהילה החרדית לבין הקהילה הלא חרדית, הצבא והמדינה. מדובר בפער עצום וענק שלא רק שלא טופל במהלך השנים, אלא הלך והחריף בגלל שהמדינה לא רצתה לטפל בזה והעדיפה להשאיר את המצב כפי שהוא. פצע קטן שלא מטפלים בו בהתחלה, צריך לאחר מכן לעשות ניתוח. אנחנו נמצאים במצב ששום ניתוח כבר לא יצליח. הסיבה לכך היא, שהרופאים שאמורים לטפל בזה, הם הרופאים הכי לא טובים שיש".
בנקודה הזו, מתייחס עמית באריכות למנהיגות הפוליטית במדינת ישראל, אותה הוא מגדיר כ"מנהיגות ממש עלובה". "זו מנהיגות נטולת עמוד שדרה, נטולת אומץ לעשות דברים אמיתיים, נטולת אינטרגיטי (יושרה) מקצועית בצורה קשה ביותר, ואני מדבר על די הרבה שנים לאחור. אם אלו צריכים להוביל מהלך כל־כך מסובך וקשה, והם לא יודעים, לא יכולים, לא מסוגלים ומפחדים.
לעומת זאת, המנהיגות הרוחנית החרדית האמיתית, אם זה גדולי התורה, ראשי ישיבות ואדמו"רים, כאן הדברים מתחלקים לשניים. יש את החלק של האמונה האמיתית שלהם, שצריך ללמוד תורה וזה מה שמציל את עם ישראל.
הדבר השני הוא, שהמנהיגות הרוחנית חוששת, ובצדק, כי ברור להם שאם יהיו גיוס חובה לצבא והם לא יהיו ספונים בישיבה, הרי שחלק מהם, אם לא שיתפקרו לגמרי, הרי שתהיה להם ירידה דתית משמעותית. לכן אני לא רואה איך באמת כל הועדות המצחיקות האלו שקמו יוכלו להוביל למהלך אמיתי של שינוי".
אם לא די בכל האמירות הנחרצות הללו, מוסיף עמית וקובע (כמי ששירת שנים רבות במערך הצבאי ומכיר היטב את מה שמתרחש שם, כמו גם שיחות שהוא מקיים גם במהלך כל השנים האחרונות עם קצינים בכירים), כי הצבא לא מסוגל ולא יכול לקלוט את הציבור החרדי במערכת הצבאית. "אני לא חושב שיקבלו החלטה לגייס חרדים לצבא, אבל גם אם נניח שיקבלו החלטה כזו, מה שיישאר לצבא לעסוק, זה לתפוס עריקים ולכלוא אותם. המשטרה הצבאית והאזרחית יצטרכו לעסוק בזה ויהיה מזה סיפור קשה מאוד. גם אחרי שיבצעו את המעצרים של כל הסרבנים וגם אם נניח שהארץ תשקוט ארבעים שנה מכל המהומות האלו, וזה לא יקרה, צה"ל לא מסוגל לקלוט כמות כזו של אנשים שיש בהם יחודיות מאוד גדולה. אני לא מדבר על הכיפות הסרוגות, שהם חבר'ה שהשתלבו מאוד בצבא. זה לא יקרה עם הציבור החרדי".
ד"ר לובין אומר בנחרצות, שגם בנושא גיוס בני הישיבות מתנהל תהליך דומה. "בהפגנה שהיתה במוצאי שבת, עלה לדבר ראש השב"כ לשעבר יובל דיסקין. הוא אמר: אנחנו מתקרבים למצב של חמישים אחוז שמשרתים בצבא. עומד שם ציבור ושומע את הדברים, הנה יש בעיה חמורה שחמישים אחוז לא משרתים, ולכן צריך לגייס מיד את החרדים.
אבל איפה המתמטיקה הפשוטה? הרי החרדים הם לכל היותר 15 אחוז באוכלוסיה, אז איך זה מסתדר עם המספרים שהוא אמר? זה ממש מצחיק. אנחנו נמצאים היום במצב, שכחמישים אחוז לא משרתים, ואם נכניס לזה את אלו שהתחילו שירות ולא סיימו אותו, כבר עברנו את החמישים אחוז. גם אם ניקח את כל החרדים שלא משרתים בגיל גיוס, נגיע לכל היותר לסדר גודל שבין ששת אלפים לשמונת אלפים, אבל זה לא החמישים אחוז שלא משרתים. הרוב הגדול שלא משרתים הוא לא מהציבור החרדי נקודה.
