בס"ד
פרשת דברים / תשעה באב – הרב ברוך רוזנבלום שנת תשס"ט.
פרשת השבוע שנקרא בע"ה בשבת זו, פרשת דברים.
פרשת דברים, תמיד מקדימה את תשעה באב, כך כותב הטור, בסימנים שלו, לגבי קביעת המועדים.
השבת גם נקראת"שבת חזון", על שם ההפטרה של חזון ישעיהו בן אמוץ, ואנחנו גם בע"ה בשבוע הבא, אם חס וחלילה לא יגיע משיח, אנחנו נכנסים לשבוע שחל בו תשעה באב.
אנחנו נדבר היום בע"ה, בס"ד, על תשעה באב. אם לא יבוא משיח צדקנו, אז ביום רביעי בלילה, נתחיל להתאבל על חורבן הבית, ולכן נדבר היום על תשעה באב, ולא על פרשת השבוע, ובשבוע הבא, בס"ד, נדבר על ענין הנחמה שאחרי תשעה באב.
בספר קהלת (ג, א), אומר שלמה המלך - לַכֹּל זְמָן וְעֵת לְכָל חֵפֶץ תַּחַת הַשָּׁמָיִם (ב) עֵת לָלֶדֶת וְעֵת לָמוּת עֵת לָטַעַת וְעֵת לַעֲקוֹר נָטוּעַ (ג) עֵת לַהֲרוֹג וְעֵת לִרְפּוֹא עֵת לִפְרוֹץ וְעֵת לִבְנוֹת (ד) עֵת לִבְכּוֹת וְעֵת לִשְׂחוֹק עֵת סְפוֹד וְעֵת רְקוֹד (ה) עֵת לְהַשְׁלִיךְ אֲבָנִים וְעֵת כְּנוֹס אֲבָנִים עֵת לַחֲבוֹק וְעֵת לִרְחֹק מֵחַבֵּק (ו) עֵת לְבַקֵּשׁ וְעֵת לְאַבֵּד עֵת לִשְׁמוֹר וְעֵת לְהַשְׁלִיךְ (ז) עֵת לִקְרוֹעַ וְעֵת לִתְפּוֹר עֵת לַחֲשׁוֹת וְעֵת לְדַבֵּר (ח) עֵת לֶאֱהֹב וְעֵת לִשְׂנֹא עֵת מִלְחָמָה וְעֵת שָׁלוֹם.
אם אתה שומע עֵת לִבְכּוֹת וְעֵת לִשְׂחוֹק, אז מה זה הזמן של בכייה? על מה צוחקים ועל מה בוכים?
אז תמיד ההבנה שלי היתה ש- עֵת לִבְכּוֹת זה בהבל וְעֵת לִשְׂחוֹק, הכוונה היא בשמחה, כמו שמשמחים חתן וכלה. עֵת סְפוֹד וְעֵת רְקוֹד אותו דבר - עֵת סְפוֹד, זה בהבל, וְעֵת רְקוֹד בשמחת חתן וכלה.
אומר רש"י - עת לבכות. בתשעה באב
ועת לשחוק. לעתיד לבא שנאמר (תהלים קכ"ז) אז ימלא שחוק פינו.
עפ"י דברי רש"י עת לבכות. בתשעה באב, אמר שלמה המלך – כשבית המקדש בבנינו.
התרגום במקום אומר- עת לבכות – יש זמן שבוכים על אבלות. בוכים על אנשים שנפטרים. זה מובן, אבל רש"י אומר, עת לבכות – זה תשעה באב.
אנחנו רוצים להבין, מה הקשר שיש בין בכי לבין תשעה באב.
השל"ה הקדוש מביא, שכל אירוע שחל במהלך השבוע, יש לו קשר לפרשה שלפניו, ואם במהלך השבוע חל תשעה באב, אז ממילא הקשר הוא, שהוא מתקשר לפרשת השבוע, פרשת דברים. הקשר ידוע מאוד, ברור מאוד, ודיברנו עליו כבר בעבר.
אומרת התורה (א, כב) וַתִּקְרְבוּן אֵלַי כֻּלְּכֶם וַתֹּאמְרוּ נִשְׁלְחָה אֲנָשִׁים לְפָנֵינוּ וְיַחְפְּרוּ לָנוּ אֶת הָאָרֶץ וְיָשִׁבוּ אֹתָנוּ דָּבָר אֶת הַדֶּרֶךְ אֲשֶׁר נַעֲלֶה בָּהּ וְאֵת הֶעָרִים אֲשֶׁר נָבֹא אֲלֵיהֶן (כב) וַיִּיטַב בְּעֵינַי הַדָּבָר וָאֶקַּח מִכֶּם שְׁנֵים עָשָׂר אֲנָשִׁים אִישׁ אֶחָד לַשָּׁבֶט (כד) וַיִּפְנוּ וַיַּעֲלוּ הָהָרָה וַיָּבֹאוּ עַד נַחַל אֶשְׁכֹּל וַיְרַגְּלוּ אֹתָהּ (כה) וַיִּקְחוּ בְיָדָם מִפְּרִי הָאָרֶץ וַיּוֹרִדוּ אֵלֵינוּ וַיָּשִׁבוּ אֹתָנוּ דָבָר וַיֹּאמְרוּ טוֹבָה הָאָרֶץ אֲשֶׁר ה' אֱלֹהֵינוּ נֹתֵן לָנוּ (כו) וְלֹא אֲבִיתֶם לַעֲלֹת וַתַּמְרוּ אֶת פִּי ה' אֱלֹהֵיכֶם (כז) וַתֵּרָגְנוּ בְאָהֳלֵיכֶם וַתֹּאמְרוּ בְּשִׂנְאַת ה' אֹתָנוּ הוֹצִיאָנוּ מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם לָתֵת אֹתָנוּ בְּיַד הָאֱמֹרִי לְהַשְׁמִידֵנוּ.
ודוד המלך אומר בתהילים (קו, כד) וַיִּמְאֲסוּ בְּאֶרֶץ חֶמְדָּה לֹא הֶאֱמִינוּ לִדְבָרוֹ (כה) וַיֵּרָגְנוּ בְאָהֳלֵיהֶם לֹא שָׁמְעוּ בְּקוֹל ה' (כו) וַיִּשָּׂא יָדוֹ לָהֶם לְהַפִּיל אוֹתָם בַּמִּדְבָּר (כז) וּלְהַפִּיל זַרְעָם בַּגּוֹיִם וּלְזָרוֹתָם בָּאֲרָצוֹת
אומרת הגמרא (סנהדרין ק"ד, ב) – (איכה א-ב) בכה תבכה בלילה שתי בכיות הללו למה אמר רבה אמר רבי יוחנן אחד על מקדש ראשון ואחד על מקדש שני בלילה על עסקי לילה שנאמר (במדבר יד-א) ותשא כל העדה ויתנו את קולם ויבכו העם בלילה ההוא אמר רבה א''ר יוחנן אותו (היום) ליל ט' באב היה אמר להן הקב''ה לישראל אתם בכיתם בכיה של חנם ואני אקבע לכם בכיה לדורות
יוצא, שלא בגלל חטא המרגלים, חרב בית המקדש בתשעה באב.
בית המקדש הראשון חרב, בגלל ג' עברות חמורות. בית המקדש השני חרב, בגלל שנאת חינם, אבל היות ועם ישראל בכה בגלל חטא המרגלים, אמר הקב"ה – אתם בכיתם בכיה של חינם, אני אנתב את חורבן הבית, לתאריך של תשעה באב.
אז חורבן הבית לא היה בגלל חטא המרגלים.
מכאן משמע, מדברי הגמרא, שהקב"ה כיון, שחורבן הבית יהיה בתשעה באב, וצריך לחלק את שתי הדברים כאמור:
בתשעה באב בכו על חטא המרגלים, והקב"ה בגלל הבכי הזה, ניתב את זה לבכי על חורבן הבית.
במדרש תנחומא (פרשת ויגש אות י'), יש למדרש שתי עמודים של הקבלה, בין יוסף ובין ציון. חוץ מזה שמספרם שוה, שניהם 156, עושה המדרש הקבלה, בין יוסף לבין ציון.
