בס"ד
פרשת ראה – הרב ברוך רוזנבלום שנת תשע"ד.
פרשת השבוע שנקרא בע"ה בשבת זו, פרשת ראה שנת תשע"ד.
היא פרשה שיש בה 55 מצוות – 17 מצוות עשה, ו-38 מצוות לא תעשה. היינו רוצים לעמוד על מצוה אחת, שיש בה גם 'עשה' וגם 'לא תעשה', וזו מצוות הצדקה.
אומרת התורה(טו, ז) כִּי יִהְיֶה בְךָ אֶבְיוֹן מֵאַחַד אַחֶיךָ בְּאַחַד שְׁעָרֶיךָ בְּאַרְצְךָ אֲשֶׁר ה' אֱלֹהֶיךָ נֹתֵן לָךְ לֹא תְאַמֵּץ אֶת לְבָבְךָ וְלֹא תִקְפֹּץ אֶת יָדְךָ מֵאָחִיךָ הָאֶבְיוֹן:(ח) כִּי פָתֹחַ תִּפְתַּח אֶת יָדְךָ לוֹ וְהַעֲבֵט תַּעֲבִיטֶנּוּ דֵּי מַחְסֹרוֹ אֲשֶׁר יֶחְסַר לוֹ:(ט) הִשָּׁמֶר לְךָ פֶּן יִהְיֶה דָבָר עִם לְבָבְךָ בְלִיַּעַל לֵאמֹר קָרְבָה שְׁנַת הַשֶּׁבַע שְׁנַת הַשְּׁמִטָּה וְרָעָה עֵינְךָ בְּאָחִיךָ הָאֶבְיוֹן וְלֹא תִתֵּן לוֹ וְקָרָא עָלֶיךָ אֶל ה' וְהָיָה בְךָ חֵטְא:(י) נָתוֹן תִּתֵּן לוֹ וְלֹא יֵרַע לְבָבְךָ בְּתִתְּךָ לוֹ כִּי בִּגְלַל הַדָּבָר הַזֶּה יְבָרֶכְךָ ה' אֱלֹהֶיךָ בְּכָל מַעֲשֶׂךָ וּבְכֹל מִשְׁלַח יָדֶךָ
אלו הפסוקים שעוסקים במצות הצדקה, ובהם אנחנו רוצים לעסוק היום בס"ד.
לפני שנתחיל לדבר במצות הצדקה, ברעיון שאנחנו רוצים לעסוק בו היום בס"ד, נקריא ארבע הלכות ברמב"ם.
אומר הרמב"ם(הלכות מתנות עניים, פרק י) - א. חַיָּבִין אָנוּ לְהִזָּהֵר בְּמִצְוַת צְדָקָה יוֹתֵר מִכָּל מִצְוֹת עֲשֵׂה. שֶׁהַצְּדָקָה סִימָן לַצַּדִּיק זֶרַע אַבְרָהָם אָבִינוּ שֶׁנֶּאֱמַר(בראשית יח-יט) 'כִּי יְדַעְתִּיו לְמַעַן אֲשֶׁר יְצַוֶּה אֶת בָּנָיו'(בראשית יח-יט) 'לַעֲשׂוֹת צְדָקָה'. וְאֵין כִּסֵּא יִשְׂרָאֵל מִתְכּוֹנֵן וְדַת הָאֱמֶת עוֹמֶדֶת אֶלָּא בִּצְדָקָה שֶׁנֶּאֱמַר(ישעיה נד-יד) 'בִּצְדָקָה תִּכּוֹנָנִי' הפטרה שנקרא בשבת זו 'עניה סוערה'. וְאֵין יִשְׂרָאֵל נִגְאָלִין אֶלָּא בִּצְדָקָה שֶׁנֶּאֱמַר(ישעיה א-כז) 'צִיּוֹן בְּמִשְׁפָּט תִּפָּדֶה וְשָׁבֶיהָ בִּצְדָקָה'
ב. לְעוֹלָם אֵין אָדָם מַעֲנִי מִן הַצְּדָקָה וְאֵין דָּבָר רַע וְלֹא הֶזֵּק נִגְלָל בִּשְׁבִיל הַצְּדָקָה שֶׁנֶּאֱמַר(ישעיה לב-יז) 'וְהָיָה מַעֲשֵׂה הַצְּדָקָה שָׁלוֹם.' כָּל הַמְרַחֵם מְרַחֲמִין עָלָיו שֶׁנֶּאֱמַר(דברים יג-יח) 'וְנָתַן לְךָ רַחֲמִים וְרִחַמְךָ וְהִרְבֶּךָ'. וְכָל מִי שֶׁהוּא אַכְזָרִי וְאֵינוֹ מְרַחֵם יֵשׁ לָחוּשׁ לְיַחֲסוֹ. שֶׁאֵין הָאַכְזָרִיּוּת מְצוּיָה אֶלָּא בְּעַכּוּ''ם שֶׁנֶּאֱמַר(ירמיה נ-מב) 'אַכְזָרִי הֵמָּה וְלֹא יְרַחֵמוּ'. וְכָל יִשְׂרָאֵל וְהַנִּלְוֶה עֲלֵיהֶם כְּאַחִים הֵם שֶׁנֶּאֱמַר(דברים יד-א) 'בָּנִים אַתֶּם לַה' אֱלֹהֵיכֶם' וְאִם לֹא יְרַחֵם הָאָח עַל הָאָח מִי יְרַחֵם עָלָיו. וּלְמִי עֲנִיֵּי יִשְׂרָאֵל נוֹשְׂאִין עֵינֵיהֶן. הֲלְעַכּוּ''ם שֶׁשּׂוֹנְאִין אוֹתָן וְרוֹדְפִים אַחֲרֵיהֶן. הָא אֵין עֵינֵיהֶן תְּלוּיוֹת אֶלָּא לַאֲחֵיהֶן.
ג. כָּל הַמַּעֲלִים עֵינָיו מִן הַצְּדָקָה הֲרֵי זֶה נִקְרָא בְּלִיַּעַל כְּמוֹ שֶׁנִּקְרָא עוֹבֵד עַכּוּ''ם בְּלִיַּעַל. וּבְעַכּוּ''ם הוּא אוֹמֵר(דברים יג-יד) 'יָצְאוּ אֲנָשִׁים בְּנֵי בְלִיַּעַל' וּבְמַעֲלִים עֵינָיו מִן הַצְּדָקָה הוּא אוֹמֵר(דברים טו-ט) 'הִשָּׁמֶר לְךָ פֶּן יִהְיֶה דָבָר עִם לְבָבְךָ בְלִיַּעַל'. וְנִקְרָא רָשָׁע שֶׁנֶּאֱמַר(משלי יב-י) 'וְרַחֲמֵי רְשָׁעִים אַכְזָרִי'. וְנִקְרָא חוֹטֵא שֶׁנֶּאֱמַר(דברים טו-ט) 'וְקָרָא עָלֶיךָ אֶל ה' וְהָיָה בְךָ חֵטְא'. וְהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא קָרוֹב לְשַׁוְעַת עֲנִיִּים שֶׁנֶּאֱמַר שַׁוְעַת עֲנִיִּים אַתָּה תִשְׁמַע. לְפִיכָךְ צָרִיךְ לְהִזָּהֵר בְּצַעֲקָתָם שֶׁהֲרֵי בְּרִית כְּרוּתָה לָהֶם שֶׁנֶּאֱמַר(שמות כב-כו) 'וְהָיָה כִּי יִצְעַק אֵלַי וְשָׁמַעְתִּי כִּי חַנּוּן אָנִי'.
ד. כָּל הַנּוֹתֵן צְדָקָה לְעָנִי בְּסֵבֶר פָּנִים רָעוֹת וּפָנָיו כְּבוּשׁוֹת בַּקַּרְקַע אֲפִלּוּ נָתַן לוֹ אֶלֶף זְהוּבִים אִבֵּד זְכוּתוֹ וְהִפְסִידָהּ. אֶלָּא נוֹתֵן לוֹ בְּסֵבֶר פָּנִים יָפוֹת וּבְשִׂמְחָה וּמִתְאוֹנֵן עִמּוֹ עַל צָרָתוֹ שֶׁנֶּאֱמַר(איוב ל-כה) 'אִם לֹא בָכִיתִי לִקְשֵׁה יוֹם עָגְמָה נַפְשִׁי לָאֶבְיוֹן'. וּמְדַבֵּר לוֹ דִּבְרֵי תַּחֲנוּנִים וְנִחוּמִים שֶׁנֶּאֱמַר(איוב כט-יג) 'וְלֵב אַלְמָנָה אַרְנִן'.
ה שָׁאַל הֶעָנִי מִמְּךָ וְאֵין בְּיָדְךָ כְּלוּם לִתֵּן לוֹ פַּיְּסֵהוּ בִּדְבָרִים. וְאָסוּר לִגְעֹר בְּעָנִי אוֹ לְהַגְבִּיהַּ קוֹלוֹ עָלָיו בִּצְעָקָה. מִפְּנֵי שֶׁלִּבּוֹ נִשְׁבָּר וְנִדְכֶּא וַהֲרֵי הוּא אוֹמֵר(תהילים נא-יט) 'לֵב נִשְׁבָּר וְנִדְכֶּה אֱלֹהִים לֹא תִבְזֶה'. וְאוֹמֵר(ישעיה נז-טו) 'לְהַחֲיוֹת רוּחַ שְׁפָלִים וּלְהַחֲיוֹת לֵב נִדְכָּאִים'. וְאוֹי לְמִי שֶׁהִכְלִים אֶת הֶעָנִי אוֹי לוֹ. אֶלָּא יִהְיֶה לוֹ כְּאָב בֵּין בְּרַחֲמִים בֵּין בִּדְבָרִים שֶׁנֶּאֱמַר(איוב כט-טז) 'אָב אָנֹכִי לָאֶבְיוֹנִים'.
אלו ההלכות הראשונות, בהלכות עניים, שהרמב"ם מביא מה אנחנו חייבים, במצוה הזאת של מצות צדקה.
