פרשת השבוע שנקרא בע"ה בשבת זו, פרשת מטות. היא הראשונה שנקרא בע"ה, בשלושת השבועות. השנה, כיון שהיא שנה מעוברת, אז יש לנו שלושה פרשות – מטות, מסעי ודברים.
שלושת הפרשות שנקרא אותם, במהלך שלושת השבועות. אנחנו רוצים לעמוד על דברי הטור(סימן תכ"ח) בקטע האחרון – מבראשית ועד י"ז בתמוז, מפטירין מעין הפרשיות דומה בדומה. משם ואילך, לפי הזמן ולפי המאורע.
אומר הטור, שפרשת בראשית ועד י"ז בתמוז, צריכים לחפש את הקשר, שבין הפרשה לבין ההפטרה. מי"ז בתמוז ועד סוף השנה, אין קשר בין הפרשה להפטרה. למה?
כי אנחנו מתחילים ג' דְּפֻרְעֲנוּתָא, ז' דְּנֶחֲמָתָא, תַּרְתֵּי דְּתִיּוּבְתָא – יש לנו עכשיו סדר של הפטרות – ג' של פורענות, ז' של נחמה, ושתיים של תשובה. ג' דְּפֻרְעֲנוּתָא, זה דש"ח = דִּבְרֵי יִרְמְיָהוּ בפרשת פינחס. פרשת פינחס היא בדר"כ הראשונה שקוראים בשלושת השבועות, כשהשנה איננה מעוברת, אבל היות והשנה היא שנה מעוברת, אנחנו קוראים את ִּבְרֵי יִרְמְיָהוּ, בפרשת מטות. שִׁמְעוּ דְּבַר ה' לפרשת מטות, הכוונה כשהם מחוברים. אבל כשהם לא מחוברים, כמו השנה, יקראו את זה בע"ה, בפרשת מסעי. חֲזוֹן יְשַׁעְיָהוּ בשבת שלפני ט' באב. שֶׁבַע דְּנֶחֲמָתָא זה נו"ע ארק"ש – נַחֲמוּ לפרשת ואתחנן וַתֹּאמֶר צִיּוֹן לפרשת עקב עֲנִיָּה סוֹעֲרָה לפרשת ראה אָנֹכִי לפרשת שופטים רָנִּי עֲקָרָה לפרשת כי-תצא קוּמִי אוֹרִי לפרשת כי-תבוא שׂוֹשׂ אָשִׂישׂ לפרשת ניצבים.
אז בעצם, מה שהוא בא לומר לנו, שמהפרשה הזאת, עד לראש השנה, יש לנו עשר שבתות.
משם ואילך יש לנו תַּרְתֵּי דְּתִיּוּבְתָא – האחד זה צום גדליה והשני בשבת שובה - שׁוּבָה יִשְׂרָאֵל עַד יְהוָה אֱלֹהֶיךָ כִּי כָשַׁלְתָּ בַּעֲוֹנֶֽךָ
ממילא יש לנו את הסדר של הפרשיות. עשר שבתות יש לנו, עד לראש השנה ג' דְּפֻרְעֲנוּתָא, שֶׁבַע דְּנֶחֲמָתָא, ולאחר ראש השנה, יש לנו תַּרְתֵּי דְּתִיּוּבְתָא – צום גדליה, את ההפטרה של הצום, וחוץ מזה, את ההפטרה של שׁוּבָה יִשְׂרָאֵל.
אנחנו נעמוד היום על שורה אחת בהפטרה, וננסה לבאר אותה. ההפטרה, מי ששם לב, מחולקת לשלושה חלקים בראשו של האדם, על זה ההפטרות מדברות.
ההפטרה הראשונה מדברת על כוח הדיבור – על הפה. והשנה, שיוצאת ההפטרה הזאת, בפרשת מטות, זה מסתדר טוב מאוד, כי פרשת מטות מדברת על ענייני נדרים, וענייני נדרים זה קדושת הפה, אז דברי ירמיהו עם ענין המטות, מתחבר לשניהם ביחד.
ההפטרה הבאה, שנקרא בע"ה בשבת הבאה היא – שמעו דבר ה'. זה ענין של שמיעה, וחלק האוזניים.
ההפטרה הבאה, שנקרא בע"ה היא – חזון, זה הפטרה של ענין הראיה.
יש לנו כאן שלושה איברים, מתוך האיברים שנמצאים בתוך גופו של האדם.
יש לך את ענין הדיבור וכוח הפה, שזה חור אחד. לאחר מכן יש לך את ענין השמיעה, אלו שני חורים, ולאחר מכן את ענין הראיה, שגם כן, שתי חורים. אלו החורים מתוך השבעה חורים שיש לאדם בראשו, על חמישה מהם עוסקים, בהפטרות של השבתות הקרובות.
בני עדות אשכנז, זו הפטרה הראשונה שקוראים אותו בשבת זו – דברי ירמיהו.
בני עדות ספרד, זה כבר פעם שניה שהם חוזרים על ההפטרה הזאת. איפה?
בפרשת שמות, קוראים האשכנזים את ההפטרה הַבָּאִים יַשְׁרֵשׁ יַעֲקֹב. בני עדות ספרד את דברי ירמיהו בן חלקיהו, הם בעצם חוזרים עליה פעם נוספת, זה המנהג של בני עדות המזרח, לקרוא את ההפטרה הזאת גם בשמות.
ההפטרה של הַבָּאִים יַשְׁרֵשׁ יַעֲקֹב, היא הפטרה שלכאורה, מתאימה לענין של פרשת שמות וְאֵלֶּה שְׁמוֹת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל הַבָּאִים מִצְרָיְמָהאֵת יַעֲקֹב אִישׁ וּבֵיתוֹ בָּאוּ, והנביא אומר הַבָּאִים יַשְׁרֵשׁ יַעֲקֹב, אז ממילא אותם שבאו, באו מההשרשה של יעקב אבינו.
מה פתאום קוראים את ההפטרה של דברי ירמיהו בן חלקיהו, מה זה קשור לפרשת שמות? בהגהת הלבוש, הוא כותב דבר יפה – כשהקב"ה מתיל על ירמיהו הנביא, ללכת להתנבאות על ישראל, הוא אומר לקב"ה שהוא לא מתאים - וָאֹמַר אֲהָהּ אֲדֹנָי ה' הִנֵּה לֹא יָדַעְתִּי דַּבֵּר כִּי נַעַר אָנֹכִי, לכן הוא אומר אני לא רוצה לקבל את השליחות הזאת, כי אני לא מתאים, אני נער, ואין לי יכולת להוכיח את עם ישראל. וַיֹּאמֶר ה' אֵלַי אַל תֹּאמַר נַעַר אָנֹכִי כִּי עַל כָּל אֲשֶׁר אֶשְׁלָחֲךָ תֵּלֵךְ וְאֵת כָּל אֲשֶׁר אֲצַוְּךָ תְּדַבֵּר
לכן אומר הלבוש, שהפרשה הזאת קשורה לפרשת שמות, כי גם משה רבינו, בתחילת השליחות שלו אמר – למה אתה שולח אותי שְׁלַח נָא בְּיַד תִּשְׁלָח תשלח כל אחד אחר. לכן בני עדות המזרח אומרים את ההפטרה הזאת, בכלל החיבור הזה. אנחנו רק רוצים לעסוק בנקודה אחת בהפטרה, הקב"ה שואל אותו בתחילת הנבואה –(א, יא) וַיְהִי דְבַר ה' אֵלַי לֵאמֹר מָה אַתָּה רֹאֶה יִרְמְיָהוּ וָאֹמַר מַקֵּל שָׁקֵד אֲנִי רֹאֶה(יב) וַיֹּאמֶר ה' אֵלַי הֵיטַבְתָּ לִרְאוֹת כִּי שֹׁקֵד אֲנִי עַל דְּבָרִי לַעֲשֹׂתוֹ(יג) וַיְהִי דְבַר ה' אֵלַי שֵׁנִית לֵאמֹר מָה אַתָּה רֹאֶה וָאֹמַר סִיר נָפוּחַ אֲנִי רֹאֶה וּפָנָיו מִפְּנֵי צָפוֹנָה(יד) וַיֹּאמֶר ה' אֵלָי מִצָּפוֹן תִּפָּתַח הָרָעָה עַל כָּל יֹשְׁבֵי הָאָרֶץ
אני לא רוצה להיכנס לדברים, אבל מי שקצת מבין בתורת הקבלה, זה אחד המקורות לדברי הנבואה, שבאים או בקו ישר או בקו עגול.