אומר המדרש - בֹּא וּרְאֵה, כָּל צָרוֹת שֶׁאֵרַע לְיוֹסֵף, אֵרַע לְצִיּוֹן. בְּיוֹסֵף כְּתִיב: וְיִשְׂרָאֵל אָהַב אֶת יוֹסֵף. בְּצִיּוֹן כְּתִיב: אֹהֵב ה' שַׁעֲרֵי צִיּוֹן (תהלים פז, ב). בְּיוֹסֵף כְּתִיב: וַיִּשְׂנְאוּ אוֹתוֹ. בְּצִיּוֹן, נָתְנָה עָלַי בְּקוֹלָהּ עַל כֵּן שְׂנֵאתִיהָ (ירמיה יב, ח). בְּיוֹסֵף, וְהִנֵּה אֲנַחְנוּ מְאַלְּמִים אֲלֻמִּים. בְּצִיּוֹן, בֹּא יָבֹא בְרִנָּה נֹשֵׂא אֲלֻמֹּתָיו (תהלים קכ"ו, ו). בְּיוֹסֵף, » הֲמָלֹךְ תִּמְלֹךְ עָלֵינוּ. בְּצִיּוֹן, אוֹמֵר לְצִיּוֹן מָלַךְ אֱלֹהָיִךְ (ישעיה נב, ז). בְּיוֹסֵף, וַיַּחֲלוֹם יוֹסֵף חֲלוֹם, בְּצִיּוֹן, בְּשׁוּב ה' אֶת שִׁיבַת צִיּוֹן הָיִינוּ כְּחֹלְמִים (תהלים קכ"ו, א). בְּיוֹסֵף, הֲבוֹא נָבוֹא אֲנִי וְאִמְּךָ וְגוֹ'. בְּצִיּוֹן, אַפַּיִם אֶרֶץ יִשְׁתַּחֲווּ לָךְ (ישעיה מט, כג). בְּיוֹסֵף, וַיְקַנְאוּ בוֹ אֶחָיו. בְּצִיּוֹן, קִנֵּאתִי לְצִיּוֹן קִנְאָה גְדוֹלָה (זכריה ח, ב). בְּיוֹסֵף, לֶךְ נָא רְאֵה אֶת שְׁלוֹם אַחֶיךָ. בְּצִיּוֹן, וְדִרְשׁוּ אֶת שְׁלוֹם הָעִיר (ירמיה כט, ז). בְּיוֹסֵף, וַיִּרְאוּ אֹתוֹ מֵרָחֹק. בְּצִיּוֹן, זִכְרוּ מֵרָחוֹק אֶת ה' (ירמיה נא, נ). בְּיוֹסֵף, וַיִּתְנַכְּלוּ אֹתוֹ. בְּצִיּוֹן, עַל עַמְּךָ יַעֲרִימוּ סוֹד (תהלים פג, ד). בְּיוֹסֵף, וַיַּפְשִׁיטוּ אֶת כְּתֹנֶת הַפַּסִּים. בְּצִיּוֹן, וְהִפְשִׁיטוּךְ אֶת בְּגָדָיִךְ (יחזקאל כג, כו). בְּיוֹסֵף, וַיַּשְׁלִיכוּ אֹתוֹ הַבֹּרָה. בְּצִיּוֹן, צָמְתוּ בַבּוֹר חַיָּי (איכה ג, נג). בְּיוֹסֵף, וְהַבּוֹר רֵק אֵין בּוֹ מָיִם. בְּצִיּוֹן, וּבַבּוֹר אֵין מַיִם כִּי אִם טִיט (ירמיה לח, ו). בְּיוֹסֵף, וַיֵּשְׁבוּ לֶאֱכָל לֶחֶם. בְּצִיּוֹן, אַשּׁוּר לִשְׂבֹּעַ לָחֶם (איכה ה, ו). בְּיוֹסֵף, וַיִּמְשׁכוּ וַיַּעֲלוּ אֶת יוֹסֵף. בְּצִיּוֹן, וַיִּמְשְׁכוּ אֶת יִרְמְיָהוּ בַּחֲבָלִים וַיַּעֲלוּ אֹתוֹ מִן הַבּוֹר (ירמיה לח, יג). בְּיוֹסֵף, וַיִּקְרַע יַעֲקֹב שִׂמְלֹתָיו. בְּצִיּוֹן, לִבְכִי וּמִסְפֵּד (ישעיה כב, יב). בְּיוֹסֵף, וַיְמָאֵן לְהִתְנַחֵם. וּבְצִיּוֹן, אַל תָּאִיצוּ לְנַחֲמֵנִי (ישעיה כב, ד). בְּיוֹסֵף, וְהַמְּדָנִים מָכְרוּ אֹתוֹ אֶל מִצְרָיִם. וּבְצִיּוֹן, וּבְנֵי יְהוּדָה וּבְנֵי יְרוּשָׁלַיִם מְכַרְתֶּם לִבְנֵי הַיְּוָנִים (יואל ד, ו). וּמַה שֶּׁאֵרַע לְיוֹסֵף טוֹבוֹת, אֵרַע לְצִיּוֹן טוֹבוֹת. בְּיוֹסֵף, וַיְהִי יוֹסֵף יְפֵה תֹאַר וִיפֵה מַרְאֶה. וְצִיּוֹן, יְפֵה נוֹף מְשׂוֹשׂ כָּל הָאָרֶץ (תהלים מח, ג). בְּיוֹסֵף, אֵינֶנּוּ גָדוֹל בַּבַּיִת הַזֶּה מִמֶּנִּי. בְּצִיּוֹן, גָּדוֹל יִהְיֶה כְּבוֹד הַבַּיִת הַזֶּה (חגי ב, ט). בְּיוֹסֵף, וַיְהִי ה' אֶת יוֹסֵף. בְּצִיּוֹן, וְהָיוּ עֵינַי וְלִבִּי שָׁם (דה"ב ז, טז). בְּיוֹסֵף, וַיֵּט אֵלָיו חָסֶד. וּבְצִיּוֹן, זָכַרְתִּי לָךְ חֶסֶד (ירמיה ב, ב). בְּיוֹסֵף, וַיְגַלַּח וַיְחַלֵּף שִׂמְלֹתָיו. וּבְצִיּוֹן, אִם רָחַץ אֲדֹנָי אֵת צֹאַת בְּנוֹת צִיּוֹן (ישעיה ד, ד). בְּיוֹסֵף, רַק הַכִּסֵּא אֶגְדַּל מִמֶּךָּ. וּבְצִיּוֹן, בָּעֵת הַהִיא יִקְרְאוּ לִירוּשָׁלַיִם כִּסֵּא ה' (ירמיה ג, יז). בְּיוֹסֵף כְּתִיב: וַיַּלְבֵּשׁ אֹתוֹ בִּגְדֵי שֵׁשׁ. וּבְצִיּוֹן, עוּרִי עוּרִי לִבְשִׁי עֻזֵּךְ צִיּוֹן לִבְשִׁי בִּגְדֵי תִּפְאַרְתֵּךְ (ישעיה נב, א). בְּיוֹסֵף כְּתִיב: וְאֶת יְהוּדָה שָׁלַח לְפָנָיו. וּבְצִיּוֹן הִנְנִי שֹׁלֵחַ מַלְאָכִי (מלאכי ג, א).
ממשיך המדרש (מדרש רבה, בראשית, ויגש, צג) - וַיִּפֹּל עַל צַוְּארֵי בִנְיָמִן אָחִיו וַיֵּבְְךְּ (בראשית מה, יד), וְכִי שְׁנֵי צַוָּארִים הָיוּ לוֹ לְבִנְיָמִין, אֶלָּא אָמַר רַבִּי אֶלְעָזָר בֶּן פְּדָת יוֹסֵף רָאָה בְּרוּחַ הַקֹּדֶשׁ שֶׁשְּׁנֵי בֵּית הַמִּקְדָּשׁוֹת עֲתִידִין לִבָּנוֹת בְּחֶלְקוֹ שֶׁל בִּנְיָמִין וַעֲתִידִין לֵחָרֵב, (בראשית מה, יד): וּבִנְיָמִן בָּכָה עַל צַוָּארָיו, רָאָה שֶׁמִּשְׁכַּן שִׁה עָתִיד לְהֵעָשׂוֹת בְּחֶלְקוֹ שֶׁל יוֹסֵף וְעָתִיד לֵחָרֵב. (בראשית מה, ב).
עוד לא נבנה בי המקדש, עם ישראל עוד לא התעצם, מתן תורה עוד לא היה, ויוסף הצדיק רואה כבר שתי בתי מקדש, שעתידים להיבנות ולהיחרב
ממשיך המדרש ואומר - וַיִּתֵּן אֶת קֹלוֹ בִּבְכִי, כְּשֵׁם שֶׁלֹא פִּיֵּס יוֹסֵף אֶת אֶחָיו אֶלָּא בִּבְכִיָּה, כָּךְ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא אֵינוֹ גּוֹאֵל אֶת יִשְׂרָאֵל אֶלָּא מִתּוֹךְ בְּכִיָּה, שֶׁנֶּאֱמַר (ירמיה לא, ח): בִּבְכִי יָבֹאוּ וּבְתַחֲנוּנִים אוֹבִילֵם.
יוצא, לפי מה שכתוב כאן בקטע הזה, שאין קשר, בין הבכי של המרגלים, לבין הבכי עכשיו.
אומר המדרש, כפי שיוסף לא נגלה לאחים, אלא מתוך בכיה, כך הקב"ה, יגאל אותנו מתוך בכיה, כי הבכי, זה היסוד לגאולה.
יוצא איפה, מדברי המדרש הזה, כי גם אם לא היו בוכים בחטא המרגלים, היינו נזקקים לבכיה לגאולה, כי כתוב בפסוק בִּבְכִי יָבֹאוּ וּבְתַחֲנוּנִים אוֹבִילֵם.