הייתי רוצה לעמוד על עוד נקודה אחת, שקשורה גם היא, למצות הצדקה, במצוות"ששכח" אותם הרמב"ם.
מביא הרמב"ן במצוה י"ז, דבר נוסף שהוא פלא – אדם צריך להרגיש, בשעה שהוא מוציא את הכסף שלו מהכיס, שלא חסר לו כסף.
אדם שבא לבית הכנסת, יש לו בכיס 1000 ₪, בא אליו עני, הוא מבקש צדקה, הוא נותן לעני 200 ₪.
יפה, עכשיו הוא יודע, שהוא חוזר הביתה עם 800 ₪.
אומר הרמב"ן – אסור לו לחשוב ככה.
פלא מופלא.
נקרא את דברי הרמב"ן – שנמנע אנו גם כן, שלא ייחר בעיניו בתתו צדקה לעניים, ולא ייתן אותה להם בעין רעה, ונחשוב אותה מיעוט לנו, אלא יהיה זה בעיננו, שכר ותועלת ותוספת, לפי שהוא יתברך, ישלם לו בכפלי כפליים. והוא יתברך אומרו,(טו, י) נָתוֹן תִּתֵּן לוֹ וְלֹא יֵרַע לְבָבְךָ בְּתִתְּךָ לוֹ כִּי בִּגְלַל הַדָּבָר הַזֶּה יְבָרֶכְךָ ה' אֱלֹהֶיךָ בְּכָל מַעֲשֶׂךָ וּבְכֹל מִשְׁלַח יָדֶךָ.
אומר הרמב"ן – שלא תחשוב שיש לך פחות, שיתמעט לך הכסף. אתה צריך לחשוב, שיש לך יותר כסף ממה שהיה לך קודם.
באת מהבית עם אלף, נתת מאתיים לעני, תחשוב שיתרבה לך הכסף בכיס.
נו, איך בן-אדם יכל לחשוב כזאת מחשבה?
בא החפץ חיים באהבת חסד, ואומר לנו איך לעשות את זה – מצות הצדקה נקראת בשם זריעה. אנחנו אומרים כל בוקר ביוצר המאורות – 'זֹרע צדקות מצמיח ישועות'. אז צדקה נקראת בשם זריעה.
ישנו פסוק בספר הושע(י, יב) זִרְעוּ לָכֶם לִצְדָקָה קִצְרוּ לְפִי חֶסֶד נִירוּ לָכֶם נִיר וְעֵת לִדְרוֹשׁ אֶת ה' עַד יָבוֹא וְיֹרֶה צֶדֶק לָכֶם
אומר החפץ חיים – אדם משתוקק לזרוע שדהו, אף בשעת הזריעה, שהוא משליך את תבואתו לארץ, מכל מקום הוא בטוח, שיצמח לו לבסוף מאה פעמים ככה.
כך ישתוקק האיש לצדקה, וידע שבוודאי יברכהו ה', בעבור מצוה זו ויתווסף לו בנכסיו כפלי כפליים, עבור החיסרון המועט הזה, שהוא מחסר עכשיו מנכסיו, כמו שכתוב(טו, י) נָתוֹן תִּתֵּן לוֹ וְלֹא יֵרַע לְבָבְךָ בְּתִתְּךָ לוֹ כִּי בִּגְלַל הַדָּבָר הַזֶּה יְבָרֶכְךָ ה' אֱלֹהֶיךָ בְּכָל מַעֲשֶׂךָ וּבְכֹל מִשְׁלַח יָדֶךָ.
אומר החפץ חיים באהבת חסד, אדם יוצא אל השדה, עם שתי שקיות של גרעינים וחוזר עם שתי שקיות ריקות.
נו, עכשיו אין לו שום דבר.
האם החקלאי הזה אומר – תשמע, יצאתי עם שתי שקיות וחזרתי עם שקיות ריקות?!
הוא אומר לאשתו – יצאתי מהבית עם שתי שקיות מלאות, וחזרתי ב"ה עם שתי שקיות ריקות, אבל בע"ה, השקיות הריקות האלה שהחזרתי הביתה, אנחנו נחזיר עשרות שקים עם תבואה.
שואל החפץ חיים – איך הוא יכל להגיד את זה? הרי הוא חזר עם שקיות ריקות!
ואומר – זה הכוח שיש בצדקה!
הכוח הוא, שברגע שאדם לוקח את הכסף ונותן אותו לעני, כמו שהחקלאי בטוח, בשעה שהוא זורע את החיטים שלו, הוא יודע שמכאן תצא הרבה תבואה ותהיה לו ברכה בשדה, אותו דבר צריך האם לחשוב, בזמן שהוא נותן את הצדקה.
בא ספר חסידים(מצוה שכ"א) וכותב כך – הנותן צדקה לשם שמים, הקב"ה זורעה בגן-עדן. כמה תבואות יכל לקנות במהות הללו, וזורעם בגן-עדן, וצומחים בכל שנה ושנה, ומכניסים אותם לאוצר ונהנים מהם לעולם הבא, ומהם כל מיני מגדים, כמו שנאמר(ישעיה סא, יא) כִּי כָאָרֶץ תּוֹצִיא צִמְחָהּ וּכְגַנָּה זֵרוּעֶיהָ תַצְמִיחַ כֵּן אֲדֹנָי ה' יַצְמִיחַ צְדָקָה וּתְהִלָּה נֶגֶד כָּל הַגּוֹיִם.
רבותינו אומרים, כך מובא בכמה וכמה ספרים, שברגע שהאדם משקיע בצדקה, הקב"ה מכפיל לו את הרווחים.
המגיד מדובנה, ממשיל על זה משל מאוד נחמד – משל לאדם שהלך בדרך, ואיבד מאה שקלים.
טוב, מה לעשות, היה מאה שקל, שילכו לעניים ושלום על ישראל. הלוואי שימצא את זה נזקק, ויהיה לו ב"ה, מה לאכל.
למחרת הוא הולך לבית הכנסת, ומוצא מאתיים שקל, אז ב"ה הוא שמח. חזרו לו המאה שקל שאבדו לו אתמול, וגם מצא עכשיו מאה שקל נוספים.
אומר המגיד מדובנה – אבל בלב שלו, יש לו איזה מועקה – חבל שאיבדתי את המאה שקל, ככה היה לי עכשיו 300.
אז חסר לו המאה שקל הזה, נכון, הוא מודה לקב"ה"תודה ריבונו של עולם, אבל אם לא היית מאבד לי את המאה שקל הקודמים, אז היה לי עכשיו 300".
אומר המגיד מדובנה – זה נכון לגבי כסף, אבל מה קורה לאדם, שסחב על הכתפיים שלו שקים של חיטה, ותוך כדי הדרך, אחד השקים נקרע, והתחילו לצאת חיטים מתוך השק, ועד שהוא הגיע הביתה, הוא מוצא שעל הכתפיים שלו ישנם שלושה שקים, אבל לא מלאים. אז כמובן שהוא מצטער.
כעבור שלושה חודשים, עובר אותו אדם באותה דרך, ומוצא שכל הדרך זרועה חיטים. קצר אותם והביא אותם הביתה.
אומר המגיד מדובנה – כאן, אין לו מה להצטער, כי מה שנאבד לו, חזר חזרה באותה צורה, הוא לא היה צריך אפילו לטרוח בשביל זה, זה נזרע באדמה באופן טבעי, ויצא מזה תבואה.
זה הכוח של צדקה, שברגע שאתה נותן צדקה, זה מצמיח לבד. כמו החיטה שאתה שם אותה באדמה, הוא צומחת לבד, אותו דבר כוחה של צדקה.
ישנו ביאור על התפילה, באוצר התפילות(עץ יוסף, ענף יוסף) שכותב – זה מה שאנחנו אומרים בתפילה ''זורע צדקות מצמיח ישועות".
מביא הענף יוסף דברי מדרש(דברים רבה, פרשה ג) - רַבָּנִין אָמְרֵי מֶאֱמוּנָתוֹ שֶׁל בָּשָׂר וָדָם אַתְּ יוֹדֵעַ אֱמוּנָתוֹ שֶׁל הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, מַעֲשֶׂה בְּרַבִּי פִּינְחָס בֶּן יָאִיר שֶׁהָיָה דָּר בְּעִיר אַחַת בַּדָּרוֹם, וְהָלְכוּ אֲנָשִׁים לְהִתְפַּרְנֵס שָׁם, וְהָיוּ בְּיָדָן שְׁתֵּי סְאִין שֶׁל שְׂעוֹרִים וְהִפְקִידוּ אֶצְלוֹ וְשָׁכְחוּ אוֹתָן וְהָלְכוּ לָהֶן, וְהָיָה רַבִּי פִּינְחָס בֶּן יָאִיר זוֹרֵעַ אוֹתָן בְּכָל שָׁנָה וְעוֹשֶׂה אוֹתָן גֹּרֶן וְכוֹנְסָן, אַחַר שֶׁבַע שָׁנִים הָלְכוּ אוֹתָן הַחֲבֵרִים לְשָׁם, לִתְבֹּעַ אוֹתָן לִתֵּן לָהֶם, מִיָּד הִכִּיר אוֹתָן רַבִּי פִּינְחָס בֶּן יָאִיר, אָמַר לָהֶם בּוֹאוּ וּטְלוּ אוֹצְרוֹתֵיכֶם, הֲרֵי מֶאֱמוּנָתוֹ שֶׁל בָּשָׂר וָדָם אַתָּה יוֹדֵעַ אֱמוּנָתוֹ שֶׁל הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא
אתה נותן צדקה, והקב"ה זורע את זה כל הזמן, וזה מצמיח פירות ופרי פירות.
אם ר' פנחס בן-יאיר עשה את זה, לאותם שתי אנשים שהביאו לו שתי שקי חיטים, אז הקב"ה, שעליו נאמר"זורע צדקות", על אחת כמה וכמה, שאנחנו נבוא אחרי מאה ועשרים שנה, נראה כמה הצדקות שלנו עשו פירות.
