אני מעוניין לתרום  |  כך התחלנו את המדרש התימני  |  הגאון הרב ששון גריידי זצ"ל  |  אדיר ושדי וישב בתימנית  |  חומר מארכיון המדינה  |  donationforyemanit  |  ראש השנה וכיפור  |  ת"ת מבשר טוב  |  ילדי תימן  |  מדור פרשת השבוע  |  פרשת השבוע  |  ס ר ט י - ו י ד א ו  |  

להצטרפות לרשימת התפוצה הכנס את כתובת הדואר האלקטרוני שלך:
 



 


יפוצו מעינותך חוצה
FacebookTwitter

      פרשת מסעי סט
דף הבית >> פרשת השבוע >> הרב ברוך רוזנבלום על פרשת השבוע >> ספר במדבר הרב רוזנבלום >> פרשת מסעי סט
 
בס"ד
פרשת מסעי – הרב ברוך רוזנבלום שנת תשס"ט.
 
פרשת השבוע שנקרא בע"ה בשבת זו, פרשת מסעי. היא הפרשה השנייה מתוך ג' דפרענותא, המסיימת את חומש במדבר. השבת, זה גם יומא דהילולה, של אהרון הכהן, שנפטר בראש חודש אב, וזה גם התאריך היחיד שמופיע תאריך פטירה בתורה. גם פטירת האבות הקדושים כתובות, אבל לא מובא התאריך. התאריך היחיד שמופיע בתורה, לגבי פטירתו של אדם מסוים, זה אהרון הכהן, באחד לחודש החמישי – ראש חודש אב.
בפרשת מסעי, שעוסקת בפטירתו של אהרון הכהן, קוראים אותה בדיוק בראש חודש, ביום הפטירה שלו. יהי רצון שזכותו של אהרון הכהן, תפסיק את שנאת החינם ביננו  ונזכה ע"י זה, לראות בבנין הבית השלישי במהרה בימנו.
פרשת מסעי פותחת בנושא המסעות של עם ישראל במדבר, סכ"ה 42 מסעות.
42 מסעות, שמכוונים בדוקא 42, ורבותינו בתורת הקבלה עוסקים בכך רבות. זה לא הנושא שלנו היום, אבל רק שנדע, שהמספר 42 הוא מספר, שמרמז ועוסק בשמו של הקב"ה, שהוא שם בן מ"ב אותיות, וכנגד השם מ"ב הזה, עם ישראל עברו 42 תחנות, מיציאת מצרים  ועד כניסתם לארץ ישראל, וכנגד זה, 42 ערי הלווים, חוץ משש ערי המקלט שנוספו עליהם, בסכ"ה 48 ערים, ויש לנו שוב את הספרה 42.
כנגד אנא בכֹח, שגם הוא מספרו 42, וכנגד זה 42 ילדים, שנטרפו ע"י שתיים דובים שיצאו מן היער.
בשעה שכינו את אלישע בכינויי גנאי, ויצאו שני דובים מן היער, ואכלו 42 נערים, גם זה קשור לענין הזה, אבל זה לא קשור לנושא שלנו היום, רק שנדע, שזה נושא שרבים עוסקים בו כאן בפרשה הזו.
אנחנו רוצים היום לעסוק, בנושא של ערי מקלט, ולנסות ולקשר את הנושא הזה, לימי בין המצרים.
ערי המקלט מופיעים בסוף הפרשה. מצוה הקב"ה להקים שש ערי מקלט – שלוש בארץ ישראל, ושלוש בעבר הירדן.
לעיר המקלט נימלט אותו אדם, שרוצח בשגגה, ושם עיר המקלט, מספקת לו הגנה מפני גואל הדם. אם הוא לא נמצא בעיר המקלט, יש אפשרות לגואל הדם להרוג אותו.
צריך לדעת, שגם במקרה ואין גואל דם, הולכים לעיר מקלט, לא רק להגנה מפני גואל הדם, אלא כדי לכפר על מעשה ההריגה.
הליכה לעיר מקלט, מספקת את הכפרה להריגה בשגגה, וגם רח"ל, כשאבא הורג את הבן שלו בשגגה, האבא גולה לעיר מקלט, למרות שזה בן יחיד שלו, ואין גואל דם. אז זה לא שייך דוקא לנושא של גואל הדם, ז"ל אומרים, כדי שתהיה לו כפרה. השהייה בעיר המקלט, מספקת כפרה לאדם שרצח בשגגה, וזה חייב לספק לו כפרה, גם לאחר מותו.
אומרת הגמרא(מסכת מכות), שגם אדם שנפטר בעיר מקלט, והכהן הגדול עדין לא מת, הוא נפטר בעיר מקלט, עד מות הכהן הגדול, ולאחר מות הכהן הגדול, מעבירים את ארונו, לנחלת אבותיו.
בפתח הפרשה, נקריא רק את הפסוקים שעוסקים בנושא של עיר מקלט:
(כה) וְהִצִּילוּ הָעֵדָה אֶת הָרֹצֵחַ מִיַּד גֹּאֵל הַדָּם וְהֵשִׁיבוּ אֹתוֹ הָעֵדָה אֶל עִיר מִקְלָטוֹ אֲשֶׁר נָס שָׁמָּה וְיָשַׁב בָּהּ עַד מוֹת הַכֹּהֵן הַגָּדֹל אֲשֶׁר מָשַׁח אֹתוֹ בְּשֶׁמֶן הַקֹּדֶשׁ
שואלים הספורנו, השפתי חכמים במקום – מה פתאום צריך האדם לשהות שם, עד מות הכהן הגדול?
כשבן-אדם מקבל עונש של סקילה, אז זה עונש אחיד לכולם. אדם מבקש הרג/חנק, כל אחד והעונשים שלו כפי שקבעה התורה.
העונש היחיד שהוא לא סימטרי, אלא כל אחד ואחד, משתחרר עפ"י מה שקבע לו הקב"ה, זה עונש של גלות.
יש אחד שישב בעיר מקלט שלושים שנה. יש אדם שישב שם גם עשרים שנה, יש אדם שישב שם עשור. יש אדם שנה, יש חמש שנים וכו', הוא עוד לא הצליח לפרוק את החבילות שלו בעיר המקלט, וכבר הגיעה ההודעה שהכהן הגדול מת, והוא הולך הביתה.
יש אדם ששהה יום אחד, וכבר הולך הביתה. אומרת הגמרא, שגמרו את דינו, ואמרו לו שצריך לגלות לעיר מקלט, הוא אורז את החבילות שלו, ובדרך  לעיר מקלט, הוא מקבל הודעה שהכהן הגדול מת. עושה סיבוב חזרה, והולך הביתה, הוא לא היה שם אפילו רגע אחד.
מותו של הכהן הגדול, מספקת כפרה לרוצחים בשגגה.
בכל אופן, שואל הספורנו במקום – איזה מין עונש זה, שאחד מקבל שבוע, אחד שנה, אחד שלוש שנים, אחד חמישי שנה. איזה מין עונש זה?
כדברים הללו, שואל השפתי חכמים במקום, ולשניהם תשובה אחת – היות והעונש של הרוצח בשגגה, לגלות לעיר מקלט, הוא נעשה בעוון של שגגה, ושגגה אף אחד לא יכל לדעת, גם שגגה יש בה, כי אחד השגגה שלו קרובה לאונס, והשני, השגגה שלו קרובה למזיד, רק הקב"ה, שיודע כמה זמן הכהן הגדול יחיה, ויודע כמה כל רוצח בשגגה יחיה, והרי הקב"ה מענה לידו של האדם שיהרוג בשגגה, כמו שהגמרא אומרת.
רק הקב"ה, שהוא הנותן חיים לכל חי, ויודע כמה יחיה כל אחד, ויודע כל אחד, מה הדרגה של שגגה, שהיתה במעשה הזה, הוא זה שיכל לקבוע, לכמה זמן האדם ניכנס לעיר מקלט.
לשונו של הספורנו ולשונו של השפתי חכמים, פחות או יותר אותו דבר, אני רק רוצה להקריא שורה אחת מהשפתי חכמים:
ואדרבא, אם היתה התורה קובעת זמן שווה לכולם, כמה זמן היה גולה, היה זה משפט מעוקל .
זה לא היה משפט צדק. כי אחד הרג בשוגג, אבל זה היה קרוב למזיד, כי הוא לא סידר את האוטו. הוא נסע עם הרכב שלו, כאשר הבלמים לא היו תקינים, כי הוא עבר טסט, אחרי שהוא שילם לטסטר 200 ₪. אז ע"י זה, הבלמים שלו לא  היו מסודרים, אז  הפשיעה שלו, שהבלמים לא עבדו, זה קרוב למזיד.
ואחר אומר – אני מחליף צמיגים ועושה  ברקסים, ועם כל זה לא שמתי לב, והתינוק קפץ. לא הייתי אשם!
רק הקב"ה, יכל לבחון כל אחד ואחד, מה הדרגה של השגגה שהיתה לו.
אומר השפתי חכמים, אילו היה משפט אחיד, זה היה משפט מעוקל, זה לא היה משפט אמת.
זה הפתיח לדברי רבותינו, כאן בפרשה, ומכאן ואילך, אנחנו רוצים לעסוק בנושא שרש"י מביא אותו, ומקור הדברים הוא בספרי.
הספרי מביא – מה פתאום משתחרר הרוצח בשגגה, לאחר מותו של הכהן הגדול?
כותב הספרי -  ר' מאיר אמר, רוצח מקצר ימיו של אדם, וכהן גדול מאריך ימיו של אדם. אינו מבין שיהיה מי שמקצר ימיו של אדם, לפני מי שמאריך חיוו של אדם.
רבי אומר, רוצח מטמא את הארץ ומסלק את השכינה, והכהן גדול, גורם לשכינה שתשרה על האדם.
אינו בדין שמי שיהיה מטמא את הארץ, יהיה לפני מי שגורם שתשרה שכינה על הארץ.
רש"י מחבר את שתי השיטות בספרי, והופך אותם לפירוש אחד.
אומר רש"י - עד מות הכהן הגדול. שהוא בא להשרות שכינה בישראל ולהאריך ימיהם, והרוצח בא לסלק את השכינה מישראל ומקצר את ימי החיים. אינו כדאי שיהא לפני כהן גדול. דבר אחר לפי שהיה לו לכהן גדול להתפלל שלא תארע תקלה זו לישראל בחייו.
דברי רש"י, מקורם בגמרא(מסכת מכות יא).
אומרת הגמרא(מכות יא, א) - שהיה להן לבקש רחמים על דורן ולא בקשו היה לו לכהן הגדול להתפלל, שלא יקרה בדורו דבר כזה, והיות ולא התפלל, אז הסיבה שזה קרה, תלויה בראשו של הכהן  הגדול.
שואל המהרש"א – למה דוקא הכהן הגדול, למה לא הסנהדרין?
ועונה – דבר זה תלוי בכהן הגדול, שכך היתה תפילתו ביום הכיפורים, על כפרת עון, שתתבטל הגזרה שלא יהרג. שהרשעים ישובו מעוונם ותתבטל גזרה רעה. כההיא דרב זירא(סנהדרין לז, א)
שולח המהרש"א לגמרא(מסכת סנהדרין לז, א) שמספרת שהיו בריונים גרים, בשכנות לר' זירא. הוא היה מקרב אותם שיחזרו בתשובה, וחכמים הקפידו עליו – מה הוא מקיף את עצמו בבריונים.
מספרת הגמרא - כי נח נפשיה דר' זירא אמרי עד האידנא הוה חריכא קטין שקיה דהוה בעי עלן רחמי השתא מאן בעי עלן רחמי הרהרו בלבייהו ועבדו תשובה
 
