תענית י' בטבת ביום ו' הקרוב

וַיִּפֹּ֛ל עַל־צַוְּארֵ֥י בִנְיָֽמִן־אָחִ֖יו וַיֵּ֑בְךְּ וּבִ֨נְיָמִ֔ן בָּכָ֖ה עַל־צַוָּארָֽיו: בראשית פרק מה פסוק יד

יוסף בכה על שני מקדשות שעתידין להיות בחלקו של בנימין וסופן ליחרב.
ובנימן בכה - על משכן שילה שעתיד להיות בחלקו של יוסף ועתיד ליחרב 

קריאת התורה בתימנית פרשת ויגש

יח וַיִּגַּשׁ אֵלָיו יְהוּדָה, וַיֹּאמֶר בִּי אֲדֹנִי, יְדַבֶּר-נָא עַבְדְּךָ דָבָר בְּאָזְנֵי אֲדֹנִי, וְאַל-יִחַר אַפְּךָ בְּעַבְדֶּךָ: כִּי כָמוֹךָ, כְּפַרְעֹה. יט אֲדֹנִי שָׁאַל, אֶת-עֲבָדָיו לֵאמֹר: הֲיֵשׁ-לָכֶם אָב, אוֹ-אָח. כ וַנֹּאמֶר, אֶל-אֲדֹנִי, יֶשׁ-לָנוּ אָב זָקֵן, וְיֶלֶד זְקֻנִים קָטָן; וְאָחִיו מֵת, וַיִּוָּתֵר הוּא לְבַדּוֹ לְאִמּוֹ וְאָבִיו אֲהֵבוֹ. כא וַתֹּאמֶר, אֶל-עֲבָדֶיךָ, הוֹרִדֻהוּ, אֵלָי; וְאָשִׂימָה עֵינִי, עָלָיו. כב וַנֹּאמֶר, אֶל-אֲדֹנִי, לֹא-יוּכַל הַנַּעַר, לַעֲזֹב אֶת-אָבִיו: וְעָזַב אֶת-אָבִיו, וָמֵת. כג וַתֹּאמֶר, אֶל-עֲבָדֶיךָ, אִם-לֹא יֵרֵד אֲחִיכֶם הַקָּטֹן, אִתְּכֶם--לֹא תֹסִפוּן, לִרְאוֹת פָּנָי. כד וַיְהִי כִּי עָלִינוּ, אֶל-עַבְדְּךָ אָבִי; וַנַּגֶּד-לוֹ--אֵת, דִּבְרֵי אֲדֹנִי. כה וַיֹּאמֶר, אָבִינוּ: שֻׁבוּ, שִׁבְרוּ-לָנוּ מְעַט-אֹכֶל. כו וַנֹּאמֶר, לֹא נוּכַל לָרֶדֶת: אִם-יֵשׁ אָחִינוּ הַקָּטֹן אִתָּנוּ, וְיָרַדְנוּ--כִּי-לֹא נוּכַל לִרְאוֹת פְּנֵי הָאִישׁ, וְאָחִינוּ הַקָּטֹן אֵינֶנּוּ אִתָּנוּ.

עלונים על פרשת השבוע

צום עשרה בטבת

החטא גרם

שמונה מאות וחמישים שנה ישבו ישראל בארצם מיום שהכניסם יהושע לשם, כשנכנסו בנ"י לא"י, נכנסו לשבת בה ישיבת עולם שכך הבטיח הקב"ה, אולם הארץ אינה מקיימת עוברי עבירה שנאמר (ויקרא יח) "ולא תקיא הארץ אתכם" ובנ"י הרבו למעול מעל בה'' ועבדו עבודה זרה עד עלות חמת ה'' בעמו עד לאין מרפא.

עשרה בטבת - התחלת המצור

ויהי בשנה התשיעית למלכו של נבוכדנצר בעשור לחודש בא נבוכדנצר מלך בבל, הוא וכל חילו, על ירושלים ויחן עליה ויבן עליה מצור 3 שנים, ויחזק הרעב בעיר ולא היה לחם לכל הארץ ותבקע העיר בי"ז בתמוז, אמור מעתה התחלת הפורעניות בעשרה בטבת היתה, שבו התחיל המצור.

מלחמה עם הכשדים

כשבא אותו רשע עם המלכים לירושלים, חשבו ללכוד את העיר בזמן מועט, והקב"ה היה מחזק את אנשי ירושלים עד השנה השלישית למצור, אולי יחזרו האנשים בתשובה, והיו גבורים גדולים בירושלים והיו נלחמים עם הכשדים ומפילים מהם חללים רבים, והיה שם גבור אחד ושמו אביקא בן גברתי, כשהיו אנשי החיל מקלעים באבנים גדולות להפיל החומה, היה עומד בחומה ומקבלן בידו ומשליכן על בני החיל והורג מהם הרבה, עד שהתחיל לקבל אבנים גם ברגלו והיה מחזירן בהם והיה הורגם, אבל העון גרם ובאת הרוח והפילו מן החומה ומת, באותה שעה נבקעה ירושלים.

תענית לשם תיקון עוונות

התענית של עשרה בטבת נתקן לאבל ולצער על חרבן ביהמ"ק וגלות ישראל, לא הצער והאבל הם העיקר בתענית, כי דיה הצרה בשעתה, אלא עיקרה של התענית ותכליתה לעורר את הלבבות לפתוח דרכי תשובה, ויהיה זה זכרון למעשינו הרעים ומעשה אבותינו שהיה כמעשינו עתה, עד שגרם להם ולנו הצרות.

אמרו חכמינו "כל דור שאינו נבנה ביהמ"ק בימיו מעלין עליו כאילו הוא החריבו", לפי שיש בכוחו של כל דור ודור לעורר עליו רחמי שמים לגאול את ישראל מיד צר ולקבץ כל נדחיו לארצם ולבנות להם בית הבחירה, ובמה? בתשובה שלימה ובתיקון עונות הראשונים. וכל זמן שהישועה לא באה, סימן הוא זה שעדיין לא שבנו מחטאינו ואנו נמקים בעונותינו ומשהים את הקץ לבוא.

ולכן חייב כל איש ואיש לשים על לבו באותם הימים לפשפש במעשיו ולשוב בהם כי העיקר התענית כמו שכתוב באנשי נינוה "וירא ה'' את מעשיהם" - "וירא את שקם ואת תעניתם" לא נאמר, אלא "את מעשיהם" ואין התענית הכוונה אלא לתשובה.

על כן תלמידים היקרים שיחיו, שומה לבכם להשתפר בלימוד התורה ובהתנהגות בדרך ארץ בבית ולקדם את החברים בסבר פנים יפות.

יהי רצון שיקוים הפסוק ש"צום העשירי ייהפך לנו לששון ולשמחה ולמועדים טובים והאמת