אלה הדברים שכותב הספר ענף יוסף, לבאר את הדברים של"זורע צדקות מצמיח ישועות".
אני חושב, שכל מי שלקח פעם נושא, וניסה להקיף אותו, מצוות הצדקה מקיפה את כל הש"ס, כמו שהרמב"ם אומר, שהיא החשובה ביותר מכל מצוות 'עשה' שבתורה.
אין לך מצוה, שחז"ל מפליגים בשבח שלה, כמו מצות הצדקה. זה מתחיל בסוגיות שלמות במסכת בבא-בתרא.
מצות הצדקה מקרבת את הגאולה, כמו שנאמר(ישעיה נו, א) שִׁמְרוּ מִשְׁפָּט וַעֲשׂוּ צְדָקָה כִּי קְרוֹבָה יְשׁוּעָתִי לָבוֹא וְצִדְקָתִי לְהִגָּלוֹת.
הייתי רוצה לעמוד על נקודה אחת, שקשורה מצות הצדקה, בשתי פנים של מצות הצדקה.
האחת – סגולת הצדקה, לאריכות ימים ושנים של האדם.
השניה – הצלת האדם, מדינה של גיהינום, בזכות מצות הצדקה.
שני הסוגיות האלה נמצאות בגמרא(בבא בתרא י), והייתי רוצה לעמוד עליהם, בשתי מבטים, מנקודה מאוד מעניינת, שתכף נראה את המקור שלה, ומה בדיוק עושים בשמים, מה שכתוב שאדם ניצול מדינה של גיהינום, מאיזה דין בדיוק הוא ניצל, ואיפה זה כתוב.
דבר ראשון, בואו ונקרא את הדברים בפנים:
אומרים חז"ל בגמרא(מסכת בבא בתרא י, א) - א''ר חייא בר אבא רבי יוחנן(רמי) כתיב(משלי יא-ד) לא יועיל הון ביום עברה וצדקה תציל ממות וכתיב(משלי י-ב) לא יועילו אוצרות רשע וצדקה תציל ממות שתי צדקות הללו למה אחת שמצילתו ממיתה משונה ואחת שמצילתו מדינה של גיהנם.
נעמוד קודם כל על המובא בפרקי דרבי אליעזר(לא) - שלושה אוהבים יש לו לאדם בחייו, ואלו הן: בניו ובני ביתו, ממונו ומעשיו הטובים. בשעת פטירתו מן העולם הוא מכניס לבניו ולבני ביתו ואומר להם:"בבקשה מכם הצילוני מדין המוות הרע הזה", והן משיבין אותו ואומרים לו:"הלא שמעת שאין שלטון ביום המוות?". כשהוא רואה כך, מכניס את ממונו ואומר לו:"הרבה טרחתי עליך לילה ויום, בבקשה ממך, פדני מן המוות הזה והצילני". והוא משיבו:"והלא שמעת, לא יועיל ביום עברה". אח"כ מכניס מעשיו הטובים ואומר להם:"בואו והצילוני מן המוות הזה והתחזקו עמי ואל תניחוני לצאת מן העולם, שעדיין יש לכם תוחלת עלי אם אנצל". והם אומרים לו:"לך לשלום, עד שלא תלך לשם אנו מקדימים אותך, שנאמר והלך לפניך צדקך, וכבוד ה' יאספך".
* שואל הרד"ל, על מה שנאמר כאן הרבה טרחתי עליך לילה ויום – מאיפה אתה יודע שזה פרויקט של יומם ולילה?
הוא מביא פסוק, בספר קהלת(ה, יא) מְתוּקָה שְׁנַת הָעֹבֵד אִם מְעַט וְאִם הַרְבֵּה יֹאכֵל וְהַשָּׂבָע לֶעָשִׁיר אֵינֶנּוּ מַנִּיחַ לוֹ לִישׁוֹן.
מה זאת אומרת עד שלא תלך לשם אנו מקדימים אותך?
אומרים המפרשים שם – הכוונה שהם אומרים לו, אל תדאג, אנחנו הולכים, כביכל, לסדר לך פרוטקציה, להשאיר אותך בעולם הזה, כי אתה אומר שאתה רוצה להמשיך ולעשות מעשים טובים.
אנחנו נסייע בידך לעשות מעשים טובים – אנחנו נלך לפניך.
איפה נלך לפניך?
מביא הרד"ל מה שכתוב בילקוט שמעוני, אותו הדבר, מה שמופיע בפרקי דרבי אליעזר, ושם יש פסוק אחד, שלא מופיע כאן, בפרקי דרבי אליעזר – הם אומרים לו והלך לפניך צדקך, ואנחנו הולכים לפניך, הדא הוא דכתיב וצדקה תציל ממות.
אז הצדקה הולכת, ומדברת בשבילו בשמים, כדי להציל אותו מן המוות. כך כתוב בחז"ל בפרקי דרבי אליעזר.
בתנא דבי אליהו זוטא(פרק א, אות י"א) – במידה שאדם מודד, מודדים לו. אדם נותן צדקה בעולם הזה, ומתכוון שיחיה העני, אף הקב"ה מתכוון על הנותנה, שיחיה ולא ימות.
זאת אומרת, הנתינה הזאת, שהוא נותן לעני, כדי להציל אותו מן המוות, באותה מידה שאדם נותן, היא מאפשרת לאדם, לקבל אריכות ימים ושנים.
רבותי, חז"ל מביאים לנו עוד דבר. שם בגמרא(מסכת בבא בתרא) אומרים חז"ל- הצדקה לא מצילה רק מן המוות, אלא גם מדינה של גיהינום.
אומרים חז"ל – הקב"ה עשה עניים בעולם, כדי שאנחנו נינצל מדינה של גיהינום.
היה ר' מאיר אומר יש לבעל הדין להשיבך ולומר לך אם אלוהיהם אוהב עניים, למה אינו מפרנסם? אלא שנינצל אנו בהם, מדינה של גיהינום.
אנחנו רוצים להסביר, מה זה מציל מדינה של גיהינום, ומאיזה גיהינום ניצלים, בשעה שאדם נותן צדקה.
אמנם עכשיו זה תקופת בין הזמנים, זה לא הזמן שצריך לדבר על גיהינום. את זה צריך להתחיל לדבר בראש חודש אלול, אבל בכל אופן, נזכיר את ענין הגיהינום, בנקודה אחת.
ישנו פסוק, שאומרים אותו בכל בתי ישראל, בכל ליל שבת, כל בעל שר אותו לרעייתו – 'אשת חיל'.
הפיוט הזה אמנם כתוב בספר משלי, משמע, שכתב אותו שלמה המלך, אבל חז"ל אומרים, בפרשת 'חיי שרה', שזה ההספד שספד אברהם אבינו על שרה(מדרש תנחומא פרשת חיי שרה).
מי שיש לו את היכולת לקחת את המדרש, יש שם דברים נפלאים ביותר, אחד הדברים המופלאים שמופיעים שם, זה על הפסוק דָּרְשָׁה צֶמֶר וּפִשְׁתִּים - דָּרְשָׁה צֶמֶר וּפִשְׁתִּים בֵּין יִצְחָק לְיִשְׁמָעֵאל, שֶׁאָמְרָה, גָּרֵשׁ הָאָמָה הַזֹּאת וְאֶת בְּנָהּ.
אומר המפרש על התנחומא – אמר אברהם, אמרה לי שרה אמנו, הקב"ה לא מרשה ללבוש שתי חוטים של צמר ופשתים, לפי שהבל וקין הביאו קרבנות. הבל הביא מבכורות צאנו, שזה צמר, וקין הביא מפרי האדמה, שזה פשתן, וכיון שהבל הביא מבכורות צאנו וקרבנו התקבל, וקין הביא מפרי האדמה וקרבנו לא התקבל, הלך קין והרג את הבל.
הרציחה הראשונה בתורה, שהיתה בעולם, היתה בגין הענין של צמר ופשתים, אמר ה שרה אמנו – עתיד הקב"ה, שלא לאפשר לבישה של צמר ופשתים יחדיו, אף עפ"י ששעטנז נקרא בתורה בשם חוק, ללא הסבר, אבל אמרה שרה אמנו יש לזה הסבר, כי הקב"ה לא רוצה, שתתערב מנחת חוטא ומנחת זכאי.
אמר אברהם - אמרה שרה אמנו – אם הקב"ה לא רוצה שתתערבב מנחת חוטא ומנחת זכאי, איך אתה רוצה שיסתובבו שתיים ביחד, ישמעאל ויצחק?! לכן אמרה לי גָּרֵשׁ הָאָמָה הַזֹּאת וְאֶת בְּנָהּ.
לכן אמר הקב"ה לאברהם אבינו – כל מה שתאמר לך שרה, שמע בקולה, היא יודעת לגלות למה עתיד לצוות הקב"ה על מצות השעטנז, בגלל מה שקרה עם קין והבל.
אז אם מנחת חוטא ומנחת זכאי, אסור להם להתערב, אז על אחת כמה וכמה, שחוטא וזכאי, לא יתערבו ביחד.
