מעינה של תורה

בס''ד

ראש השנה

פרשת ''נצבים'' נקראת תמיד בשבת שלפני ראש השנה; ואין זה מקרה.

בפרשה זו מדובר הרבה על התשובה וגמולה, ככתוב: ''ושבת עד ה' אלהיך ושמע בקולו... ושב ה' אלהיך את שבותך ורחמך; ושב וקבצך מכל העמים, אשר הפיצך ה' אלהיך שמה'' (ל', ב'-ג'). ואף תחילת הפרשה מרמזת, שאנו עומדים ערב יום הדין: ''אתם נצבים היום כולכם לפני ה' אלהיכם'' (כ''ט, ט') פירשו חכמים בדרך הרמז: אתם עומדים היום בדין של מלכו של עולם.

דורשי רשומות מציינים, ש''אתם נצבים היום'' בגימטרייא 694, כמניין המלים ''לעמוד לסליחות''. ואכן, במוצאי שבת הסמוך לראש השנה (או במוצאי שבת שלפניו) משכימים בני קהילות אשכנז באשמורת הבוקר לסליחות הראשונות, וכך מתקיים בכל דור ודור הכתוב: ''אתם נצבים היום כולכם לפני ה' אלהיכם''.

שבת פרשת ''נצבים'', הסמוכה לראש השנה, אינה ''שבת-מברכים'' - כשאר השבתות הסמוכות לראש-חודש, שבהן מברכים את החודש הבא בתפילה מיוחדת. וכל כך למה? כדי לבלבל את השטן, המבקש לקטרג על ישראל, שלא ידע מתי יחול ראש השנה.

ורמז לדבר בכתוב הבא, שנזכר בו ראש השנה: ''תקעו בחודש (=בראש-חודש) שופר, בכסה ליום חגנו'' (תהילים פ''א, ד') - שיהא יום החג (=ראש השנה החל בראש-חודש מכוסה, ולא יפרסמוהו ברבים.

''אתם נצבים היו כלכם לפני ה' אלהיכם: ראשיכם שבטיכם, זקניכם ושטריכם…'' (כ''ט, ט')

למה נסמכה פרשת ''אתם נצבים'' לקללות (לתוכחה הקשה שבפרשת ''כי תבוא'': כ''ח, ט''ו-ס''ח)? לפי ששמעו ישראל מאה קללות חסר שתיים (=תשעים ושמונה קללות) - חוץ ממ''ט שבתורת כוהנים (=מלבד ארבעים ותשע הקללות שבפרשת ''בחוקותי'': ויקרא כ''ו, י''ד-מ''ג) - הוריקו פניהם (=החווירו מרוב פחד) ואמרו: מי יוכל לעמוד באלו (=בקללות מרובות אלו)?! התחיל משה לפייסם: ''אתם נצבים היום...'' - הרבה הכעסתם למקום (=לה'), ולא עשה אתכם כליה, והרי אתם קימים לפניו (=כולכם ניצבים לפני ה' בלא פגע).

נשאלת השאלה: מדוע ''הוריקו פניהם'' של ישראל, כששמעו את הקללות שבפרשת ''כי תבוא'', ולא הגיבו כך על הקללות שבפרשת ''בחוקותי''?

מסביר זאת רבי גרשון אשכנזי בספרו ''עבודת הגרשוני'': הקללות בפרשת ''בחוקותי'' נאמרו בלשון-רבים; וכבר אמרו חז''ל בדברים רבה (ב', י''ד): ''כל צרה שהיא של יחיד - צרה; וכל צרה שאינה של יחיד (אלא מופנית לרבים) - אינה צרה''.

משום כך לא התרשמו רבים בישראל מן התוכחה שבפרשת ''בחוקותי''; כי אמרו בלבם: אין הדברים מופנים אלינו, אלא לאחרים! אולם לאחר השמעת התוכחה בפרשת ''כי תבוא'' בלשון-יחיד - חש כל אדם בישראל, שהדברים מופנים אישית אליו; ולכן ''הוריקו פניהם'' והביעו באזני משה את תחושת הפחד, שאפפה אותם מפני הבאות.