"צריך לדעת את האמת. הצבא שלנו הוא אכן פצפון. אחד הכתבים הבכירים שפרסם בשעתו כתבה על ההתארגנות שלנו, עופר שלח, לא יכול היה לפרסם את הנתונים המלאים, אבל כתב פיסקה, שהיא ממש לא מטאפורה אלא מדויק לגמרי. וכך הוא כתב; אם יאספו את כל מערך המילואים של צה"ל לכנס באצטדיון הלאומי ברמת גן, הוא לא ימלא את כל היציעים וזה מבלי לעמוד על הדשא. הוא נתן כאן את המספר למרות שהוא סודי. לא צריך להיות המומחה הגדול כדי לדעת ולהבין שהמצב שלנו כאן מסוכן. אנחנו שואגים שאגות גדולות, אבל אלו שאגות של עכבר. כשיש מלחמה בלבנון, כל צה"ל מושקע שם. יש מבצע ברצועת עזה, כל הצבא נמצא שם ואין לך חיילים לשמור על שום מקום. לכן אין ספק שצריך חיילים.
אבל אם נקח את כל מיליון הגברים היהודים שיש במדינה מגיל גיוס ועד גיל 45, הרי מתוך המספר הזה, פחות משליש משרת.
"מערך תקשורת הדואר של הצבא עומד על כרבע מיליון אנשים, מתוכם מעל יממה אחת של שירות בפועל, עושה רק מספר זעום של עשרות אלפי איש. נתניהו יכול לעשות כך או אחרת, אלו העובדות. איך זה קרה?
יש למשל קבוצה גדולה שהצבא ויתר עליה. נניח שהתיישן איזה כלי מלחמה, אז במקום לעשות הסבה לאותם אנשים, מחליט הצבא שזה עולה כסף וכך שוחררו ביד קלה הרבה מאוד אנשים.
יש עוד איזה סוג של השתמטות של בודדים, שמצטברים לתוך כל הפער הזה שבין הציבור החרדי לאותם חמישים אחוז שלא מתגייסים. היה פעם אחת התבטא ראש אכ"א האלוף אלעזר שטרן לפני פרישתו בענין הזה, וזרק את הדברים האלו לחלל האוויר, וכל הארץ געשה וסערה. כי הרי יש אג'נדות ולכן יש דברים שאסור לומר אותם.
"יש גימנסיות מכובדות ביותר במדינת ישראל, שכמות המשרתים בהן הוא אפסי. בעיקר מדובר בערים המרכזיות והמבוססות.
הם משתחררים עם אלף סעיפים ותתי סעיפים, לעומת גימנסיות בערי פיתוח ובישובים קהילתיים ששם זה עומד על תשעים אחוז גיוס. אם תיקח גימנסיה בצפון תל־אביב ותשווה אותה לגימנסיה באופקים או בנתיבות אז הפער הוא דרמטי וקיצוני. זה לא סוד, אבל פשוט לא מתאים לדבר על זה. על זה אסור לדבר. על החרדים מותר לדבר" ד"ר לובין אינו מצליח להבין את נסיונות הכפייה בכוח: "לחוקק חוקים מיוחדים? להכניס אנשים למאסר? כל הדברים האלו זה פשוט שטויות. אין לי שום ספק, שאלו שלא לומדים ורוצים לשרת הוא הרבה יותר גבוה מהמספר שהצבא מסוגל לקלוט".
לובין טוען, שמי שמכיר את המצב הביטחוני לאשורו, יודע ומבין היטב שהמצב אינו פשוט כלל ועיקר. "תראה איזה עליהום ואווירה תקשורתית יש היום כנגד החרדים. במקום לדבר מתכתשים.
אני עובד שעות רבות בחודש בשכונת ויז'ניץ וב'מעיני הישועה'. יש איזו בעיה להסתדר עם הציבור החרדי? הרי זה מצחיק לומר את זה. איזה אנשים יוצאים מן הכלל יש שם.
לכן קודם כל צריך לדבר. לבקש. גם לגופו של ענין, הבעיה המספרית האמיתית היא לא בויז'ניץ. לפחות שיבואו ויאמרו ביושר, כאן זה שליש ושם זה שני שליש של הבעיה. אם יש כאן מנהיגות אמיתית, שתצא לציבור ותאמר את האמת, שלפני שאנחנו באים בדרישות לחרדים, נבוא קודם בדרישות לעצמינו.