דברים שאני רואה שכולם מדברים עליהם, איפה שאתה פותח בספרים שמדברים בקבלה, על הפטרה, ישנה נבואה של מקל שקד, שזו נבואה שהולכת בקו אחד ארוך, ויש נבואה שהולכת בתורת העיגול, שהיא סיר נפוח, לכן אם תראו, שנבואה באה בקו ישר, הכוונה היא למקל שקד, ואם תראו שזה בא בעיגול, הכוונה היא לסיר נפוח, אל תתפלאו. אלו דברים שקשורים לענף הקבלה והם מסבירים את עניני הנבואה.
אני לא כל-כך מבין בזה, אבל אלו דברים שרבותינו דנים בהם. אני רק רוצים להגיע, אל המראה הראשון, שנדרש ירמיהו הנביא : (א, יא) וַיְהִי דְבַר ה' אֵלַי לֵאמֹר מָה אַתָּה רֹאֶה יִרְמְיָהוּ וָאֹמַר מַקֵּל שָׁקֵד אֲנִי רֹאֶה(יב) וַיֹּאמֶר ה' אֵלַי הֵיטַבְתָּ לִרְאוֹת כִּי שֹׁקֵד אֲנִי עַל דְּבָרִי לַעֲשֹׂתוֹ
מה זה הֵיטַבְתָּ לִרְאוֹת?
יש ביאור על התנ"ך, שנקרא תוכחת ירמיהו. הוא אומר, שלכן כתוב מַקֵּל שָׁקֵד אֲנִי רֹאֶה - רצה לומר שזה מקל ולא מטה, כי המקל יציין את ההכאה, מקל חובלים.
מה זה הענין שהוא אמר לו - מַקֵּל שָׁקֵד אֲנִי רֹאֶה? כותב כאן הרד"ק – תדע לך, שהוא ראה מקל. הוא לא ראה פרחים ולא עלים.
אמר לו שילך כאשר ישלחהו, וחוץ מזה אמר לו מַקֵּל שָׁקֵד אֲנִי רֹאֶה – נראה כי ראה מקל בלא עלים ובלא פרחים, והתבונן אליו במראה הנבואה אשר הכיר שהוא מעץ שקד, לפיכך אמר לו הֵיטַבְתָּ לִרְאוֹת שאילו ראה אותו בעלים ופרחים, מה היתה הטבת הראיה נקל הוא להכיר זה. הראה לו האל מקל שקד, להיות משל לפורענות העתידה לבא על ישראל, שתבוא להם במהרה, כמו שעץ השקד ממהר לפרוח יותר משאר העצים, לפיכך נקרא שקד, כי השקידה, ענין המהירות וההשתדלות וכן אמר כִּי שֹׁקֵד אֲנִי עַל דְּבָרִי לַעֲשֹׂתוֹ .
אומר כאן הרד"ק, שהכוונה בשקד הזה לאמר, שזה יבוא במהירות, כיון שהשקד מבטא את המהירות, וזה הסמל לנבואה שהוא ראה, שהקב"ה הולך להביא את הפורענות במהירות.
בספר אזנים לתורה, יש לו בסוף כל פרשה, כמה קטעים על ההפטרה. שהוא אומר שמה, שהוא הראה לו מקל שקד, זה היה תשובה, למה שהוא אמר נַעַר אָנֹכִי.
הוא אמר לו – אני לא מתאים! אז מה פתאום הוא הראה לו מקל שקד?
לא רק בגלל הקטע הזה, שהוא אמר לו כִּי שֹׁקֵד אֲנִי עַל דְּבָרִי לַעֲשֹׂתוֹ – אני הולך לעשות את זה במהירות,
אמר לו הקב"ה – אתה זוכר שממקל אפשר להוציא פרחים ושקדים? אתה זוכר בפרשת קֹרח?! כשאני רוצה, גם מקל שקד מוציא פרחים, אותו דבר אני יעשה, למי שלא יודע לדבר, שידע לדבר. אז אל תגיד נַעַר אָנֹכִי, אתה תראה שאתה תדע לדבר. מתי שתצטרך, גם מקל שקד מוציא פירות. כך אומר האזנים לתורה.
אהבת יהונתן, לר' יהונתן אייבשיץ אומר, שהעניין הזה של מַקֵּל שָׁקֵד אֲנִי רֹאֶה, כי הקב"ה, הביא את הפורענות מוקדם, שנתיים קודם, כמו שרש"י מביא בפרשה שנקרא בט' באב(דברים ד, כה) כִּי תוֹלִיד בָּנִים וּבְנֵי בָנִים, ושם כתוב וְנוֹשַׁנְתֶּם בָּאָרֶץ למה הכוונה?
אומרת הגמרא במסכת גיטין – שצדקה עשה עמנו הקב"ה, שהקדים את גלות שנתיים לפני וְנוֹשַׁנְתֶּם בָּאָרֶץ, כי אם היו מחכים עם הגלות 852 עד סוף וְנוֹשַׁנְתֶּם, היינו נאבדים מן העולם.
אז חסד עשה עמנו הקב"ה, אומר רש"י, שהקדים את הפורענות שנתיים לפני זה, כדי לא להיאבד את עם ישראל.
לכן הוא אומר לו - מַקֵּל שָׁקֵד אֲנִי רֹאֶה – הקב"ה שוקד על הפורענות, להביאה מהר מידי, כדי להציל את עם ישראל מאבדתם, כדי שלא יאבדו מעל האדמה. אלה הדברים שכותב ר' יהונתן אייבשיץ, אשר מבוססים על גמרא במסכת גיטין ודברי רש"י בפרשת ואתחנן. אני רוצה ברשותכם לקרוא כאן קטע ברש"י(ירמיהו א, יב) - הֵיטַבְתָּ לִרְאוֹת. השקד הזה הוא ממהר להוציא פרח קודם לכל האילנות אף אני ממהר לעשות דברי, ומדרש אגדה השקד הזה הוא משעת חניטתו עד גמר בישולו עשרים ואחד יום כמנין ימים שבין שבעה עשר בתמוז שבו הובקעה העיר לתשעה באב שבו נשרף הבית.
הקב"ה הראה לירמיהו הנביא מקל שקד, למה?
אמר לו – שהזמן מרגע הבקעת החומה ועד אשר ישרפו את המקדש, יהיה כמו הזמן, שהשקדייה פורחת.
לשקדיה לוקח 21 יום מהרגע שהיא מוציאה פרח, עד שהיא מוציאה פרי, זה הזמן שיהיה מהרגע שישברו את החומה לרגע שיישרף בית המקדש.
את הדברים של רש"י, בספר ירמיהו, אנחנו תכב נצטרך, כיון שרש"י עצמו כותב, במדרש אגדה, ותכב אנחנו נראה, שזו סוגיה במסכת בכורות(ח, א).
הגמרא(מסכת בכורות ח, א) עושה הקבלה בין בעלי חיים לאילנות. ישנם בעלי חיים, שזמן העיבור שלהם הוא כך וכך, וכנגדם האילנות, כך וכך. אז הגמרא עושה הקבלה בין בעלי חיים לאילנות. אומרת הגמרא - ת''ר תרנגולת לעשרים ואחד יום וכנגדה באילן לוז אומר רש"י - לוז. קורדל''א שגדילים בו אגוזים קטנים ומשעת פרחיו עד שעת גמר פריו שנים ועשרים יום. בא תוספות במקום ואומר – תרנגולת כ''א יום כנגדה באילן לוז. פי' הקונטרס קורדל''א שגדלים בו אגוזים קטנים וריב''א מפרש שקדים שקורין אמנדליי''ד דבטנים ושקדים(בראשית מג) מתרגם ירושלמי לוזים מקל שקד(ירמיה א) מתרגם חוטרא דלוזא וי''מ מקל שקד אחד לכ''א אף מי''ז בתמוז לתשעה באב כן וינאץ השקד(קהלת יב) מתרגם שיגדל ויגמל שקדים(במדבר יז) [מתרגם] וכפית שגדין עוד אמרינן וינאץ השקד זה לוז של שדרה ממנה עתידים מתים להחיות לעתיד לבא לוז תרגום של שקד(ויקרא רבה).