מקור הדברים מופיע בתרגום יונן בן-עוזיאל -  על מה היה הכהן גדול מתפלל, ביום הכיפורים בקדש הקדשים?
וּמְטוֹל דְלָא צַלִי בְּיוֹמָא דְכִפּוּרֵי בְקוֹדֶשׁ קוּדְשַׁיָא הסיבה שהוא לא התפלל בקדש הקדשים ביום הכיפורים עַל תְּלַת עֲבֵירָן קַשְׁיָן על שלוש עברות קשות הוא היה מתפלל  דְלָא יְתַקְלוּן עַמָא בֵּית יִשְרָאֵל  שלא יתקלו בהם עם ישראל בְּפוּלְחָנָא נוּכְרָאָה בעבודה זרה  וּבְגִילוּי עֶרְיוּתָא בגילוי עריות וּבִשְׁדִיוּת אֲדַם זַכְיָא ובהריגת אדם זכאי וַהֲוָה בִידֵיהּ לְבַטְלוּתְהוֹן בִּצְלוֹתֵיהּ היה כח בידי הכהן הגדול, לבטל הריגה בשגגה בתפילותיו ביום הכיפורים וְלָא צַלִי והוא לא התפלל.
אם אתה רואה שמת אדם בשגגה, בימיו של הכהן הגדול, זה סימן שהוא לא התפלל כמו שצריך.
אם כהן גדול, היה מתפלל בקדש הקדשים כמו שצריך, לא היה מת אדם בשגגה.
ממשיך התרגום - מְטוֹל כֵּן אִתְקְנַס לִמְמַת בְּשַׁתָּא הַהוּא לכן נגזר עליו למות באותה שנה.
מה פתאום הכהן הגדול מת? תכב אנחנו נראה.
דבר אחד אנחנו רוצים להוציא מכאן, לכהן גדול בכוח התפילה שלו, בכניסתו לקדש הקדשים ביום הכיפורים, היה לו כוח, להביא לכך, שלא יהיה אדם אחד שימות בשגגה, על כל השנה כולה! ולא יהיה אדם שיעבור על עבודה זרה בשגגה, ולא יהיה אדם שיעבור על גילוי עריות בשגגה.
לכוח התפילה שהיתה לכהן הגדול ביום הכיפורים, היתה  יכולת להביא לכך, שכל עם ישראל ינצל משפיכות דמים, גילוי עריות ועבודה זרה.
הגמרא(מסכת מכות יא, ב) אומרת – שאם הכהן הגדול נפטר, לפני שנגמר הדיון לגבי רוצח בשגגה, פלוני אלמוני. אם נגמר דינו, הולך הביתה ולא גולה לעיר מקלט, התכפר לו במותו של הכהן הגדול.
כאן עדין לא נפסק דינו, ומת הכהן הגדול, ולמחרת פסק בית הדין, שהוא צריך לגלות לעיר מקלט. הוא הולך לעיר מקלט, ויוצא לאחר מותו של הכהן הגדול החדש שהתמנה.
שואלת הגמרא – הרי הרצח של אותו אדם, היה לפני שהתמנה הכהן הגדול החדש, אז מה פתאום, שרק לאחר שהכהן גדול החדש ימות?
אומרת הגמרא – משום שהיה לו לבקש רחמים, שיגמר דינו לזכות.
הכהן הגדול החדש שמונה, היות וישנם"תיקים פתוחים" מתקופת הכהן הגדול הקודם, הוא היה צריך להתפלל, שהסנהדרין יגמרו את התיק שלו לזכות.
בא הבאר יוסף מסלנט  ושואל – מה שייך להתפלל, שבית הדין יגמור את דינו לזכות?  
ואומר – מקור הדברים בגמרא(מסכת ערכין, מסכת זבחים)  בשעה שהכהן גדול לובש את הבגדים, יש כוח בבגדי הכהונה לכפר על חטאים מסוימים. בשעה שהוא מלביש את הכותונת, יש כח בידיה לכפר על הריגה בשגגה. כמו שהוא מלביש את המכנסיים, יש כוח לכפר על גילוי עריות בשגגה.
כשהוא היה מלביש את הכותונת, הוא היה צריך להתפלל על אותו אדם, שיתכפר לו בשגגה.
אם היה מתכפר לו השגגה, אז ממילא, היה מתכפר לו החטא של ההריגה.
עוד מבאר הבאר יוסף, בשם רבותינו – שבשעה שכל הסנהדרין מחייבים אותו, הוא גם יוצא זכאי. אז אם כל הסנהדרין יחייבו אותו שהוא חייב גלות, אז הוא לא גולה.
שואל הבאר יוסף מסלנט – נגיד שהוא יוצא זכאי, אבל מה אם העוון של הרציחה בשגגה? אם כולם מחייבים אותו, והוא יוצא חייב לגלות, אז הדין הוא, שהוא לא גולה. כמו שהגמרא אומרת, שאם כולם פסקו עליו לחובה, והוא חייב, הדין הוא, שלא הורגים אותו, כי כולם פסקו עליו לחובה.
אם אתה אומר, שאותו דבר זה בגלות, אומר – " בסדר, אז הוא לא גולה", אבל סוף סוף הוא צריך כפרה, על העוון הזה.
זה מה שנאמר כאן, היות והכוהנים, בשעה שמלבישים את הכתונת, כדי לכפר על אדם בשגגה, אז זאת הזכות שהיתה.
בזמן שהכהן גדול החדש, בשעה שהלביש את הבגדים, היה מכוון בלבישה, שיתכפר על הרוצחים בשגגה, היתה כפרה. והיות ובשעה שהוא הלביש את הבגדים, לא התכפר לאותו רוצח, שרצח בזמן הכהן הקודם, אז האשמה תלויה בו. כך מבאר הבאר יוסף מסלנט.
מצאנו דבר נוסף, והדבר נוסף הזה מלמד אותנו על כוחו של כהן גדול ביום הכיפורים.
בספר מושב זקנים לבעלי התוספות, בפרשת אמור, דן שם המושב זקנים – מדוע כהן גדול אסור לו לשאת אלמנה, ומדוע לכהן הדיוט אסור לשאת גרושה.
כהן הדיוט, מותר לו לשאת אלמנה, ולכהן גדול אסור לו, אלא רק ברווקה.
שואל המושב זקנים – למה זה?
הוא מביא תירוץ, שמי ששומע את הדברים, פשוט מקבל צמרמורת – הכהן גדול, בשעה שהוא נכנס לקדש הקדשים, כל בקשה שהוא מבקש מתקבלת, וכמו שכתוב כאן בגמרא, שאם היה מבקש שלא תהיה עבודה זרה, אז לא היה באותה שנה.
יש לו כח בכניסתו לקדש הקדשים, לבקש מה שהוא רוצה.
אומר המושב זקנים – יכל הכהן גדול לחשוב, שהוא רוצה להינשא עם אישה פלונית, והאישה פלונית הזאת נשואה, יש  לה בעל, ואם יש לה בעל, הוא אסור בה, כיון שהיא אשת איש. אז מה הוא עושה ביום הכיפורים, בקדש הקדשים?
"ריבונו של עולם, תעשה טובה, גם את בעלה אליך" ואז מה?
היות וזה מה שהוא מבקש ביום הכיפורים, בקדש הקדשים, אז מה יקרה?
בעלה ימות, ואז הוא יתחתן איתה.
אומרת לו התורה – זה לא יעזור לך, אתה אסור באלמנה. אז אל תסיט את הראש שלך, בלחסל אנשים בקדש הקדשים. עד כאן דברי המושב זקנים מבעלי התוספות, על האיסור לשאת אלמנה לכהן גדול.
מה למדנו מכאן?
כח התפילה של הכהן גדול, ביום הכיפורים, היה לו כוח לפעול מה שהוא רוצה – ביקש שלא יהיו עבודה זרה, שפיכות דמים וגילוי עריות – קיבל. ביקש שירדו גשמים – קיבל.
כהן גדול, היה לו כוח ביום הכיפורים, בקדש הקדשים, להשיג הכל!
לעומת זה, מצאנו בגמרא(מסכת מכות) – כוח תפילה של רוצחים בשגגה.
אומרת המשנה(מסכת מכות יא), שאותם אנשים שרצחו בשגגה, זכו לקבל כל יום דברי מתיקה וכסות,מאימהות הכהנים. למה?
אומרת המשנה – כדי שלא יתפללו על בניהם שימותו.
אם אדם שרצח, ויעמוד בתפילה –" ריבונו של עולם, תהרוג את הכהן הגדול, כי הצ'אנס היחיד שלי לצאת מפה, זה לא בחנינה אצל הנשיא, ולא באמצעות שיקציבו לי שליש, אלא הדרך היחידה שלי לצאת מפה, זה רק אחרי שהכהן הגדול ימות, אז זה רק ממך ריבונו של עולם. אנחנו יושבים כאן, שישים – שבעים חבר'ה, תעשה טובה, תוציא אותנו מפה – כך מכאן את הכהן הגדול, ואנחנו מבטיחים להחזיר לך"
כל התפילה שלהם נשואה לדבר הזה, והולכות האימהות של הכהנים, ומביאות להם כסות ומחיה, וב"ה, הם מפסיקים להתפלל על הכהנים שימותו.
שואל החתם סופר – למה רק האימהות מביאות אוכל?  למה האבות לא מביאים?
ועונה תשובה מעניינת  - היות וכל הזכות, שאדם זוכה שיהיה לו בן כהן גדול, זה בזכותה של האמא, כמו שמובא המעשה בגמרא, על האישה קמחית, שקורות ביתה מעולם לא ראו את שערותיה, ושבעה מבניה היו כהנים גדולים, וכך מצאתי במדרש תנחומא(פרשת וישלח), על הפסוק כָּל כְּבוּדָהּ בַּת מֶלֶךְ פְּנִימָה מִמִּשְׁבְּצוֹת זָהָב לְבוּשָׁהּ אמר רבי יוסי, כשהאישה מצנעת את עצמה בתוך הבית, ראויה להינשא לכהן גדול ותעמיד כוהנים גדולים.
אז מאיפה באה הזכות לכהן גדול? מהאמא.
אז אם האמא זכתה להעמיד כהן גדול, אז היא אומרת"עכשיו אני לא אתן להרוג אותו. עד שעבדתי עליו, שיהיה כהן גדול, אני אתן שמישהו יחסל אותו!?"
לכן היו מביאות להם מחיה וכסות, וע"י כך היו מונעות את התפילה של הרוצחים בשגגה, שאותו כהן לא ימות.
 
שואלת הגמרא שאלה – נגיד וכל הרוצחים בשגגה, מתפללים על הכהן הגדול שימות, התפילה הזאת מתקבלת?
טעמא דלא מצלו הא מצלו מייתי והכתיב(משלי כו-ב) כצפור לנוד כדרור לעוף כן קללת חנם לא תבא ההוא סבא מפירקיה דרבא שמיע לי שהיה להן לבקש רחמים על דורן ולא בקשו הסיבה שהכוהנים נענשים, כיון שהם לא התפללו כמו שצריך. אם היו מתפללים כמו שצריך, לא היו רוצחים בשגגה.
אז היות והטענה על הכוהנים הגדולים –" למה לא התפללתם כמו שצריך", לכן בקשת הרוצחים בשגגה מתקבלת, וזה לא נקרא קללת חינם, אלא זה נקרא קללה שצריכה להתקבל.
מכאן למדנו יסוד נוסף – שגם תפילתם של הרוצחים בשגגה, מתקבלת, וצריכים שהאימהות יביאו להם כסות ומחיה, כדי להציל את הכהנים הגדולים מהתפילות של הרוצחים בשגגה.
אני רוצה לשאול שאלה – אדם יודע, שהצ'אנס היחיד שלו להשתחרר, זה במותו של הכהן הגדול. לכן, לוקחים את כל הרוצחים בשגגה, ומכוונים שהכהן גדול ימות. באות האימהות ומביאות להם עניבות לשבת, עוגת קרמשניט .
אם קיבלנו עניבות – רבותי, לעצור את התפילה, קיבלנו עניבות!  
העניבה הזאת, זה מה שמונע את האנשים מלהתפלל על הכהן הגדול שימות?! הוא יודע שזה הצ'אנס היחיד שלו להשתחרר, זה מה שמונע ממנו להתפלל?! מה מונח כאן?
דבר ראשן, רוצים להוציא מכאן מסקנה – בואו ונתבונן כוח תפילה, מהו?
כהן גדול ביום הכיפורים, משיג הכל. רוצחים בשגגה, שמתפללים על הכהן הגדול שימות, התפילה שלהם תתפלל.
אומר הירושלמי – קללת חינם, לא תבוא. תפילת חינם, תבוא.
אם אדם מתפלל כמו שצריך, התפילה מתקבלת.
אני רוצה להעתיק את השיחה, על נושא של תפילה, ולהגיע לכאן למסקנה שקשורה לימים הללו של בין המצרים. אם אמרנו שהרוצח בשגגה, חייב גלות, אנחנו עצמנו נמצאים עכשיו בתקופה של גלות, ולכן בואו ונעסוק קצת, בכוחה של תפילה, ונתבונן למה עד עצם היום הזה, לא זכינו שניגאל, ואולי נוכל לנצל את הימים הבאים כראוי, ואולי נוכל לזכות לגאולה השלמה.
בספר שערי אורה, מצאתי רעיון נפלא, לגבי נושא של תפילה. הוא מביא את דברי הגמרא(מסכת קידושין כט):
מספרת הגמרא, שבבית מדרש של אביי, ניכנס שד. השד הזה היה אגרסיבי מאוד. בדר"כ שד לא פועל ביום, כשהוא רואה שתי אנשים, הוא לא פועל. הוא פועל אחד על אחד, ורק בלילה.
זה היה שד אימפרקטיבי, שהיה פועל גם ביום וגם בלילה, וגם מול שתי אנשים. שד משונה מאוד, אפילו אביי, לא הצליח לגבור עליו.
יום אחד הודיעו, שרב אחא אמור להגיע לעיר, ואמר אביי, אם אנחנו רוצים להיפטר מהשד הזה, הדרך היחידה היא, רק עם ר' אחא ישב מולו פנים אל פנים, ורב אחא בכוחו, יצליח לחסל את השד.
בכל אופן, מסופר שם בגמרא, שהודיעו בעירה שרב אחא מגיע, והודיעו שמי שרוצה להיפטר מהשד הזה אחת ולתמיד, שישאיר את רב אחא איתו לבד, בבית מדרש. איך עושים את זה?
בדר"כ, כשהוא מגיע לעיר, כולם קופצים עליו"תהיה אצלי, תהיה אצלי, תהיה אצלי", כל אחד רוצה לארח אותו. אף אחד שלא יבקש ממנו להתארח.
אם אחד לא יבקש ממנו להתארח, הוא יישן בבית המדרש.
אם הוא יישן בבית המדרש, הוא יפגוש את השד, ומחר בבוקר, הוא עושה לו חיסול ממוקד J
כך היה, עזבו כולם את בית הכנסת, רב אחא נישאר איתו לבד, יוצא השד  ממקומו, והפעם הוא מופיע בצורת נחש עם שבעה ראשים, לא פחות ולא יותר.
רב אחא התפלל על המזיק, שלא יזיק אותו, וכל פעם הוא כרע ברך, לפני הקב"ה, שיושיע  אותו מהמזיק.
אומרת הגמרא – כל כריעה שעשה רב אחא, נפל ראש אחד, מראשו של המזיק, עד שהוא חיסל אותו.        
בבוקר מגיע אביי, עם כל תושבי העיר, לבית המדרש, ורואים את רב אחא עם הנחש מת.
אמר להם רב אחא – אם הקב"ה לא היה עושה לי נס, עכשיו לא הייתי פה.
שואל המהרש"א במקום, שאלה עצומה – איך אביי לקח את רב אחא, והכניס אותו לסיכון ויעשו לו נס?
הרי הגמרא אומרת – לעולם אל יכנס אדם למקום סכנה, שמא אין עושים לו נס, ואם עושים לו נס, מנקים לו מזכויותיו.
אומר המהרש"א תירוץ(נסביר אותו בשפה שלנו) – ודאי שסמך אביי, שרב אחא בחסידותו, ע"י תפילה, יחסל את השד. הוא לא חשב שהוא יחסל אותו, בלי תפילה.
אומר המהרש"א  - שהולכים לחסל שד, ע"י תפילה, זה לא נס, כי בתפילה אפשר להפוך, כל סדרי הטבע. זה כוח של תפילה. אלא, אולי יתחיל איתו השד, לפני התפילה?
לזה לא חשש אביי.
אומר כאן המהרש"א יסוד, ותכב אנחנו נראה שהוא חוזר על זה פעם נוספת – יש כוח ביד התפילה, לשדד מערכות תבל, כולל שינוי טבע.
בא המהרש"א(מסכת ברכות לג) ומביא אותו רעיון, בשינוי צורה.
מספרת הגמרא(מסכת ברכות לג), שיום אחד באו אנשים לר' חנינא בן-דוסא, ואמרו לו – תשמע, יש כאן ערוד שהורג אנשים, ואנשים לא יודעים מה לעשות, פחד פחדים. אז עוד לא היו לוכדי נחשים J
אמר להם – תראו לי איפה הוא נמצא.
הראו לו היכן הוא נימצא, בא ר' חנינא בן-דוסא ושם את רגלו בתוך הבור. יצא הערוד מהבור ונתן לר' חנינא בן-דוסא הקשה.
איך שהרגיש ר' חנינא בן-דוסא הקשה, הבין שהערוד מת. תפס את הערוד מהזנב, ולקחו לבית המדרש.
הגיע לבית המדרש והראה אותו לכל יושביו.
אמר להם – רבותי, אין הערוד ממית, אלא החטא ממית.