אותו דבר מובא במדרש (איכה רבה פרק א, כ"ג) - אָמַר רַבִּי אַיְּבוּ אָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְיִשְׂרָאֵל, בִּשְׂכַר אוֹתָהּ הַבְּכִיָּה אֲנִי מַכְנִיס גָּלֻיּוֹתֵיכֶם, הֲדָא הוּא דִכְתִיב (ירמיה לא, טו): כֹּה אָמַר ה' מִנְעִי קוֹלֵךְ מִבֶּכִי וגו' וְיֵשׁ תִּקְוָה לְאַחֲרִיתֵךְ נְאֻם ה'. בָּכֹה תִבְכֶּה. בָּכֹה עַל עֵגֶל אֶחָד, תִבְכֶּה עַל שְׁנֵי עֲגָלִים. בזכות הבכיה, תבוא הגאולה.
ישנה גמרא (מסכת מכות) שכל אחד מהמפרשים מביט בה מכיון אחר. נקרא את הגמרא, ולאחר מכן נסביר אותה.
אומרת הגמרא (מסכת מכות כד, א) - ר''ג ורבי אלעזר בן עזריה ורבי יהושע ורבי עקיבא מהלכין בדרך ושמעו קול המונה של רומי מפלטה [ברחוק] מאה ועשרים מיל שמעו מרומא, שאגות של שמחה והתחילו בוכין ורבי עקיבא משחק יש כאן תופעה של עת שחוק ועת לבכות אמרו לו מפני מה אתה משחק אמר להם ואתם מפני מה אתם בוכים אמרו לו הללו כושיים שמשתחוים לעצבים ומקטרים לעבודת כוכבים יושבין בטח והשקט ואנו בית הדום רגלי אלהינו שרוף באש ולא נבכה אמר להן לכך אני מצחק ומה לעוברי רצונו כך לעושי רצונו על אחת כמה וכמה מה מצחיק אותו? הקב"ה נותן עכשיו שכר לגוים.
כתוב בפסוק בִּפְרֹחַ רְשָׁעִים כְּמוֹ עֵשֶׂב מה המטרה? לְהִשָּׁמְדָם עֲדֵי עַד. הקב"ה משלם להם עכשיו, את כל מה שמגיע להם, כדי שלא יקבלו שכר לעתיד לבוא.
ומה לעוברי רצונו כך לעושי רצונו על אחת כמה וכמה כך אומר להם ר' עקיבא. תארו לכם איזה שכר אנחנו נקבל לעתיד לבוא?! לכך אני מצחק.
ממשיכה הגמרא ואומרת - שוב פעם אחת היו עולין לירושלים כיון שהגיעו להר הצופים קרעו בגדיהם ההלכה אומרת, שמי שמגיע להר הצופים, ורואה ירושלים בחורבנה, צריך לעשות קריעה.
משום מה, מזלזלים בהלכה הזאת היום. מי שלא רוצה לקרוע את החולצה שלו כי היא יפה, כי יש עליה ציור של דולפין, או חתולה, והוא לא רוצה לקורע אותה, אפשר לקנות 3 טריקו ב -10 ₪. אז שאתה הולך לכותל, אתה לובש חולצת טריקו, ומקיים הלכה, של אבלות על החורבן.
כיון שהגיעו להר הבית ראו שועל שיצא מבית קדשי הקדשים התחילו הן בוכין ור''ע מצחק אמרו לו מפני מה אתה מצחק אמר להם מפני מה אתם בוכים אמרו לו מקום שכתוב בו (במדבר א-נא) והזר הקרב יומת ועכשיו שועלים הלכו בו ולא נבכה אמר להן לכך אני מצחק דכתיב (ישעיה ח-ב) ואעידה לי עדים נאמנים את אוריה הכהן ואת זכריה בן יברכיהו וכי מה ענין אוריה אצל זכריה אוריה במקדש ראשון וזכריה במקדש שני אלא תלה הכתוב נבואתו של זכריה בנבואתו של אוריה באוריה כתיב (מיכה ג-יב) לכן בגללכם ציון שדה תחרש [וגו'] בזכריה כתיב (זכריה ח-ד) עוד ישבו זקנים וזקנות ברחובות ירושלם עד שלא נתקיימה נבואתו של אוריה הייתי מתיירא שלא תתקיים נבואתו של זכריה עכשיו שנתקיימה נבואתו של אוריה בידוע שנבואתו של זכריה מתקיימת בלשון הזה אמרו לו עקיבא ניחמתנו עקיבא ניחמתנו
לפני שניגש לדבר בס"ד על הגמרא הזאת, נעמוד על יסוד מענין מאוד, שמצאתי מדברי ערוך השולחן :
באגדה של פסח, אנחנו מספרים באותו לילה סיפור - מעשה ברבי אליעזר ורבי יהושע ורבי אלעזר בן עזריה ור' עקיבא ור' טרפון שהיו מסובין בבני ברק והיו מספרין ביציאת מצרים כל אותו הלילה
אחד מביא בשם ערוך השולחן, שאלה מאוד יפה – מה מחפשים פה, כל התנאים האלה, אצל ר' עקיבא שהוא היחיד שהיה גר בבני-ברק?
ר' אליעזר היה גר בלוד, ר' יהושע היה גר בפקיעין, רבותיו לא גרים בבני-ברק. בדר"כ התלמיד, הולך אצל רבו בליל הסדר. פתאום אתה רואה, שהרבנים, באים להיות אצל התלמיד, איך יכל להיות דבר כזה?
אומר ערוך השולחן, תשובה עוד יותר יפה – אותם רבנים של ר' עקיבא, באו לר' עקיבא לאחר שהוא ניחם אותם על החורבן, בגלל שהם היו איתו ביחד על הר הבית, ור' עקיבא ניחם אותם על החורבן, ולימד אותם ביאור על הפסוק, מה הקשר בין נבואתו של ירמיה לנבואתו של זכריה.
יוצא שבענין הגילוי, מה מונח במהות של החורבן, הפך ר' עקיבא להיות הרב שלהם. הוא לימד אותם את הפשט בפסוק.
באותו רגע, שהוא לימד אותם את הפשט בפסוק, הוא הפך להיות הרב שלהם בפסוק הזה.
אמרו לו – אם ככה, נבוא להתארח אצלך בפסח.
ולמה דוקא בפסח ולא בסוכות?
אומר ערוך השולחן רעיון נפלא – תמיד, ביום שבו יוצא פסח, יוצא תשעה באב.
אתב"ש – א' פסח - תשעה באב, ב' פסח – שבועות, ג' פסח – ראש השנה.
לכן אוכלים ביצה בלילה הסדר, אומר הרמ"א, סמל לאבלות. יש כאלה שאומרים, שלכן המצה בליל הסדר עגולה, כמו אבלים, שאוכלים מאכל עגול.
אם ככה, יוצא, שהם באו אליו, בגלל הסיבה שהוא ניחם אותם, כשראו שועל יוצא מבית קדשי הקדשים, הוא נתן להם ביאור, שאדרבא, זו תחילת הגאולה, לכן הם באו אליו בליל הסדר, כיון ש - כִּימֵי צֵאתְךָ מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם אַרְאֶנּוּ נִפְלָאוֹת. יסוד חג הפסח, הוא יסוד חג הגאולה.
הם באו להתארח אצלו, כיון שהוא לימד אותם פשט, בנושא הגאולה. כך כותב ערוך השולחן, בעקבות דברי הגמרא הזו.
רבותי, אני רוצה לשאול שאלה – בראש ובראשונה, שואל בעל זרע ברך, שאלה נפלאה – ר' עקיבא וחבריו, שומעים קול מרומי בריחוק מאה ועשרים מיל, התחילו לבכות. מה קרה?
בית מקדשנו שרוף באש, ואלה ששים ושמחים?!
שואל הספר זרע ברך – מי אמר שאסור להם לשמוח? בשבע מצוות בני נח, יש מצוה שאוסרת על הגויים לשמוח, כאשר בית המקדש חרב?
הוא אומר תשובה נהדרת. הוא מביא דברי מדרש (איכה א', אות כג') אָמַר רַבִּי פִּנְחָס אוֹתָם שִׁבְעִים פָּרִים שֶׁהָיוּ יִשְׂרָאֵל מַקְרִיבִין בֶּחָג, כְּנֶגֶד שִׁבְעִים אֻמּוֹת הֵם, כְּדֵי שֶׁלֹא יֵצָדֶה הָעוֹלָם מֵהֶם כדי שהעולם לא יתרוקן.
מביא הזרע ברך מדרש נוסף, שלא מצאתי אותו, אבל יש מדרש כזה – שבעים הפרים, כנגד שבעים אומות, שיגנו עליהם מן הייסורים.
עם ישראל מקריב שבעים פרים, כדי שלגוים יהיה טוב.
למה אתה צריך שלגוים יהיה טוב?
אומר הספר זרע ברך – זה מה ששאלו התנאים את ר' עקיבא - אם בית הדום רגלי אלהינו שרוף באש, אז גם אין שבעים פרים, ואם אין שבעים פרים, אז איך יכל להיות שלהם יהיה טוב?
אם הגמרא אומרת, שכל מה שטוב אצלהם, הכל יונק מבית המקדש, אם ככה, כשאין בית המקדש, ובית הדום רגלי אלהינו שרוף באש, איך יכל להיות שהם רוקדים ושלווים ושאננים?
זאת השאלה, ששואלים התנאים את ר' עקיבא.