על כך השיב משה, הרועה הנאמן, לישראל בדברי פיוס ועידוד: ''אתם נצבים היום כלכם'' וגו' - כיום הזה, שהוא קיים והוא מאפיל ומאיר (=חוזר ומאיר לאחר החשכה), כך האיר לכם (ה') וכך עתיד להאיר לכם; והקללות והייסורים מקיימים אתכם ומציבים (=מחזקים) אתכם לפניו (רש''י, שם) .

לדברי הגאון רבי אליהו מווילנא, מתכון כאן הכתוב לארבע הדרגות של שרים, שנתמנו על-ידי משה בעצת יתרו: ''שרי אלפים, שרי מאות, שרי חמישים ושרי עשרות'' (שמות י''ח, כ''א). ''ראשיכם'' הם שרי אלפים, שהם ראשים על כולם. ''שבטיכם'' הם שרי המאות, שהם שופטי ישראל; כמו ''לא יסור שבט מיהודה'' (בראשית מ''ט, י'). ''זקניכם'' הם שרי החמישים, המלמדים תורה ברבים. ''ושוטריכם'' הם שרי העשרות, הכופים את המוני-העם על פסקי הדיינים.

אתם נצבים (=עומדים וקיימים לעד), ולא אומות העולם. משל לאבן גדולה, שהיתה מושכבת בתוך הרחוב. כל מי שהיה רואה עצמו גבור, היה בא ומתגולל בה (=ומתגלגל עליה) - והיא נופלת עליו ושוברתו ומת; ואילו האבן עומדת במקומה. כך אומות העולם משעבדים בישראל, וישראל קיימים לעולם.

משה הקדים ראשים (=מנהיגים) לזקנים (=לתלמידי-חכמים), וביהושע (שאסף את כל שבטי ישראל לשכם לפני מותו) כתוב: ''ויקרא לזקני ישראל ולראשיו'' (יהושע כ''ד, א'); לפי שבמשה כולם היו תלמידיו, וביהושע לא היו כולם תלמידיו (לכן הקדים יהושע את תלמידי-החכמים למנהיגי העם).

דבר אחר: לפי שצפה משה ברוח-הקודש, שעתידים ישראל להיסגר (=להימסר) למלכויות, וראשיהם עומדים על-גביהם (להנהיג את העם בימי השעבוד) - לפיכך הקדים ראשים לזקנים.

''לעברך בברית ה' אלהיך ובאלתו…למען הקים אתך הים לו לעם'' (כ''ט, י''א-י''ב)
מעיר כאן רבי שלמה אפרים מלונצי'ץ, בעל ''כלי יקר'': בכל הפרשה הזאת מדבר משה לישראל בלשון רבים, ככתוב: ''אתם נצבים היום כולכם'' וגו' (כ''ט, ט') ; חוץ ממקום אחד, שבו מזכיר את הברית שה' כורת עם ישראל (כ''ט, י''א-י''ב) , שעובר לדבר בלשון-יחיד.

בכך מבקש משה רבנו להורות לבני ישראל, שעליהם להתלכד לעם אחד ולחוש ערבות הדדית איש כלפי רעהו - כפי שמרגיש גופו של אדם שנפגע באחד מאיבריו. שבענייני החטא וענשו נקבע הכלל הגדול, שכל ישראל ערבים זה בזה (שבועות ל''ט, ע''א; ועוד) ; וכאשר היחיד נכשל בחטא, אין הדבר נוגע רק לו לעצמו אלא לכלל כולו.

''ולא אתכם לבדכם אנכי כרת את הברית הזאת'' (כ''ט, י''ג)
הצדיק רבי חיים מאיד מוויז'ניץ הרבה להטיף לשומעיו על החשיבות של לכוד ואחדות בישראל, וכה אמר באחת מדרשותיו: בנאום-הפרדה לו לבאי הארץ קורא משה בשם ה': ''ולא אתכם לבדכם אנוכי כורת את הברית הזאת''. בקריאה זו פונה הרועה הנאמן לבני עמו, שיתלכדו לחטיבה אחת באחווה וברעות; כי הקדוש-ברוך-הוא אינו מוכן לכרות ברית עם ישראל, כשהם בבחינת ''אתכם לבדכם'' - איש איש לעצמו ולביתו - אלא כורת בריתו עם עם, המלוכד ומאוחד כאיש אחד.