למה הגמרא מביאה את זה?
הגמרא מביאה את זה, כי בעמוד ב', מביאה הגמרא את המחלוקת המפורסמת, שהיו לר' יהושע בן חנניה מול חכמי אתונה. ושם הגמרא, שהיא מדברת על התרנגולת, מהרגע שהיא מתעברת עד לרגע שבוקע האפרוח, 21 יום, אומרת הגמרא וכנגדה באילן לוז.
בעצם הגמרא היתה צריכה רק את התרנגולת 21 יום, כי הגמרא שם, בעמוד ב', מביאה סוגיה שעוסקת לגבי תרנגולת.
לפני שניכנס לענין הזה, הייתי ברשותכם רוצה לעסוק בנקודה אחת, מאוד יפה, שאמר לי אותה לפני שבועיים, יהודי בבני-ברק, בשם הרב זָיָת, ופשוט התרגשתי לשמוע את הדברים, הוא אמר ביאור נפלא ביותר.
לפני שנגיד את הביאור שלו, אני רוצה להקדיש כמה דק' על ר' יהושע בן חנניה : ר' יהושע בן-חנניה, ידוע מהמשנה באבות(ב, ח) - חֲמִשָּׁה תַלְמִידִים הָיוּ לוֹ לְרַבָּן יוֹחָנָן בֶּן זַכַּאי, וְאֵלּוּ הֵן, רַבִּי אֱלִיעֶזֶר בֶּן הֻרְקְנוֹס, וְרַבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן חֲנַנְיָה, וְרַבִּי יוֹסֵי הַכֹּהֵן, וְרַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן נְתַנְאֵל, וְרַבִּי אֶלְעָזָר בֶּן עֲרָךְ. הוּא הָיָה מוֹנֶה שְׁבָחָן. רַבִּי אֱלִיעֶזֶר בֶּן הֻרְקְנוֹס, בּוֹר סוּד שֶׁאֵינוֹ מְאַבֵּד טִפָּה. רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן חֲנַנְיָה, אַשְׁרֵי יוֹלַדְתּוֹ. רַבִּי יוֹסֵי הַכֹּהֵן, חָסִיד. רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן נְתַנְאֵל, יְרֵא חֵטְא. וְרַבִּי אֶלְעָזָר בֶּן עֲרָךְ, מַעְיָן הַמִּתְגַּבֵּר. הוּא הָיָה אוֹמֵר, אִם יִהְיוּ כָל חַכְמֵי יִשְׂרָאֵל בְּכַף מֹאזְנַיִם, וֶאֱלִיעֶזֶר בֶּן הֻרְקְנוֹס בְּכַף שְׁנִיָּה, מַכְרִיעַ אֶת כֻּלָּם. אַבָּא שָׁאוּל אוֹמֵר מִשְּׁמוֹ, אִם יִהְיוּ כָל חַכְמֵי יִשְׂרָאֵל בְּכַף מֹאזְנַיִם וְרַבִּי אֱלִיעֶזֶר בֶּן הֻרְקְנוֹס אַף עִמָּהֶם, וְרַבִּי אֶלְעָזָר בֶּן עֲרָךְ בְּכַף שְׁנִיָּה, מַכְרִיעַ אֶת כֻּלָּם.
כשחז"ל אומרים לנו, על המעלה הגדולה שהיתה לר' יהושע בן-חנניה - אַשְׁרֵי יוֹלַדְתּוֹ. מה זה אַשְׁרֵי יוֹלַדְתּוֹ?
כתוב בחז"ל(ירושלמי), שהאמא שלו היתה מביאה אותו, כשהוא היה תינוק, לבתי כנסיות, כדי שאוזניו ישמעו דברי תורה. וכשהייתה מעוברת, היתה הולכת לפני חכמים, ומבקשת שיתפללו על העובר שבמעיה, שיהיה צדיק.
אומר ר' יוחנן בן-זכאי – הגדולה של ר' יהושע בן-חנניה, היתה בזכות האמא שלו. הכל נזקף לזכות האמא.
ר' יהושע בן-חנייה זכה, שהוא היה מנהל את הוויכוחים מול אפיקורסים, גויים, צדוקים וכד'. חז"ל מביאים בכמה וכמה מקומות בש"ס, את הוויכוחים שהוא היה מול אפיקורסים – גמרא במסכת שבת, מסכת תענית, מסכת עירובין.
הוא בעצמו העיד על עצמו(גמרא במסכת עירובין נג, מופיע ג במדרש רבה ) - מעולם לא ניצחני אדם, חוץ מאישה אחת, תינוק ותינוקת. עיין שם. הגמרא(מסכת סוטה מט, ב) אומרת – משמת ר' יהושע בן-חנניה, בטלה עצה ומחשבה. אומר רש"י -עצה ומחשבה. שהיה זהיר בדרשות ובקי בהלכות ובתשובת האפיקורסים ולהבין ברמזיהם כדאמרי' בפ''ק דחגיגה(דף ה) כי נח נפשיה אמרו ליה רבנן מאי תהוי עלן ממינים אמר להן אבדה עצה מבני ישראל נסרחה חכמה של עובדי כוכבים. בגמרא(חגיגה ה, ב ), שאלו אותו החכמים מה יהיה כשהוא יסתלק מן העולם? לא יהיה מי שישיב להם - אמרו ליה רבנן מאי תיהוי עלן מאפיקורוסין אמר להם(ירמיה מט-) אבדה עצה מבנים נסרחה חכמתם כיון שאבדה עצה מבנים נסרחה חכמתן של אומות העולם – אם אין מי שיענה, כך לא יהיה מי שישאל שאלות.
בא המשך חכמה(פרשת וילך) ומסביר עם זה, גמרא(מסכת חגיגה ג, א) שאומרת - מעשה ברבי יוחנן בן ברוקה ורבי אלעזר(בן) חסמא שהלכו להקביל פני ר' יהושע בפקיעין אמר להם מה חידוש היה בבית המדרש היום אמרו לו תלמידיך אנו ומימיך אנו שותין אמר להם אף על פי כן אי אפשר לבית המדרש בלא חידוש שבת של מי היתה שבת של ר' אלעזר בן עזריה היתה ובמה היתה הגדה היום אמרו לו בפרשת הקהל ומה דרש בה(דברים לא-יב) הקהל את העם האנשים והנשים והטף אם אנשים באים ללמוד נשים באות לשמוע טף למה באין כדי ליתן שכר למביאיהן אמר להם מרגלית טובה היתה בידכם ובקשתם לאבדה ממני
אז יש שינוי, בין מה שכתוב בבבלי לבין מה שכתוב בעין-יעקב. בעין יעקב יש תוספת קטנה – אמר לו מרגלית קטנה היתה לי בידכם ובקשתם לאבדה ממני
אז קודם כל, המילה לאבדה צריכה ביאור – פירוש הדבר לאבדה, זה דבר שהיה אצלו קודם ונאבד.
אם אף פעם זה לא היה אצלך, אז זה לא נאבד ממך, אז מה זה לאבדה ממני?
אלה שאלות ששואלים רבותינו, ובא המשך חכמה ושואל – מה זה הענין הזה שכל כך התפאר,ר' יהושע בן-חנניה, שאמר מרגלית טובה היתה בידכם ובקשתם לאבדה ממני. מה הסוד הטמון כאן? אומר המשך חכמה – פשוט מאוד. פעם ראשונה שנודע לו, מהענין הזה של טף למה באין. מה זה השאלה הזאת טף למה באין?