אחרי שר' עקיבא אומר את זה, בגמרא לא כתוב עקיבא נחמתנו, אחרי התשובה הזאת. זאת לא הייתה נחמה בשבילם.
יוצא שועל מבית קדשי הקדשים, התחילו הם לבכות, ור' עקיבא צוחק.
- מה אתה צוחק, שאלו אותו??
- ומה אתם בוכים??
- אמרו לו מקום שכתוב בו (במדבר א-נא) והזר הקרב יומת ועכשיו שועלים הלכו בו ולא נבכה
- אמר להן לכך אני מצחק.
אני רוצה לשאול סתם שאלה רטורית – מה היה קורה, אם התנאים שהלכו איתו, לא היו בוכים?
היו רואים שועל, ולא עושים כלום. עושים סיבוב והולכים הביתה. האם ר' עקיבא היה צוחק?
לא.
יוצא, שכל הצחוק שלו, בא מהבכי שלהם. אם ר' עקיבא כל-כך מבסוט, שהוא רואה שועל יוצא, מבית קדש הקדשים, למה אתה לא צוחק ראשון???
אם אתה רואה שירושלים חרבה ושוממה, ומתקיים הפסוק (מיכה ג, יב) צִיּוֹן שָׂדֶה תֵחָרֵשׁ, ואתה כל-כך מתרגש, אתה רואה כבר את הזקנים והזקנות ברחובות ירושלים, אתה רואה שועל, אני רואה זקנים וזקנות.
אם אתה רואה כבר זקנים וזקנות, אז למה אתה לא צוחק? למה אתה לא צוחק מיד? למה אתה מחכה שהם יבכו?
אחרי שהם בוכים, אתה הולך לצחוק, למה זה נעשה בצורה הזאת?
שאלה נוספת (ילקוט שמעוני ירמיהו רמז רע"ט) - (ירמיה ח, כג) מִי יִתֵּן רֹאשִׁי מַיִם וְעֵינִי מְקוֹר דִּמְעָה וְאֶבְכֶּה יוֹמָם וָלַיְלָה אֵת חַלְלֵי בַת עַמִּי. א"ר אחא כיון שחרבה ציון וירושלים ובית המקדש ונשרף ההיכל ויצאו ישראל בקולרין עם ישראל רח"ל יצא מירושלים קשור בשרשראות היו מבקשים לבכות ולא הניחום השונאים אלא היו רודפים אותם ומכין אותם על צואריהם שנאמר על צוארינו נרדפנו וכיוון שיצא יום ראשון נפנו אלו לאכילה ושתיה ונפנו אלו לבכיה, ועליהן ירמיה מקונן בכה תבכה בלילה, אמרו ישראל לירמיה נעשה תנאי בינינו אנו ואתה שאתה נתון ברוחה את ירמיהו לא תפסו, נתנו לו שיסתובב דכתיב קחנו ועיניך שים עליו ואל תעש לו מאומה רע, הוי בוכה ביום ואנו בוכים בלילה אנחנו יכולים לבכות רק בלילה. לך אתה לבית המקדש, תבכה אתה ביום ואנחנו בלילה, וכן עשו, ירמיה היה בוכה ביום ואומר ארור היום אשר יולדתי בו יום אשר ילדתני אמי אל יהי ברוך, אמר הקב"ה ישראל בוכים בלילה וירמיה בוכה ביום ואני אבכה ביום ובלילה שנאמר ואבכה יומם ולילה (על) [את] חללי בת עמי.
הגוים לא נתנו לעם ישראל לבכות, למה?
כי כאשר אדם נמצא בצרה והוא בוכה, הבכי משחרר אותו. הגוים לא רצו שעם ישראל ירגישו הקלה.
באותו רגע, שהגויים הלכו לאכל ולשתות, הלך עם ישראל לבכות.
הם ביקשו מירמיהו – אתה תבכה ביום, ואנחנו נבכה בלילה.
בספר שיח-צדק (חלק א', סימן י"ט) הוא שואל שאלה נפלאה – מה זה, בכי זה איזה מנוע שאתה מתניע אותו?
אתה בא ואומר – תשמע, אתה תבכה בין 14:00 ל -15:00, אני יבכה בין 15:00 ל – 16:00, ואתה בין 16:00 ל – 17:00. אין דבר כזה, אין מושג כזה"להדליק מנוע של בכי".
אם חס וחלילה, נוחתת על אדם בשורה רעה, רח"ל, אז הוא פורץ בבכי, אבל אין דבר כזה, אתה תתחיל לבכות בשעה כזאת ואתה תחליף אותו, תתחיל לבכות בשעה הזאת, אין דבר כזה.
אומרים לירמיהו – אתה תבכה ביום ואנחנו בלילה, איזה מין צורה זאת? אפשר ליזום בכי?!
בספר לב אליהו, הוא מביא בשם ספר תורת העולה, של הרמ"א, שם כתוב, שאפלטון הפילוסוף היווני, פגש את ירמיהו ומרים כל נהי וקינה על החורבן.
שאל אותו אפלטון שתי שאלות – ירמיהו, אתה החכם שבישראל, אתה בוכה על עצים ואבנים? ועוד, הבית כבר חרב, מה יש לך לבכות על העבר?
השיב לו ירמיהו ואמר – אתה בתור פילוסוף, יש לך ודאי כמה ספקות פילוסופיות, אשר לא ידעת פתרונם.
אמר לו – כן. יש לי הרבה ספקות, אבל חושבני, שאף אחד בעולם, לא יוכל לפתור לי אותם.
אמר לו ירמיהו – אמור לי את אותם ספקות.
אמר לו ספקותיו, וירמיהו פשט לו את הספקות, כלאחר יד.
אמר לו אפלטון – ילוד אישה אתה?
ויאמר לו ירמיהו – כל החכמה שאמרת ושמעת ממני עכשיו, את כולה שאבתי מהעצים ואבנים הללו.
ועל זה שאתה שואל אותי- על מה אתה בוכה, זה כבר הרי נחרב כבר, על זה אני לא יכל לענות לך. גוי לא יבין את התשובה.
אנחנו מנסים להבין מה זה הבכי, ומזה הענין של בכי על בית המקדש, ומה זה המושג הזה של"עת לבכות תשעה באב", וכדי להבין את יסודם של דברים, צריכים ללכת לנדבך נוסף, ולחבר אותנו לחג הסוכות.
בספר המועדים, של הרב מתתיהו סלמון (משגיח ישיבת ליקווד בארה"ב), במאמרי חג הסוכות שלו, הוא מביא שאלה שהוא שמע מפי הגאון ר' יחזקאל סרנא (ראש ישיבת חברון בירושלים) – אמר לו, כתוב בחז"ל, שהיום אנחנו עושים זכר לשמחת בית השואבה, שהיתה בזמן שבית המקדש היה קיים, לכן כל חג סוכות, אנחנו עושים שמחת בית השואבה.
שאל אותו ר' יחזקאל סרנא – כתוב במשנה, שמי שלא ראה שמחת בית השואבה, לא ראה שמחה מימיו. הרי תמיד שאנחנו נזכרים במשהו מהחורבן, אנחנו בהבל – שוברים כוס בחופה, משיירים מאכל בסעודה, שמים אפר על הראש, פתאום אתה רוקד בשמחת בית השואבה, זכר למה שרקדו בבית המקדש?! לרקוד על החורבן של בית המקדש?!
ועוד הוא אומר לו – הרי האשכנזים אומרים בפיוטים של יום הכיפורים – אשרי עין ראתה שמחת בית השואבה. עם שואב את רוח הקודש, רוח נדיבה, הלא למשמע אוזן באהבה נפשנו.
אנחנו שומעים, על מה שהיה בבית המקדש, בשמחת בית השואבה, דאבה הנפש שלנו. פתאום באים, ואומרים לך לרקוד, זכר למה שהיה בבית המקדש.
אמר לו הרב סרנא תשובה – אומר לך משל, למה הדבר דומה. משל לאדם שקיבל מכתב ממפעל הפיס, שהוא זכה בפרס 50 מיליון.
הוא מזמין את כל ילדיו ומשפחתו לסעודת הודיה. לפתע אחת הנכדים אומר לו – סבא, תראה לי איך נראה צ'ק של 50 מיליון!
- אין לי עדין את הצ'ק.
- אז מה אתה כל-כך מבסוט
- לא. קיבלתי כבר מכתב ממפעל הפיס, שאם אני אתייצב במפעל הפיס ברח' ככה וככה, יספקו לי מסכה, ואז אני אוכל להצטלם עם הצ'ק, אבל כרגע זה לא ביד שלי.
אמר לו הרב סרנא – זה שמחת בית השואבה. יש אבלות על החורבן, יש שמחה על הבטחת הנביאים, שבית המקדש השלישי בע"ה יבנה. והיות וקיבלנו את הבטחת הנביאים, בדבר הקב"ה, שבית המקדש השלישי יבנה, היות וההבטחה הזאת קיימת אצלנו, אמנם הצ'ק לא אצלנו והבית עדיין לא נבנה, אנחנו רוקדים על סמך המכתב שקיבלנו, שהוא עתיד להיבנות – זו שמחת בית השואבה. כך אמר הרב סרנא לרב סלמון.