אמרו חז"ל – אוי לו לאדם שפגש בו ערוד, ואוי לו לערוד, שפגש אותו ר' חנינא בן-דוסא. כך אומרת הגמרא.
שואל שם המהרש"א – איך הולך ר' חנינא בן-דוסא, ושם את רגלו על פתחו של הערוד? הרי אין אדם מכניס את עצמו לסכנה?!
ועונה המהרש"א – בבבלי חסרים שתי מילים, שהירושלמי מביא את הסיפור הזה, ומוסיף אותן – הלך ר' חנינא בן-דוסא, ושם את רגלו על חורו של ערוד, ועמד והתפלל .
ע"י תפילה, זה לא נס, אומר המהרש"א. בתפילה, כל אחד יכל להפוך תבל.
בא הספר שערי אורה, ואומר – בֹא ותראה מה כוח של תפילה יכולה לחולל. להפוך חוטאים לזכאים, לקחת עבריינים ולהפוך אותם לבני תורה.
לכאורה הוא שואל, הרי לקחת עברין ולהפוך אותו לבן תורה שומר ומצוות, זה נגד הבחירה. הרי הקב"ה נותן לאדם כוח לבחור, בטוב וברע, הכל בידי שמים חוץ מיראת שמים.
שואל הספר שערי אורה – איך תסבירו לי, את מה שמספרת הגמרא(מסכת ברכות), שבסביבתו של ר' מאיר הסתובבו בריונים והציקו לו. לא נתנו לו לעבוד עבודת ה' כמו שצריך.
אז מה הוא עשה?
רצה לארגן יום תפילה שימותו.
אמרה לו ברוריה אשתו – למה אתה מתפלל שימותו? תתפלל שיחזרו בתשובה. לא כתוב יתמו חוטאים מן הארץ, אלא יתמו חטאים מן הארץ.
עמד והתפלל שיחזרו בתשובה, וחזרו בתשובה.
שואל הספר שערי אורה – מה שייך שיחזרו בתשובה?! אני אתפלל שיחזרו בתשובה?! בקושי אני מתפלל על עצמי. איפה כוח הבחירה?
ואומר – כן. יש בכוח התפילה, להתפלל גם על השני, שיחזור בתשובה. והראיה, ראיה נפלאה – את המים של המבול, קורא הנביא על שמו של נח –(ישעיה נד, ט) כִּי מֵי נֹחַ זֹאת לִי...
איזה מן דבר זה?!
תקרא בית-כנסת על שמו, למה את מי המבול??
אני זוכר שיצחק רבין נרצח, אז היה לו את המזכיר שלו. לאחר הרצח, היו קוראים כמעט כל דבר על שמו, אפילו את בית החולים בילינסון רצו להזיז על שמו. חוץ משתי דברים – כביש גהה, למה?
כי כל הזמן אומרים גאה פקוק, גאה סתום וכו'. אז הוא לא רצה שיגידו"רבין סתום","רבין פקוק".
והמקום השני היה –"בית משוגעים גהה".
כאן הולכים וקוראים ל"מי נח", על שמו של נח. מה פתאום?
אומר הזוהר הקדוש – קורא הנביא ל"מי נח", על שמו של נח, מסיבה אחת – כי לקב"ה היתה טענה על נח, שמאה ועשרים שנה הוא בנה תיבה, ואפילו פעם אחת הוא לא עמד והתפלל, שהקב"ה יתן בליבותיהם לחזור בתשובה, ואם נח היה עומד עליהם, ומתפלל שיחזרו בתשובה, הוא הי המצליח לעצור את המבול. 
היות והוא לא התפלל עליהם, קורא הנביא את"מי המבול, על שמו של נח. ללמד אותנו, מה יש בכוח תפילה, גם לשנות כוח בחירה של אדם. אם אדם בחר בדרך הרע, יש כוח בתפילה להביא אותו לבחירה בטוב.
ישנה גמרא(מסכת מועד קטן יח, ב) שאומרת – מותר לאדם להתארס במועד.
שואלת הגמרא – למה?
ועונהשמא  יקדמנו אחר והאמר רב יהודה אמר שמואל בכל יום ויום בת קול יוצאת ואומרת בת פלוני לפלוני שדה פלוני לפלוני הגמרא בסוטה כתוב, שקודם ארבעים יום מכריזים, עוד ארבעים יום קודם לכשהנשמה הזאת יצאה לעולם, מכריזים בת פלוני לפלוני. יכל בן-אדם לשנות דבר שנגזר לפני עשרים שנה, הנשמה הזאת מחכה להתחתן עם הנשמה הזאת, ובתפילה – שמא יקדמנו אחר??
התשובה היא – כן. הכוח שניתן ביד תפילה, הוא לשנות אפילו דבר שהוכרז ארבעים יום קודם לכן. כי זה כוח תפילה.
רש"י על הפסוק(בראשית טז, ה) וַתֹּאמֶר שָׂרַי אֶל אַבְרָם חֲמָסִי עָלֶיךָ אָנֹכִי נָתַתִּי שִׁפְחָתִי בְּחֵיקֶךָ וַתֵּרֶא כִּי הָרָתָה וָאֵקַל בְּעֵינֶיהָ יִשְׁפֹּט יְהוָה בֵּינִי וּבֵינֶיךָ

חמסי עליך.
חמס העשוי לי, עליך אני מטילה הענש, כשהתפללת להקדוש ברוך הוא מה תתן לי ואנכי הולך ערירי, לא התפללת אלא עליך, והיה לך להתפלל על שנינו והייתי אני נפקדת עמך. ועוד, דבריך אתה חומס ממני שאתה שומע בזיוני ושותק.
שרה אמנו, בזקנה שלה, היא קוראת לזה חמס,"גזלת אותי", שלא התפללת עליי, כי אם היית מתפלל עלי, הייתי נפקדת.
בא הספורנו, וכותב על מה שנאמר בפסוק(בראשית יח, יב) וַתִּצְחַק שָׂרָה בְּקִרְבָּהּ לֵאמֹר אַחֲרֵי בְלֹתִי הָיְתָה לִּי עֶדְנָה וַאדֹנִי זָקֵן  אני בת 90, בעלי עוד מעט בן מאה, הולכת ללדת, איפה יש דבר כזה?!
היא ידעה שזה מלאכים באו לבשר, למה היא צוחקת?!
אומר הספורנו דבר נורא – היא חשבה שמה שהמלאכים מברכים, זה כמו ברכת הצדיק שמברך. זה לא שזה בא ישירות מהקב"ה.
כותב הספורנו – ולהפוך אישה מבת 90 לבת 30, ישנם שתי אפשרויות בלבד – או בגזרת הבורא יתברך, או בעזרת תפילה.
או שהבורא יתברך גזר, או שתתפלל, אתה יכל להפוך אדם בן 90 לבן 30. בתפילה, אתה יכל לשנות מהויות של בן-אדם. זה כוחה של תפילה!
בספר כד הקמח, של רבינו בחיי(ערך תפילה), הוא שואל שאלה עצומהישנה גמרא(ברכות י, א) - בימים ההם חלה חזקיהו למות ויבא אליו ישעיהו בן אמוץ הנביא ויאמר אליו כה אמר ה' צו לביתך כי מת אתה ולא תחיה וגו' מאי כי מת אתה ולא תחיה מת אתה בעולם הזה ולא תחיה לעולם הבא אמר ליה מאי כולי האי אמר ליה משום דלא עסקת בפריה ורביה א''ל משום דחזאי לי ברוח הקדש דנפקי מינאי בנין דלא מעלו א''ל בהדי כבשי דרחמנא למה לך מאי דמפקדת איבעי לך למעבד ומה דניחא קמיה קודשא בריך הוא לעביד אמר ליה השתא הב לי ברתך אפשר דגרמא זכותא דידי ודידך ונפקי מנאי בנין דמעלו א''ל כבר נגזרה עליך גזירה א''ל בן אמוץ כלה נבואתך וצא כך מקובלני מבית אבי אבא אפי' חרב חדה מונחת על צוארו של אדם אל ימנע עצמו מן הרחמים  אתמר נמי רבי יוחנן ורבי(אליעזר) דאמרי תרוייהו אפילו חרב חדה מונחת על צוארו של אדם אל ימנע עצמו מן הרחמים שנא' {איוב יג-טו} הן יקטלני לו איחל... מיד(ישעיה לח-ב) ויסב חזקיהו פניו אל הקיר ויתפלל אל ה' מאי קיר אמר רשב''ל מקירות לבו שנא'(ירמיה ד-יט) מעי מעי אוחילה קירות לבי וגו'
קיבל הקב"ה את תפילתו, והוסיפו לו 15 שנה נוספות. התחתן חזקיה המלך עם הבת של הנביא ישעיהו בן אמוץ, וכמו שמובא בגמרא ביבמות, התיאור הנורא, שכאשר מנשה גדל, הלך והרג את סבו, ניסר אותו עם מסור.
שואל רבינו בחיי – הקב"ה שולח נביא ומודיע לחזקיה, אתה מת. איך מצליח אדם לשנות החלטה של הקב"ה, בכך שהוא שולח נביא להודיע?
ואומר – בתפילה,  אפשר הכל. בתפילה אפשר לשנות גם גזרה שהקב"ה גזר.
מביא הספר קו  הישר(פרק לא), הוא מדבר על תפילה בעלות השחר. הוא מביא שפעם אחת הלך ר' אלעזר עם ר' אבא בדרך. הם היו בשליחות, ללכת לבקר את ר' יוסי בן לקוניה. בדרך באה אליהם יונה, ואמרה להם – תדעו לכם, שהחותן של ר' אלעזר נמצא בצער, כי החבר הכי טוב שלו, ר' יוסי מפקיעין, חולה והוא גוסס, ולכן הוא בצער גדול. שמע את זה ר' אלעזר ור' אבא והחברים, ולאחר שהם שמעו את זה, החליטו להסתובב, ולא ללכת לבקר את ר' יוסי בן לקוניה.
נאמר שם בזוהר, שעד שהם דיברו מה לעשות, הגיע לפתע עורב, והעורב מודיע לר' אלעזר – תדע לך, אין לך מה ללכת לחותן שלך, לר' אלעזר בן לקוניה, כיון שר' יוסי מפקיעין הסתלק לבית עולמו.
אמר ר' אלעזר לר' אבא ולחברים – בואו ונלך לפקיעין, ללוות את ר' יוסי. הם מגיעים לשם, כל תושבי העיר יוצאים לקראתם.
שואל ר' אלעזר את החברים – איפה ההלוויה?
-שם בביתו של ר' יוסי, אבל תדע לך, יש לו בן קטן, בן חמש(לפי הזוהר), לא נותן לאף אחד להיכנס. ולא רק זה, הילד נשכב על אביו, והדביק את פיו לפה של אביו, ויושב ובוכה, על גופתו של האבא.
עומד ר' אלעזר בחוץ, ביחד עם ר' אבא, ומסתכלים מהחלון, ורואים את המחזה הנורא.
שומע פתאום ר' אלעזר את הילד הקטן פותח את פיו, וצועק בקולי קולות – ריבונו של עולם, אתה הרי מקיים את מה שכתבת בתורה - כי יקרא קן ציפור לפניך בדרך בכל עץ או על הארץ אפרוחים או ביצים והאם רובצת על האפרוחים או על הביצים לא תיקח האם על הבנים שלח תשלח את האם ואת הבנים תיקח לך למען ייטב לך והארכת ימים"(פר' כי תצא, דברים כ"ב) את האמא שלי כבר לקחת, נשארתי לבד אני ואחותי עם אבא, למה לקחת את אבא שלי???
והיה התינוק יושב ובוכה, ור' אלעזר ור' אבא והחברים שמעו את קולו, והיו בוכים עמו.
פתח ר' אלעזר ואמר – שמים לרום וארץ לעומק ולב מלכים אין חקר, מי יודע משפטי ה' – אין לנו הבנה למה גזר ככה הקב"ה.
עוד ר' אלעזר מספיק, ירדה אש מהשמיים וכיסתה את הבית. אף אחד לא יכל לראות מה נעשה בפנים.
אמר ר' אלעזר – שני אפשרויות יש כאן, או שהקב"ה הולך לעשות תחיית המתים, או שהקב"ה לא רוצה שאף אחד יטפל באבא, רק הילד.
אומר הזוהר – לפתע נשמעה בת קול ואמרה – אשריך ר' יוסי, שהדיבורים של בנך הקטן, עלו לפני כיסא הכבוד, אל מלך מלכי המלכים, והרי 22 שנה יוסיפו לך  - החליטו להוסיף לך עוד 22 שנה, כדי שתלמד את התורה לבן שלך. 
עמדו ר' אליעזר וחברים, ולא נתנו להתקרב אל הבית, ומיד ראו שעמוד האש הסתלק, ור' יוסי פתח את עיניו.
אמר ר' אלעזר – אשרי חלקנו שראינו תחיית המתים, עין בעין.
באותו רגע, שהילד הקטן ראה את אביו שהתעורר, וכתוב כאן שהוציא אותו החוצה, הלכו לטפל בו, אמר – אשריך ר' יוסי וברוך הרחמן שעשה לך נס, ע"י דיבורו של בנך, שכך היה דוחק בדיבורים לשער השמים ובדמעות שליש, הוסיפו לך 22 שנה.
שמחו שלושה ימים עם ר' יוסי. ר' אבא, ר' אלעזר והחברים נשארו במקום, לשמוח עם ר' יוסי, על תחיית המתים.
אמר להם ר' יוסי – לא ניתנה לי רשות לגלות לכם, את מה שראיתי בעולם ההוא, אמרו לי שאת זה אני צריך לשמור בסוד 12 שנים. דבר אחד אני כן יכל לגלות לכם – 370 דמעות שפך בני. בשמים יושב מלאך וסופר דמעות של אדם,כמה הוא מתפלל, וכל דמעה נספרת, וכשהגיעו ל-370 שמעות, הבן שלי אמר – ריבונו של עולם  כי יקרא קן ציפור לפניך, נזדעזעו הכיסאות בשמים, ובבית דין של מעלה, ואמר הקב"ה – האריכו לו 22 שנה למטה.
לשון הזוהר הקדוש בס"ד( במדבר דף רד ע"א – דף רה ע"א):
רִבִּי אֶלְעָזָר הֲוָה אָזִיל לְמֵחמֵי לְרִבִּי יוֹסֵי חָמוּי, רִבִּי אַבָּא וְחַבְרוֹי אַזְלוּ עִמֵּיהּ. פָּתַח רִבִּי אֶלְעָזָר וְאָמַר,(תהלים ה) יְיָ בֹּקֶר תִּשְׁמַע קוֹלִי וְגוֹ'. יְיָ בֹּקֶר מַאי בֹּקֶר. אֶלָּא דָּא בֹּקֶר דְּאַבְרָהָם, דְּאִתְּעַר בְּעָלְמָא. דִּכְתִּיב,(בראשית כב) וַיַּשְׁכֵּם אַבְרָהָם בַּבֹּקֶר. דְּהָא כַּד אָתֵי צַפְרָא, הַהוּא בֹּקֶר אִתְּעַר בְּעָלְמָא, וְהוּא עִידָּן רַעֲוָא לְכֹלָּא, וּלְמֶעְבַּד טִיבוּ לְכָל עָלְמָא, לְזַכָּאִין וּלְחַיָיבִין. וּכְדֵין עִידָּן צְלוֹתָא הוּא, לִמְצְלֵי קַמֵּי מַלְכָּא קַדִּישָׁא.
רַבִּי אֶלְעָזָר הָיָה הוֹלֵךְ לִרְאוֹת אֶת רַבִּי יוֹסֵי חָמִיו, רַבִּי אַבָּא וַחֲבֵרָיו הָלְכוּ עִמּוֹ. פָּתַח רַבִּי אֶלְעָזָר וְאָמַר,(תהלים ה) ה' בּקֶר תִּשְׁמַע קוֹלִי וְגוֹ'. ה' בֹּקֶר, אֵיזֶה בֹּקֶר? אֶלָּא זֶה בֹּקֶר שֶׁל אַבְרָהָם שֶׁהִתְעוֹרֵר בָּעוֹלָם, שֶׁכָּתוּב(בראשית כב) וישכם אברהם בבקר. שהרי כְּשֶׁמַּגִּיעַ הַבּקֶר, אוֹתוֹ בֹּקֶר מִתְעוֹרֵר בָּעוֹלָם, וְהוּא עֵת רָצוֹן לַכֹּל, וְלַעֲשׂוֹת טוֹב לְכָל הָעוֹלָם, לַצַּדִּיקִים וְלָרְשָׁעִים. וְאָז זְמַן תְּפִלָּה הוּא לְהִתְפַּלֵּל לִפְנֵי הַמֶּלֶךְ הַקָּדוֹשׁ.
 