בוא נעשה חשבון נפש ונשים את האמת על השולחן. אבל כל הדברים האמיתיים האלו נעלמים מהתקשורת בהרף עין. לא בונים חברה ומדינה ומערכת יחסים בין ציבורים במדינה כ"כ מורכבת על יסודות שאין בהם התייחסות לאמת. זה פשוט לא עובד.
"גם אם מחר החרדים יתגייסו אז פתרנו שליש מהבעיה, אבל מה עם שני השלישים הנוספים? כאן אף אחד לא מוכן לגעת.
אין שום ספק שהרוב שלא משרת לא נמצא בצד החרדי. אין שום ספק בכך. אבל זה לא יבוא מתוך אילוץ וכפיה. גם ההתייחסות לחרדים בתחום התעסוקה דומה מאוד. אם תשאל אדם ברחוב או בישיבת סלון יגידו לך שהחרדים לא עובדים. אבל זה שטויות. אני לא רואה נהגי אוטובוס חרדים? אני לא רואה בעלי חנויות חרדים? שלא לדבר על חברות השמה. הרי כל מי שמכיר את התמונה מקרוב יודע שזה קשקוש אחד גדול".
באתר גלובוס.
...הוא התכוון למשתמטת מספר 1 של המדינה, בר רפאלי. קודם לכן קרא שטרן למשרד החוץ להימנע מלהשתמש ברפאלי בקמפיין פרסומי. משרד החוץ של ליברמן (!) לא ניאות.
נראה כי לנוכח הזוהר של הסלבריטאית, המוח של אנשים רבים מפסיק לתפקד. לו היו חושבים, יש סיכוי שהיו מבינים את הנזק, המוסרי והמעשי, של הפיכת משתמטת-העל למייצגת את דמות המדינה. לפיד יכול לצעוק אלף פעם שכולם יגויסו. זה לא יקרה כאשר המדינה מחבקת את האחת, הכי מוכרת, שלא התגייסה.
מה גם שההשתמטות של רפאלי לא הייתה רגילה. היא לא הצהירה על דתיות או משהו כזה. היא התחתנה בנישואים פיקטיביים. זו התנהגות בלתי מוסרית ובלתי חוקית לכאורה. היא נתנה וממשיכה לתת דוגמה למעריצי סלבריטאים לנהוג כמותה.
התנהגותה מהווה, לכן, הסתה לכאורה נגד עיקרון "גיוס לכל" של לפיד. במיוחד שכאשר רפאלי מתייחסת לנושא, היא עושה זאת בהתרסה אינפנטילית.
מאמר דעה
ד"ר חיים זיכרמן, יליד שנת 1979, היה חוקר בתכנית המחקר דת ומדינה, ובפרויקט החרדים במכון הישראלי לדמוקרטיה. נוסף על כך הוא עורך דין וחבר סגל בפקולטה למשפטים בקריה האקדמית אונו, שם הוא מרצה בקורס בדיני קניין ומרכז קורס זהות ישראלית. סיים את תפקידו במכון.
בצד זאת, הציבור הישראלי אינו מודע לשינוי הפוקד את הקהילה החרדית בשנים האחרונות. התהליכים החברתיים של הישראליזציה החרדית נמצאים בעיצומם: אלפי חרדים לומדים באקדמיה. אלפי בוגרים מנהלים קריירה במגוון נרחב של משרות מקצועיות.ואכן, שיעור התעסוקה של הגברים החרדים זינק ב-6% בתוך שלוש שנים. מאז שנת 2007, שבה החלו מסלולי גיוס החרדים (שח"ר ושירות אזרחי), צמח מספר המתגייסים פי שמונה (מ-305 מתגייסים בשנת 2007 ל-2,372 מתגייסים בשנת 2011). בשנה האחרונה עצר צה"ל את גיוס החרדים, משום שתקציבו לא עמד בהיקף הביקושים.
השינוי באורח החיים החרדי הוא כורח המציאות. הקהילה החרדית מבינה את הצורך ביצירת איזון סוציו-אקונומי. לראשונה זה שלושה עשורים מתפתח במהירות שבט "זבולון" חרדי, השומר על מאפייניו החרדיים בצד התערותו בחיי המעשה.
לראשונה עומדים פרנסי הציבור החרדי ומצהירים על תמיכתם במתגייסים החרדים. מזרזים את אלה שאינם לומדים לצאת אל שוק העבודה. מדובר בשינוי משמעותי, החודר ללב הקונצנזוס וההנהגה החרדית.