הבאתי לכם את המדרש במלואו, למי שרוצה להתענג עוד יותר(עבדכם הנאמן ) J
וְאַבְרָהָם זָקֵן. זֶה שֶׁאָמַר הַכָּתוּב: אֵשֶׁת חַיִל עֲטֶרֶת בַּעְלָהּ(משלי יב, ד), זֶה אַבְרָהָם שֶׁהָיָה מְקוֹנֵן עַל שָׂרָה. מַה כְּתִיב לְמַעְלָה מִן הָעִנְיָן, וַתָּמָת שָׂרָה וְגוֹ'. הִתְחִיל אַבְרָהָם לִבְכּוֹת עָלֶיהָ וְלוֹמַר, אֵשֶׁת חַיִל מִי יִמְצָא. בָּטַח בָּהּ לֵב בַּעְלָהּ(משלי יב לא), אֵימָתַי? בְּשָׁעָה שֶׁאָמַר לָהּ: אִמְרִי נָא אֲחֹתִי אָתְּ. גְּמָלַתְהוּ טוֹב וְלֹא רָע כֹּל יְמֵי חַיֶּיהָ. דָּרְשָׁה צֶמֶר וּפִשְׁתִּים, בֵּין יִצְחָק לְיִשְׁמָעֵאל, שֶׁאָמְרָה, גָּרֵשׁ הָאָמָה הַזֹּאת וְאֶת בְּנָהּ. הָיְתָה כָּאֳנִיּוֹת סוֹחֵר, וַתֻּקַּח הָאִשָּׁה בֵּית פַּרְעֹה, וְעוֹד, וַיִּשְׁלַח אֲבִימֶלֶךְ. וַתָּקָם בְּעוֹד לַיְלָה, אֵימָתַי? וַיַּשְׁכֵּם אַבְרָהָם בַּבֹּקֶר. זָמְמָה שָׂדֶה וַתִּקָּחֵהוּ, זָמְמָה וְנָטְלָה שְׂדֵה הַמַּכְפֵּלָה וְשָׁם נִקְבְּרָה, שֶׁנֶּאֱמַר: וְאַחֲרֵי כֵן קָבַר אַבְרָהָם אֶת שָׂרָה. חָגְרָה בְעוֹז מָתְנֶיהָ, אֵימָתַי? כְּשֶׁבָּאוּ הַמַּלְאָכִים, שֶׁנֶּאֱמַר: וַיְמַהֵר אַבְרָהָם הָאֹהֱלָה אֶל שָׂרָה וְגוֹ'. טָעֲמָה כִּי טוֹב סַחְרָהּ, כְּשֶׁבָּאוּ עֲלֵיהֶם הַמְּלָכִים, דִּכְתִיב: וַיֵּחָלֵק עֲלֵיהֶם לַיְלָה. יָדֶיהָ שִׁלְּחָה בַכִּישׁוֹר, שֶׁהָיְתָה נוֹתֶנֶת מַאֲכָל לָעוֹבְרִים וְשָׁבִים. כַּפָּהּ פָּרְשָׂה לֶעָנִי, שֶׁהָיְתָה נוֹתֶנֶת צְדָקוֹת וּמַלְבֶּשֶׁת עֲרֻמִּים. לֹא תִירָא לְבֵיתָהּ מִשָּׁלֶג, מִגֵּיהִנָּם. לָמָּה? כִּי כָל בֵּיתָהּ לָבֻשׁ שָׁנִים, שְׁנַיִם, שַׁבָּת וּמִילָה. מַרְבַדִּים עָשְׂתָה לָּה, אֵלּוּ בִגְדֵי כְהֻנָּה. מִפְּרִי כַפֶּיהָ נָטְעָה כָּרֶם, זֶה יִשְׂרָאֵל, שֶׁנֶּאֱמַר: כִּי כֶרֶם ה' צְבָאוֹת בֵּית יִשְׂרָאֵל(ישעיה ה, ז). נוֹדָע בַשְּׁעָרִים בַּעְלָהּ, כְּשֶׁבִּקֵּשׁ מִבְּנֵי חֵת תְּנוּ לִי אֲחֻזַּת קֶבֶר. סָדִין עָשְׂתָה, זוֹ הַמִּילָה, שֶׁנֶּאֱמַר: סוֹד ה' לִירֵאָיו(תהלים כה, יד). עוֹז וְהָדָר לְבוּשָׁהּ, אֵלּוּ עַנְנֵי כָבוֹד שֶׁהָיוּ מַקִּיפִין אֶת הָאֹהֶל שֶׁלָּה. פִּיהָ פָּתְחָה בְחָכְמָה, אֵימָתַי? בְּשָׁעָה שֶׁאָמְרָה לוֹ: בֹּא נָא אֶל שִׁפְחָתִי(בראשית טז, ב). צוֹפִיָּה הֲלִיכוֹת בֵּיתָהּ, שֶׁבְּכָל יוֹם הָיְתָה מְצַפָּה אֵימָתַי יַחְזְרוּ הַמַּלְאָכִים שֶׁבִּשְּׂרוּהָ שׁוֹב אָשׁוּב אֵלֶיךָ(בראשית יח, י). קָמוּ בָנֶיהָ וַיְאַשְּׁרוּהָ, וַתֹּאמֶר מִי מִלֵּל לְאַבְרָהָם.(בראשית כא, ז). רַבּוֹת בָּנוֹת עָשׂוּ חָיִל, אֵלּוּ הָאֻמּוֹת. וְאַתְּ עָלִית עַל כֻּלָּנָה, שֶׁנֶּאֱמַר: הַבִּיטוּ אֶל אַבְרָהָם אֲבִיכֶם וְאֶל שָׂרָה תְּחוֹלֶלְכֶם(ישעיה נא, ב). תְּנוּ לָהּ מִפְּרִי יָדֶיהָ, שֶׁנֶּאֱמַר: וַיִּהְיוּ חַיֵּי שָׂרָה. וְכֵיוָן שֶׁמֵּתָה, קָפְצָה זִקְנָה עַל אַבְרָהָם. מַה כְּתִיב אַחֲרָיו? וְאַבְרָהָם זָקֵן. אָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, דַּיּוֹ לָעֶבֶד לִהְיוֹת כְּרַבּוֹ. וּכְתִיב: עֲטֶרֶת תִּפְאֶרֶת שֵׂיבָה(משלי טז, לא) מִי גָּרַם לְאַבְרָהָם כָּל הַכָּבוֹד הַזֶּה כְּשֶׁהָלַךְ בְּדֶרֶךְ צִדְקוּת, דִּכְתִיב: וְאַבְרָהָם זָקֵן. אָמַר לוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, דַּיּוֹ לָעֶבֶד לִהְיוֹת כְּרַבּוֹ. מָשָׁל לְמָה הַדָּבָר דּוֹמֶה? לְמֶלֶךְ שֶׁהָיָה לוֹ אוֹהֵב. אָמַר לוֹ לְאוֹהֲבוֹ, מָה אֶתֵּן לְךָ, כֶּסֶף וְזָהָב יֶשׁ לְךָ, עֲבָדִים וּשְׁפָחוֹת שָׂדוֹת וּכְרָמִים יֶשׁ לְךָ, אֶלָּא אֶתֵּן עֲטָרָה שֶׁבְּרֹאשִׁי וְאָשִׂים בְּרֹאשֶׁךָ. כָּךְ אָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְאַבְרָהָם, כֶּסֶף וְזָהָב הֲרֵי נָתַתִּי לְךָ, שֶׁנֶּאֱמַר: וְאַבְרָם כָּבֵד מְאֹד בַּמִּקְנֶה וְגוֹ'(בראשית יג, ב). אֶלָּא מָה אֶתֵּן לְךָ, עֲטָרָה שֶׁבְּרֹאשִׁי. שֶׁכְּשֶׁרָאָה דָּנִיֵּאל, אָמַר וּשְׂעַר רֵאשֵׁהּ כַּעֲמַר נְקֵא(דניאל ז, ט). וּכְתִיב: וְאַבְרָהָם זָקֵן בָּא בַּיָּמִים וְגוֹ'. כְּשֶׁמֵּתָה שָׂרָה, כָּתַב עָלָיו שֶׁבֵּרֲכוֹ. לָמָּה? שֶׁלֹּא יִהְיוּ בָאֵי עוֹלָם אוֹמְרִים: לֹא נִתְבָּרֵךְ אַבְרָהָם אֶלָּא מֵחֲמַת שָׂרָה, אֶלָּא הֲרֵינִי מְבָרְכוֹ אַחַר מִיתָתָהּ. לְכָךְ נֶאֱמַר: וַה' בֵּרַךְ אֶת אַבְרָהָם, לָמָּה, כִּי אֶחָד קְרָאתִיו וַאֲבָרְכֵהוּ(ישעיה נא, ב). וַה' בֵּרַךְ אֶת אַבְרָהָם בַּכֹּל, בִּזְכוּת מָה? בִּזְכוּת שֶׁהִפְרִישׁ מַעֲשֵׂר מִכֹּל, שֶׁנֶּאֱמַר: וַיִתֶּן לוֹ מַעֲשֵׂר מִכֹּל(בראשית יד, כ). לְכָךְ נֶאֱמַר: וַה' בֵּרַךְ אֶת אַבְרָהָם.
נחזור לדברי הרב.
מובא בפיוט-(משלי לא, כ) כַּפָּהּ פָּרְשָׂה לֶעָנִי וְיָדֶיהָ שִׁלְּחָה לָאֶבְיוֹן(כא) לֹא תִירָא לְבֵיתָהּ מִשָּׁלֶג כִּי כָל בֵּיתָהּ לָבֻשׁ שָׁנִים
לפני שאני יתחיל, אני אספר סיפור, שראיתי בשתי ספרים.
האחד מופיע באוצרות התורה, והשני מופיע בספר להתעדן באהבתך, שתיהם מביאים את אותו סיפור.
אחד מבית משפחת בריסק, הלך פעם לבית הקברות בבריסק, הוא סייר שם וראה שתי קברות סמוכים אחד לשני, שהיו של שני אחים ככל הנראה, והיה כתוב על אחד כַּפָּהּ פָּרְשָׂה לֶעָנִי ועל המצבה השניה היה כתוב וְיָדֶיהָ שִׁלְּחָה לָאֶבְיוֹן ומתחת לזה, היו כתובים שמות האנשים.
הלכו מיד לראש חברת קדישה, לשאול מה זו המצבה הזאת.
ראש חברת קדישה לא ידע בכלל שיש כזאת מצבה, אז הוא פתח את ספר חברת קדישה של בריסק, וניסה לחפש ולמצוא, של מי אלו הקברים האלה.
הוא פותח את הספר, וכך רשום – היו פעם שתי עשירים גדולים, שהחזיקו את כל בריסק, מבחינת כספי צדקה. כל מה שהיו צריכים, הם היו נותנים מהונם ביד נדיבה. אף פעם לא היו קשיים כלכליים בבריסק, כל זמן שהאנשים האלה היו שם.