וְעַל דָּא, בְּשַׁעֲתָא דְּאָתֵי צַפְרָא, כָּל אִינּוּן אֲסִירֵי מַלְכָּא, אַשְׁכָּחוּ נַיְיחָא, עִידָּן צְלוֹתָא אִיהוּ עָלַיְיהוּ. וְכָּל שֶׁכֵּן אִינּוּן דְּתַיְיבִין בְּתִיּוּבְתָּא, וּבָעָאן בָּעוּתְהוֹן לְקַמֵּי מַלְכָּא קַדִּישָׁא. בְּגִין, דְּהַאִי שַׁעֲתָא, חַד מְמָנָא נָפִיק לִסְטַר דָּרוֹם, וּרְפָאֵל שְׁמֵיהּ, וְכָל זִינֵי אֲסְוְותָּא בִּידוֹי. וּמִסְטַר דָּרוֹם, נָפַק חַד רוּחָא, וּמַטִי לְגַבֵּי הֲהוּא מְמָנָא, דִּמְמָנָא עַל אַסְוָותָא. וְכַד מָטֵי צְלוֹתָא לְקַמֵּי קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא, פָּקִיד לְבֵי דִּינָא דִּילֵיהּ, דְּלָא יִפְתְּחוּן בְּדִינָא, בְּגִין דְּחַיִּים בִּידָא דְּקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא, וְלָא בִּידֵיהוֹן.
וְעַל זֶה, בְּשָׁעָה שֶׁבָּא הַבֹּקֶר, כָּל אוֹתָם אֲסִירֵי הַמֶּלֶךְ מוֹצְאִים מְנוּחָה, זְמַן תְּפִלָּה הוּא עֲלֵיהֶם, וְכָל שֶׁכֵּן אוֹתָם שֶׁחוֹזְרִים בִּתְשׁוּבָה וּמְבַקְשִׁים בַּקָּשׁוֹתֵיהֶם לִפְנֵי הַמֶּלֶךְ הַקָּדוֹשׁ, מִשּׁוּם שֶׁבְּשָׁעָה זוֹ יוֹצֵא מְמֻנֶּה אֶחָד לְצַד דָּרוֹם, וּרְפָאֵל שְׁמוֹ, וְכָל מִינֵי רְפוּאָה בְּיָדוֹ. וּמִצַּד דָּרוֹם יוֹצֵאת רוּחַ אַחַת וּמַגִּיעָה לְאוֹתוֹ הַמְמֻנֶּה שֶׁמְּמֻנֶּה עַל הָרְפוּאָה. וּכְשֶׁמַּגִּיעָה הָרְפוּאָה לִפְנֵי הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, הוּא פּוֹקֵד לְבֵית דִּינוֹ שֶׁלֹּא יִפְתְּחוּ בְדִין, מִשּׁוּם שֶׁהַחַיִּים בְּיַד הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, וְלֹא בִידֵיהֶם.
 
וּמִגּוֹ דְּאִיהוּ עִידָּן רַעֲוָא, בָּעָא קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא זְכוּתָא דְּהַהוּא בַּר נָשׁ, אִי יִשְׁתְּכַּח בִּצְלוֹתָא,(יאות, ואי לא חשיב ליה בשוגג) אוֹ דְּאִיהוּ מָארֵיהּ דְּתִיוּבְתָּא, חָס עָלֵיהּ.(קצ''ז ע''ב) בְּהַהִיא שַׁעֲתָא קַל צִפָּרִין דִּמְקַנְנָן אִשְׁתְּמָעוּ, דִּכְתִּיב,(תהלים קד) אֲשֶׁר שָׁם צִפֳּרִים יְקַנֵּנוּ. וְאִינּוּן צִפֳּרִין אוֹדָאן וּמְשַׁבְּחָן לְּקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא. וְהַהוּא אַיֶּלֶת הַשַּׁחַר אִתְּעַר בְּעָלְמָא וְאָמַר,(תהלים לא) מָה רַב טוּבְךָ אֲשֶׁר צָפַנְתָּ לִּירֵאֶיךָ וְגוֹ'. כְּדֵין הַהוּא מְמָנָא נָפִיק, וְעָבִיד כָּל מַה דְּאִתְפְּקַד.
וּמִתּוֹךָ שֶׁהוּא עֵת רָצוֹן, רָצָה הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא זְכוּת אוֹתוֹ הָאִישׁ. אִם יִמָּצֵא בִתְפִלָּה(יפה. ואם לא נחשב לו בשוגג) אוֹ שֶׁהוּא בַּעַל תְּשׁוּבָה - חָס עָלָיו. בְּאוֹתָהּ שָׁעָה נִשְׁמָע קוֹל צִפֳּרִים הַמְקַנְּנוֹת, שֶׁכָּתוּב(תהלים קד) אֲשֶׁר שָׁם צִפֳּרִים יְקַנֵּנוּ. וְאוֹתָן צִפֳּרִים מוֹדוֹת וּמְשַׁבְּחוֹת לַקָּדוֹשׁ-בָּרוּךְ-הוּא. וְאוֹתָהּ אַיֶּלֶת הַשַּׁחַר מִתְעוֹרֶרֶת בָּעוֹלָם וְאוֹמֶרֶת,(שם לא) מָה רַב טוּבְךְ אֲשֶׁר צָפַנְתָּ לִּירֵאֶיךְ וְגוֹ'. אָז אוֹתוֹ מְמֻנֶּה יוֹצֵא, וְעוֹשֶׂה כָּל מַה שֶּׁנִּצְטַוָּה.
 
וְאִי תֵּימָא דְּזִינֵי אַסְוָותָא בִּידוֹי כְּמָה דְּאַמָרָן. לָאו הָכִי. דְּהָא אַסְוָותָא לָא הֲוִי, אֶלָּא בִּידוֹי דְּמַלְכָּא קַדִּישָׁא. אֲבָל בְּשַׁעֲתָא דְּפָקִיד קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא אַסְוָותָא לְהַהוּא בַּר נָשׁ, אִיהוּ נָפִיק, וְכָל אִינּוּן מְקַטְרְגִין דִּמְמָנָן עַל מַרְעִין בִּישִׁין, דַּחֲלִין מִנֵּיהּ. כְּדֵין הַהוּא רוּחָא דְּקָא נָסַע מִסִּטְרָא דְּדָרוֹם, אוֹשִׁיט לֵיהּ לְהַהוּא בַּר נָשׁ, וְהָא אַסְוָותָא אִשְׁתְּכַח, וְכֹלָּא בִּידוֹי דְּקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא.
וְאִם תֹּאמַר שֶׁמִּינֵי רְפוּאָה בְיָדוֹ כְּמוֹ שֶׁאָמַרְנוּ - לֹא כָּךְ! שֶׁהֲרֵי רְפוּאָה לֹא הָיְתָה, רַק בִּידֵי הַמֶּלֶךְ הַקָּדוֹשׁ. אֲבָל בְּשָׁעָה שֶׁפּוֹקֵד הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא רְפוּאָה לְאוֹתוֹ הָאָדָם, הוּא יוֹצֵא, וְכָל הַמְקַטְרְגִים הַמְמֻנִּים עַל מַחֲלוֹת רָעוֹת פּוֹחֲדִים מִמֶּנּוּ. אָז אוֹתָהּ הָרוּחַ שֶׁנָּסְעָה מִצַּד דָּרוֹם מוֹשִׁיטָה לוֹ לְאוֹתוֹ אָדָם, וַהֲרֵי הָרְפוּאָה נִמְצֵאת, וְהַכֹּל בִּידֵי הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא.

דף ר''ד ע''ב
וְעַל דָּא כְּתִיב, יְיָ בֹּקֶר תִּשְׁמַע קוֹלִי. וְלָא כְּתִיב יְיָ בַּבֹּקֶר תִּשְׁמַע קוֹלִי. אֶלָּא לְגַבֵּי בֹּקֶר דְּאַבְרָהָם קָאָמַר.(תהלים ה) בֹּקֶר אֶעֱרָךְ לְךָ וַאֲצַפֶּה. תְּרֵי בֹּקֶר אֲמַאי. אֶלָּא חַד בֹּקֶר דְּאַבְרָהָם. וְחַד בֹּקֶר דְּיוֹסֵף. דִּכְתִּיב,(בראשית מד) הַבֹּקֶר אוֹר, וּמְתַּרְגְמִינָן צַפְרָא(דף ר''ד ע''ב) נָהִיר, נָהִיר וַדַּאי. אֶעֱרָךְ לְךָ וַאֲצַפֶּה, אֶעֱרָךְ לְךָ מַהוּ. אֶלָּא אֲסַדֵּר לְךָ בּוּצִינָא דִּילָךְ לְאַדְלָקָא. כְּמָה דְאַתְּ אָמֵר(תהלים קלב) עָרַכְתִּי נֵר לִמְשִׁיחִי. וּלְגַבֵּי בֹּקֶר דְּיוֹסֵף קָאָמַר, דְּהַהוּא סִדּוּרָא דְּבוּצִינָא דִּילֵיהּ הוּא.
וְעַל זֶה כָּתוּב(שם ה) ה' בֹּקֶר תִּשְׁמַע קוֹלִי, וְלֹא כָתוּב ה' בַּבֹּקֶר תִּשְׁמַע קוֹלִי. אֶלָּא לְגַבֵּי הַבֹּקֶר שֶׁל אַבְרָהָם הוּא אָמַר. בֹּקֶר אֶעֱרָךְ לְךְ וַאֲצַפֶּה. שְׁנֵי בֹקֶר לָמָּה? אֶלָּא אֶחָד בֹּקֶר שֶׁל אַבְרָהָם, וְאֶחָד בֹּקֶר שֶׁל יוֹסֵף, שֶׁכָּתוּב(בראשית מד) הַבֹּקֶר אוֹר, וּמְתַרְגְּמִים: בֹּקֶר מֵאִיר, מֵאִיר וַדַּאי. אֶעֱרָךְ לְךְ וַאֲצַפֶּה, מַה זֶּה אֶעֱרָךְ לְךְ? אֶלָּא אֲסַדֵּר לְךְ נֵר שֶׁלְּךְ לְהַדְלִיק, כְּמוֹ שֶׁנֶּאֱמַר(תהלים קלב) עָרַכְתִּי נֵר לִמְשִׁיחִי. וּלְגַבֵּי הַבֹּקֶר שֶׁל יוֹסֵף הוּא אָמַר, שֶׁאוֹתוֹ סִדּוּר שֶׁל נֵר שֶׁלּוֹ הוּא.
 