''פן יש בכם שרש פרה ראש ולענה'' (כ''ט, י''ז)
אומרים חכמי ישראל: ראשי-התיבות של ''שורש פורה ראש ולענה'' מצטרפים למלה ''שופר''. שכן תקיעות השופר מחרידות את השומע ומעוררות אותו לתשובה, כדברי הנביא עמוס (ג', ו') : ''אם יתקע שופר בעיר, ועם לא יחרדו?'' לכן קבעו הקדמונים לתקוע בשופר כל חודש אלול, שהוא ''חודש הרחמים והסליחות''. ומכוח התקיעות בימי אלול יעקרו מלב האדם כל השרשים הרעים, המשחיתים את הגוף והנפש.

''והתברך בלבבו לאמר: שלום יהיה לי, כי בשררות לבי אלך'' (כ''ט, י''ח)
על דברי הכתוב כאן מעיר רבי אברהם שמואל בנימין סופר, בעל ''כתב סופר'': מצויים בתוכנו אנשים, נכנעים ליצר-הרע ועוברים עברות רבות. ובכל זאת הם מצדיקים עצמם בטענה, שהעיקר הוא לב טוב; כאילו מי שנחן בלב טוב - הותרה הרצועה לגביו, ואין מי שיאמר לו מה תעשה, כלפי אנשים אלה קורה משה רבנו באזני כל קהל ישראל סמוך לפטירתו: ''והתברך בלבבו'' - מי שמתברך ומתפאר בלבו הטוב; ''לאמור: שלום יהיה לי, כי בשררות לבי אלך'' - וסבור בטעות שלא יארע לו דבר, אפילו מהלך כל הימים אחרי נטיות הלב ועובר עברות רבות, קוראת כלפיו התורה: ''לא יאבה ה' סלוח לו'' (כ''ט, י''ט) . שלפי תורת ישראל המקורית נידון כל אדם בראש ובראשונה על-פי מעשיו, והלב הטוב אינו אלא מכשיר ואמצעי להגיע על-ידו למצוות ולמעשים טובים.

אומר רבי יחזקאל מקוזמיר: מי שמתנער מקיום מצוות מעשיות בטענה המיתממת, ש''רחמנא לבא בעי'' (לשון-רש''י בסנהדרין ק''ו, ע''ב) - שדי לו לה' הרחמן בלב טהור ונכון של האדם ובמחשבתו הטובה - אף הקדוש-ברוך-הוא ישלם לו שכור במחשבה בלבד, ולא במעשה - מידה כנגד מידה...

''הנסתרת לה' אלהינו, והנגלות לנו ולבנינו…לעשות את כל דברי התורה הזאת…'' (כ''ט, כ''ח)
הצדיק רבי מנחם מנדיל מקוצק היה אומר: לא לחנם אני חש חבה יתרה לחסידים המסתופפים בחצרי. שכן חסידים אחרים עושים מצוות בגלוי ועברות בסתר; מה שאין כן החסידים שלי, העושים עברות בגלוי ומצוות בסתר...

ועוד היה אומר רבי מנדלי: העולם סבור, ש''צדיק נסתר'' הוא מי שמסתיר ומעלים את צדקתו ומעשיו הטובים מעיני הרבים. אולם האמת היא, ש''נסתר'' מושלם הוא מי שצדקתו נסתרת ונעלמת גם מעצמן; שמעולם לא נתפס למחשבה שהוא ''צדיק''.
מאמר מבריק מובא לכתוב שלפנינו משמו של הגאון רבי אליהו מווילנא: מי שאינו מאמין בנגלה (=בפרהסיה) ב''נסתר'' (=בחכמת הנסתר, בתורת הסוד הקרויה גם ''קבלה''), סימן הוא שבנסתר (=בסתר לבו) אינו מאמין אפילו ב''נגלה'' (=בתורה שבכתב ובתורה שבעל-פה, הפרושות וגלויות לכל אדם).

על חזון-הגאולה של הנביא ישעיהו: ''אני ה' בעתה אחישנה'' (ס', כ''ב) תוהים חז''ל במסכת סנהדרין (צ''ח, ע''א): כתיב ''בעתה'' (משמע מכאן, שהגאולה תהא במועד הקבוע מראש על-ידי הבורא); וכתיב ''אחישנה'' (משמע מכאן, שהגאולה תבוא קודם הזמן הקבוע)! ומשיבים על כך חז''ל, שיש שני מועדים אפשריים לגאולה העתידה של ישראל: זכו - ''אחישנה'' (=אם ישראל יהיו זכאים, על-ידי דבקותם במצוות התורה, יחיש ה' את גאולתם); לא זכו - ''בעתה'' (=ואם ישראל לא יהיו זכאים להחשת הגאולה, היא תבוא במועד הקבוע על-ידי ה').