התשובה לכך פשוטה מאוד, אמרו חכמים - אנשים באים ללמוד נשים באות לשמוע, איפה ישאירו את הילדים?
פעם לא היתה מטרנה, אז לא יכלו להשאיר אותם עם אף אחד, אז לקחו אותם איתם.
אומרים חז"ל – אדרבא, התורה ידעה שבאמת כולם יעלו, ולא היתה ברירה, אלא להביא את התינוקות, ורצה הקב"ה לזכות את ישראל, הוא ידע שבין-כה, אתה תביא את התינוקות, אז אם תביא אותם בין-כה, כי אין לך סידור, אז אין לך על זה מצוה, אבל אם תעשה את זה, כי הקב"ה ציוה, אז יש לך על זה מצוה.
פעם שאל איזה ילד אחד את ר' שלמה זלמן אוירבך – כבוד הרב, אם הקב"ה רצה לזכות את ישראל לפיכך הרבה להם תורה ומצוות, אז היה נותן לנו עשר מצוות, לא כל-כך הרבה, אז איזה מן זיכוי זה?
אמר לו ר' שלמה זלמן אוירבך – לא הכוונה למצוות האלה, אלא למצוות שאתה בין-כה עושה אותם. כל אדם מתלבש, כל אדם שורך שרוכים וכו'.
באים חז"ל, ואומרים לך איך להתלבש, איך לשרוך שרוכים.
אתה בין-כה מתלבש, אתה בין-כה שורך שורכים, אז למה התורה מצווה אותך?
אלא, היות ואני רוצה לזכות אותך, אומר הקב"ה, אם אתה תשרוך את זה בלי מצוה, אז אתה לא מקבל על זה שכר. אבל אם אתה שוך ומקבל מצוה של דברי חכמים, אתה מקבל על זה שכר – רצה הקב"ה לזכות את ישראל, לפיכך הרבה להם תורה ומצוות. גם במצוות שאתה בין-כה מקיים אותם, הקב"ה הרבה לך מצוות.
ידע הקב"ה, שאם הוא מצווה לאנשים ולנשים לבוא, איפה ישאירו את התינוקות, הרי חייבים להביא אותם?
אמר הקב"ה – ברגע שתביאו את הילדים, תקבלו על זה שכר.
אז מה ההתפעלות הגדולה, שהיתה כאן לר' יהושע בן-חנניה?
הוא אמר – פשוט מאוד, אף פעם לא הבנתי, מאיפה אמא שלי לקחה את הרעיון הזה, לקחת תינוקות ולשים אותם בתוך בית המדרש.
מאיפה היא לקחה את הרעיון הזה, לשים תינוק בבית המדרש?
אבל אם אתה רואה שאנשים באים ללמוד ונשים באות לשמוע, טף למה באו?
ליתן שכר למביאיהן יש בזה עוד דבר. מה השכר?
אם התינוק מגיע, ושומע את דברי המלך, במוצאי שנת השמיטה, זה חודר בילד ומכניס בו קדושה.
אם ככה, יש בו קדושה, גם אם הילד נמצא במעמד הזה, והוא לא מבין.
אמר ר' יהושע בן-חנניה – אם ככה, מכאן לקחה אמא שלי את הרעיון, להכניס אותי לבית המדרש, גם אם זה נראה, שאין בזה תועלת.
רואים מכאן, שיש כאן תועלת, שילד ישמע דברי תורה, למרות שהוא לא קולט שום דבר, יש בזה תועלת. עד כאן דברי המשך חכמה, בפרשת וילך. בשפתי כהן על התורה(פרשת וילך) הוא כותב שהיתה שאלה שהציקה לר' יהושע בן-חנניה שנים רבות, והוא לא מצא מנוח – מה הענין שהקב"ה מביא נשמות לעולם, שחיים כאן חודש ושבוע, ומסתלקים מן העולם? טף למה באין? הקב"ה מביא ילדים, ואחרי שבוע מתים במיתת"עריסה". אז בשביל מה לסחוב אותם, תשעה חודשים ברחם, ולהביא אותם"סתם" לעולם?
הוא אף פעם לא מצא לעצמו מנוח, מהשאלה הזאת.
כשהם ענו לו - אנשים באים ללמוד נשים באות לשמועטף למה באיןכדי ליתן שכר למביאיהן, פתאום"נידלק" לא הענין.
הוא אמר - אהה, להביא אותם לעולם, כדי ליתן שכר למביאיהן, אין שום תועלת להביא אותם, אלא רק לתת שכר לאלה שהביאו אותם, בשביל זה הקב"ה, מגלגל אותם לעולם. כך כותב הש"ך על התורה, ומכאן נחמה גדולה, רח"ל, לאנשים שמאבדים ילדים או עוברים, שידעו שהכוונה היא, כדי ליתן שכר למביאיהן.
אני רוצה להוסיף על זה, על מה ששמעתי בשם הרב משה טיקוצינסקי .
כמדומני, הוא בא לנחם מישהו שנהרג לו ילד קטן.
הוא אמר לו – תדע לך, שיש לך זכות עצומה שאלמלא שהוא היה פה, לא היה לו כיסא לעולם הבא. רצה הקב"ה לזכות את ישראל – האפשרות להגיע לזכייה לעולם הבא, זה רק בדרך אחת. כל ישראל יש להם חלק לעולם הבא, אבל צריך התניה אחת – תחנה פה. דקה אחת פה, ואתה מקבל תחנה בעולם הבא. מי גילתה לנו את הרעיון הזה?
מרים הנביאה, שאמרה לאביה – גזרתך קשה משל פרעה. שפרעה גזר רק על הזכרים, ואתה גוזר גם על הזכרים וגם על הנקבות. פרעה לא גזר, אלא בעולם הזה, ואתה גוזר גם בעולם הזה וגם בעולם הבא. למה?
כי באותו רגע, שיגיעו לעולם הזה, מיד יש להם כיסא לעולם הבא. אם אתה אומר שאסור להתחתן, אז ממילא לא יגיעו לעולם הזה, ולא יהיה להם עולם הבא.
יוצא, שיש לנו מענה מהש"ך על התורה, למה באות נשמות לעולם הזה – לתת שכר למביאיהן.
הקב"ה רוצה להרבות להם שכר, הם סוחבים תשעה ירחי לידה, הילד לא חי, אבל דבר אחד הוא כן זכה – כיסא לעולם הבא.
ר' יהושע בן-חנניה שמח מאוד, מהדברים שאמרו לו התלמידים שלו.
רבותי, ר' יהושע בן-חנניה, היה בר פלוגתא, של ר' אליעזר בן הורקנוס, בסוגיה שנקראת"תנורו של עכנאי".
דיברנו עליה השנה בהרחבה, בפרשת בהר, אני לא רוצה לחזור על דברים, אני רק רוצה להגיד את החידוש ששמעתי בענין הזה, לפני שאני ניכנס לוויכוח של ר' יהושע עם חכמי אתונה.
ר' אליעזר בן הורקנוס טען, שתנורו של עכנאי טהור, ור' יהושע בן חנניה וחכמים טענו – טמא.
הביא ר' אליעזר בן הורקנוס, ראיה מכל המקומות, אבל את כל דבריו דחו. (מסכת בבא-מציעא נט, ב) אמר להם אמר להם אם הלכה כמותי חרוב זה יוכיח נעקר חרוב ממקומו מאה אמה ואמרי לה ארבע מאות אמה – לא כתוב לאיזה צד הלך החרוב, כתוב רק שהוא נעקר. אמרו לו אין מביאין ראיה מן החרוב חזר ואמר להם אם הלכה כמותי אמת המים יוכיחו חזרו אמת המים לאחוריהם אמרו לו אין מביאין ראיה מאמת המים – כאן כתוב לאיפה חזרו - חזרו אמת המים לאחוריהם. ואמר להם אם הלכה כמותי כותלי בית המדרש יוכיחו הטו כותלי בית המדרש ליפול גער בהם רבי יהושע אמר להם אם תלמידי חכמים מנצחים זה את זה בהלכה אתם מה טיבכם לא נפלו מפני כבודו של רבי יהושע ולא זקפו מפני כבודו של ר''א ועדיין מטין ועומדין חזר ואמר להם אם הלכה כמותי מן השמים יוכיחו יצאתה בת קול ואמרה מה לכם אצל ר''א שהלכה כמותו בכ''מ עמד רבי יהושע על רגליו ואמר(דברים ל-יב) לא בשמים היא. עד כאן דברי הגמרא. נוסיף רק את דברי הגאון מוילנה, זה ייתן לנו עוד תוספת – מהם שלושת הראיות? הוא רצה להראות שהלכה כמותו, במה?