וַאֲצַפֶּה, מַהוּ וַאֲצַפֶּה. הָא כָּל בְּנֵי עָלְמָא מְצַפָּאן וּמְחַכָּאן לְטִיבוּ דְקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא, וְאֲפִילוּ בְּעִירֵי דְּחַקְלָא, וּמָה שְׁבַחָא דְּדָוִד יַתִּיר מִכֹּל בְּנֵי עַלְמָא, אֶלָא, מִלָּה דָּא שָׁאִילְנָא, וְהָכִי אָמְרוּ לִי, וְאִיהִי מִלָּה קְשׁוֹט דְּאָתֵי מֵרָחִיק. נְהוֹרָא קַדְמָאָה דְּבָרָא קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא, הֲוָה נָהִיר עַד דְּלָא הֲווֹ יַכְלִין עָלְמִין לְמִסְבְּלֵיהּ. מָה עֲבַד קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא, עָבֵד נְהוֹרָא לִנְהוֹרֵיהּ, לְאִתְלַבְּשָׁא דָּא בְּדָא. וְכֵן כָּל שְׁאַר נְהוֹרִין, עַד דְּעָלְמִין כֻּלְּהוּ אִתְקָיָּימוּ בְּקִיּוּמַיְיהוּ, וְיַכְלִין לְמִסְבַּל.
וַאֲצַפֶּה, מַה זֶּה וַאֲצַפֶּה? הֲרֵי כָּל בְּנֵי הָעוֹלָם מְצַפִּים וּמְחַכִּים לְטוּב הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, וַאֲפִלּוּ בַּהֲמוֹת הַשָּׂדֶה, וּמַה שֶּׁבַח שֶׁל דָּוִד יוֹתֵר מִכָּל בְּנֵי הָעוֹלָם? אֶלָּא דָּבָר זֶה שָׁאַלְתִּי, וְכָךְ אָמְרוּ לִי, וְהוּא דְּבַר אֱמֶת שֶׁבָּא מֵרָחוֹק. אוֹר רִאשׁוֹן שֶׁבָּרָא הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא הָיָה מֵאִיר עַד שֶׁלֹּא יָכְלוּ הָעוֹלָמוֹת לִסְבֹּל אוֹתוֹ. מֶה עָשָׂה הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא? עָשָׂה אוֹר לְאוֹרוֹ לְהִתְלַבֵּשׁ זֶה בָּזֶה. וְכֵן כָּל שְׁאָר הָאוֹרוֹת, עַד שֶׁכָּל הָעוֹלָמוֹת הִתְקַיְּמוּ בְקִיּוּמָם וְיָכְלוּ לִסְבֹּל.
 
וּבְגִין כָּךְ אִתְפְּשָּׁטוּ דַּרְגִּין, וְאִתְלַבָּשׁוּ נְהוֹרִין, וְאִינּוּן אִקְרוּן כְּנָפַיִם עִלָּאִין, עַד דְּמָטוּ לְהַאי בֹּקֶר דְּיוֹסֵף, וְאִיהוּ נָטִיל כָּל נְהוֹרִין עִלָּאִין, וּמִגּוֹ דְּכָל נְהוֹרִין עִלָּאִין בֵּיהּ תַּלְיָין, זִיוִיהּ סָלִיק מִסַּיְיפֵי עָלְמָא עַד סַיְיפֵי עָלְמָא דִּלְעֵילָּא, עַד דְּעָלְמִין דִּלְתַּתָּא לָא יַכְלִין לְמִסְבַּל. אָתָא דָּוִד וְאַתְקַן הַאי בּוּצִינָא, חוּפָּאָה לְהַאי בֹּקֶר דְּיוֹסֵף, לְאִתְחַפָּאָה בֵּיהּ, וּלְקַיְּימָא עָלְמִין דִּלְתַּתָּא, בְּסִדּוּרָא דְּבוּצִינָא דָּא וְעַל דָּא כְּתִיב, בֹּקֶר אֱעֶרָךְ לְךָ וַאֲצַפֶּה. כְּמָה דְאַתְּ אָמֵר,(שמות לז) וַיְצַפֵּהוּ זָהָב טָהוֹר.(נ''א ובגין דההוא בוצינא דוד ביה תלייא וכו') בְּגִין דְּהַהוּא בּוּצִינָא דְּדָוִד אִיהִי, וּבָהּ תַּלְיָיא, אָמַר דְּאִיהוּ לִיהֱוִי חוּפָּאָה לְהַאי בֹּקֶר. אָתָא רִבִּי אַבָּא וּנְשָׁקֵיהּ, אָמַר אִלְמָלֵא לָא נָפַקְנָא בְּאָרְחָא, אֶלָּא לְמִשְׁמַע מִלָּה דָּא דַּיִי.
וּמִשּׁוּם כָּךְ הִתְפַּשְּׁטוּ דְרָגוֹת וְהִתְלַבְּשׁוּ אוֹרוֹת, וְהֵם נִקְרָאִים כְּנָפַיִם עֶלְיוֹנִים, עַד שֶׁמַּגִּיעִים לְבֹקֶר זֶה שֶׁל יוֹסֵף, וְהוּא לוֹקֵחַ כָּל הָאוֹרוֹת הָעֶלְיוֹנִים. וּמִתּוֹךְ שֶׁכָּל הָאוֹרוֹת הָעֶלְיוֹנִים בּוֹ תְּלוּיִים, זִיווֹ עוֹלֶה מִסּוֹף הָעוֹלָם עַד סוֹף הָעוֹלָם שֶׁלְּמַעְלָה, עַד שֶׁהָעוֹלָמוֹת שֶׁלְּמַטָּה לֹא יְכוֹלִים לִסְבֹּל. בָּא דָוִד וְהִתְקִין נֵר זֶה, כִּסּוּי לְבֹקֶר זֶה שֶׁל יוֹסֵף לְהִתְכַּסּוֹת בּוֹ וּלְהַעֲמִיד עוֹלָמוֹת שֶׁלְּמַטָּה בְּסִדּוּר הַנֵּר הַזֶּה, וְעַל זֶה כָּתוּב בּקֶר אֶעֱרָךְ לְךְ וַאֲצַפֶּה, כְּמוֹ שֶׁנֶּאֱמַר(שמות לז) וַיְצַפֵּהוּ זָהָב טָהוֹר.(ומשום שאותו נר, דוד תלוי בו וכו') וּמִשּׁוּם שֶׁאוֹתוֹ הַנֵּר הוּא שֶׁל דָּוִד וּבוֹ תָלוּי, אָמַר שֶׁהוּא יִהְיֶה כִסּוּי לַבֹּקֶר הַזֶּה. בָּא רַבִּי אַבָּא וּנְשָׁקוֹ, וְאָמַר, אִלְמָלֵא לֹא יָצָאתִי לַדֶּרֶךְ רַק לִשְׁמֹעַ דָּבָר זֶה - דַּי לִי!
 
עַד דַּהֲווֹ אָזְלֵי, הָא יוֹנָה חַד מָטָא לְגַבֵּי רִבִּי אֶלְעָזָר. שְׁרִיאַת, וְקָא מְצַפְצְפָא קַמֵּיהּ. אָמַר רִבִּי אֶלְעָזָר, יוֹנָה כְּשֵׁרָה מְהֵימְנָת הֲוִית תָּדִיר בִּשְׁלִיחוּתִיךְ, זִילִי וְאֵימָא לֵיהּ, הָא חַבְרַיָּיא אָתָאן לְגַבָּךְ, וַאֲנָא עִמְּהוֹן. וְנִסָא יִתְרְחִישׁ לֵיהּ לִתְלָתָא יוֹמִין, וְלָא יִנְפּוֹל עָלֵיהּ דְּחִילוּ, דְּהָא בְּחֶדְוָה אֲנָן אַזְלִין לְגַבֵּיהּ. אָתִיב זִמְנָא אַחֲרָא וְאָמַר, לָא חַדֵּינָא סַגְּיָא, וּבָאִישׁ בְּעֵינָי סַגִּי, עַל חַד רִמּוֹנָא מַלְיָא דְּאִתְיְהִיב תְּחוֹתֵיהּ, וְיוֹסֵי שְׁמֵיהּ. אַזְלַת הַהִיא יוֹנָא מִקַּמֵּיהּ, וְאִינּוּן חַבְרַיָּיא אַזְלוּ.
עַד שֶׁהָיוּ הוֹלְכִים, בָּאָה יוֹנָה אַחַת לְרַבִּי אֶלְעָזָר, שָׁרְתָה וְצִפְצְפָה לְפָנָיו. אָמַר רַבִּי אֶלְעָזָר, יוֹנָה כְּשֵׁרָה, תָּמִיד הָיִית נֶאֱמָנָה בִשְׁלִיחוּתֵךְ. לְכִי וְאִמְרִי לוֹ, הֲרֵי הַחֲבֵרִים בָּאִים אֵלֶיךְ, וַאֲנִי עִמָּהֶם, וְנֵר יִתְרַחֵשׁ לָנוּ לִשְׁלֹשָׁה יָמִים, וְלֹא יִפֹּל עָלָיו פַּחַד, שֶׁהֲרֵי בְּחֶדְוָה אָנוּ הוֹלְכִים אֵלָיו. הֵשִׁיב פַּעַם אַחֶרֶת וְאָמַר, לֹא שָׂמַחְנוּ מַסְפִּיק, וְרַע בְּעֵינַי הַרְבֵּה עַל רִמּוֹן אֶחָד מָלֵא שֶׁנִּתָּן תַּחְתָּיו, וְיוֹסֵי שְׁמוֹ. הָלְכָה אוֹתָהּ הַיּוֹנָה מִלְּפָנָיו, וְאוֹתָם הַחֲבֵרִים הָלְכוּ.
 
אָמַר רִבִּי אַבָּא לְרִבִּי אֶלְעָזָר, מַאי הַאי, תַּוַּוהְנָא סַגִּי, מִמָּה דַּחֲמֵינָא. אָמַר לֵיהּ, יוֹנָה דָּא אָתָאת לְגַבָּאי בִּשְׁלִיחוּתֵיהּ דְּרִבִּי יוֹסֵי חָמֵי, דְּאִיהוּ בְּבֵי מַרְעֵיהּ, וְיָדַעְנָא מֵהַאי יוֹנָה דְּאִשְׁתְּזִיב, וְחִלּוּפָא אִתְיְיהִיב עָלֵיהּ וְאִתְסֵּי.
אָמַר רַבִּי אַבָּא לְרַבִּי אֶלְעָזָר, מַה זֶּה? תָּמַהְתִּי הַרְבֵּה מִמַּה שֶּׁרָאִיתִי. אָמַר לוֹ, הַיּוֹנָה הַזּוֹ בָּאָה אֵלַי בִּשְׁלִיחוּת רַבִּי יוֹסֵי חָמִי, שֶׁהוּא בְּבֵית חָלְיוֹ, וְיָדַעְתִּי מֵהַיּוֹנָה הַזּוֹ שֶׁהוּא נִצַּל, וְחִלּוּף נִתַּן עָלָיו וְנִתְרַפֵּא.
 
עַד דַּהֲווֹ אָזְלוּ, הָא עוּרְבָא חַד קָאִים לְקַמַּיְיהוּ, קָרָא בְּחֵילָא, וּמְצַפְצְפָא צִפְצוּפָא סַגִּי. אָמַר רִבִּי אֶלְעָזָר, לְהָכִי אַתְּ קַיְּימָא, וּלְהָכִי אַנְּתְּ מִתַקֵּן, זִיל לְאָרְחָךְ, דְּהָא יְדַעְנָא. אָמַר רִבִּי אֶלְעָזָר, חַבְרַיָּיא נֵיזִיל וְנִגְמוֹל חֶסֶד לְרִמוֹנָא, דְּהֲוָה מַלְיָא מִכֹּלָּא, וְרִבִּי יוֹסֵי דִּפְקִיעִין שְׁמֵיהּ אִיהוּ, דְּהָא אִסְתַּלָּק מֵעָלְמָא דֵּין, וְלֵית מַאן דְּחָזֵי לְאִשְׁתַּדְּלָא בֵּיהּ, וְאִיהוּ קָרִב לְגַבָּן.
עַד שֶׁהָיוּ הוֹלְכִים, הֲרֵי עוֹרֵב אֶחָד עָמַד לִפְנֵיהֶם, קוֹרֵא בְּכֹחַ וּמְצַפְצֵף צִפְצוּף גָּדוֹל. אָמַר רַבִּי אֶלְעָזָר, לְכָךְ אַתָּה קַיָּם וּלְכָךְ אַתָּה מְתֻקָּן. לֵךְ לְדַרְכְּךְ, שֶׁהֲרֵי יָדַעְתִּי. אָמַר רַבִּי אֶלְעָזָר, חֲבֵרִים, נֵלֵךְ וְנִגְמֹל חֶסֶד לְרִמּוֹן שֶׁהָיָה מָלֵא מֵהַכֹּל, וְרַבִּי יוֹסֵי מִפְּקִיעִין הוּא שְׁמוֹ, שֶׁהֲרֵי הִסְתַּלֵּק מֵהָעוֹלָם הַזֶּה וְאֵין מִי שֶׁרָאוּי לְהִשְׁתַּדֵּל בּוֹ, וְהוּא קָרוֹב אֵלֵינוּ.
 
סָטוּ מֵאָרְחָא, וְאָזְלוּ לְתַמָן. כֵּיוָן דְּחָמוּ לוֹן כָּל בְּנֵי מָאתָא, נַפְקוּ לְגַבַּיְיהוּ. וְעָאלוּ תַּמָּן בְּבֵי רִבִּי יוֹסֵי דִּפְקִיעִין, אִינּוּן חַבְרַיָּיא אִלֵּין. בְּרָא זְעֵירָא הֲוָה לֵיהּ לְרִבִּי יוֹסֵי, וְלָא שָׁבִיק לְבַר נָשׁ דְּיִמְטֵי לְעַרְסָא דַּאֲבוֹי, בָּתַר דְּמִית. אֶלָּא הוּא בִּלְחוֹדוֹי הֲוָה סָמִיךְ לֵיהּ, וּבָכֵי עָלֵיהּ, פּוּמֵיהּ בְּפוּמֵיהּ מִתְדַּבְּקָא.
סָטוּ מֵהַדֶּרֶךְ וְהָלְכוּ לְשָׁם. כֵּיוָן שֶׁרָאוּ אוֹתָם כָּל בְּנֵי הָעִיר, יָצְאוּ אֲלֵיהֶם, וְנִכְנְסוּ שָׁם לְבֵית רַבִּי יוֹסֵי מִפְּקִיעִין אוֹתָם הַחֲבֵרִים הַלָּלוּ. בֵּן קָטָן הָיָה לוֹ לְרַבִּי יוֹסֵי, וְלֹא נָתַן לְשׁוּם אָדָם שֶׁיַּגִּיעַ לְמִטַּת אָבִיו אַחַר שֶׁמֵּת, אֶלָּא הָיָה לְבַדּוֹ סָמוּךְ לוֹ, וּבָכָה עָלָיו, פִּיו בְּפִיו מִתְדַּבֵּק.
 