לאחר תקופה מסוימת, רח"ל, התדרדר מצבם, והם הפכו להיות עניים מרודים, ולא היה להם מה לתת לצדקה.
באו אליהם עניים ואמרו להם, שזה שהם עניים מרודים, לא אומר ש"אנחנו צריכים להיכנס לקשיים" אתם צריכים לדאוג לנו!
החליטו שתי האנשים הללו, לתת את כל כלי החמדה שבביתם – תכשיטים, כלי כסף וכד', בקיצור, לא נשאר בבית כלום, את הכל הם נתנו.
הגיעו יום אחד שתי עניים, וביקשו אוכל.
- גם לנו אין אוכל, אנחנו יכולים רק להצטער איתכם ביחד.
אשתו של אחד הנדיבים, שמעה את בקשת העניים, ובאה לבעלה ואמרה לו, שהיו כשחיפשה בין הדברים, היא מצאה כפית אחת מזהב.
ביקש אותו עשיר לשעבר מאשתו, שתביא לו את הכפית מזהב, והוא ייתן להם את זה, כדי שימכרו את זה ומהכסף יאכלו לקנות אוכל לימים הקרובים.
עומדים שתי העניים בפתח, וכל אחד אומר"אני יותר עני ממך".
בקיצור, החליטו העשירים לשעבר, לחלק את הכפית לשתיים – את הידית יתנו לעני אחד, ואת הכפית עצמה יתנו לעני השני. וכך היה.
בבריסק החליטו לעשות יום תפילה עבורם, שמצבם ישוב כמו שהיה בתחילה, ובאמת כך היה.
בקיצור, הם נפטרו לבית עולמם, המעשה הזה, שהם חילקו את הכפית של זהב לשתיים, למרות שהם גם היו באותו זמן עניים מרודים, זה עשה כזה רעש בבריסק, עד שהחליטו שעל המצבה שלהם יהיה כתוב כַּפָּהּ פָּרְשָׂה לֶעָנִי הוא נתן את הכף, וְיָדֶיהָ שִׁלְּחָה לָאֶבְיוֹן הוא נתן את הידית, לכן היו שתי המצבות, ושני החלקים האלה.
בואו ונקרא דבר נפלא, שמצאתי ברש"י, בספר משלי.
כותב רש"י- לא תירא לביתה משלג. שדנין בו הרשעים מאש לשלג.
בשמיים יש שני גיהינום, אחד של אש ואחד של שלג, ואומרים לא תירא לביתה משלג – מהשלג, אין לך ממה לפחד, למה?
כִּי כָל-בֵּיתָהּ לָבֻשׁ שָׁנִֽים.
אומר רש"י - לבוש שנים. ברית דם מילה, דבר אחר - מלובשים בכפל נתן תתן(דברים טו) פתוח תפתח העניק תעניק כל אלו מצילין אותן משלג גיהנם, כך הוא נדרש בתנחומא.
אדם שנותן ב- בכפל נתן תתן(דברים טו) פתוח תפתח, העניק תעניק, אין לו מה לפחד מגיהינום של שלג, ככה כותב רש"י.
אומר רש"י לעיין בתנחומא, אז הלכתי לעיין בתנחומא, בפרשת השבוע.
אומר המדרש תנחומא(פרשת ראה, אות יג) - עַשֵּׂר תְּעַשֵּׂר. זֶה שֶׁאָמַר הַכָּתוּב: לֹא תִּירָא לְבֵיתָהּ מִשָּׁלֶג כִּי כָּל בֵּיתָהּ לָבוּשׁ שָׁנִים(משלי לא, כא). חִזְקִיָּה אָמַר, מִשְׁפַּט רְשָׁעִים בַּגֵּיהִנָּם שְׁנֵים עָשָׂר חֳדָשִׁים. שִׁשָּׁה חֲדָשִׁים בַּחַמָּה, וְשִׁשָּׁה חֲדָשִׁים בַּצִּנָּה. בַּתְּחִלָּה, הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מַכְנִיסָן בַּחַמָּה, וְהֵן אוֹמְרִים: זוֹ הִיא גֵּיהִנָּם שֶׁל הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא. וְאַחֲרֵי כֵן מוֹצִיאָן לַשֶּׁלֶג, וְהֵן אוֹמְרִים: זוֹ הִיא צִנָּתוֹ שֶׁל הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא. בַּתְּחִלָּה הֵן אוֹמְרִים הֲוָה, וּלְבַסּוֹף הֵן אוֹמְרִים וַי, הוּא שֶׁדָּוִד אוֹמֵר, וַיַּעֲלֵנִי מִבּוֹר שָׁאוֹן מִטִּיט הַיָּוֵן(תהלים מ, ג), מִמָּקוֹם שֶׁאוֹמְרִים וַי וַי. וְהֵיכָן הֵן מַשְׁלִימִין עַצְמָן, רַבִּי יְהוּדָה בַּר רַבִּי אוֹמֵר, בַּשֶּׁלֶג. הָדָא הוּא דִּכְתִיב: בִּפְרֹשׂ שַׁדַּי מְלָכִים בָּהּ תַּשְׁלֵג בְּצַלְמוֹן(שם סח, טו). הַשֶּׁלֶג הוּא צַלְמָוֶת שֶׁלָּהֶן. יָכֹל אַף לְיִשְׂרָאֵל. תַּלְמוּד לוֹמַר: כִּי כָל בֵּיתָהּ לָבוּשׁ שָׁנִים(משלי לא, כא). שְׁנַיִם, שְׁנַיִם, מִלָּה פְּרִיעָה, צִיצִית תְּפִלִּין, הַעֲנֵק תַּעֲנִיק, נָתֹן תִּתֵּן, פָּתֹחַ תִּפְתַּח, עַשֵּׂר תְּעַשֵּׂר. לְפִיכָךְ מֹשֶׁה מַזְהִיר אֶת יִשְׂרָאֵל, עַשֵּׂר תְּעַשֵּׂר.
יוצא, שההצלה של עם ישראל, כמו שכתוב כאן. אומרת הגמרא במסכת בבא-בתרא, שאדם ניצל מדינה של גיהינום, מדבר איתנו המדרש ואומר, איזה גיהינום?
לא הכוונה גיהינום של אש, אלא הכוונה לגיהינום של השלג.
למה דוקא גיהינום של שלג ולא של אש?
מסביר העץ יוסף במקום – אדם המבטל מצוות 'עשה', הוא קפוא. אדם שעובר על 'לא תעשה', גופו חם לעבור את העבירה.
לכן אדם שעובר על מצות 'לא תעשה', נישרף באש של גיהינום, ואדם שמבטל מצות 'עשה', הוא מתקרר בשלג.
ממילא, ברגע שאדם פותח את ידו, הוא נותן לעני, אז הוא מקיים מצות עשה, אז הוא לא קפוא כמו שלג, אז הוא ניצל, זה מה שכתוב כאן כִּי כָּל בֵּיתָהּ לָבוּשׁ שָׁנִים. אל תקרא שָׁנִים אלא שניים. הוא ניצל באמצעות נתֹן תיתן, פתֹח תפתח..
רבותי, הייתי רוצה ללכת לעוד נקודה אחת:
שלמה המלך אומר לנו בספר משלי וּצְדָקָה תַּצִּיל מִמָּוֶת – לצדקה יש כוח, להציל את האדם מן המוות.
מה פירוש הדבר, שצדקה מצילה ממוות? אולי נקרא את הגאון מוילנה, בספר משלי, על הפסוק הזה.
אומר הגאון מוילנה – לא די שהיא טובה בעצם, אלא מועילה יותר מכל דבר, שתציל אותו מהמוות, ואין לך בעולם, דבר מועיל יותר מזה.
בא הספר אור משה, ומסביר עם זה, דבר נפלא ביותר.
אומר הספר אור משה – הגמרא(מסכת נדרים ) אומרת, ששלושה חשובים כמת – עני, מי שאין לו ילדים ועיוור.
אומר דוד המלך – ריבונו של עולם(תהילים קיח, יז) לֹא אָמוּת כִּי אֶחְיֶה וַאֲסַפֵּר מַעֲשֵׂי יָהּ.
בדר"כ, בן-אדם שהוא לא מת, אז הוא חי. אז מה זה לֹא אָמוּת כִּי אֶחְיֶה? אם לֹא אָמוּת אז אתה חי...
אומר הספר אור משה – ישנם שתי אפשרויות, יש אפשרות שאדם יחיה, אבל הוא נחשב כמת. זאת אומרת, הוא חי, הוא מהלך על שתיים, אבל הוא מת. מי זה?
אומרת הגמרא(מסכת נדרים) – עני, מי שאין לו ילדים ועיוור.
אומר דוד המלך לֹא אָמוּת - ריבונו של עולם אני לא רוצה למות, אבל לא רק שאני לא רוצה למות, אני רוצה לחיות! בלא למות כי לחיות, יש שני דברים.
דבר ראשון – לחיות חיים, כלומר לנשום. אבל יש מושג של אדם, שהוא נושם והולך על רגליו, ונחשב כמת.
אומר דוד המלך לֹא אָמוּת כִּי אֶחְיֶה וַאֲסַפֵּר מַעֲשֵׂי יָהּ.
אומרים המפרשים – לכן במילה וּצְדָקָה תַּצִּיל מִמָּוֶת מופיע לך פעמיים מוות:
פעם אחת - וּצְדָקָה תַּצִּיל מִמָּוֶת.
פעם שנייה - וּצְדָקָה תַּצִּיל מִמָּוֶת – ר"ת מות, יש לך שני סוגי מוות, כי ישנם שתי סוגי מיתות.
המיתה האחת, זה מוות ממש, שאדם מסתלק מהעולם, זה כוח הצדקה להציל אותך, והדבר השני, הוא מציל אותך מן העוני, כי הרמב"ם כותב, שאין אדם מעני מן הצדקה, אז מצות הצדקה מצילה את האדם, לא רק מן המוות, אלא מצילה אותו מדבר נוסף – גם מעוני, שנקרא מוות.