אמר הרב סלמון, ואני הלכתי הלאה עם אותו רעיון, וניסיתי להביא נדבך נוסף – בגמרא (מסכת סוכה מ"א, א) אומרת הגמרא - בראשונה היה לולב ניטל במקדש שבעה ובמדינה יום אחד בזמן שבית המקדש היה קיים, היו לוקחים לולב שבעה ימים ובמדינה לקחו יום אחד משחרב בית המקדש התקין רבן יוחנן בן זכאי שיהא לולב ניטל במדינה שבעה זכר למקדש.... מנא לן דעבדינן זכר למקדש מה המקור לזה, שצריכים לעשות זכר למקדש? א''ר יוחנן דאמר קרא (ירמיה ל-יז) כי אעלה ארוכה לך וממכותיך ארפאך נאם ה' כי נדחה קראו לך ציון היא דורש אין לה דורש אין לה מכלל דבעיא דרישה
מזה אנחנו לומדים הלכה, שמסובבים כל יום את הבמה פעם אחת, ובהושענא רבה שבעה פעמים, הכל זכר למקדש.
שואל הרב סלמון שאלה נפלאה – הגמרא (מסכת בבא-בתרא ס, ב) אומרת – כך אמרו חכמים סד אדם את ביתו בסיד ומשייר בו דבר מועט וכמה אמר רב יוסף אמה על אמה אמר רב חסדא כנגד הפתח עושה אדם כל צרכי סעודה ומשייר דבר מועט מאי היא אמר רב פפא כסא דהרסנא עושה אשה כל תכשיטיה ומשיירת דבר מועט.
מאיפה לומדים שצריך לעשות זכר לחורבן?
אומרת הגמרא – מאי היא אמר רב בת צדעא שנאמר (תהילים קלז-ה) אם אשכחך ירושלים תשכח ימיני תדבק לשוני לחכי וגו.
שואל הרב סלמון – אז למה הגמרא במסכת סוכה מביאה ציון היא דורש אין לה דורש אין לה מכלל דבעיא דרישה?
אם הגמרא מחפשת מקור, שצריך לקחת לולב שבעה, אם אשכחך ירושלים תשכח ימיני, כדי לא לשכוח את ירושלים. למה אתה צריך להביא פסוק נוסף שציון היא דורש אין לה? שאלה נפלאה...
אומר הרב סלמון – יש כאן שתי דינים – יש כאן דין אחד שהוא אבלות על החורבן. אבלות על החורבן, זה לשייר אמה על אמה, ולשייר חלק מהאוכל, כל זה, זה זכר לחורבן.
אבל יש דבר נוסף – זכר למקדש. זכר למקדש, זה לא זכר לחורבן. זכר לחורבן זה אבלות, זכר למקדש זה שמחה. השמחה שלנו, שאנחנו שמחים בשמחת בית השואבה, שאנחנו לוקחים לולב, ואנחנו מסובבים איתו כל שבעת ימים, זכר למקדש. זה לא זכר לחורבן, זו הבעת התשוקה שלנו, והרצון שלנו, לראות את בית המקדש בבנינו. אלו שתי דינים נפרדים, כי אם הכל היה מאותו יסוד, הכל היה נלמד מ- אם אשכחך ירושלים תשכח ימיני.
אנחנו רוצים ללכת בקו אחר, בעקבות השאלה הזאת, וללכת לנדבך אחר בס"ד :
דוד המלך אומרים בתהילים (ק"ב, יד) - אַתָּה תָקוּם תְּרַחֵם צִיּוֹן כִּי-עֵת לְחֶֽנְנָהּ כִּי-בָא מוֹעֵֽד
כותב ר' יהודה הלוי (כוזרי מאמר ה', פרק כז) – ירושלים תבנה, כשיכספו לה ישראל בתכלית הכוסף, עד שיחוננו אבניה ועפרה.
בית המקדש יבנה, כשירצו שהוא יבנה.
שואל הכוזרי (מאמר ב, פרק כד) – מה זאת אומרת"שירצו שיבנה"? והלא כולנו בוכים ומתחננים לקב"ה ''וְתֶחֱזֶינָה עֵינֵינוּ בְּשׁוּבְךְ לְצִיּוֹן בְּרַחֲמִים, כל יום שלוש פעמים ביום!
כותב ר' יהודה הלוי – כיון שאומרים ברכת המחזיר שכינתו לציון, ואת שאר התפילות, כל אלה כצפצוף הזרזיר, ולא חושבים על הנאמר. אם כולם היו רוצים באמת ובלב שלם ובנפש חפצה, היינו זוכים לישועה.עד כאן, דברי ר' יהודה בכוזרי.
מה זאת אומרת, אני לא רוצים?! הרי בכל הברכות אנחנו מזכירים את ירושלים!
אומר לנו ר' יהודה הלוי – זה צפצוף הזרזיר. מה זה צפצוף הזרזיר? תכב אנחנו נראה.
האמת היא, שדבריו של ר' יהודה הלוי, זה דברי נביא מפורשים, כפי שמפרש לנו המהר"י קרא בביאורו לנביא.
בספר ישעיהו (כא, יא) מַשָּׂא דּוּמָה אֵלַי קֹרֵא מִשֵּׂעִיר שֹׁמֵר מַה מִלַּיְלָה שֹׁמֵר מַה מִלֵּיל (יב) אָמַר שֹׁמֵר אָתָא בֹקֶר וְגַם לָיְלָה אִם תִּבְעָיוּן בְּעָיוּ שֻׁבוּ אֵתָיוּ
מה כתוב כאן בפסוק הזה? פסוק שלכאורה לא מובן.
כותב המהר"י קרא – עם ישראל שואל את הקב"ה, באמצעות הנביא עד מתי ימשך הלילה (הגלות משולה ללילה), והתשובה שהקב"ה משיב אָתָא בֹקֶר (אתה חושב שאתה כל הזמן בגלות, ואתה לא! התחיל כבר הבוקר) עד שאתם שואלים על מידת לילה, הריני משיבכם אָתָא בֹקֶר, הגאולה נמצאת.
גלות אדום חלפה, גלות בבל חלפה, אז למה אנחנו לא נגאלים אם אָתָא בֹקֶר?
אִם תִּבְעָיוּן בְּעָיוּ – התשובה היא, שאף אחד לא רוצה את המשיח, אף אחד לא מבקש על המשיח. אם תבקש, הוא יגיע!
אומר הנביא - שֻׁבוּ אֵתָיוּ תבקשו, תקבלו אותו! הבעיה היא, שאף אחד לא מבקש!
דברים נוראים שכותב הנביא, עפ"י ביאורו של המהר"י קרא.
אותם דברים ממש, ודרך אגב, כשהגמרא קוראת לאדם, איך היא קוראת לו? (מסכת בבא-קמא ב-ג)
ארבעה אבות נזיקין – השור הבור המבעה והמבער.
שואלת הגמרא – מי זה המבעה?
אומרת הגמרא - מאי מבעה רב אמר מבעה זה אדם ושמואל אמר מבעה זה השן רב אמר מבעה זה אדם דכתיב (ישעיה כא-יב) אמר שומר אתא בקר וגם לילה אם תבעיון בעיו
האדם הוא אדם, אם הוא מבקש על הגאולה, ואם לא, הוא לא בן-אדם.
אם תבעיון בעיו - בקשה וכיסופין לגאולה השלמה.
אומר הזוהר הקדוש (פרשת בשלח נה, ב) - קוֹל צוֹפַיִךְ נָשְׂאוּ קוֹל יַחְדָּיו יְרַנֵּנוּ. קוֹל צוֹפַיִךְ, מַאן אִינּוּן צוֹפַיִךְ. אֶלָּא אִלֵּין אִינּוּן דִּמְצָפָאן, אֵימָתַי יְרַחֵם קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא, לְמִבְנֵי בֵּיתֵיהּ. נָשְׂאוּ קוֹל, יִשְּׂאוּ קוֹל מִבָּעֵי לֵיהּ, מַאי נָשְׂאוּ קוֹל. אֶלָּא, כָּל בַּר נָשׁ דְּבָכֵי, וְאָרִים קַלֵיהּ עַל חָרְבַּן בֵּיתֵיהּ דְּקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא, זָכֵי לְמָה דִּכְתִּיב לְבָתַר יַחְדָּיו יְרַנֵּנוּ. וְזָכֵי לְמֵחֱמֵי לֵיהּ בְּיִשּׁוּבָא בְּחֶדְוָותָא יזכה לראות בבנין ירושלים בשמחה.
ר' חיים פלאג'י בביאורו, מביא מדרש שמופיע בתחילת פרשת פקודי - אֵלֶּה פְקוּדֵי הַמִּשְׁכָּן מִשְׁכַּן הָעֵדֻת
שואלים חז"ל – למה נאמר פעמיים מִשְׁכַּן?
אומר רש"י- המשכן משכן. שני פעמים, רמז למקדש שנתמשכן בשני חורבנין על עונותיהן של ישראל..
שואל ר' חיים פלאג'י – איך הקב"ה יכל לקחת משכון כזה? הרי הקב"ה כותב לבדו בתורה (שמות כב, כו) - כִּי הִיא כְסוּתוֹ לְבַדָּהּ הִיא שִׂמְלָתוֹ לְעוֹרוֹ בַּמֶּה יִשְׁכָּב.