פָּתַח הַהוּא יַנּוּקָא וְאָמַר, מָארֵיהּ דְּעָלְמָא, כְּתִיב בְּאוֹרַיְיתָא,(דברים כב) כִּי יִקָּרֵא קַן צִפּוֹר לְפָנֶיךָ וְגוֹ', שַׁלֵּחַ תְּשַׁלַּח אֶת הָאֵם וְגוֹ'. הֲוָה גָּעֵי הַהוּא יַנּוּקָא וּבָכֵי, אָמַר, מָארֵיהּ דְּעָלְמָא, קַיֵּים מִלָּה דָּא דְּאוֹרַיְיתָא, תְּרֵין בְּנִין הֲוִינָא מֵאַבָּא וְאִמִּי, אֲנָא וַאֲחֹתִי זְעֵירְתָּא מִנַּאי. הֲוָה לָךְ לְמֵיסַב לָן, וּלְקַיְּימָא מִלָּה דְּאוֹרַיְיתָא. וְאִי תֵּימָא מָארֵיהּ דְּעָלְמָא, אֵם כְּתִיב, וְלָא אָב, הָא הָכָא כּוֹלָּא הוּא, אַבָּא וְאִמָּא. אִימָּא מִיתַת, וּנְסִיבַת לָהּ מֵעַל בְּנִין. הַשְׁתָּא אַבָּא דְּהֲוִי חָפֵּי עֲלָן, אִנְסִיב מֵעַל בְּנִין, אָן דִּינָא דְּאוֹרַיְיתָא. בָּכוּ רִבִּי אֶלְעָזָר וְחַבְרַיָּיא, לָקֳבֵל בִּכְיָה וְגָעוּ דְּהַהוּא יַנּוּקָא.
פָּתַח אוֹתוֹ תִּינוֹק וְאָמַר: רִבּוֹן הָעוֹלָם, כָּתוּב בַּתּוֹרָה(דברים כב) כִּי יִקָּרֵא קַן צִפּוֹר לְפָנֶיךְ וְגוֹ', שַׁלֵּחַ תְּשַׁלַּח אֶת הָאֵם וְגוֹ'. הָיָה צוֹעֵק אוֹתוֹ תִּינוֹק וּבוֹכֶה, וְאָמַר: רִבּוֹן הָעוֹלָם, קַיֵּם דָּבָר זֶה שֶׁל הַתּוֹרָה! שְׁנֵי בָנִים הָיִינוּ מֵאַבָּא וְאִמִּי, אֲנִי וַאֲחוֹתִי הַקְּטַנָּה מִמֶּנִּי, הָיָה לְךְ לָקַחַת אוֹתָנוּ וּלְקַיֵּם דְּבַר הַתּוֹרָה. וְאִם תֹּאמַר, רִבּוֹן הָעוֹלָם, אֵם כָּתוּב, וְלֹא אָב - הֲרֵי כָּאן הַכֹּל הוּא, אַבָּא וְאִמָּא. אִמָּא מֵתָה, וְלָקַחְתָּ אוֹתָהּ מֵעַל הַבָּנִים. כָּעֵת אַבָּא שֶׁהָיָה מְכַסֶּה עָלֵינוּ נִלְקַח מֵעַל הַבָּנִים. אֵיפֹה דִּין הַתּוֹרָה? בָּכוּ רַבִּי אֶלְעָזָר וְהַחֲבֵרִים מוּל הַבְּכִי וְהַצְּעָקָה שֶׁל אוֹתוֹ תִּינוֹק.
 
פָּתַח רִבִּי אֶלְעָזָר וְאָמַר,(משלי כה) שָׁמַיִם לָרוּם וָאָרֶץ לָעוֹמֶק וְגוֹ'. עַד דְּהֲוָה אָמַר רִבִּי אֶלְעָזָר קְרָא דָּא, הֲוָה עַמּוּדָא דְּאֶשָּׁא פָּסִיק בֵּינַיְיהוּ, וְהַהוּא יַנּוּקָא הֲוָה דָּבִיק בְּפוּמֵיהּ דַּאֲבוֹי, וְלָא הֲווֹ מִתְפָּרְשָׁאן. אָמַר רִבִּי אֶלְעָזָר, אוֹ בָּעֵי קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא לְמִרְחָשׁ נִיסָא, אוֹ בָּעֵי דְּלָא יִשְׁתְּדַל בַּר נָשׁ אַחֲרָא עָלֵיהּ, אֲבָל עַל מִלִּין דְּהַהוּא יַנּוּקָא וְדִמְעוֹי, לָא יָכִילְנָא לְמִסְבַּל.
פָּתַח רַבִּי אֶלְעָזָר וְאָמַר,(משלי כה) שָׁמַיִם לָרוּם וָאָרֶץ לָעֹמֶק וְגוֹ'. עַד שֶׁהָיָה אוֹמֵר רַבִּי אֶלְעָזָר פָּסוּק זֶה, הָיָה עַמּוּד אֵשׁ מַפְסִיק בֵּינֵיהֶם, וְאוֹתוֹ תִּינוֹק הָיָה דָבֵק בְּפִי אָבִיו וְלֹא הָיוּ נִפְרָדִים. אָמַר רַבִּי אֶלְעָזָר, אוֹ שֶׁרוֹצֶה הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְהַרְחִישׁ נֵס, אוֹ שֶׁרוֹצֶה שֶׁלֹּא יִשְׁתַּדֵּל אָדָם אַחֵר עָלָיו, אֲבָל עַל דִּבְרֵי אוֹתוֹ הַתִּינוֹק וְדִמְעוֹתָיו אֵינִי יָכוֹל לִסְבֹּל.


דף ר''ה ע''א
עַד דַּהֲווֹ יַתְבִין, שָׁמְעוּ חַד קָלָא, דְּהֲוָה(דף ר''ה ע''א) אָמַר, זַכָּאָה אַנְּתְּ רִבִּי יוֹסֵי, דְּמִלִּין דְּהַאי גַּדְיָא זְעֵירָא, וְדִמְעוֹי, סְלִיקוּ לְגַבֵּי כֻּרְסְיָיא דְּמַלְכָּא קַדִּישָׁא, וְדָנוּ דִּינָא, וּתְלֵיסָר בְּנֵי נָשָׁא אַזְמִין קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא לְמַלְאַךְ הַמָּוְת בְּגִינָךְ, וְהָא עֶשְׂרִין וּתְרֵין שְׁנִין אוֹסִיפוּ לָךְ, עַד דְּתוֹלִיף אוֹרַיְיתָא, לְהַאי גַּדְיָא שְׁלֵימָא, חֲבִיבָא קַמֵּי קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא.
עֵד שֶׁהָיוּ יוֹשְׁבִים, שָׁמְעוּ קוֹל אֶחָד שֶׁהָיָה אוֹמֵר: אַשְׁרֶיךְ רַבִּי יוֹסֵי שֶׁדִּבְרֵי הַגְּדִי הַקָּטָן הַזֶּה וְדִמְעוֹתָיו עָלוּ אֶל כִּסֵּא הַמֶּלֶךְ הַקָּדוֹשׁ, וְדָנוּ דִין, וּשְׁלֹשָׁה עָשָׂר בְּנֵי אָדָם הִזְמִין הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְמַלְאַךְ הַמָּוֶת בִּגְלָלְךְ, וַהֲרֵי עֶשְׂרִים וּשְׁתַּיִם שָׁנִים הוֹסִיפוּ לְךְ עַד שֶׁתְּלַמֵּד תּוֹרָה אֶת הַגְּדִי הַשָּׁלֵם הַזֶּה הֶחָבִיב לִפְנֵי הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא.
 
קָמוּ רִבִּי אֶלְעָזָר וְחַבְרַיָּיא, וְלָא שָׁבְקוּ לְבַר נָשׁ לְמֵיקָם בְּבֵיתָא, מִיַּד חָמוּ הַהוּא עַמּוּדָא דְּאֶשָּׁא דְּסָלִיק, וְרִבִּי יוֹסֵי פָּתַח עֵינוֹי. וְהַהוּא יַנּוּקָא דָּבִיק פּוּמֵיהּ בְּפוּמֵיהּ. אָמַר רִבִּי אֶלְעָזָר, זַכָּאָה חוּלָקָנָא דַּחֲמֵינָא תְּחִיַּית הַמֵּתִים, עֵינָא בְּעֵינָא. קְרִיבוּ לְגַבֵּיהּ, וַהֲוָה הַהוּא יַנּוּקָא נָאִים, כְּמָה דְּגָוַע מֵהַאי עָלְמָא, אָמְרוּ זַכָּאָה חוּלָקָךְ רִבִּי יוֹסֵי, וּבָרִיךְ רַחֲמָנָא דְּאַרְחִישׁ לָךְ נִיסָא, עַל גַּעְיָא וּבִכְיָיא דִּבְנָךְ, וּבְמִלּוֹי, דְּהָכִי דָּחִיק בְּמִלִּין שְׁפִּירִין לִתְרַע שְׁמַיָא, בְּמִלּוֹי וּבְדִמְעוֹי אוֹסִיפוּ לָךְ חַיִּין.
קָמוּ רַבִּי אֶלְעָזָר וְהַחֲבֵרִים, וְלֹא הִשְׁאִירוּ אָדָם לַעֲמֹד בַּבַּיִת. מִיָּד רָאוּ אוֹתוֹ עַמּוּד אֵשׁ שֶׁעוֹלֶה, וְרַבִּי יוֹסֵי פָּתַח עֵינָיו, וְאוֹתוֹ תִּינוֹק דָּבוּק פִּיו בְּפִיו. אָמַר רַבִּי אֶלְעָזָר, אַשְׁרֵי חֶלְקֵנוּ שֶׁרָאִינוּ תְחִיַּת הַמֵּתִים עַיִן בְּעַיִן. קָרְבוּ אֵלָיו, וְהָיָה אוֹתוֹ תִּינוֹק יָשֵׁן כְּאִלּוּ שֶׁגָּוַע מֵהָעוֹלָם הַזֶּה. אָמְרוּ, אַשְׁרֵי חֶלְקְךְ רַבִּי יוֹסֵי, וּבָרוּךְ הָרַחֲמָן שֶׁהִרְחִישׁ לְךְ נֵס עַל הַצְּעָקָה וְהַבְּכִי שֶׁל בִּנְךְ וּבִדְבָרָיו, שֶׁכָּךְ דָּחַק בִּדְבָרִים יָפִים לְשַׁעַר הַשָּׁמַיִם, בִּדְבָרָיו וּבְדִמְעוֹתָיו הוֹסִיפוּ לְךְ חַיִּים.
 
נְטָלוּהוּ לְהַהוּא יַנּוּקָא, וּנְשַׁקוּהוּ וּבָכוּ עִמֵּיהּ מֵחֶדְוָה סַגִּיא. וְאַפְקוּהוּ לְבֵיתָא אַחֲרָא, וְאַתְּעֲרוּ עָלֵיהּ, וְלָא אוֹדְעוּ לֵיהּ מִיָּד, אֶלָּא לְבָתַר הָכִי. חֲדוּ תַּמָּן תְּלָתָא יוֹמִין, וְחַדִישׁוּ בַּהֲדֵי הַהוּא רִבִּי יוֹסֵי, כַּמָה חִדּוּשִׁין בְּאוֹרַיְיתָא.
לָקְחוּ אֶת אוֹתוֹ תִּינוֹק וּנְשָׁקוּהוּ, וּבָכוּ עִמּוֹ מֵרֹב חֶדְוָה, וְהוֹצִיאוּהוּ לְבַיִת אַחֵר, וְהִתְעוֹרְרוּ עָלָיו, וְלֹא הוֹדִיעַ לוֹ מִיָּד, אֶלָּא אַחַר כָּךְ. שָׂמְחוּ שָׁם שְׁלֹשָׁה יָמִים, וְחִדְּשׁוּ יַחַד עִם אוֹתוֹ רַבִּי יוֹסֵי כַּמָּה חִדּוּשֵׁי תוֹרָה.
 
אָמַר לוֹן רִבִּי יוֹסֵי, חַבְרַיָּיא, לָא אִתְיְהִיבַת לִי רְשׁוּ לְגַלָּאָה מֵהַהוּא דַּחֲמֵינָא בְּהַהוּא עָלְמָא, אֶלָּא לְבָתַר תְּרֵיסָר שְׁנִין. אֲבָל תְּלַת מְאָה וְשִׁתִּין וַחֲמֵשׁ דִּמְעִין, דְּאוֹשִׁיד בְּרִי, עָאלוּ בְּחוּשְׁבָּנָא קַמֵּי מַלְכָּא קַדִּישָׁא, וְאוֹמֵינָא לְכוּ חַבְרַיָּיא, דִּבְשַׁעֲתָא דְּפָתַח בְּהַהוּא פְּסוּקָא, וְגָעָא בְּאִינּוּן מִלִּין, אִזְדַּעֲזָעוּ תְּלַת מְאָה אַלְפֵי סַפְסָלֵי דַּהֲווֹ בִּמְתִיבְתָּא דִּרְקִיעָא, וְכֻלְּהוּ קַיְימֵי קַמֵּיהּ דְּמַלְכָּא קַדִּישָׁא, וּבָעוּ רַחֲמֵי עָלַי, וְעָרְבוּ לִי. וְקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא אִתְמְלֵי רַחֲמִין עָלַי.
אָמַר לוֹ רַבִּי יוֹסֵי, חֲבֵרִים,לֹא נִתְּנָה לִי רְשׁוּת לְגַלּוֹת מִמַּה שֶּׁרָאִיתִי בְּאוֹתוֹ עוֹלָם, אֶלָּא לְאַחַר שְׁתֵּים עֶשְׂרֵה שָׁנִים. אֲבָל שְׁלֹשׁ מֵאוֹת וְשִׁשִּׁים וְחָמֵשׁ דְּמָעוֹת שֶׁשָּׁפַךְ בְּנִי, נִכְנְסוּ בְחֶשְׁבּוֹן לִפְנֵי הַמֶּלֶךְ הַקָּדוֹשׁ, וַאֲנִי נִשְׁבָּע לָכֶם, חֲבֵרִים, שֶׁבְּשָׁעָה שֶׁפָּתַח בְּאוֹתוֹ הַפָּסוּק וְצָעַק בַּדְּבָרִים הָהֵם, הִזְדַּעְזְעוּ שְׁלֹשׁ מֵאוֹת אֶלֶף סַפְסְלֵי יְשִׁיבַת הָרָקִיעַ, וְכֻלָּם עוֹמְדִים לִפְנֵי הַמֶּלֶךְ הַקָּדוֹשׁ, וּבִקְשׁוּ עָלַי רַחֲמִים וְעָרְבוּ לִי, וְהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא הִתְמַלֵּא רַחֲמִים עָלַי.
 