לכן אומר הרמב"ם – לעולם אין האדם מעני מן הצדקה. שלא תחשוש לרגע אחד, שנתת צדקה, שתהיה ממנה עני.
זה כוחה של צדקה, במבט נוסף.
אם אלה הדברים בס"ד, בואו נקרא קטע מדברי הזוהר בפרשת עקב, לפני שניכנס לנושא נוסף:
כותב הזוהר הקדוש(פרשת עקב, עמוד רע"ג, ב) - וּבְּגִין כָּךְ(משלי י) וּצְדָקָה תַּצִּיל מִמָּוֶת. דְּעָנִי חָשׁוּב כַּמֵּת, וְאִיהוּ מְחַיֶּה לֵיהּ, אוּף הָכִי קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא מְחַיֶּה לֵיהּ. כמו שהעני נחשב כמת, ואתה מחיה אותו, במידה כנגד מידה, הקב"ה מחיה גם אותך.
רבותי, הייתי רוצה ללכת לעוד נקודה אחת, וממנה לבאר ממש, נקודה שקשורה אלינו, היות ובע"ה בשבוע הבא, נהיה כבר אחרי ראש חודש אלול, והשבת הקרובה היא שבת מברכין, ראש חודש אלול. כולנו מבקשים מהקב"ה בקשה, כְּדַלִּים וּכְרָשִׁים דָּפַקְנוּ דְּלָתֶיךָ, כך אנחנו מבקשים מהקב"ה בימי הסליחות.
הייתי רוצה ממש, לעמוד על נקודה אחת של הקדמה, למצוות הצדקה, כהכנה ליום הדין:
בספר שבילי פינחס, הוא שואל שאלה – למה התורה כל הזמן מדברת במצוות הצדקה, לפתוח את הידיים?
(דברים טו, יא) פָּתֹחַ תִּפְתַּח אֶת יָדְךָ לְאָחִיךָ לַעֲנִיֶּךָ וּלְאֶבְיֹנְךָ בְּאַרְצֶךָ,(ז) וְלֹא תִקְפֹּץ אֶת יָדְךָ מֵאָחִיךָ הָאֶבְיוֹן...
כשהתורה כותבת(ויקרא כג, מ) וּלְקַחְתֶּם לָכֶם בַּיּוֹם הָרִאשׁוֹן פְּרִי עֵץ הָדָר, התורה לא כותבת וּלְקַחְתֶּם לָכֶם בידיים
כל אחד מבין, שאם כתוב וּלְקַחְתֶּם לָכֶם, אז זה בידיים. כתוב להשיב את האבדה, אז זה ברור לכולם שאתה מחזיר אותה בידיים.
למה כאן כתוב פָּתֹחַ תִּפְתַּח אֶת יָדְךָ לְאָחִיךָ..? למה צריך להדגיש את הידיים?
אז אני שמעתי פעם את התשובה הזאת, מהרב גלינסקי זצ"ל, והוא אמר שהדורות היום השתנו – פעם היו נותנים צדקה עם היד, ונשיקה לספר תורה עם הפה. היום השתנו הדברים – צדקה נותנים בפה וספר תורה מנשקים עם היד.
לכן אומרת התורה - פָּתֹחַ תִּפְתַּח אֶת יָדְךָ – תיתן עם היד ולא עם הפה. ככה שמעתי מפי הרב גלינסקי זצ"ל.
מה שנוגע אלינו, זה שאלתו של הספר שבילי פינחס, ששואל – למה כתוב פָּתֹחַ תִּפְתַּח אֶת יָדְךָ?
האמת היא, זו לא שאלה שלו, זו שאלה של הגאון מוילנה, ששואל – למה כתוב פָּתֹחַ תִּפְתַּח אֶת יָדְךָ?
כותב הגאון מוילנה – מה שכתוב בתורה(טו, ח)... דֵּי מַחְסֹרוֹ אֲשֶׁר יֶחְסַר לוֹ – החיסרון של עני אחד, זה לא החיסרון של עני שני, ולכן ועדות הצדקה, שיושבים ודנים כל משפחה כדי לתת לה צדקה, הם יודעים מה היה המצב המשפחתי של האדם הזה, לפני שהוא ירד מנכסיו, ועפ"י זה, הם נותנים את הצדקה.
אומר הגאון מוילנה – כשידיו של האדם קמוצות, אז כל האצבעות מסתימות אותו דבר, אין שינוי באצבעות.
מתי אתה רואה שינוי באצבעות? כשאדם פותח את היד שלו, אז רואים שיש הבדל באצבעות.
אומר הגאון מוילנה - פָּתֹחַ תִּפְתַּח אֶת יָדְךָ - כשאתה נותן צדקה, תסתכל! לא לכל אחד נותנים אותו דבר. המצב של העני הזה, לא דומה למצב של העני האחר, לכן אומרת התורה פָּתֹחַ תִּפְתַּח אֶת יָדְךָ.
מביא הספר שבילי פינחס דברי זוהר(תיקוני זוהר, הקדמה ב) על הפסוק(משלי ל, כא) תַּחַת שָׁלוֹשׁ רָגְזָה אֶרֶץ וְתַחַת אַרְבַּע לֹא תוּכַל שְׂאֵת:(כב) תַּחַת עֶבֶד כִּי יִמְלוֹךְ וְנָבָל כִּי יִשְׂבַּע לָחֶם:(כג) תַּחַת שְׂנוּאָה כִּי תִבָּעֵל וְשִׁפְחָה כִּי תִירַשׁ גְּבִרְתָּהּ
שואל הזוהר – מה פירוש הדבר וְנָבָל כִּי יִשְׂבַּע לָחֶם?
אומר הזוהר הקדוש – הכוונה היא לקמצן- וְאוּף הָכִי אִיהִי רָגְזָא יַתִּיר עַל נָבָל כִּי יִשְׂבַּע לָחֶם(שם), דְּאִתְּמַר בֵּיהּ(שם ט ו) לְכוּ לַחֲמוּ בְלַחְמִי, דְּאִיהוּ קַמְצָן נָבָל בְּמָמוֹנֵיהּ נָבָל שְׁמֵיהּ, דְּלַאו אִיהוּ נָדִיב וְלַאו אִיהוּ מִזַּרְעָא דַאֲבָהָן דְּאִתְּמַר עֲלַיְהוּ(תהלים מז י) נְדִיבֵי עַמִּים נֶאֱסָפוּ, דְּהָא קַמְצָן אִיהוּ עָנִי הַדַּעַת, בָּתַר דְּלָא עָבִיד טִיבוּ לְמָארֵי תוֹרָה לְמֶהֱוֵי מַחֲזִיק בִּידַיְיהוּ, וְאוֹרַיְיתָא בְּלָא פִקּוּדַיָּא לַאו אִיהִי תּוֹרַת יהו''ה.
תרגום - וְאַף כָּךְ הִיא רוֹגֶזֶת יוֹתֵר עַל נָבָל כִּי יִשְׂבַּע לָחֶם, שֶׁנֶּאֱמַר בּוֹ לְכוּ לַחֲמוּ בְלַחְמִי, שֶׁהוּא קַמְּצָן, נָבָל בְּמָמוֹנוֹ נָבָל שְׁמוֹ, שֶׁאֵינוֹ נָדִיב וְאֵינוֹ מִזֶּרַע הָאָבוֹת, שֶׁנֶּאֱמַר עֲלֵיהֶם נְדִיבֵי עַמִּים נֶאֱסָפוּ, שֶׁהֲרֵי קַמְּצָן הוּא עֲנִי הַדַּעַת, אַחַר שֶׁלֹּא עוֹשֶׂה חֶסֶד לְבַעֲלֵי תוֹרָה לִהְיוֹת מַחֲזִיק בִּידֵיהֶם, וְתוֹרָה לְלֹא מִצְווֹת אֵינָהּ תּוֹרַת יהו''ה
אומר הזוהר, אדם שמתקמצן, לא שאין לו, אמרנו שאם אין לו, לפחות יפייס אותו בדברים(רמב"ם), מדובר על אדם שיש לו.
עובר העני...
- לך תעבוד י'פרזיט!!!
אתם יודעים, זה לשונם של הקמצנים.
- גם אני הייתי במצב שלך, ולכן אני עובד!!!!
לכן אומר לנו שלמה המלך – נבל – מי שידיו קמוצות.
מביא הרב גלינסקי זצ"ל בספרו"והגדת", סיפור, על שני קמצנים, שאחד אמר לשני – תשמע, אנחנו אין לנו חיים, לא בעולם הזה, ולא בעולם הבא.
- למה אתה אומר ככה? שאל אותו הקמצן השני...
- כי אין לנו חיים. אנחנו קונים ירקות, רק ביום שישי בשעה ארבע, לפני שסוגרים את החנות. אז אם תגיד, שלא היה לנו כסף, אני מבין, אבל יש לנו כסף! אנחנו פשוט קמצנים! זו מחלה!
- נו בסדר, שמעתי אותך. ומה יש בעולם הבא?
- עולם הבא?! תראה, אין לנו זכויות... כתוב בגמרא במסכת בבא-בתרא, שהצדקה מצילה מן המוות ומדינה של גיהינום, אז גם עולם הבא אין לנו, כי אנחנו פשוט נישרף בגיהינום.
- תירגע, הכל בסדר גמור, אמר לו הקמצן השני, נכון. אנחנו קמצנים, קונים ירקות בזול, יושבים בחשמל מוחלש, ומזגן נדלק ונכבה, אבל כשאתה מקבל מכתב מהבנק, ואתה רואה את יתרת הזכות שלך, אתה מבסוט לא?!
אין כמו ההרגשה הזאת, שאתה רואה את יתרת הזכות שלך בבנק! זה מכהה את כל הקשיים!
ההנאה הזאת עולה על כולם!
- בסדר גמור, אבל מה תעשה בעולם הבא?
- עם זה פתרתי את הבעיה, אני נדרתי נדר.