בעץ חרובים, שמסמל את ההסתפקות במועט. כי ר' חנינא בן-דוסא, דיי לו בקב חרובין מערב שבת לערב שבת. ר' רשב"י ובנו ר' אלעזר.
אמת המים, זה סמל לענוה, כי הגמרא(מסכת תענית ז) אומרת, שהתורה נמשלה למים. מה מים הולכים ממקום גבוה למקום נמוך, אף התורה נמצאת, במי שמנמיך את עצמו.
הדבר האחרון – כותלי בית המדרש – סמל להתמדה. עד כאן דברי הגאון מוילנה.
אמר לי הרב זָיָת רעיון נפלא ביותר. הוא שאל שלוש שאלות על דברי הגמרא :
א' כל, ר' יהושע בן-חנניה לא נעמד ואמר – אל תתערב, רק בכותלי בית המדרש. למה בשעה שהביא את הראיה מעץ החרובים, לא צעק ר' יהושע בן-חנניה לעץ החרובים – כשחכמים מתווכחים, אתם לא מתערבים?!
הוא נתן לחרובים להיעקר, ואמר"לא מביאים ראיה מהחרובים". שלח אותו ואמר"אין ראיה מהחרובים".
למה אתה לא אומר לחרובים – אל תתערבו??
שמביאים ראיה מאמת המים, הוא אומר – אמת המים חזרה לאחוריה, הוא לא אמר -"אמת המים אל תתערבי".
מתי הוא כן מתערב?
כשכותלי בית המדרש הטו ליפול, שם הוא התערב ואמר -"אתם אל תתערבו במחלוקת" . למה דוקא כאן?
שאלה נוספת הוא שואל – אני לא מבין, למה כשמדבר על החרובים, הוא לא אומר לאיפה זה הלך, נעקר עץ חרובים, במים כתוב שזה חזר אחורה. מה מונח כאן בשלושת הרעיונות? הוא אמר דבר נפלא ביותר:
כתוב באבות דרבי נתן, פרק ו' משנה ג', שפעם אחת לא היה לר' יהושע בן-חנניה מה לאכל, אז הוא לקח אדמה, ומץ אותה, ומזה היה לו טעם בפה, ויש אומרים גללי בהמה היו. אומר הרב זָיָת – הגאון מוילנה אומר, כשהוא אמר שעץ החרובים יוכיח, נעקר חרוב ממקומו, מה הוא רצה לומר?
"אני סמל של הסתפקות במועט" הנה עץ החרובים יוכיח, אני דיי לי בקב חרובין מערב שבת לערב שבת.
כתוב שעץ החרובים, נעקר ממקומו, מה נשאר שמה?
נשאר רק חול. אז לא הפשט הוא עץ חרובים, אלא הוא אומר – אתם אוכלים עץ חרובים, אני אוכל חול. אתם אכלתם חול, בשביל ללמוד תורה???!
לזה, לאף אחד לא היתה תשובה.
אומרת הגמרא – הם באו לאמת המים, אמר - אם הלכה כמותי אמת המים יוכיחו. אומר הגאון מוילנה- אמת המים – סמל לענוה. אומר הרב זָיָת – כתוב כאן, שאמת המים חזרה לאחוריה. מה זה לאחוריה? באה הגמרא במסכת סוכה(כח) ואומרת – שאלו את ר' יהושע בן חנניה, שלושים שאלות בהלכות סוכה. על 12 הוא אומר"אני יודע", וענה. על 18 הוא אמר"אני לא יודע", ולא ענה. ויש אומרים הפוך.
אומרת הגמרא - שמא הוא לא היה בבית המדרש? אז הוא לא שמע מה פסק, ר' יוחנן בן-זכאי?!
את כל מה שהוא ענה, הוא שמע מרבו, ר' יוחנן בן-זכאי.
אמרו לו – תענה לבד!
-אני לא עונה דבר, שלא שמעתי מפי רבי. אם לא קיבלתי מהרב שלי, אני לא עונה תשובה.
שמא תאמר, שהוא לא היה בבית מדרש?
אמר להם ר' אליעזר בן הורקנוס – אני ראשון ניכנס ואחרון יוצא- אף לא ניכנס לפני, לבית המדרש, ואף אחד לא יוצא אחרי.
שמא תאמר – אולי באמצע תפס אותי חרופ? J
יש דבר כזה, אם הבן-אדם פותח וסוגר את בית המדרש – פותח בחמש את בית הכנסת ויוצא בתשע בערב, אז ממילא, בזמן הזה, הוא נירדם?
אומר – ומעולם לא ישנתי שנת ארעי ולא שנת קבע.
אין דבר כזה, שנרדמתי באמצע השיעור, של ר' יוחנן בן-זכאי.
לנו זה קורה, ברגע שהרב מדבר, קורה שפעמים נוחרים קצת.
אומר ר' יוחנן בן זכאי – לעולם לא נרדמתי בשיעור, לא הפסדתי אף פעם שום דבר! מה ששמעתי מרבי, אני אומר, ומה שלא שמעתי, אני לא אומר.
אם ככה, אומר הרב זָיָת – אמת המים זה לא סמל לענוה, אלא הוא אומר – כל התורה שלי, שנמשלה למים, באה מאחורה. רק מה שקיבלתי מר' יוחנן בן-זכאי. חזרו אמת המים לאחוריהם – אני, כל מה שאני אומר, זה מה ששמעתי מרבי. ואם אני אומר לכם, שתנורו של עכנאי טהור, כיון שזה מה שקיבלתי מר' יוחנן בן-זכאי. אני לא אומר משלי כלום.
הנה לכם, גמרא בסוכה – מה ששמעתי מהרב שלי, אני אומר, ומה שלא שמעתי, אני לא אומר.
על זה, הם לא חלקו עליו, כי הם כן חידשו מעצמם – ר' יהושע וחכמים, חידשו מעצמם.
אחרי שקיבלו את ההסמכה, מר' יוחנן בן-זכאי, חידשו מעצמם, לכן אמרו לו – אין מביאים ראיה מאמת המים.
כשהגיעו לכותלי בית המדרש, אומר הרב זָיָת, כאן נעמד ר' יהושע ואמר – אתם, אל תתערבו!
מה אכפת לך שיתערבו? שיגידו"אין מביאים ראיה מכותלי בית המדרש".
אומר – לא. כותלי בית המדרש הוכיחו, אומר הגאון מוילנה, שהוא מתמיד. שר' אליעזר בן הורקנוס, ראשון ניכנס ואחרון יוצא, אז הוא אמר –"אני סמל להתמדה".
אמר לו ר' יהושע – את זה, אתה לא יכל להביא ראיה, מכותלי בית המדרש, למה?
כי אני פה לפניך. למה?
כי אני פה, מהיום הראשון שנולדתי, אמא שלי שמה אותי פה.
לכן הוא אמר לכותלי בית המדרש – אתם, אל תתווכחו! למה?
אומרים חז"ל – עד גיל 28, הוא בכלל לא בא לבית המדרש. עד אז, הוא היה בוּר סוּד שמאבד טיפה.
מגיל 28 הוא בא, ולא יצא מבית המדרש.