מעיר על כך הגאון בעל ''כתב סופר'' (רבי אברהם שמואל בנימין סופר): שני המועדים המוצעים כאן לגאולת ישראל מרומזים בפרשת ''נצבים''. לאחר הכתוב על עונש הגלות (''ויתשם ה' מעל אדמתם... וישלכם אל ארץ אחרת'' - כ''ט, כ''ז) קורא משה לישראל: ''הנסתרות לה' אלקינו, והנגלות לנו ולבנינו''. ''הנסתרות לה' אלקינו'' מרמז על גאולת ישראל ''בעתה'', שהיא נסתרת מאיתנו וידועה רק לבורא העולם; ''והנגלות לנו ולבנינו'' מרמז על הגאולה של ''אחישנה'', שיכולה לבוא בכל עת ותלויה רק בזכאותם של ישראל. הוא שמסיים כאן הכתוב: ''לעשות את כל דברי התורה הזאת''. שאם ישראל ידבקו במצוות התורה, יחיד ה' את גאולתם, ככתוב: ''היום (=הגאולה תבוא היום) - אם בקולו תשמעו'' (תהילים צ''ה, ז') .

''והיה כי יבאו עליך כל הדברים האלה, הברכה והקללה אשר נתתי לפניך…'' (ל', א')
תוהה כאן רבנו חיים בן עטר, בעל ''אור החיים'': למה הוצרך הכתוב לומר ''כל הדברים האלה'', ואינו מסתפק בנוסח ''כי יבואו עליך הברכה והקללה, אשר נתתי לפניך''?

אלא - אומר בעל ''אור החיים'': במשנת ברכות (ט', ה') הורו לנו חכמים, שחייב אדם לברך על הרעה, כשם שהוא מברך על הטובה; ועל כך נאמר בגמרא (ס', ע''ב) , שגם את הפורענות צריכים לקבל בשמחה, כי ''כל דעביד רחמנא - לטב עביד'' (=כל מה שעושה ה' הרחמן - לטובה עושה). והנה מרומזת הוראה זו של חז''ל בלשון הכתוב שלפנינו: ''והיה'' - עליך לקבל בשמחה (שלפי חז''ל ''והיה'' היא לשון-שמחה בכל מקום) - ''כי יבואו עליך כל הדברים האלה, הברכה והקללה'' וגו' ולברך את הבורא על כל מה שגומל לך בחיים. כי ''כל מה שעושה הקדוש-ברוך-הוא - הכול לטובה'' (ברכות ס', ע''ב - ס''א, ע''א) .

''ושבת עד ה' אלהיך ושמעת בקלו… ושב ה' אלהיך את שבותך ורחמך…'' (ל', ב'-ג')
בדברים אלה של משה סמוך לפטירתו מוכרז קבל עם ועדה, שגם עוברי-עברה מובהקים אסור להם להתייאש, שאבדה דרכם ונגוזה תוחלתם; וגם אלה שבכורח הנסבות התרחקו מדרך התורה מרחק גדול, פתוחה לפניהם הדרך חזרה באמצעות התשובה השלמה. וכבר קבעו בעניין זה חכמינו ז''ל: ''מקום שבעלי תשובה עומדים, צדיקים גמורים אינם עומדים'' (ברכות ל''ד, ע''ב) . ועוד אמרו חכמים: ''כל העושה דבר-עברה ומתבייש בו, מוחלין לו על כל עוונותיו'' (ברכות י''ב, ע''ב) .