- איזה נדר?
- שאני לא נותן את היד שלי לאף אחד. מי שאומר לי 'שלום עליכם', אני מהנהן לו רק עם הראש. אדם בא, ורוצה לתת לי משהו, אני אומר לו 'תשים על השולחן'. לא נותן יד לאף אחד!
ככה, אם עני יבוא לבקש צדקה, ואני לא נותן מיד ליד, אז אני יבוא לשמים ויגיד – ריבונו של עולם, אני נדרתי נדר, אז גם ענין הצדקה נכנסת בנדר.
- זה אתה אומר, אמר לו הקמצן השני, מי אמר לך שבשמים יקבלו את זה?!
- נחכה ונראה. מי שיפטר ראשון, יבוא לשני בחלום ויגיד לו מה הוא קיבל בשמים.
חלפה חצי שנה, כותב הרב גלינסקי, והסתלק הקמצן הראשון לבית עולמו.
שבוע, שבועיים, חודש,הוא מגיע לקמצן השני בחלום. כל פניו שחורות כשולי קדירה.
- אהה, לא קיבלו את הטענה שלך, אהה??
- דוקא כן קיבלו את הטענה שלי, אבל היתה לי טעות אחת, עליה אני משלם ובאתי להזהיר אותך.
- מה קרה?
- באתי לשמים, טענתי את הטענה שלי, ואמרתי שנדרתי נדר, שאני לא פותח את היד לאף אחד, וקיבלו את הטענה שלי!
רק הראו לי סרט, שלפני שש שנים, הייתי בחוף שרטון, רחצתי בים, ופתאום התחילה סערה, ועמדתי לטבוע והתחלתי לצעוק ה-צ-י-ל-ו.
אחד ראה אותי וצעק לי תן ת'יד!! ונתתי לו את היד, והוא הוציא אותי מהמים.
שאלו בשמים – הרי נדרת נדר שלא תיתן יד לאף אחד!
אמרתי להם – רבותי, זה היה פיקוח נפש, מה אתם רוצים שלא הייתי נותן והייתי מת?!
- נו וקיבלו את הטענה הזאת?
- קיבלו אותה, אבל אמרו לי – כבר אמר שלמה המלך – וצדקה תציל ממוות. כמו שאתה נותן יד למי שמציל אותך מהמוות, גם הצדקה מצילה ממוות.
אם כששמה, אתה הלכת למות ונתת יד למישהו, גם בצדקה היית צריך להוציא את היד!
על זה לא היה לי מה לענות, ועל זה חטפתי!
- נו, אתה רואה שהטענה לא התקבלה???
- הטענה התקבלה, אבל אני מציע לך, תנדור נדר, שאתה לא הולך לים! J כך כותב הרב גלינסקי בספרו.
שואל הספר שבילי פינחס – למה התורה כותבת בכל הקשור לצדקה, את ענין היד?
הוא מביא תשובה נפלאה, בשם הרב יוסף צרפתי(יד יוסף, פרשת השבוע, דרוש שני) – המדרש(קהלת רבה, פרשה ה, אות יד) תָּנֵי בְּשֵׁם רַבִּי מֵאִיר, כְּשֶׁאָדָם בָּא לָעוֹלָם יָדָיו הֵן קְפוּצוֹת, כְּלוֹמַר כָּל הָעוֹלָם כֻּלּוֹ שֶׁלִּי הוּא, אֲנִי נוֹחֲלוֹ. וּכְשֶׁהוּא נִפְטַר מִן הָעוֹלָם יָדָיו הֵן פְּשׁוּטוֹת, כְּלוֹמַר לֹא נָחַלְתִּי מִן הָעוֹלָם הַזֶּה כְּלוּם, שֶׁכֵּן שְׁלֹמֹה אוֹמֵר: כַּאֲשֶׁר יָצָא מִבֶּטֶן אִמּוֹ עָרוֹם יָשׁוּב לָלֶכֶת כְּשֶׁבָּא וּמְאוּמָה וגו'.
אומר הקב"ה לאדם - לֹא תְאַמֵּץ אֶת לְבָבְךָ וְלֹא תִקְפֹּץ אֶת יָדְךָ מֵאָחִיךָ הָאֶבְיוֹן – אל תחזיק את ידיך סגורות, הרי בסוף אתה תצא מפה, ואם תצא מפה, הידיים שלך יפתחו לבד. אז פה תפתח אותם לבד, כשידך עוד חמות, לפני שהם יפתחו בשעה שהם יהיו קרות, אז אל תהיה טיפש, אל תהיה כמו אותו תינוק, שמחזיק את ידיו קמוצות ובסוף דיו נפתחות.
אומר ר' יוסף צרפתי – לכן אומרת התורה פָתֹחַ תִּפְתַּח אֶת יָדְךָ לוֹ – תפתח את הידיים. באת לעולם, הידיים שלך היו קמוצות, תפתח אותם, כי לבסוף הם יפתחו גם ללא רצונך.
אם אלה הדברים בס"ד, נוכל להבין דבר נפלא ביותר:
רבותי, מצות צדקה, זו המצוה של חודש אלול. אולי הייתי מגדיר אותה, המצוה של 40 יום.
כולנו נצעק בע"ה, בראש השנה וביום הכיפורים – תשובה ותפילה וצדקה מעבירים את רע הגזרה.
מה פתאום אנשי כנסת הגדולה תיקנו דוקא את שלושת הדברים האלה?
התשובה לכך – כי זאת גמרא(מסכת ראש השנה טז) שאומרת – ארבעה דברים מקרעים גזר דינו של אדם, ובין הדברים שכתובים שם, זה צדקה.
למי שמכוון את כוונות האר"י, בברכת מקדש ישראל וראשי חודשים, בכל חודש בחודשו, יש כוונה אחרת כידוע לכולם.
הכוונה של חודש אלול היא – וצדקה תהיה לנו כי...
אומר שם האר"י הקדוש - וצדקה תהיה לנו כי סופי תיבות של שם הוויה. לומר לך, שהענין של החודש הזה, הוא מצות הצדקה.
הרמב"ם(הלכות תשובה) כותב,שצריך להרבות בצדקה.
ונשאלת השאלה – מה יש בצדקה הזאת, שהיא חלק מדרכי התשובה שהרמב"ם כותב?
כשהרמב"ם מדבר על עשרת ימי תשובה, הוא כותב – נהגו להרבות בצדקה ובמעשים טובים בעשרת ימי תשובה, שבין ראש השנה ליום הכיפורים.
הרמב"ם לא כותב שנהגו להרבות בהנחת תפילין או באיזה שהיא מצוה אחרת, הוא כותב, שנהגו להרבות בצדקה ובמעשים טובים.
הרמב"ם שם את הדגש במצות הצדקה, והשאלה היא – מה יש במצוות הצדקה?
בקצרה ממש:
המשך חכמה(פרשת אמור) אומר – בתוך פרשת המועדות שבפרשה, מופיע מצות הפסח, אחר כך מצות העומר וחג השבועות, ולאחר שהתורה גומרת עם חג השבועות, עוברת לבחודש השביעי, מופיע בתורה מצות לקט ופאה.
שואל המשך חכמה – מה זה נכנס כאן? למה אחרי שהתורה מדברת איתנו על פרשת המועדות, פתאום התורה כותבת לנו על מצות הלקט והפאה?
(ויקרא יט, ט) וּבְקֻצְרְכֶם אֶת קְצִיר אַרְצְכֶם לֹא תְכַלֶּה פְּאַת שָׂדְךָ לִקְצֹר וְלֶקֶט קְצִירְךָ לֹא תְלַקֵּט:(י) וְכַרְמְךָ לֹא תְעוֹלֵל וּפֶרֶט כַּרְמְךָ לֹא תְלַקֵּט לֶעָנִי וְלַגֵּר תַּעֲזֹב אֹתָם אֲנִי ה' אֱלֹהֵיכֶם מה זה שייך לפרשת המועדות?
אומר המשך חכמה – עיין מה שכתב בויקרא-רבה, פרשת אמור -(ירמיה ל, יא):כִּי אֶעֱשֶׂה כָלָה בְּכָל הַגּוֹיִם אֲשֶׁר הִדַּחְתִּיךָ שָׁמָּה, אֻמּוֹת הָעוֹלָם שֶׁהֵן מְכַלִּין אֶת שְׂדוֹתֵיהֶן אֶעֱשֶׂה כָלָה,(ירמיה ל, יא): וְאוֹתָךְ לֹא אֶעֱשֶׂה כָלָה, אֲבָל יִשְׂרָאֵל שֶׁאֵין מְכַלִּים שְׂדוֹתֵיהֶם כְּמָה דְאַתְּ אָמַר(ויקרא כג, כב): לֹא תְכַלֶּה פְּאַת שָׂדְךָ, לֹא אֶעֱשֶׂה כָלָה.
אומר המשך חכמה – בראש השנה כל באי עולם, עוברים לפני הקב"ה, זה כולל לא רק את היהודים אלא גם את הגויים. כולם נידונים, גם המדינות – איזה לחרב איזה לרעב... לפי מה שכתוב – יִשְׁפּוֹט תֵּבֵל בְּצֶדֶק וְעַמִּים בְּמֵישָׁרִים.
הקב"ה יושב בדין, על כל אומות העולם.
ממשיך המשך חכמה ואומר – אם היו שואלים אותי, באיזה זמן לקבוע את ראש השנה, הייתי אומר בפסח. למה?
בתקופה ההיא, רוב העבודה היתה חקלאות. אם ככה, בחורף אין לחקלאים עבודה, כי יורדים גשמים, זה לא זמן של עבודה. זורעים בקיץ, או בתחילת החורף, ומחכים לחורף, שירד גשם. אז מה עושים החקלאים חמישה חודשים?
אומר המשך חכמה – הגויים מתהוללים, והיהודים יושבים ולומדים תורה.
כל החגים של הגויים זה בחורף, בקיץ אין להם חגים.
הקב"ה רצה לתת בכל חודש מחודשי הקיץ מועד.