אומר לו ר' יהושע בן-חנניה – נכון, כותלי בית המדרש יוכיחו, זה בסדר, אבל אתם אל תתערבו במחלוקת, כי עם בהתמדה, אני פה לפניך. כי אני פה מהיום הראשון שנולדתי, אמא שלי הביאה אותי.
אז כותלי בית המדרש יוכיחו על ההתמדה. בהתמדה, אני כאן לפניך. רעיון יפהפה של הרב זָיָת, בביאור הסוגיה הזאת. לאחר שהקדמנו את ההקדמה, של ר' יהושע בן חנניה, בואו ניגש לסוגיה, של מסכת בכורות(ח, ב) :
מופיע שם רשימה של ויכוחים, של ר' יהושע בן-חנניה, עם חכמי אתונה. בין הוויכוחים שמה, הוציאו חכמי אתונה שתי ביצים, ואמרו לר' יהושע בן-חנניה – ביצה אחת הטילה תרנגולת שחורה, וביצה אחת הטילה תרנגולת לבנה. הלך ר' יהושע למקרר, הוציא שתי חפיסות גבינה, ואמר"גבינה אחת נחלבה מעץ לבנה, וגבינה אחת נחלבה מעץ שחורה. אם אתם תדעו איזה גבינה נחלבה מאיזה עז, אני אומר לכם מאיזה תרנגולת"
כל אחד מבין, שאם היא כתובה בגמרא, זו לא סתם שאלה, זו שאלה שקשורה לעם ישראל. ר' יהושע בן-חנניה, לא היה מנהל ויכוח סרק, שלא היה ולא נברא, ואין לו שום תועלת.
השאלה – מה הצופן, שטמון כאן בדברי הגמרא.
את הצופן שטמון כאן, בדברי הגמרא, נימצא במהרש"א. המהרש"א, מפענח לנו את הוויכוח, וננסה בע"ה להבין, מהו הוויכוח הזה. אומר המהרש"א – ישנם פעמיים בשנה, מקבצים של 21 יום.
אמרנו שהתרנגולת מתעברת ל-21 יום, זו הפתיחה של הסוגיה(מסכת בכורות ח, א), וכנגדו באילנות שקדים.
אומר שם רש"י במקום, בספר ירמיהו, שהשקדיה פורחת ל- 21 יום, עד שמוציאה את השקד. התרנגולת, מהרגע שמתעברת ועד לרגע שיוצא האפרוח החוצה – 21 יום.
אמרו חכמי אתונה, לר' יהושע בן-חנניה – תסביר לנו, למה לעם ישראל ישנם בשנה, שני מקבצים של 21 יום?
21 יום, מי"ז בתמוז, עד ט' באב – ימים שחורים.
21 יום, מראש השנה ועד להושענא רבה – ימים לבנים.
מה המהות הזאת?
אם אתה רואה שהימים האלה שחורים, מי"ז בתמוז ועד ט' באב - 21 ימים שחורים, גם הימים שמראש השנה ועד להושענא רבה, הם שחורים. כך היתה ההבנה של חכמי אתונה.
אמר להם ר' יהושע בן-חנניה – הנה שתי חפיסות גבינה -אחת נחלבה מעז לבנה, ואחת נחלבה מעז שחורה. מה הוא רצה דוקא בעז? הוא יכל להגיד - אחת נחלבה מפרה לבנה ואחת מפרה שחורה .
הוא בחר דוקא בעז, למה?
אומר המהרש"א יסוד נפלא ביותר. אני יקדים למהרש"א איזה שהוא דבר נפלא, כדי שנבין את הדברים :
ישנו כלל, והכלל הוא זה לעומת זה עשה האלוקים. הקב"ה ברא בעולם, כוחות לרע, וכוחות לטוב.
הנה אמר ר' יהושע בן-חנניה – שאני לא יהיה בעולם, אז לא יהיו גם אפיקורסים שישאלו שאלות(מסכת חגיגה ה).
בפרשת השבוע שלנו, שנקרא בע"ה בשבת הזאת, פרשת מטות, אומרת התורה(לא, ח) וְאֵת בִּלְעָם בֶּן בְּעוֹר הָרְגוּ בֶּחָרֶב – כשהלכו להרוג את מלכי מדין, הרגו את בלעם בן-בעור. שואלים המפרשים – מה כל כך דחוף עכשיו, להרוג במלחמה את בלעם בן-בעור? אומרים חז"ל – פשוט מאוד, אם הקב"ה אומר למשה רבינו - נְקֹם נִקְמַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל מֵאֵת הַמִּדְיָנִים אַחַר תֵּאָסֵף אֶל עַמֶּיךָ, לאחר המלחמה הזאת אתה מסתלק מן העולם.
אם ככה, אז אתה לא צריך את בלעם הרשע.
כל זמן שנמצא משה רבינו בעולם, אז צריך את בלעם הרשע, כמו שכתוב בפרשת וזאת-הברכה – ולא קם עוד נביא בישראל כמשה. אומרים חז"ל(ספרי) – בישראל לא קם, אבל באומות העולם קם. מיהו? בלעם.
אז זה לעומת זה, נתן האלוקים – נתן הקב"ה למשה כוח, וכנגדו נתן לבלעם כוח.
בֹא ותראה מה עשה נביא של ישראל, ומה עשה נביא של אומות העולם – זה מגן על עם ישראל, וזה רק רוצה להחריב את אומות העולם, עם כל מיני עצות, להמית אותם, ולהביא אותם לכיליון.
ברגע שהקב"ה אומר למשה - צָרוֹר אֶת הַמִּדְיָנִים וְהִכִּיתֶם אוֹתָם, ולאחר מכן תֵּאָסֵף אֶל עַמֶּיךָ, אמר הקב"ה – במלחמה הזאת, אתה לא צריך את בלעם.
לכן לוקחים את בלעם מהעולם.
רבותי תשימו לב, ביום שהסתלק אברהם אבינו מהעולם, הסתלק גם נמרוד. אם אין אברהם אבינו בעולם, אז אין גם נמרוד בעולם. וַיָּבֹא עֵשָׂו מִן הַשָּׂדֶה וְהוּא עָיֵף. אומרת הגמרא(מסכת בבא-בתרא) – חמש עברות עשה אותו יום. בין העברות שהוא עבר באותו יום – הרג את נמרוד.
למה אתה הורג את נמרוד באותו יום, שאברהם אבינו נפטר?
כי אם אין את אברהם אבינו, להפיץ את דבר ה' בעולם, גם אין את נמרוד, מי שנגד לו.
באותו שנקבר יעקב אבינו, נקבר גם עשו, כי זה לעומת זה עשה האלוקים.
אם אין את הכוח הזה, אז אין גם את הכוח הנגדי לו. אם אלה הדברים בס"ד, נוכל ללכת לעוד שלב :
בכל מקום, שהתורה כותבת ספרה ואתה לא צריך אותה, התורה דורשת שוויון. אם כתוב לעשות שתי חצוצרות כסף, בשביל מה צריך לעשות שתי חצוצרות כסף?
אם כתוב שמשה רבינו ירד עם לוחות העדות, אז אתה יודע שהוא ירד עם שתי לוחות. למה שהתורה לא תכתוב, שהוא ירד עם שתי לוחות העדות בידו? אומרים חז"ל – בכל מקום שמופיעה ספרה, ואתה לא צריך אותה, התורה דורשת שוויון.
כך גם בפרשת השבוע הזה - וְאֶת מַלְכֵי מִדְיָן הָרְגוּ עַל חַלְלֵיהֶם אֶת אֱוִי וְאֶת רֶקֶם וְאֶת צוּר וְאֶת חוּר וְאֶת רֶבַע חֲמֵשֶׁת מַלְכֵי מִדְיָן וְאֵת בִּלְעָם בֶּן בְּעוֹר הָרְגוּ בֶּחָרֶב שואל רש"י - חמשת מלכי מדין. וכי איני רואה שחמשה מנה הכתוב, למה הזקק לומר חמשת, אלא ללמדך ששוו כלם בעצה והשוו כלם בפורענות. בלעם הלך שם לטול שכר עשרים וארבעה אלף שהפיל מישראל בעצתו, ויצא ממדין לקראת ישראל ומשיאן עצה רעה. אמר להם אם כשהייתם ששים רבוא לא יכלתם להם, ועכשיו בשנים עשר אלף אתם באים להלחם. נתנו לו שכרו משלם ולא קפחוהו.