וְשַׁפִּיר קַמֵּיהּ, אִינּוּן מִלִּין, וְהֵיךְ מָסַר נַפְשֵׁיהּ עָלַי. וְחַד אַפֹּטְרוֹפֹּסָא הֲוָה קַמֵּיהּ, וְקָאָמַר, מָארֵי דְּעָלְמָא, הָא כְּתִיב(תהלים ח) מִפִּי עוֹלְלִים וְיוֹנְקִים יִסַּדְתָּ עוֹז לְמַעַן צוֹרְרֶיךָ לְהַשְׁבִּית אוֹיֵב וּמִתְנַקֵּם. יְהֵא רַעֲוָא קַמָּךְ, זְכוּ דְּאוֹרַיְיתָא, וּזְכוּ דְּהַהוּא רַבְיָא, דְּקָא מָסַר נַפְשֵׁיהּ עַל אֲבוּהָּ דְּתֵחוּס עָלֵיהּ, וְיִשְׁתֵּזִיב.
וְיָפֶה לְפָנָיו אוֹתָם דְּבָרִים וְאֵיךְ מָסַר נַפְשׁוֹ עָלַי. וְאַפּוֹטְרוֹפּוֹס אֶחָד הָיָה לְפָנָיו, וְאָמַר: רִבּוֹן הָעוֹלָם, הֲרֵי כָּתוּב(תהלים ח) מִפִּי עוֹלְלִים וְיֹנְקִים יִסַּדְתָּ עֹז לְמַעַן צוֹרְרֶיךְ לְהַשְׁבִּית אוֹיֵב וּמִתְנַקֵּם. יְהִי רָצוֹן מִלְּפָנֶיךְ שֶׁזְּכוּת הַתּוֹרָה וּזְכוּת אוֹתוֹ הַתִּינוֹק שֶׁמָּסַר נַפְשׁוֹ עַל אָבִיו, שֶׁתָּחוּס עָלָיו וְיִנָּצֵל.
 
וּתְלֵיסָר בְּנֵי נָשָׁא אַזְמִין לֵיהּ תְּחוֹתַי, וְעִרְבוֹנָא יָהַב לֵיהּ, מִדִּינָא תַּקִּיפָא דָּא. כְּדֵין קָרָא קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא לְמַלְאַךְ הַמָּוְת, וּפָקִיד לֵיהּ עָלַי, דְּלֵיתֻב לְבָתַר עֶשְׂרִין וּתְרֵין שְׁנִין, דְּהָא לָאו עִרְבוֹנָא קַמֵּיהּ, אֶלָּא לִיתוּב לִידוֹי, מַשְׁכֹּנִין דַּהֲווֹ בִּידוֹי, הַשְׁתָּא חַבְרַיָּיא, בְּגִין דְּחָמָא קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא דְּאַתּוּן זַכָּאֵי קְשׁוֹט, אִתְרְחִישׁ נִיסָא לְעֵינַיְיכוּ.
וּשְׁלֹשָה עָשָׂר בְּנֵי אָדָם הִזְמִין לוֹ תַּחְתַּי, וְעֵרָבוֹן נָתַן לוֹ מִדִּין קָשֶׁה זֶה. אָז קָרָא הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְמַלְאַךְ הַמָּוֶת, וְצִוָּה אוֹתוֹ עָלַי שֶׁיַּחֲזֹר לְאַחַר עֶשְׂרִים וּשְׁתַּיִם שָׁנִים, שֶׁהֲרֵי אֵין הָעֵרָבוֹן לְפָנָיו, אֶלָּא לְהָשִׁיב לְיָדוֹ מַשְׁכּוֹנוֹת שֶׁהָיוּ בְיָדוֹ. כָּעֵת חֲבֵרִים, מִשּׁוּם שֶׁרָאָה הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא שֶׁאַתֶּם צַדִּיקֵי אֱמֶת, הִתְרַחֵשׁ הַנֵּס לְעֵינֵיהֶם.
 
פָּתַח רִבִּי יוֹסֵי וְאָמַר,(שמואל א ב) יְיָ מֵמִית וּמְחַיֶּה מוֹרִיד שְׁאוֹל וַיָּעַל. הַאי קְרָא אִית לְאִסְתַּכְּלָא בֵּיהּ, וְכִי יְיָ מֵמִית, וְהָא שְׁמָא דָּא סַמָא דְּחַיִּין אִיהוּ לְכֹלָּא. וּמִלָּה דָּא דְּמוֹתָא, לָא שַׁרְיָא בֵּיהּ, וּבְכָל אֲתָר שְׁמָא דָּא יָהִיב חַיִּין לְכָל עָלְמָא, מַהוּ יְיָ מֵמִית, חַשְׁבִין בְּנֵי נָשָׁא דְּאִיהוּ קָטִיל לְכָל בְּנֵי נָשָׁא. אֶלָּא יְיָ מֵמִית וַדַּאי דְּאִיהוּ עָלֵיהּ, לָא יַכְלִין כָּל מְקַטְרְגִין דְּעָלְמָא לְנַזְקָא לֵיהּ, בְּשַׁעֲתָא דְּאִסְתָּלִיק מִנֵּיהּ, מִיָּד כָּל מְקַטְרְגִין יַכְלִין לֵיהּ, וּמִית בַּר נָשׁ. לָאו הָכִי.
פָּתַח רַבִּי יוֹסֵי וְאָמַר,(שמואל א ב) ה' מֵמִית וּמְחַיֶּה מוֹרִיד שְׁאוֹל וַיָּעַל. בְּפָסוּק זֶה יֵשׁ לְהִסְתַּכֵּל, וְכִי ה' מֵמִית? וַהֲרֵי שֵׁם זֶה סַם חַיִּים הוּא לַכֹּל, וְדָבָר זֶה שֶׁל מָוֶת לֹא שׁוֹרֶה בּוֹ, וּבְכָל מָקוֹם שֵׁם זֶה נוֹתֵן חַיִּים לְכָל הָעוֹלָם, אָז מַה זֶּה ה' מֵמִית? חוֹשְׁבִים בְּנֵי אָדָם שֶׁהוּא הוֹרֵג לְכָל בְּנֵי הָאָדָם?! אֶלָּא ה' מֵמִית בְּוַדַּאי. אֵיךְ הוּא מֵמִית? אִם תֹּאמַר מִשּׁוּם שֶׁהִסְתַּלֵּק מֵעַל בְּנֵי אָדָם, שֶׁהֲרֵי בְּעוֹד שֶׁהוּא עָלָיו, לֹא יְכוֹלִים כָּל מְקַטְרְגֵי הָעוֹלָם לְהַזִּיק לוֹ. בְּשָׁעָה שֶׁמִּסְתַּלֵּק מִמֶּנּוּ, מִיָּד כָּל הַמְקַטְרְגִים יְכוֹלִים לוֹ וּמֵת הַבֶּן אָדָם. לֹא כָּךְ?!
 
אֶלָּא יְיָ מֵמִית, לְמַאן מֵמִית. לְהַהוּא מְשִׁיכוּ דְּסִטְרָא אַחֲרָא בִּישָׁא. כֵּיוָן דִּמְשִׁיכוּ דְּסִטְרָא בִּישָׁא, חָמֵי לֵיהּ לְזִיו יְקָרֵיהּ דְּקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא, מִיַּד מִית. וְלֵית לֵיהּ קִיוּמָא אֲפִילּוּ רִגְעָא חֲדָא. כֵּיוָן דְּהַהוּא מְשִׁיכוּ דִּסְטָר אַחֲרָא מִית וְאִתְעֲבָר מִן עָלְמָא, מִיַּד מְחַיֶּה. לְמַאן מְחַיֶּה. לְהַהוּא מְשִׁיכוּ דְּרוּחַ קֻדְשָׁא, דְּאָתֵי מִסִּטְרָא דִּקְדוּשָּׁה, מְחַיֶּה לֵיהּ, וְאוֹקִים לֵיהּ בְּקִיּוּמָא שְׁלִים. כֹּלָּא עָבִיד קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא בְּזִמְנָא חֲדָא. וּמַה דְּאָמַר מוֹרִיד שְׁאוֹל וַיָּעַל. מוֹרִיד לְהַהוּא רוּחַ קַדִּישָׁא לִשְׁאוֹל, וְעָבִיד לֵיהּ תַּמָּן טְבִילָה, לְאִתְּדַכָּאָה, וּמִיַּד סָלִיק לֵיהּ,(לשאול, לאתדנא תמן, ומיד סליק ליה ועביד ליה תמן טבילה) וְעָאל לַאֲתָר דְּאִצְטְרִיךְ בְּגַן עֵדֶן.
אֶלָּא ה' מֵמִית, אֶת מִי הוּא מֵמִית? לְאוֹתָהּ הִתְפַּשְּׁטוּת הַצַּד הָאַחֵר הָרָע. כֵּיוָן שֶׁמְּשִׁיכוּת הַצַּד הָרָע רוֹאָה אֶת זִיו כְּבוֹדוֹ שֶׁל הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, מִיָּד מֵתָה, וְאֵין לָהּ קִיּוּם אֲפִלּוּ רֶגַע אֶחָד. כֵּיוָן שֶׁאוֹתָהּ הִתְפַּשְּׁטוּת צַד הָאַחֵר מֵתָה וְעָבְרָה מִן הָעוֹלָם, מִיָּד מְחַיֶּה. אֶת מִי הוּא מְחַיֶּה? אוֹתָהּ הִתְפַּשְּׁטוּת רוּחַ הַקֹּדֶשׁ שֶׁבָּאָה מִצַּד הַקְּדֻשָּׁה, מְחַיֶּה אוֹתָהּ וּמַעֲמִידָהּ בְּקִיּוּם שָׁלֵם. הַכֹּל עוֹשֶׂה הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא בִּזְמַן אֶחָד. וּמַה שֶּׁאָמַר מוֹרִיד שְׁאוֹל וַיָּעַל - מוֹרִיד אוֹתָהּ רוּחַ קְדוֹשָׁה לַשְּׁאוֹל, וְעוֹשֶׂה לָהּ שָׁם טְבִילָה לְהִטַּהֵר, וּמִיָּד מַעֲלֶה אוֹתָהּ,(לשאל, להדון שם, ומיד מעלה אותה ועושה לה טבילה) וְנִכְנָס לַמָּקוֹם שֶׁצָּרִיךְ בְּגַן עֵדֶן.
 
וַאֲנָא, חַבְרַיָּיא, בְּהַהִוא שַׁעֲתָא דְּאִסְתְּלַקְנָא מֵעָלְמָא, רוּחָא דִּילִי אִסְתְּלַּק וְדָמַךְ מִיַּד, עַד שַׁעֲתָא זְעֵירָא דְּאַחְיָיא לִי קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא, וְגוּפָא הֲוָה מִית. בְּשַׁעֲתָא דְּפָתַח בְּרִי בְּאִינּוּן מִלִּין, כְּדֵין פַּרְחָה נִשְׁמָתֵיהּ(נ''א נשמתי), וְאִעֲרָעָת בְּנִשְׁמְתָא דִּילִי, דְּהֲוָה סַלְּקָא מִגּוֹ דַּכְיוּ וּמִגּוֹ טְבִילָה, וְעָאלַת בַּאֲתָר דְּעָאלָת, וְתַמָּן אִתְּדָּן דִּינָהָא, וְאִתְיְיהִיבוּ לִי עֶשְׂרִין וּתְרֵין שְׁנִין דְּחַיִּין, בְּגִין דִּמְעִין(דף ר''ה ע''ב) וּמִלִּין דִּבְרִי, מִכָּאן וּלְהָלְאָה, אִית לִי לְאִשְׁתַּדְּלָא בְּמַה דַּחֲמֵינָא, דְּהָא לֵית לִי לְאִשְׁתַּדְּלָא בְּמִלִּין דְּהַאי עָלְמָא. כֵּיוָן דַּחֲמֵינָא מַה דַּחֲמֵינָא, וּבָעֵי קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא דְּלָא יִתְאַבִיד וְיִתְנְשֵׁי מִנַּאי כְּלוּם.
וַאֲנִי, חֲבֵרִים, בְּאוֹתָהּ שָׁעָה שֶׁהִסְתַּלַּקְתִּי מֵהָעוֹלָם, רוּחִי עָלְתָה וְנִרְדְּמָה מִיָּד, עַד שָׁעָה קַלָּה שֶׁהֶחֱיָנִי הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא וְהַגּוּף הָיָה מֵת. בְּשָׁעָה שֶׁפָּתַח בְּנִי בְּאוֹתָם דְּבָרִים, אָז פָּרְחָה נִשְׁמָתוֹ(נשמתי), וּפָגְשָׁה בְנִשְׁמָתִי שֶׁהָיְתָה עוֹלָה מִתּוֹךְ טָהֳרָה וּמִתּוֹךְ טְבִילָה, וְנִכְנְסָה בְמָקוֹם שֶׁנִּכְנְסָה, וְשָׁם דָּנוּ אֶת דִּינָהּ, וְנִתְּנוּ לִי עֶשְׂרִים וּשְׁתַּיִם שְׁנוֹת חַיִּים בִּגְלַל דִּמְעוֹת וְדִבְרֵי בְנִי. מִכָּאן וָהָלְאָה יֵשׁ לִי לְהִשְׁתַּדֵּל בְּמַה שֶּׁרָאִיתִי, שֶׁהֲרֵי אֵין לִי לְהִשְׁתַּדֵּל בְּדִבְרֵי הָעוֹלָם הַזֶּה. כֵּיוָן שֶׁרָאִיתִי מַה שֶּׁרָאִיתִי, וְרוֹצֶה הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא שֶׁלֹּא יֹאבַד וְיִשָּׁכַח מִמֶּנִּי כְּלוּם.
 