אומרת הגמרא – אם זה כסות יום, צריך להחזיר לו את זה ביום, ואם זה כסות לילה, צריך להחזיר לו את זה בלילה.
אם זו שִׂמְלָתוֹ לְעוֹרוֹ צריך להחזיר לו!
שואל ר' חיים פלאג'י – אז איך הקב"ה לוקח את המשכן, שזה הכסות שלנו?? אין לנו אחר!
אז הקב"ה, שהוא מצווה, שאסור לקחת משכון כזה, וצריכים להחזיר את המשכון הזה, או ביום או בלילה, אז איך הקב"ה לקח מאיתנו משכון כזה?
אומר ר' חיים פלאג'י – אני אגיד לך איך – כי הפסוק ממשיך ואומר וְהָיָה כִּי יִצְעַק אֵלַי וְשָׁמַעְתִּי כִּי חַנּוּן אָנִי- צריך שהאדם שלקחו לו את המשכון יצעק! אם היינו צועקים היינו מקבלים!
אף אחד לא צועק! אם לא צועקים, לא מקבלים. דברי ר' חיים פלאג'י.
אם ככה, נוכל עכשיו ללכת לנדבך נוסף בס"ד :
דוד המלך, התחתן עם בת-שבע. לפני שנולד לו שלמה המלך, נולד לו ילד. אינני יודע את שמו, גם בנביא לא כתוב את שמו. נולד לו ילד, והילד הזה היה חולה, ולאחר תקופה הוא מת.
כתוב בשמואל ב' (יב, כב), לאחר שהבן של דוד המלך נפטר, הוא ביקש לאכל.
שאלו אותו האנשים – מה זה, אתה אבל, למה אתה לא בוכה, הבן שלך מת?!
וַיֹּאמֶר בְּעוֹד הַיֶּלֶד חַי צַמְתִּי וָאֶבְכֶּה כִּי אָמַרְתִּי מִי יוֹדֵעַ וְחַנַּנִי ה' וְחַי הַיָּלֶד – כל זמן שהילד חי, במצב קשה, בכיתי, צמתי, התפללתי, אולי הקב"ה יושיע. עכשיו הילד מת! מה יש לי לבכות?! אין יותר מה לבכות..
מה זאת אומרת אין יותר מה לבכות? שלושה ימים לבכי.
(כג) וְעַתָּה מֵת לָמָּה זֶּה אֲנִי צָם הַאוּכַל לַהֲשִׁיבוֹ עוֹד אֲנִי הֹלֵךְ אֵלָיו וְהוּא לֹא יָשׁוּב אֵלָי
נשאלת השאלה – מה יותר גרוע מזה? מת לו בן! אז למה הוא לא בוכה???
את השאלה הזאת, מצאתי במשך חכמה, בביאורו למגילת איכה.
כותב המשך חכמה יסוד – רק על דבר שיש תקוה בוכים, אבל על דבר הנאבד, שטות גדול לבכות, והמשכיל יחכם להקשיח לבו מהר.
אומר המשך חכמה, שלבכות זה טיפשות.
רצית לראות דולפינים, נפל לך ארנק עם 50,000 $, מתחיל לבכות. אל תתכופף, אז לא יפלו לך 50,000$. יעזור לך שתבכה?!
תגיד"הריני כפרתו, ושלום על ישראל".
אבל הוא עבד על זה הרבה זמן!
אומר המשך חכמה – אדם שבוכה על דבר שלא יכל לחזור, זה סתם שטות, כי זה לא יחזור, אז בשביל מה צריך לבכות?!
כותב הרמב"ן – שהבכי שהותר על מת, זה כדי לשחרר את המועקה של האדם מהחזה.
ממילא, נוכל עכשיו בע"ה, ללכת לנדבך האחרון :
ר' צדוק הכהן בלובלין, כותב בספרו, יסוד שכבר דיברנו בו כמה פעמים – כל דבר שמופיע פעם ראשונה בתורה, זה היסוד לכל התורה כולה.
הוא תולה את הדברים שלו בדברי גמרא שאומרת – הרואה ט' בחלום, יצפה לטובה. למה?
כי הגמרא אומרת, שבתורה האות ט' מופיעה לראשונה, במילה"טוב".
אז אם זה מופיע על ההתחלה במילה טוב, משם אתה צריך לצפות לטובה.
אני אומר לכם עוד גמרא, אבל אל תוציאו אותה החוצה, כיון שיש אנשים שעושים עם זה שימוש :
אומר המדרש (בראשית רבה, יז, ו) – כֵּיוָן שֶׁנִּבְרֵאת נִבְרָא שָׂטָן עִמָּהּ - כיון שנבראה האישה, נברא השטן עמה. למה?
כי האות סמ"ך שהיא הסמל של השטן, שנקרא ס"מ, מופיע לראשונה אצל האישה, שנאמר וַיִּסְגֹּר בָּשָׂר תַּחְתֶּנָּה.
המדרש עצמו שואל, שזה לא נכון. למה?
יש סמ"ך אחת לפני זה – (בראשית ב, יא) הוּא הַסֹּבֵב אֵת כָּל אֶרֶץ הַחֲוִילָה. לא ניכנס לזה..
בכל אופן, אומר ר' צדוק הכהן מלובלין – כל דבר שמופיע לראשונה, זה המקור.
אני רוצה לקחת בהשאלה, את דבריו של ר' צדוק הכהן מלובלין, ולהשתמש בהם, בדבר אחר – איפה מופיע הבכי הראשון בתורה?
אני חושב שהוא מופיע אצל הגר וישמעאל.
איפה מופיע הבכי הראשון במדרש?
במדרש, מופיע הבכי הראשון, ביום השני לבריאה, עוד לפני שנבראו בני האדם. מי בכה?
המים. בשעה שהקב"ה הפריד את המים העליונים והתחתונים, ואמר למים התחתונים לרדת לכאן, ולעליונים להישאר בשמים, התחילו המים התחתונים לבכות.
לא רק שהם התחילו לבכות, הם ניסו להתרומם למעלה, והקב"ה גער בהם ואמר להם לשתוק, והמים בכו ואמרו – ריבונו של עולם, אנחנו רוצים להיות לידך. אנחנו לא רוצים לרדת למקום טומאה וזוהמה.
אמר להם הקב"ה – אתם בכיתם, כי רציתם להיות לידי, חייכם, אין רשות למים העליונים לומר שירה, עד שמים תחתונים אינם אומרים שירה, ולא עוד, אלא שעתידים אתם להיקרב על גבי המזבח, במלח ובניסוך המים.
במדרש אחר, שמובא ברבינו בחיי, מובא בדעת זקנים מבעלי התוספות, בפירוש הרא"ש על התורה, כתוב שהמים התחתונים קיבלו תשובה. אמר להם הקב"ה – אתם תקבלו ניסוך המים, כל יום מחג הסוכות יקריבו ליטר וחצי, במקום שמנסכים את היין ינסכו מים.
אמרו לו – ריבונו של עולם, זה פיצוי? שבעה ימים בשנה??
אמר להם הקב"ה – אני אתן לכם פיצוי לכל השנה (ויקרא ב, יג) וְכָל קָרְבַּן מִנְחָתְךָ בַּמֶּלַח תִּמְלָח.
יוצא, שהבכי הראשון בבריאה, היה כשהמים התחתונים בכו.
מה הקב"ה יכל להגיד להם??
אני יפצה אתכם, ישקו איתכם ממטרות! J אנשים ישתו ממכם מים, ויברכו שהכל נהיה בדברו, לא.
מה הפיצוי שהוא נתן להם? יקחו ממכם ליטא וחצי מים כל יום, מימות חג הסוכות, ויעשו ממכם ניסוך המים ויקחו ממכם מלח, וישימו כל יום על הקרבנות.
יוצא, שהדמעות האלה של המים, מה הביאו??
הביאו לנו שתי פעולות בבית המקדש – ניסוך המים בבית המקדש, והביאו וְכָל קָרְבַּן מִנְחָתְךָ בַּמֶּלַח תִּמְלָח.
אומר דוד המלך - עַל נַהֲרוֹת בָּבֶל שָׁם יָשַׁבְנוּ גַּם בָּכִינוּ בְּזָכְרֵנוּ אֶת צִיּוֹן
שואלים רבותינו - עַל נַהֲרוֹת בָּבֶל שָׁם יָשַׁבְנוּ גַּם בָּכִינוּ? משמע, שכבר מישהו בוכה. כשהם הגיעו, כבר מישהו בכה. אם לא, אז היה צריך להיות כתוב עַל נַהֲרוֹת בָּבֶל שָׁם יָשַׁבְנוּ וְבָּכִינוּ. אז מי עוד בכה?
אומר הנביא ירמיהו במגילת איכה (ב, יג) כִּי גָדוֹל כַּיָּם שִׁבְרֵךְ מִי יִרְפָּא לָךְ.