אם אתה רואה מספר, ואתה רואה שאין צורך בכך, התורה דורשת שוויון.
איפה אתה מוצא את הסוגיה הזאת בש"ס?
הסוגיה הזאת בש"ס, נמצא במסכת יומא. אומרת הגמרא – בשלוש מקומות, כותבת התורה את הספרה שתיים לגבי השׂעירים – ולקח את שני השעירים..והעמיד את שני השעירים...ונתן על שני השעירים גורלות
בשלוש מקומות בתורה, התורה מציינת את הספרה שתיים. שואלת הגמרא – בשביל מה אתה צריך לכתוב את הספרה? אם היה כתוב ולקח את השעירים...והעמיד את השעירים... ונתן על השעירים, אז אתה יודע שזה שתיים, כי מיעוט רבים זה שתיים, אז ממילא תמיד זה שתיים, אז למה צריך להיות כתוב שתיים? אומרת הגמרא – ללמדך, שאם התורה כותבת סיפרה, התורה דורשת שוויון. ואם כתוב בשלושה דברים את הספרה שתיים, סימן שהתורה רוצה שוויון כאן, בשלושה דברים.
במה התורה רוצה כאן, שוויון בשלושה דברים?
שווים במראה, שווים בקומה, ושווים בדמים.
בשלושה דברים, התורה דורשת שוויון – שהעיזים של יום הכיפורים, שנשלחים אחד לה' ואחד לעזאזל, יהיו אותו צבע.
אל תביא לי עז אחת שחורה ועז אחת לבנה! אל תביא לי עז אחת 40 ס"מ, והשנייה 60 ס"מ.
צריכים להיות שווים בקומה, שווים בצבע ושווים בדמים – אל תקנה אחד במאה זוז והשני בחמישים זוז. בא המהרש"א ואומר – עכשיו תבין טוב מאוד, מה אמר ר' יהושע בן חנניה, לחכמי אתונה :
באו חכמי אתונה ואמרו לו – תשמע, שמנו לב שלעם ישראל, יש 21 ימים מול 21 ימים. תרנגולת מול תרנגולת. 21 זה תרנגולת אחת, ו – 21, זה התרנגולת השניה.
אם אתה רואה, שהתרנגולת הראשונה, זה 21 ימים, שבין י"ז בתמוז ועד ט' באב, ה ם ימים שחורים, אותו דבר ה-21 ימים, שבין ראש השנה להושענא רבה, הם גם ימים שחורים.
אמר להם ר' יהושע בן-חנניה – אני יוכיח לכם את זה ההיפך. כמו שהימים שבין ראש השנה להושענא רבה, הם ימים לבנים, ככה הימים שבין י"ז בתמוז לבין ט' באב, הם גם-כן ימים לבנים. למה?
כי אני מביא לכם ראיה, משתי חפיסות של גבינה לבנה. אחת שנחלבה מעז שחורה, ואחת שנחלבה מעז לבנה.
כלפי מה הדברים אמורים? אומר המהרש"א – אמר להם ר' יהושע בן-חנניה - רבותי, שימו לב, השעיר שמשתלח לעזאזל, מה זה לעזאזל? למי הוא משתלח?
הוא משתלח למקום, שהוא משכנם של שתי מלאכים, אחד קוראים לו חזאי ואחד קוראים לו עזאל. שתי מלאכים שירדו למטה, ואמרו לקב"ה – תוריד אותנו למטה, אנחנו לא נחטא.
אמר להם הקב"ה – למעלה אתם לא תחטאו, למטה תחטאו, כי למטה יש יצר הרע.
-אנחנו לא נחטא. אומרת התורה בסוף פרשת בראשית(ו, ב) וַיִּרְאוּ בְנֵי הָאֱלֹהִים אֶת בְּנוֹת הָאָדָם כִּי טֹבֹת הֵנָּה וַיִּקְחוּ לָהֶם נָשִׁים מִכֹּל אֲשֶׁר בָּחָרוּ - חטאו ונשארו כאן. לא נתן להם הקב"ה לחזור. הם יושבים במקום, שנקרא עזאזל.
אומר הקב"ה – ביום הכיפורים, לוקחים שעיר, שאותו גובה, ואותו מחיר, ואותו מראה שמוקרב לה', אותו דבר נשלח לעזאזל. הם צריכים להיות שווים. שאל אותם ר' יהושע בן-חנניה – איך אתם מבינים, דבר שנשלח לשם צריך להיות שווה למה שמוקרב לקב"ה?!
לקב"ה תיקח אחד שהוא גבוה, שעולה 500 זוז, אחד שהוא לבן. להם תשלח אחד הכי זול, הכי דפוק, מה אתה שולח להם אותו דבר?!
אומר הקב"ה – לעזאזל ולה', זה שתי עבודות ה', אותו דבר ביום הכיפורים. הראיה, שהשעיר שנשלח לעזאזל, עליו נאמר – וְנָשָׂא הַשָּׂעִיר עָלָיו אֶת-כָּל-עֲוֹנֹתָם אֶל-אֶרֶץ גְּזֵרָה וְשִׁלַּח אֶת-הַשָּׂעִיר בַּמִּדְבָּֽר – את העוונות שמים עליו.
אהה, מוקרב לה' שעיר?
זו עבודת ה', שהוא קבע אותה. זו קביעה של הקב"ה. הוא קבע את העבודה. אותה עבודה שיש לנו, בענין של שעיר לה', אותה עבודה יש לנו בשעיר לעזאזל.
אם ככה יוצא, אמר להם ר' יהושע בן-חנניה – טעות היא בידכם. אתם חושבים, שכשם שהימים האלה הם ימים שחורים, כך הימים שבין ראש השנה להושענא רבה הם ימים שחורים. להיפך הוא הדבר!
כמו שהימים שמראש השנה להושענא רבה, הם ימים לבנים, כך הימים שבין י"ז בתמוז, לבין ט' באב, הם ימים לבנים.
אומר הקב"ה לירמיהו הנביא - הֵיטַבְתָּ לִרְאוֹת...מקל שקד...
אומר רש"י, שהימים שבין י"ז בתמוז ל- ט' באב, זה הימים שאנחנו צריכים לעבוד, כמו שבימים שבין ראש השנה להושענא רבה, צריכים לעבוד בעבודת ה', של ראש השנה, של יום הכיפורים, של חג הסוכות – עבודה של דבקות בקב"ה, הימים שבין י"ז בתמוז לבין ט' באב, הם ימים של דקות בקב"ה, רק לא בצורה של שופר, לא בצורה של תענית ביום הכיפורים, לא בצורה של נענוע במינים, זה סוג עבודה אחר, זה סוג עבודה של אבלות על חורבן הבית - זה סוג של עבודת ה'.
אלו לא ימים שחורים, אלא, אלו ימים לבנים של עבודת ה'. עד כאן דברי המהרש"א(מסכת בכורות ח, א). אני רוצה להוסיף עוד סנסן אחד :
ישנו ספר נפלא, שנקרא זאב יטרף.
בספר זאב יטרף, במערכות שלו על ט' באב, הוא עומד על דברי חז"ל נפלאים, שמופיעים במדרש(ילקוט שמעוני, פרשת פינחס) ועכשיו ראיתי, בביאור שלו על פרשת פינחס, שהוא הביא גם את הדברים, אבל לא באותה צורה. נאמר את היסוד שלו, וממילא ממנו, נגיע ליסוד אחד :
אמר ר' לוי, ביקש הקב"ה, ליתן בכל חודש וחודש מחודשי הקיץ מועד. בניסן פסח, באייר פסח שני, בסיון שבועות.... ביקש הקב"ה, שבי"ז בתמוז יהיה יום הזיכרון, בתשעה באב יהיה יום הכיפורים, באלול יהיה חג הסוכות, ובתשרי יהיה שמיני עצרת.