היהודים, בקיץ עובדים בשדות – קוצרים, בוצרים, מסיק זיתים, כל עבודות השדה. גם הגויים עסוקים בשדות.
אומר המשך חכמה – בחורף, הגויים מתהוללים ועוברים עברות, והיהודים בחורף, יושבים ועוסקים בתורה. מגיע הקיץ, לא היהודים יש להם זמן, כי עוסקים בשדות, ולא הגויים אין להם זמן, כי עוסקים בשדות.
אז אם היו שואלים אותי, מתי לעשות ראש השנה, הייתי אומר בחג הפסח, כי אחרי שחצי שנה, עסקו היהודים בתורה, ואחרי שהגויים חצי שנה התהוללו, שהקב"ה ישווה את אומות העולם, מול ישראל, הקב"ה יראה וּמִי כְעַמְךָ יִשְׂרָאֵל גּוֹי אֶחָד בָּאָרֶץ.
אבל הקב"ה קבע שראש השנה יהיה בא' בתשרי – באחד לחודש השביעי.
אז איך עם ישראל ינצל מהדין?
אומר הקב"ה – תשאיר בשדה לקט ופאה. מה יהיה איתם?
אומר המשך חכמה – במתנות כהונה, יש רשות לבעלים לקבוע, מי מקבל את המתנות כהונה, אבל בפאה ולקט, אתה לא יכל לקבוע מי ייקח, ברגע שאתה עוזב את הפאה ולקט בשדה, כולם יכולים לבוא לקחת.
אבל יכל לבוא בן-אדם שלא צריך!
זה לא עסק שלך! מי שרוצה לבוא לקחת, לוקח!
אומר המשך חכמה – זו ההצלה הכי גדולה שיש ליהודי, לקראת יום הדין.
אם בן אדם בודק למי הוא נותן את הצדקה, או את המעשרות, אומר הקב"ה – אהה, אתה בודק למי אתה נותן?! גם אני אבדוק למי אני נותן! אני אכנס לבדוק, אם באמת מגיע לך או לא.
בזה שאתה לא בודק מי לוקח מהשדה, זה נותן לך זכויות ביום הדין! אני גם לא אבדוק אצלך, אם מגיע לך או לא.
כשם שאתה נותן לכולם ולא בודק, כך אני גם ינהג איתך, מידה כנגד מידה!
לכן, אומר המשך חכמה – לפני שמגיע ראש השנה, מצוה התורה על מצות לקט ופאה, לומר לך, תשאיר בשדה, כי ברגע שאתה לא בודק למי אתה נותן, כך גם אני לא אבדוק, כשאתה תבוא לבקש. אתה נותן לכולם, גם אני אתן לכולם!
מביא הפרדס יוסף ליקוטי רמ"ל – ראש השנה הוא יום בריאת האדם, שנאמר"זה היום תחילת מעשיך, זיכרון ליום ראשון".
ראש השנה היה ביום ו' בשבוע, העולם נברא בכ"ה באלול. מה היה סדר בריאת האדם?
מופיע בר"ן, מסכת ראש השנה, מופיע במדרש פרשת אמור, מופיע בגמרא בסנהדרין - בְּשָׁעָה רִאשׁוֹנָה עָלָה בַּמַּחֲשָׁבָה, בַּשְּׁנִיָּה נִתְיָעֵץ עִם מַלְאֲכֵי הַשָּׁרֵת, בַּשְּׁלִישִׁית כִּנֵּס עֲפָרוֹ, בָּרְבִיעִית גִּבְּלוֹ, בַּחֲמִישִׁית רִקְּמוֹ, בַּשִּׁשִּׁית עֲשָׂאוֹ גֹּלֶם, בַּשְּׁבִיעִית נָפַח בּוֹ נְשָׁמָה, בַּשְּׁמִינִית הִכְנִיסוֹ לַגָּן, בַּתְּשִׁיעִית נִצְטַוָּה, בָּעֲשִׂירִית עָבַר, בְּאַחַת עֶשְׂרֵה נִדּוֹן, בִּשְׁתֵּים עֶשְׂרֵה יָצָא בְּדִימוּס. אָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְאָדָם, זֶה סִימָן לְבָנֶיךָ כְּשֵׁם שֶׁעָמַדְתָּ לְפָנַי בַּדִּין הַיּוֹם הַזֶּה וְיָצָאתָ בְּדִימוּס, כָּךְ עֲתִידִין בָּנֶיךָ לַעֲמֹד לְפָנַי בַּדִּין בְּיוֹם זֶה וְיוֹצְאִין לְפָנַי בְּדִימוּס, אֵימָתַי בַּחֹדֶשׁ הַשְּׁבִיעִי בְּאֶחָד לַחֹדֶשׁ.
רבותי, בְּשָׁעָה רִאשׁוֹנָה עָלָה בַּמַּחֲשָׁבָה, בַּשְּׁנִיָּה נִתְיָעֵץ עִם מַלְאֲכֵי הַשָּׁרֵת אם מי הוא נתיעץ?
אומר המדרש(בראשית רבה, פרשה ט) - אָמַר רַבִּי סִימוֹן, בְּשָׁעָה שֶׁבָּא הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לִבְרֹאת אֶת אָדָם הָרִאשׁוֹן, נַעֲשׂוּ מַלְאֲכֵי הַשָּׁרֵת כִּתִּים כִּתִּים, וַחֲבוּרוֹת חֲבוּרוֹת, מֵהֶם אוֹמְרִים אַל יִבָּרֵא, וּמֵהֶם אוֹמְרִים יִבָּרֵא, הֲדָא הוּא דִכְתִיב(תהלים פה, יא): חֶסֶד וֶאֱמֶת נִפְגָּשׁוּ צֶדֶק וְשָׁלוֹם נָשָׁקוּ. חֶסֶד אוֹמֵר יִבָּרֵא, שֶׁהוּא גּוֹמֵל חֲסָדִים. וֶאֱמֶת אוֹמֵר אַל יִבָּרֵא, שֶׁכֻּלּוֹ שְׁקָרִים. צֶדֶק אוֹמֵר יִבָּרֵא, שֶׁהוּא עוֹשֶׂה צְדָקוֹת. שָׁלוֹם אוֹמֵר אַל יִבָּרֵא, דְּכוּלֵיהּ קְטָטָה. מֶה עָשָׂה הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא נָטַל אֱמֶת וְהִשְׁלִיכוֹ לָאָרֶץ, הֲדָא הוּא דִכְתִיב(דניאל ח, יב): וְתַשְׁלֵךְ אֱמֶת אַרְצָה, אָמְרוּ מַלְאֲכֵי הַשָּׁרֵת לִפְנֵי הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, רִבּוֹן הָעוֹלָמִים מָה אַתָּה מְבַזֶּה תַּכְסִיס אַלְטִיכְסְיָה שֶׁלָּךְ, תַּעֲלֶה אֱמֶת מִן הָאָרֶץ, הֲדָא הוּא דִכְתִיב(תהלים פה, יב): אֱמֶת מֵאֶרֶץ תִּצְמָח
יוצא, שהאדם נברא לבסוף בזכות הצדקה וחסד.
אם כך יוצא, שבראש השנה, הוא היום שבו נברא האדם, בזכות מה?
בזכות צדקה וחסד.
אם אלה המצוות שבזכותם נברא האדם, לכן חודש אלול שמהווה הכנה, לקראת היום הזה, היום בו נברא האדם, אז האדם צריך להגביר את הענין של צדקה וחסד!
אומר ר' משה לב ססובר – בו ותראה פסוק בתהילים(קיח, כב) אֶבֶן מָאֲסוּ הַבּוֹנִים הָיְתָה לְרֹאשׁ פִּנָּה.
אֶבֶן – ראשי תיבות נעשה אדם בצלמנו.
שואלים חז"ל – מה זה 'נעשה אדם'? אעשה אדם!
אלא, אמר הקב"ה למלאכי השרת – בואו ונעשה אדם. התייעץ איתם ביחד.
הַבּוֹנִים אלו המלאכים, שלא רצו שהאדם יברא.
אז מה פתאום נברא האדם?
שואל דוד המלך - אֶבֶן מָאֲסוּ הַבּוֹנִים הָיְתָה לְרֹאשׁ פִּנָּה – איך היא נהיתה לראש?
בראש השנה הקב"ה ברא את האדם, והמלאכים אמרו לו, לא לברוא את האדם מָה אֱנוֹשׁ כִּי תִזְכְּרֶנּוּ וּבֶן אָדָם כִּי תִפְקְדֶנּוּ – הוא הרי יחטא לך!
אז מה קרה לבסוף, שהקב"ה ברא את האדם?
אומר הליקוטי רמ"ל – אתה יודע למה הוא נברא בסוף? בגלל פִּנָּה – זה ראשי התיבות של שלושת המצוות שכתובות בפרשה שלנו - פָתֹחַ תִּפְתַּח, נָתֹן תִּתֵּן, הַעֲבֵט תַּעֲבִיטֶנּוּ.
פָתֹחַ תִּפְתַּח, נָתֹן תִּתֵּן אלו מצוות הצדקה, והַעֲבֵט תַּעֲבִיטֶנּוּ. זה מצוות חסד.
בזכות צדקה וחסד נברא האדם.
אומר דוד המלך – אבן? נעשה אדם בצלמנו?! איך יכל להיות? מָאֲסוּ הַבּוֹנִים הרי המלאכים לא רצו, אז איך היתה, ועוד בראש השנה?!
התשובה היא פִּנָּה – בזכות פָתֹחַ תִּפְתַּח, נָתֹן תִּתֵּן, הַעֲבֵט תַּעֲבִיטֶנּוּ, זכינו להיברא בעולם הזה.
יזכנו הקב"ה, שבזכות מצות הצדקה, נגיע לגאולה השלמה, ונזכה בע"ה בקרוב, לשמוע קול שופרו של משיח צדקנו במהרה בימנו אמן ואמן!!!
.jpg?id=18205693)
תזכו למצוות עם שפע ברכה והצלחה.