אומר המדרש (איכה רבה, פרשה ב) - כִּי גָדוֹל כַּיָּם שִׁבְרֵךְ, אָמַר רַבִּי חוֹלְפָאי מִי שֶׁהוּא עָתִיד לְרַפְּאוֹת שִׁבְרוֹ שֶׁל יָם, הוּא יִרְפָּא לָךְ איזה שבר יש לים, שהוא ירפא את השבר של כלל ישראל?
עפ"י דברינו, תשובה פשוטה מאוד – כשנחרב בית המקדש, ועם ישראל גורש מירושלים, לא רק עם ישראל בוכה, הים בוכה וגם הנהרות בוכים – הים בוכה, שעכשיו אין לו מלח על המזבח, והנהרות בוכים שאין ניסוך המים.
כולם בוכים, אומר הנביא - כִּי גָדוֹל כַּיָּם שִׁבְרֵךְ השבר שלך על בית המקדש, הוא בדיוק השבר של הים, גם הוא רוצה בית המקדש.
מִי שֶׁהוּא עָתִיד לְרַפְּאוֹת שִׁבְרוֹ שֶׁל יָם, ויחזיר את המלח לבית המקדש הוּא יִרְפָּא לָךְ.
באים עם ישראל לנהרות בבל שָׁם יָשַׁבְנוּ גַּם בָּכִינוּ – בכו גם המים של ניסוך המים – ריבונו של עולם, עד עכשיו לקחו מאיתנו מים, ניסכו על המזבח, עכשיו ריבנו של עולם, אין לנו את זה!
המים בוכים! באים עם ישראל לנהרות בבל, מצטרפים לבכי של המים!
אם ככה, נוכל להסביר עכשיו טוב מאוד :
יוצא, שהבכי הראשון בבריאה, הביא לנו את בית המקדש.
הבכי הראשון בבריאה, הביא את ניסוך המים, והבכי הראשון בבריאה, הביא את המלח – שני דברים לבית המקדש!
הבכי מבטא את הרצון, להיות לפני הקב"ה.
הרי למה הם בכו? רצוננו להיות לפני הבורא!
אומר רש"י - עת לבכות. בתשעה באב
למה עת לבכות בתשעה באב???
לא בגלל המרגלים, לא בגלל חורבן הבית. עת לבכות. בתשעה באב – כשם שיוסף פייס את האחים בבכיה, כך אתכם אני אגאל מתוך בכיה, שנאמר (ירמיה לא, ח) בִּבְכִי יָבֹאוּ וּבְתַחֲנוּנִים אוֹבִילֵם.
למה בכי?
כי הבכי, מבטא את הרצון שלנו להיות לפני הקב"ה.
ריבונו של עולם, אנחנו רוצים אותך!
אם אתה בוכה שאתה רוצה אותי, כמו שהמים בכו, רצוננו להיות לפני הקב"ה!
אמר הקב"ה – אתם רוצים אותי? תקבלו בית המקדש! מי שרוצה אותי באת, מקבל בית המקדש.
אם ככה, נוכל עכשיו בע"ה להבין, מה מונח כאן, ביסוד הדברים :
שאל הרב סרנא – מה זה הדבר הזה, יש אבלות על החורבן מצד אחד, ושמחת בית השואבה מצד שני, איך זה מסתדר?
כותב הרב סלמון – זה שתי דינים – יש דין של אבלות, ויש דין של תשוקה לבית הבחירה.
אני חושב שעפ"י מה שאמרנו, יש ביאור חדש :
שמחת בית השואבה, באה בגלל בכי. כל מה שבאה שמחת בית השואבה, כי המים בכו שהם רוצים להיות לפני הקב"ה. זה הבכי!
יוצא, שמה שאנחנו רוקדים בשמחת בית השואבה, זה מבטא את הדמעות של המים התחתונים, שרצו להיות ליד הקב"ה. הדמעות, זה תשוקה להיות ליד הקב"ה. מי שמשתוקק, זה שמחת בית השואבה. זו אותה השתוקקות של הדמעות!
אם ככה מובן, מה הענין של שמחת בית השואבה, לרקוד, תוך כדי האבלות.
הולך ר' עקיבא עם התנאים, רואים שועל יוצא, מבית קדשי הקדשים. הם מתחילים לבכות, הוא צוחק.
שואלים אותו – מה אתה צוחק?
- מה אתם בוכים?
אמרו לו – מקום שנאמר בו הזר הקרב יומת. עכשיו שועלים ילכו בו ולא נבכה??
אמר להם – לכך אני מצחק.
שאלנו – אם זה כל כך מצחיק אותך, למה אתה לא מצחק לפני שהם בוכים?
אומר דוד המלך – אני לא בוכה. כל זמן שהילד שלי חי, אני בוכה. אם הילד שלי מת, אני לא בוכה!
רואה ר' עקיבא שהם בוכים ואומר – אם הם בוכים, הילד חי!!! אם הילד היה מת, הם לא היו בוכים!
אמרו ר' עקיבא – לכך אני מצחק! אם הם בוכים, זה סימן שהילד חיי, זה מה שאמר דוד המלך – כל זמן שהילד חיי, אני בוכה, כל זמן שהילד מת, כבר אין לי מה לבכות.
אמרו לו - אמרו לו עקיבא ניחמתנו עקיבא ניחמתנו – זאת נחמה!
מכאן, תבוא לנו הנחמה, ועוד ישבו זקנים וזקנות בחומות ירושלים.
אם ככה, זה הפשט – בִּבְכִי יָבֹאוּ וּבְתַחֲנוּנִים אוֹבִילֵם – כשאנחנו נבכה, אז הקב"ה יראה שאנחנו משתוקקים. הקב"ה יתן לנו מה שהוא נתן למים – בית המקדש.
אם ככה, אני רוצה לספר סיפור. אני בדר"כ לא מספר סיפורים, זה לא התחום האהוב עלי, אבל זה סיפור, שלמדתי ממנו הרבה מוסר השכל :
לפני שמונים שנה, ממתין בתור איזה בנקאי אחד בגרמניה, לגדול האדמו"רים דאז. אחריו עומד יהודי, שגם ממתין בתור.
נכנס לאדמו"ר אותו בנקאי, יושב שם עשר דקות ויוצא החוצה. אחריו נכנס היהודי.
- כבוד האדמו"ר, יש לי ארבע בנות, מגיל 20 ועד גיל 30, מעוכבות שידוך. והכנתי לכל בת 125000 רובל (סכום גדול מאוד) ובחיוך הוא אומר לרבי – כל הסף שלי, נמצא אצלו (אצל אותו בנקאי שיצא)
האדמו"ר מברך אותו – הקב"ה יעזור ותמצא שידוך, אבל מחר תלך לבנק ותמשוך את כל הכסף, ותשים אותו במזרונים.
טוב, הרבי אומר, כף עושים...
למחרת הוא מגיע לסניף... בוקר טוב... כמה יש לי בחשבון?
- 100,000 רובל.
- טוב, להוציא את כל הכסף החוצה.
- מה?! כל הכסף???
- אדוני, אל תשאל שאלות, כל הכסף החוצה!
- תשמע, כאן בבנק אין את כל הסכום הזה כרגע, זה לא סניף מרכזי...
- מתי יכל להגיע כל הכסף?
- נישלח מברק, ואחרי צהריים יגיע ברינקס עם הכסף.
בשעה 16:00 מגיע הברינקס, שם את הכסף, 100,000 רובל.
אמר לו המנהל – עכשיו לקחת את הכסף, תסביר לי עכשיו מה הלחץ???
- אל תשאל שאלות, תודה ולהתראות.
מגיע הביתה, שם הכסף מתחת למזרונים, הכל טוב ויפה.
יום שישי, הולך למאפיה לקנות חלות לשבת, עובר ליד הבנק, ורואה שלט ענק 'מי שצריך את הבנק, יפנה לעו"ד קרסו שמונה לכונס נכסים לבנק '
אנשים עומדים על הסניף, דופקים על הדלת, בקיצור, הוא רוקד משמחה – האדמו"ר הזה נביא, או נוכל! למה?
או שהוא ראה באמת ברוח הקודש, או שאותו מנהל בנק סיפר לאדמו"ר, שהוא הולך לפשוט רגל, והוא הציל אותי.
- בכל מצב הציל אותי, שם בכיס 10,000 רובל, ונסע לאדמו"ר.
יום ראשון אחרי צהריים, הוא ניכנס לאדמו"ר, ונותן לו את המעטפה.
- מה זה??
- מעשר כספים.
- היית כאן שבוע שעבר, תוך שבוע עשית 100,000 רובל???
- אלמלא שאמרת לי להוציא את הכסף, היום היו לי ארבע בנות, גם בלי הכסף!
- על מה אתה מדבר?!?
- מה אתה לא יודע? הבנק של האיש שהיה אצלך שבוע שעבר, פשט רגל!
- מה????? ה' ירחם!!! אויייי ויייי מתי זה קרה????
- זה קרה ביום שישי. עברתי ליד הסניף, וראיתי שלט ענק ''לפנות לעו"ד קרסו, הסניף פשט רגל'' ואני יומיים לפני, הוצאתי את כל הכסף, ממש ברכה! הבאתי לכבודו 10,000 רובל.
- אני לא רוצה את הכסף!