שהקב"ה ברא את העולם, זה היה רצונו. שבעה חודשי קיץ, ובכל חודש וחודש, מחודשי הקיץ, יהיה חג.
כיון שחטאו ישראל בעגל, ונשתברו הלוחות, נדחו כל המועדים לתשרי. החג היחיד שנשאר במקומו, זה שמיני עצרת.
רבותי, אילו היינו זוכים, אתמול היה ראש השנה. זה לא ראש השנה, כי זה לא תחילת שנה, אבל זה היה יום הזיכרון.
ביום הזה היינו מקבלים את הלוחות, והלוחות היו נשארים איתנו, והיה לנו חירות, ממלאך המוות, חירות מן המלחמות, לא היה אדם לומד ושוכח – הכל היה מהלוחות האלה.
ביום הזה נשתברו הלוחות. ביום הזה, אומר אהרון הכהן - חַג לַה' מָחָר - חכו למחר, יהיה חג גדול לקב"ה. איזה?
קבלת הלוחות.
אילו לא היינו מקבלים את דברי המרגלים, היה יום ט' באב, היום הכי גדול, של מחילת כל עוונות עם ישראל. חטא העגל היה נמחל לגמרי. היו נכנסים לארץ ישראל, והיה יום השמחה, על כניסה לארץ ישראל, היה ט' באב.
זה היה יום הכיפורים, ואם זה היה יום הכיפורים, הייתה לנו מחילה, גם על עוון חטא העגל.
זה שבכינו בלילה הזה, אמר הקב"ה – אתם בכיתם בכיה של חינם, אקבע לכם בכיה לדורות, אתם תישארו כאן ארבעים שנה.
חג הסוכות, נקבע לחודש תשרי. המקור שלו בחודש אלול. בספר שנקרא מקח טוב, הוא מביא שם, בפרשת משפטים, בשם ספר קנה חכמה, ראיה נפלאה מדברי המדרש, רבותי, פלא מופלא איזה ראיה נפלאה : בפרשת משפטים, אומרת התורה–(שמות כג, טז) וְחַג הַקָּצִיר בִּכּוּרֵי מַעֲשֶׂיךָ אֲשֶׁר תִּזְרַע בַּשָּׂדֶה וְחַג הָאָסִף בְּצֵאת הַשָּׁנָה בְּאָסְפְּךָ אֶת מַעֲשֶׂיךָ מִן הַשָּׂדֶה.
מה זה חג האסיף? חג הסוכות.
מתי זה חג הסוכות? בגמר השנה.
מתי זה? חודש אלול. בפרשת כי-תשא, אחרי חטא העגל, אומרת התורה –(שמות לד, כב) וְחַג הָֽאָסִיף תְּקוּפַת הַשָּׁנָֽה אומר רש"י – תקופת השנה. שהיא בחזרת השנה, בתחלת השנה הבאה.
אז תחליט, מתי זה חג האסיף – תחילת השנה או סוף השנה??
בפרשת משפטים, אומרת התורה - וְחַג הָאָסִף בְּצֵאת הַשָּׁנָה.
בפרשת כי-תשא, אומרת התורה - וְחַג הָֽאָסִיף תְּקוּפַת הַשָּׁנָֽה. אומר רש"י – תחילת השנה.
אז מתי זה חג סוכות? ממשפטים ועד כי-תשא השתנו התאריכים?! אומר הספר קנה חכמה – כן. בפרשת משפטים, היתה התוכנית המקורית של הקב"ה, שחג הסוכות יהיה בחודש אלול. אז אומרת התורה - וְחַג הָאָסִף בְּצֵאת הַשָּׁנָה – בחודש אלול.
בפרשת כי-תשא, זה אחרי שחטאו בעגל, אם כך, נדחה החג לחודש תשרי. אומרת התורה - וְחַג הָֽאָסִיף תְּקוּפַת הַשָּׁנָֽה. אומר רש"י – תחילת השנה.
יוצא, שהקב"ה רצה, שיום הזיכרון יהיה בי"ז בתמוז. ט' באב, יהיה יום הכיפורים. חג הסוכות, בחודש אלול, ושמיני עצרת בתשרי. רבותי, עפ"י זה, נביא עוד ראיה אחת, ונסגור את הפינות :
התענית החמורה ביותר מכל התעניות, כותב האבודרהם, זו התענית של י' בטבת.
אומר האבודרהם – אם י' בטבת חל בשבת, מתענים בו בשבת. השנה, זה לא חל בשבת, זה חל בשישי, ואם זה יוצא בשישי, נכנסים לשבת מעונים.
הרי אסור להתענות בשישי. למה נכנסים מעונים? אומר האבודרהם – כי כתוב בפסוק –(יחזקאל כד, ב) אֶת עֶצֶם הַיּוֹם הַזֶּה סָמַךְ מֶלֶךְ בָּבֶל אֶל יְרוּשָׁלִַם בְּעֶצֶם הַיּוֹם הַזֶּה
עיצומו של יום, הוא הקובע! ואם זה חל בשבת, מתענים בו בשבת.(לא להלכה)
יוצא שהתענית החמורה ביותר, לשיטת האבודרהם, היא י' בטבת.
למעשה, חמשת העינויים שלנו, הם לא בעשרה בטבת, הם בט' באב. למה? אומר הספר זאב יטרף – פשוט מאוד. במקור, הרי הקב"ה רצה, שט' באב, יהיה יום כיפור. אם הוא רצה שזה יהיה יום כיפור, השאירו חכמים את חמשת העינויים של ט' באב. מה שהיה במקור, היה אמור להיות יום כיפור, לכן יש שמה את חמשת העינויים. כל מה שקבעו את זה בט' באב, כי זה המקור לזה, לכן זה ט' באב.
אם אלה הדברים רבותי, בס"ד אני רוצה לומר יסוד :
הקב"ה רצה שההבדל בין ראש השנה ליום הכיפורים, יהיה 21 יום. הקב"ה רצה שיום הזיכרון יהיה בי"ז בתמוז, וט' באב יהיה, ביום הכיפורים. אז הפער, שבין ט' באב לי"ז בתמוז, שלושה שבועות. זה הפער שהיה בין יום קבלת הלוחות, לבין יום הוצאת הדיבה על ארץ ישראל.
אם ככה יוצא, שהקב"ה רצה, שיהיו לנו 21 יום.
באו חכמי אתונה ואמרו – מה פתאום. יש לכם 21 יום, בין הושענא רבה לראש השנה, ו -21 יום, בין י"ז בתמוז לט' באב. הם שמו לב, שישנם שני מערכות של 21 מול 21.
אמר להם ר' יהושע בן-חנניה, עפ"י דברי המהרש"א – רבותי, זה אותו דבר. למה זה אותו דבר?
כי הימים שבין הושענא רבה, במקור, זה הימים שבין י"ז בתמוז לט' באב.
הייתי אומר, שכמו שיש ראש השנה עד יום כיפור, יש לנו ימי תשובה, והושענא רבה, זהו יום של חתימה על הענין של עברות של בן-אדם למקום, אבל אולי הימים שבין י"ז בתמוז ל-ט' באב, אלו ימים של תשובה, אלה ימים של חרטה ווידוי, על עברות שבין אדם לחברו.
לא נחרב בית המקדש השני, אומרים חז"ל, אלא בגלל שנאת חינם.
אומרת הגמרא במסכת יומא – בֹא ותראה, שעדין עד היום הזה, לא נבנה בית המקדש, אלא נדחה, לראות עד כמה העוון הזה מחלחל ביננו. יזכנו הקב"ה, שבימים האלה, שבין י"ז בתמוז לט' באב, שאומר לנו רש"י בספר ירמיהו, שהקב"ה שוקד על הרעה, להביא אותה לעמו, שנהיה אוהבים אחד את השני, ובכך נזכה לגאולה השלמה במהרה בימנו אמן ואמן!!!
.jpg?id=18205693)
תזכו למצוות עם שפע ברכה והצלחה.