מדוע, אם כן, אנו כה להוטים להכניס אל תוך המשוואה המורכבת הזו ממילא גם את מנגנון הסנקציות? מדוע יש לחבל בשינוי העצום המתרחש מול עינינו? האם יש מי שסבור שניתן להגביר את קצב ההצטרפות בהשוואה לזה שהושג עד כה? האם צה"ל ושוק התעסוקה ערוכים לכך?
המלצותיו של חבר הכנסת יוחנן פלסנר על הקצבת מכסות ללומדי תורה ועל הטלת סנקציות אישיות ופליליות לא נידונו סביב שולחן הוועדה. הן המלצותיו האישיות. אין מחלוקת על התכלית: הגדלת השוויון בנטל ועידוד שילובם של החרדים ברשות הרבים הישראלית. יש מחלוקת גדולה על הדרך. אני סבור, יחד עם כל המומחים לחברה החרדית שהופיעו לפני הוועדה, כי כל רכיב של כפייה יסיג לאחור את ההישגים שנרכשו עד עתה.
פרופ' ידידיה שטרן
פרופסור ידידיה צ' שטרן מכהן כסגן נשיא למחקר כמדינה יהודית במכון הישראלי לדמוקרטיה ומנהל אקדמי בתכנית לזכויות אדם והיהדות (יחד עם פרופ' חנוך דגן ופרופ' שחר ליפשיץ). שטרן הוא פרופסור מן המניין בפקולטה למשפטים באוניברסיטת בר אילן והיה הדיקן בה (1994–1998). תחומי ההוראה והמחקר שלו הם דיני תאגידים, רכישת חברות, מימון חברות, משטר ומבנה בחברות, דת ומדינה, משפט והלכה ומשפט ציבורי.
החרדים, ברובם, מודעים לעומקו של הקושי. ניכרות התחלות חדשות המבטאות שינויי עומק: מעל 6,000 חרדים לומדים מקצוע במכללות ובמוסדות אקדמיים. קיים ביקוש עולה, גם אם מוגבל בהיקפו, לשירות צבאי או אזרחי. ניתן להצביע על היווצרות שכבה – דקה עדיין – של מעמד ביניים חרדי. אלו צעדים מהוססים, ראשוניים, שמסמנים כיוון של פתרון, אך עתידם רחוק מלהיות מובטח. הכוחות השמרניים בחברה החרדית חזקים ביותר ועיקר ההתמודדות עדיין לפנינו. על כל צוהר שנפתח כלפי העולם מופקד קנאי, שומר חומות, שמבקש לחותמו.
האתגר המהותי העומד בפני הנושאים ונותנים על עתיד ההסדר לקידום השוויון בנטל הוא עמידה עיקשת על שני עקרונות ברזל: האחד, קביעת הסדר שייצור שינוי היסטורי בשותפות בין החרדים ובין החברה הישראלית. מגמתו צריכה להיות גיוס חרדים לצבא (ולא לשירות האזרחי) בשיעור המתקרב לשיעור הגיוס הכללי באוכלוסייה. הגיוס חייב להיות בגיל צעיר דיו כדי לאפשר לחרדים להשתלב בטבעיות, לאחר השירות, בשוק הלימודים והעבודה בדומה לשאר האוכלוסייה. את השינוי יש לערוך בהדרגה, אך בתהליך מדיד שיתחיל מיידית. העיקרון השני הוא הימנעות משימוש בכוח הכופה של המדינה כנגד מי שלומד תורה כמשימת חיים, ונקיטה בכל האמצעים הנדרשים לשם שמירה על הזהות החרדית הייחודית של אלו שיבחרו להתגייס לצבא.
ניתן להשיג הסדר שעומד בשני העקרונות גם יחד. לשם כך יש לגבש מתווה זהיר שיקצה בדרך אחרת את המשאבים הכלכליים המועברים לחרדים כיום, כך שעולם הלימוד ייהנה מקופת המדינה אך ורק אם הוא מאפשר ומעודד את גיוסם של אלו שלאחר שגיבשו את זהותם החרדית - לא יאוחר מגיל 22 - מוכנים להשתלב בחברה הכללית. על המתווה לתת מענה ממשי וחותך לזעקת הקיפוח של הרוב המשרת כיום, תוך שהוא מכבד את הרגישות החרדית.