האדמו"ר נעמד בצד, ומתחיל להתפלל 'ריבונו של עולם, כמה יהודים הפסידו כסף'... ממש בכה במעות שליש.
- מה, אתה לא ידעת שהוא הולך לפשוט רגל???
- למה, אתה חושב שאם אני הייתי יודע, הייתי אומר לך?!
- אז מאיפה ידעת להגיד לי להוציא את הכסף??
- אני יגיד לך, פשוט מאוד. הוא ניכנס אלי, דיבר איתי על איזה שהיא בעי הרפואית, עניתי לו. בדר"כ שהוא בא, הוא אומר לי שהוא קונה עוד סניף פה, עוד סניף בפולין, ברומניה... הוא תמיד היה מדווח לי, מה הוא הולך לקנות. בפעם האחרונה, הוא דיבר איתי רק על הבעיה הרפואית, אז שאלתי אותו, ומה נשמע בבנק? אז הוא אמר לי - רבי, מה אני יגיד לך, המשיח צריך לבוא. אמרתי לעצמי, אם הוא מדבר על המשיח, הבן-אדם הזה, הולך לפשיטת רגל.
אני מכיר אותו עשרים שנה, מעולם הוא לא ביקש ממני לברך אותו, שהוא יזכה לראות פני משיח. תמיד הוא ביקש ברכה, שהוא יהיה להיות הבנק הכי גדול בעולם.
אתה אמרת לי, שכל הכסף שלך נמצא אצלו, אמרתי לפני שהמשיח כבר בא, תוציא הכסף!
עד כאן הסיפור שקראתי. סיפור מזעזע. למה מזעזע?
כי בסיפור הזה, מונח מוסר השכל, שאין כדוגמתו.
אתה שומע בן-אדם שאומר – יהי רצון שיבוא המשיח.
אתה שואל אותו – בשביל מה?
- מה זה בשביל מה?! יש לי משכנתא! יש לי ילדים לחתן, אתה יודע כמה עולה דירה?! יבוא משיח, יהיו אבני קדקד בירושלים, נוריד אלינו לפרדס כץ את האבנים, נבנה בית!
הוא צריך משיח, כי יש לו ילדים לחתן. הוא צריך משיח, כי יש לו אישה קשה בבית רח"ל.
תשאל את הבן-אדם הזה – אם יבטיחו לך אישה בסדר, ילדים מעולים, 8 מיליון דולר, בריאות איתנה, אריכות ימים, עד 120 שנה, בלי שום אינפוזיה, אתה צריך משיח?!?
- לא... זה המשיח!
זה בדיוק המשיח, אז אם נותנים לו את המשיח, אז על מה משיח יבוא?
רבותי, כמה שזה מצחיק, זה כואב!
תשאלו אנשים – רוצים משיח???
ב-ט-ח רוצים!!!
אחד יגיד לך – אבל תעשה טובה, שיבוא אחרי אוקטובר. אין לי זמן עכשיו!
אומר לנו ר' חיים פלאג'י – (שמות כב, כו) וְהָיָה כִּי יִצְעַק אֵלַי וְשָׁמַעְתִּי כִּי חַנּוּן אָנִי צריך לראות כמה אתה צועק, כמה אתה מבקש!
יש אנשים שרוצים משיח, אבל לא רוצים משיח כמשיח, הם רוצים משיח, לבעיות הפרטיות שלהם.
אומר לנו ר' יהודה הלוי – כצפצוף הזרזיר – הם רוצים משיח, אבל בשביל הבעיות הפרטיות שלהם, לא משיח בשביל הקב"ה! לא מענין אותם שלקב"ה אין כיסא לשבת! לזה הם לא צריכים משיח, זה לא דחוף להם!
מתפללים –"ותחזינה עיננו.." מישהו חושב שלקב"ה אין כיסא לשבת??? את מי זה מעניין??? העיקר שיהיה לי כיסאות, אם זה כיסא מסתובב, אני רגוע!
אני רוצה להקריא דברי מדרש (שיר-השירים רבה, פרשה א, אות ב') - נָגִילָה וְנִשְׂמְחָה בָּךְ, תַּמָּן תְּנֵינַן, נָשָׂא אָדָם אִשָּׁה וְשָׁהָהּ עִמָּהּ עֶשֶׂר שָׁנִים וְלֹא יָלְדָה, אֵינוֹ רַשַּׁאי לִבָּטֵל, אָמַר רַבִּי אִידֵי מַעֲשֶׂה בְּאִשָּׁה אַחַת בְּצִידוֹן שֶׁשָּׁהֲתָה עֶשֶׂר שָׁנִים עִם בַּעֲלָהּ וְלֹא יָלְדָה, אֲתוֹן גַּבֵּי רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן יוֹחָאי בָּעַיִן לְמִשְׁתַּבְקָא דֵּין מִדֵּין, אֲמַר לְהוֹן חַיֵּיכוֹן כְּשֵׁם שֶׁנִּזְדַּוַּגְתֶּם זֶה לָזֶה בְּמַאֲכָל וּבְמִשְׁתֶּה, כָּךְ אֵין אַתֶּם מִתְפָּרְשִׁים אֶלָּא מִתּוֹךְ מַאֲכָל וּמִשְׁתֶּה. הָלְכוּ בִּדְרָכָיו וְעָשׂוּ לְעַצְמָן יוֹם טוֹב וְעָשׂוּ סְעוּדָה גְדוֹלָה וְשִׁכְּרַתּוּ יוֹתֵר מִדַּאי, כֵּיוָן שֶׁנִּתְיַשְּׁבָה דַעְתּוֹ עָלָיו אָמַר לָהּ בִּתִּי רְאִי כָּל חֵפֶץ טוֹב שֶׁיֵּשׁ לִי בַּבַּיִת, וּטְלִי אוֹתוֹ וּלְכִי לְבֵית אָבִיךְ, מֶה עָשְׂתָה הִיא, לְאַחַר שֶׁיָּשַׁן רָמְזָה לַעֲבָדֶיהָ וּלְשִׁפְחוֹתֶיהָ וְאָמְרָה לָהֶם, שָׂאוּהוּ בַּמִּטָּה וּקְחוּ אוֹתוֹ וְהוֹלִיכוּהוּ לְבֵית אַבָּא. בַּחֲצִי הַלַּיְלָה נִנְעַר מִשִּׁנְתֵיהּ כֵּיוָן דְּפָג חַמְרֵיהּ, אָמַר לָהּ בִּתִּי הֵיכָן אֲנִי נָתוּן, אָמְרָה לֵיהּ בְּבֵית אַבָּא, אָמַר לָהּ מַה לִּי לְבֵית אָבִיךְ, אָמְרָה לֵיהּ וְלֹא כָךְ אָמַרְתָּ לִי בָּעֶרֶב, כָּל חֵפֶץ טוֹב שֶׁיֵּשׁ בְּבֵיתִי טְלִי אוֹתוֹ וּלְכִי לְבֵית אָבִיךְ. אֵין חֵפֶץ טוֹב לִי בָּעוֹלָם יוֹתֵר מִמָּךְ. הָלְכוּ לָהֶם אֵצֶל רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן יוֹחָאי וְעָמַד וְהִתְפַּלֵּל עֲלֵיהֶם וְנִפְקָדוּ, לְלַמֶּדְךָ מָה הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא פּוֹקֵד עֲקָרוֹת אַף צַדִּיקִים פּוֹקְדִים עֲקָרוֹת, וַהֲרֵי דְבָרִים קַל וָחֹמֶר, וּמָה אִם בָּשָׂר וָדָם עַל שֶׁאָמַר לְבָשָׂר וָדָם שֶׁכְּמוֹתוֹ אֵין לִי חֵפֶץ בָּעוֹלָם טוֹב מִמְךָ נִפְקְדוּ, יִשְׂרָאֵל הַמְחַכִּים לִישׁוּעַת הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא בְּכָל יוֹם וְאוֹמְרִים אֵין לָנוּ חֵפֶץ טוֹב בָּעוֹלָם אֶלָּא אַתָּה, עַל אַחַת כַּמָּה וְכַמָּה, הֱוֵי נָגִילָה וְנִשְׂמְחָה בָּךְ.
אם אדם יעמוד בתשעה באב,"עת לבכות" אומר רש"י. אם אדם לא יכניס את הצרות שלו, אם אדם לא יכניס את המצוקות הפרטיות שלו, הוא יחשוב על מצוקה של הקב"ה – ריבונו של עולם, אין לי חפץ אלא בך, ריבונו של עולם, אני יודע שאין לך כיסא לשבת, ריבונו של עולם, אני יודע כמה שמך מושפל בעולם!
אם תוריד דמעות של תשוקה, ריבונו של עולם, אני כמו המים התחתונים, רוצים להיות לידך! רוצים את בית המקדש! לא בשביל פתרון הצרות שלנו, כדי ששמך יהיה שם, כדי שהשכינה תשרה שם! לא בשביל הצרות הפרטיות שלנו!
אם כך נתפלל ואם כך נבקש, בע"ה עוד השנה, נזכה לראות בבנין בית המקדש במהרה בימנו אמן ואמן!!!
.jpg?id=18205693)
תזכו למצוות עם שפע ברכה והצלחה.