תפילה לא רק משדדת מערכות תבל, לא רק משנה טבע, לא רק מחזירה בתשובה, דמעות מחיות מתים!
אם הגענו עד כאן, אני רוצה ברשותכם להגיע למסקנה נוספת:
למדנו עד עכשיו, מה הכוח שיש ביד תפילה. תפילה יכולה ע"י כהן גדול להביא, שלא תהיה רציחה, שלא תהיה עבודה זרה, שלא יהיה גילוי עריות. למדנו כוחה של תפילה, שכהן גדול בתפילתו יכל להרוג בן-אדם, כפי שמביא המושב זקנים מבעלי התוספות. למדנו כוח של תפילה, להחזיר אנשים בתשובה. למדו כוח של תפילה, להרוג שדים, ולהרוג ערוד, ולמדנו שבכוח של תפילה אפשר לקחת אישה, שנכתב כבר שהיא תהיה אשתו של פלוני, ולשנות שהיא תהיה אשתו של אלמוני.
למדנו כוח של תפילה, שיכולה להביא לתחיית המתים, וכאן אנחנו רוצים לשאול שאלה אחת – עומדים אותם אנשים שרצחו בשגגה, ומתפללים לקב"ה, שיקח את הכהן הגדול, כי רק באמצעות מות הכהן הגדול, הם יכולים לחזור הביתה.
באה האמא של הכהן גדול, ומביאה לו מופלטה, מביאה לו עניבה.
"אהה, אם קיבלתי מופלטה, עוצרים את התפילות!"
אמהות מביאות להם כסות ומחיה, ובזכות זה, מפסיקות את התפילות שלהם, לצאת מהגלות. מה מונח כאן?
בספר אזנים לתורה, של הרב סורוצקין, הוא כותב יסוד נפלא, רק לפני דבריו, אני רוצה להקדים הקדמה:
בפרק"תהילה לדוד"(תהילים קמ"ה) , שאנחנו אומרים אותו שלוש פעמים ביום, כתוב, כך אומר הגאון מוילנה(מקור הדברים בזוהר)  -  הפרק הזה, כל פסוק בו, יש בו ו' החיבור –(א) תְּהִלָּה לְדָוִד אֲרוֹמִמְךָ אֱלוֹהַי הַמֶּלֶךְ וַאֲבָרֲכָה שִׁמְךָ לְעוֹלָם וָעֶד:(ב) בְּכָל יוֹם אֲבָרֲכֶךָּ וַאֲהַלְלָה שִׁמְךָ לְעוֹלָם וָעֶד:(ג) גָּדוֹל ה' וּמְהֻלָּל מְאֹד וְלִגְדֻלָּתוֹ אֵין חֵקֶר:(ד) דּוֹר לְדוֹר יְשַׁבַּח מַעֲשֶׂיךָ וּגְבוּרֹתֶיךָ יַגִּידוּ:(ה) הֲדַר כְּבוֹד הוֹדֶךָ וְדִבְרֵי נִפְלְאוֹתֶיךָ אָשִׂיחָה:(ו) וֶעֱזוּז נוֹרְאֹתֶיךָ יֹאמֵרוּ וּגְדוּלָּתְךָ אֲסַפְּרֶנָּה:(ז) זֵכֶר רַב טוּבְךָ יַבִּיעוּ וְצִדְקָתְךָ יְרַנֵּנוּ:(ח) חַנּוּן וְרַחוּם ה' אֶרֶךְ אַפַּיִם וּגְדָל חָסֶד:(ט) טוֹב ה' לַכֹּל וְרַחֲמָיו עַל כָּל מַעֲשָׂיו:(י) יוֹדוּךָ ה' כָּל מַעֲשֶׂיךָ וַחֲסִידֶיךָ יְבָרֲכוּכָה:(יא) כְּבוֹד מַלְכוּתְךָ יֹאמֵרוּ וּגְבוּרָתְךָ יְדַבֵּרוּ:(יב) לְהוֹדִיעַ לִבְנֵי הָאָדָם גְּבוּרֹתָיו וּכְבוֹד הֲדַר מַלְכוּתוֹ:(יג) מַלְכוּתְךָ מַלְכוּת כָּל עֹלָמִים וּמֶמְשֶׁלְתְּךָ בְּכָל דּוֹר וָדוֹר:(יד) סוֹמֵךְ ה' לְכָל הַנֹּפְלִים וְזוֹקֵף לְכָל הַכְּפוּפִים:(טו) עֵינֵי כֹל אֵלֶיךָ יְשַׂבֵּרוּ וְאַתָּה נוֹתֵן לָהֶם אֶת אָכְלָם בְּעִתּוֹ:(טז) פּוֹתֵחַ אֶת יָדֶךָ וּמַשְׂבִּיעַ לְכָל חַי רָצוֹן:(יז) צַדִּיק ה' בְּכָל דְּרָכָיו וְחָסִיד בְּכָל מַעֲשָׂיו:(יח) קָרוֹב ה' לְכָל קֹרְאָיו לְכֹל אֲשֶׁר יִקְרָאֻהוּ בֶאֱמֶת:(יט) רְצוֹן יְרֵאָיו יַעֲשֶׂה וְאֶת שַׁוְעָתָם יִשְׁמַע וְיוֹשִׁיעֵם:(כ) שׁוֹמֵר ה' אֶת כָּל אֹהֲבָיו וְאֵת כָּל הָרְשָׁעִים יַשְׁמִיד:(כא) תְּהִלַּת ה' יְדַבֶּר פִּי וִיבָרֵךְ כָּל בָּשָׂר שֵׁם קָדְשׁוֹ לְעוֹלָם וָעֶד
חוץ מפסוק אחד(יח) קָרוֹב ה' לְכָל קֹרְאָיו לְכֹל אֲשֶׁר יִקְרָאֻהוּ בֶאֱמֶת:
שואל הגאון מוילנה – למה?
פשוט מאוד – אם היה כתוב עם ו החיבור, היה כתוב שהקב"ה עונה לכל קוראיו. קָרוֹב ה' לְכָל קֹרְאָיו מתי???
כאשר קוראים לו באמת!
כמה תפילות אתם זוכרים, שהתפללתם באמת???? מעומק הלב, מפנים! שהדמעות זרמו החוצה.
מתי הרגשת את הלב שלך נקרע בתפילה???
תפילה שנענית, זוהי תפילה שבאה ממעמקי הלב קָרוֹב ה' לְכָל קֹרְאָיו לְכֹל אֲשֶׁר יִקְרָאֻהוּ בֶאֱמֶת
אומר הרב סורוצקין – אדם מתפלל לקב"ה"ריבונו של עולם, תהרוג את הכהן גדול, כי זו הדרך היחידה שלי, לצאת מפה", אבל מה, כדי שהתפילה הזאת תתקבל, צריך שהתפילה הזאת תהיה, תפילה ב-א-מ-ת.
מה עושות האימהות של הכהנים?
הם מביאות להם מופלטה, וחולצות ועניבות.
"אהה, קיבלתי מופלטה וחולצות! אבל אני ממשיך להתפלל"
דבר אחד יורד – התפילה, היא כבר לא תפילה באמת.
"אני ממשיך להתפלל"  אבל אני מסתכל באמצע התפילה, על החולצה החדשה, זה לא תפילה באמת!!
אם האימהות של הכוהנים  הגדולים, מצליחות להוריד את ה"באמת", הכהנים הגדולים, לא ימותו!
כי תפילה שמתקבלת, היא תפילה נטו!
ברגע שהם קיבלו כסות ומחיה, הוציאו להם את העוקץ של התפילה.
רבותי, אני רוצה לסיים, בע"ה, בדברי מדרש. התרגשתי לקרוא אותו, בעיקר את הפסקה האחרונה.
אנחנו, השגרה שלנו , למעלה מ – 1900 שנה, בוכים לקב"ה, שאין לנו בית מקדש. בית המקדש לא נבנה.
אנחנו יודעים, שבית המקדש השני חרב, בגלל שנאת חינם, ולא יבנה אם לא תהיה אהבת חינם, ורואים שהוא לא נבנה, אז סימן שיש עדין שנאת חינם.
זה תמיד ידענו, וכנראה שזה ככה. אבל מצאתי דברי מדרש, שנותן אלי הבנה לדבר הזה.
ישנו מדרש(שיר-השירים רבה, פרשה א' ) על הפסוק נָגִילָה וְנִשְׂמְחָה בָּךְ תַּמָּן תְּנֵינַן, נָשָׂא אָדָם אִשָּׁה וְשָׁהָהּ עִמָּהּ עֶשֶׂר שָׁנִים וְלֹא יָלְדָה, אֵינוֹ רַשַּׁאי לִבָּטֵל, אָמַר רַבִּי אִידֵי מַעֲשֶׂה בְּאִשָּׁה אַחַת בְּצִידוֹן שֶׁשָּׁהֲתָה עֶשֶׂר שָׁנִים עִם בַּעֲלָהּ וְלֹא יָלְדָה, אֲתוֹן גַּבֵּי רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן יוֹחָאי בָּעַיִן לְמִשְׁתַּבְקָא דֵּין מִדֵּין, אֲמַר לְהוֹן חַיֵּיכוֹן כְּשֵׁם שֶׁנִּזְדַּוַּגְתֶּם זֶה לָזֶה בְּמַאֲכָל וּבְמִשְׁתֶּה, כָּךְ אֵין אַתֶּם מִתְפָּרְשִׁים אֶלָּא מִתּוֹךְ מַאֲכָל וּמִשְׁתֶּה. הָלְכוּ בִּדְרָכָיו וְעָשׂוּ לְעַצְמָן יוֹם טוֹב וְעָשׂוּ סְעוּדָה גְדוֹלָה וְשִׁכְּרַתּוּ יוֹתֵר מִדַּאי, כֵּיוָן שֶׁנִּתְיַשְּׁבָה דַעְתּוֹ עָלָיו אָמַר לָהּ בִּתִּי רְאִי כָּל חֵפֶץ טוֹב שֶׁיֵּשׁ לִי בַּבַּיִת, וּטְלִי אוֹתוֹ וּלְכִי לְבֵית אָבִיךְ, מֶה עָשְׂתָה הִיא, לְאַחַר שֶׁיָּשַׁן רָמְזָה לַעֲבָדֶיהָ וּלְשִׁפְחוֹתֶיהָ וְאָמְרָה לָהֶם, שָׂאוּהוּ בַּמִּטָּה וּקְחוּ אוֹתוֹ וְהוֹלִיכוּהוּ לְבֵית אַבָּא. בַּחֲצִי הַלַּיְלָה נִנְעַר מִשִּׁנְתֵיהּ כֵּיוָן דְּפָג חַמְרֵיהּ, אָמַר לָהּ בִּתִּי הֵיכָן אֲנִי נָתוּן, אָמְרָה לֵיהּ בְּבֵית אַבָּא, אָמַר לָהּ מַה לִּי לְבֵית אָבִיךְ, אָמְרָה לֵיהּ וְלֹא כָךְ אָמַרְתָּ לִי בָּעֶרֶב, כָּל חֵפֶץ טוֹב שֶׁיֵּשׁ בְּבֵיתִי טְלִי אוֹתוֹ וּלְכִי לְבֵית אָבִיךְ. אֵין חֵפֶץ טוֹב לִי בָּעוֹלָם יוֹתֵר מִמָּךְ. הָלְכוּ לָהֶם אֵצֶל רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן יוֹחָאי וְעָמַד וְהִתְפַּלֵּל עֲלֵיהֶם וְנִפְקָדוּ, לְלַמֶּדְךָ מָה הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא פּוֹקֵד עֲקָרוֹת אַף צַדִּיקִים פּוֹקְדִים עֲקָרוֹת, וַהֲרֵי דְבָרִים קַל וָחֹמֶר, וּמָה אִם בָּשָׂר וָדָם עַל שֶׁאָמַר לְבָשָׂר וָדָם שֶׁכְּמוֹתוֹ אֵין לִי חֵפֶץ בָּעוֹלָם טוֹב מִמְךָ נִפְקְדוּ, יִשְׂרָאֵל הַמְחַכִּים לִישׁוּעַת הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא בְּכָל יוֹם וְאוֹמְרִים אֵין לָנוּ חֵפֶץ טוֹב בָּעוֹלָם אֶלָּא אַתָּה, עַל אַחַת כַּמָּה וְכַמָּה, הֱוֵי נָגִילָה וְנִשְׂמְחָה בָּךְ
הבעיה שלנו היא, שאנחנו לא אומרים את זה. גם כשאנחנו מבקשים בית מקדש, אנחנו לא מתכוונים לבית המקדש. מבקשים שיבוא המשיח, כדי לסדר את המשכנתא, לא שמעניין אותנו, שהקב"ה נימצא בגלות, שכינה בגלות, ואין לו מקום לשבת, ואין מקום להשראת השכינה.
אומר המדרש – אם היינו מבקשים מהקב"ה"אין לי דבר בעולם חוץ ממך!!!" מיד היינו נגאלים.
שבת ראש חודש אב, השבת שמתחילה את תשעת ימי האבל על החורבן, ננצל את הימים האלה, לתפילה ולתחנונים לבורא יתברך. נגיד לו – ריבונו של עולם, אין לנו מלך אלא אתה. נבקש ממנו שיבנה לנו את בית הבחירה, ונזכה עוד השנה, לראות כהנים בעבודתם ולויים בשירם ובזמרם אמן ואמן!!!
 
 
 

זכות לימוד התורה בנוסח תימן ושימור המסורת והחייאת מורשת תימן
תעמוד לתורמים היקרים נאמני עדת תימן לברכה והצלחה ישועה ורפואה ומילוי כל משאלה.

תרום בשמחה ללימוד ילדי תימן

להפקיד או העברה בנקאית לחשבון הת"ת: מבשר טוב, בנק מרכנתיל, סניף גאולה 635 ירושלים. מספר חשבון 55631


לפרטים נוספים להתקשר לטלפון  050-4148077  תזכו למצוות עם שפע ברכה והצלחה.

אם יש בקשה מיוחדת לתפילת הילדים שלחו הודעה. אפשר גם בווטסאפ 054-2254768

מתימן יבוא הישיבה המרכזית לבני עדת תימן. ירושלים רחוב תרמ"ב 6. טלפון: 02-5812531    דוא”ל: email: mtyavo@gmail.com פקס: 077-4448207 חשבון בנק הדאר: 4874867
מבשר טוב - ת"ת לבני עדת תימן רחוב יחזקאל 46 ירושלים. גני ילדים רחוב ארץ חפץ 112 כניסה ב ירושלים.  
 
 
דוא”ל: email: mtyavo@gmail.com
לייבסיטי - בניית אתרים