הגיעה העת לכריתת ברית היסטורית בין המתונים בשני המחנות. אסור להקשיב לשיח השנאה המתייג את החרדים כטפילים ונבערים, מצד אחד, ואת החילונים כשונאי דת ועוכרי היהדות, מצד שני. זה הזמן לפוליטיקה אחראית שרואה בגיוס החרדים, תוך התחשבות בציפור נפשם, שני צדדים חיוניים של אותה מטבע לאומית.
אייזק ניוטון והחרדים
מאמר דעה
וכאן אנו פוגשים באיזק ניוטון: החוק השלישי שניסח הוא חוק הפעולה והתגובה, על פיו גוף המפעיל כוח כלשהו על גוף אחר, ייתקל בתגובה של כוח נגדי שווה בעצמתו. חוקי התנועה שניסח ניוטון חלים, כמובן, על עצמים פיזיים, אך ניתן להיעזר בהם, בדרך השאלה, להבנת יחסי החרדים והמדינה.
כאשר בית המשפט, התקשורת והפוליטיקה מנסים להכריע את החרדים באמצעות פעולה כוחנית מידי, יש לצפות לתגובה כוחנית של סרבנות גורפת לשיתוף פעולה, שאת תחילתה אנו רואים. החרדים החדשים, כבודדים, שואפים להשכיל ולהתפרנס בכבוד, וכמוהם עשרות אלפים שמעוניינים לצאת ממעגל העוני המשפיל. אבל כאשר הם תופסים את הסביבה כעוינת ואת ההסדרים החדשים כהתקפה על הזהות החרדית, הם ממהרים "לסגור מדפים", לעטות שריון שמרני ולהתקפד פנימה אל החיק המוכר של הגטו.
על הכנסת להתעשת. אסור לה לוותר על השגת היעד של קידום השוויון בנטל, אך עליה לעשות זאת שלא באמצעות סנקציות פליליות, שנזקן גדול מתועלתן. חשוב לדרבן את מגמות השינוי בקהילה החרדית באמצעות הפעלת מנגנונים כלכליים ותוך שמירה על כבוד האדם החרדי וקהילתו. לא צריך להיות ניוטון כדי להבין זאת.
דוח המחקר נועד להציג נתונים עדכניים אודות תרומתו של הציבור החרדי לקהילה במסגרת התנדבותית ואת תרומתו למדינת ישראל. הממצאים מתייחסים לשיעורי ההתנדבות והמשרתים בצבא בקרב אוכלוסייה זו, ביחס לאוכלוסיה חילונית-מסורתית. המחקר מבוסס על נתוני הסקר החברתי לשנים 2002-2007 של הלמ"ס. מממצאי המחקר: חלק לא מבוטל מהגברים החרדים בגילאים מבוגרים יותר משרתים שירות צבאי כלשהו, לרוב שירות מקוצר וחלקי. על אף העובדה שישנם כיום מסגרות שירות צבאיות ואזרחיות ייעודיות וייחודיות לבני המגזר החרדי, טרם ניתן לראות שינוי משמעותי בקרב אוכלוסייה זו ביחס לנושא השירות הצבאי בישראל. עם זאת, רבים מהם עוסקים בפעילות התנדבותית כלשהי, בין אם בתוך הקהילה פנימה ובין אם לטובת כלל הציבור בישראל. כ- %36 מהחרדים עסקו בפעילות כזו בשלושת החודשים שקדמו לעריכת הסקר, בהשוואה ל-%13.6 בלבד מהחילונים-מסורתיים. שיעור התנדבות כה גבוה מעיד על כך החברה החרדית כחברה שערכי הנתינה והסיוע לזולת הם ערכים העומדים במרכז הווייתה.
הזכויות המוגנות בחוק יסוד: כבוד האדם וחירותו
חוק היסוד, על קיר בית המשפט העליון, בעברית ובערבית
לבו של חוק יסוד: כבוד האדם וחירותו עוסק, מטבע הדברים, בזכויות שעליהן הוא מגן. כפי שקובעת כותרתו של החוק, כל הזכויות הללו נגזרות מכבוד האדם וחירותו, כפי שהם מתפרשים לאור היותה של מדינת ישראל מדינה יהודית ודמוקרטית. זכויות אלה מפורטות בסעיפים אחדים:
סעיף 2: אין פוגעים בחייו, בגופו, או בכבודו של אדם באשר הוא אדם.
.jpg?id=18205693)
תזכו למצוות עם שפע ברכה והצלחה.