בספרו ''משנה-תורה'' כותב הרמב''ם על דרך התשובה ומעלתה הגדולה; וזה לשונו: התשובה מכפרת על כל העברות. אפילו רשע כל ימיו ועשה תשובה באחרונה (=בסוף ימי חייו), אין מזכירין לו שום דבר מרשעו, שנאמר: ''רשעת הרשע לא יכשל בה, ביום שובו מרשעו'' (יחזקאל ל''ג, י''ב) . ואיזו היא תשובה גמורה? זה שבא לידו דבר שעבר בו (=חטא שכבר עבר עליו) ואפשר בידו לעשותו, ופרש (=והתרחק מן החטא) ולא עשה מפני התשובה (=שמקנן בלבו הרצון לשוב בתשובה שלמה) - לא מיראה ולא מכשלון כוח (הלכות תשובה, א'-ב') .
מובא משמו של האר''י הקדוש (רבי יצחק לוריא אשכנזי), שבמלה ''תשובה'' מרומזים בדרך של נוטריקון (=ראשי-תיבות) חמישה פסוקים, המורים לאדם את הדרך אשר ילך בה כדי להגיע לשלמות בחיים: א) ''תמים תהיה עם ה' אלהיך'' (דברים י''ח, י''ג) . ''שויתי ה' לנגדי תמיד'' (תהילים ט''ז, ח') . ג) ''ואהבת לרעך כמוך'' (ויקרא י''ט, י''ח) . ד)''בכך דרכיך דעהו'' (משלי ג', ו') . ה') ''הכון לקראת אלהיך ישראל'' (עמוס ד', י''ב. ויש המציעים במקום זה: ''הצנע לכת עם אלהיך'' - מיכה ו', ח') .

המגיד רבי ישראל מקוז'ניץ היה אומר: הרוצה לשוב בתשובה שלמה לא ישים לב לפגמים שדבקו בו, ולא יהרהר כיצד יוכל לתקן פגמים אלה. אלא בראש ובראשונה יכוון כל כוחותיו הנפשיים להימלט מיצר-הרע הרודף אחריו, ויתאמץ לעבוד את הבורא יתברך במידות האהבה והיראה.

משל למה הדבר דומה? לאיש מלחמה שהאויב רודף אחריו, לאחר שהכהו מכות נמרצות. נקל לשער, שאם הלוחם יתעכב כדי לרפא את פצעיו, ישיגהו האויב הרודף אחריו ועלול אף להמיתו. כוון שכך, משקיע הלוחם כל כוחותיו כדי למלט נפשו מרודפיו; ובהגיעו למקום-מבטחים הוא מתפנה לטפל בפצעי-גופו.
כיוצא בכך - אומר המגיד מקוז'ניץ - צריך לנהוג בעל-תשובה אמיתי. ראשית דבר, עליו לברוח מן החטאים שלקה בהם בעבר. ולאחר שחש עצמו בטוח בדרך החדשה שבחר לעצמו, יתפנה לתיקון הפגמים שדבקו בו קודם התשובה.

רבי יוסף יוזל הורוביץ מנובהרדוק היה אומר: גדולה תשובה מכל מיני עסקים המצויים בעולם. ששנינו במסכת יומא (פ''ו, ע''ב) משמו של ריש לקיש: ''גדולה תשובה! שזדונות (=עבירות במזיד) נעשות לו (=לבעל-תשובה) כזכויות''. נמצאנו למדים מכאן, שהתשובה היא בבחינת ''עסק מצוין'' לכל אדם; שהרי גם ההפסד נהפך כאן לרווח, והחובות של בעל-התשובה נחשבות לו כזכויות...

רבי שמעון בן יוחאי אומר: בוא וראה כמה חביבים ישראל לפני הקדוש-ברוך-הוא; שבכל מקום שגלו - שכינה עימהם. ואף כשהם עתידים להיגאל - שכינה עימהם, שנאמר: ''ושב ה' אלהיך את שבותך'' וגו'. ''והשיב'' לא נאמר, אלא ''ושב''; מלמד (=לשון הכתוב כאן מלמדנו), שאף הקדוש-ברוך-הוא שב עימהם (=עם ישראל) מן הגלות...

''ושב ה' אלהיך את שבותך ורחמך, ושב וקבצך מכך העמים…'' (ל', ג')
נשאלת השאלה: אחרי שנאמר ''ושב ה' אלהיך את שבותך'' - שיבת-גלויות כבר אמורה כאן; למה אפוא ממשיך הכתוב ואומר: ''ושב וקבצך מכל העמים''?

משיב על כך רבי נפתלי צבי יהודה ברלין (הנצי''ב מוולוז'ין) בהסבר הבא: התורה מבטיחה כאן שיבת-ציון וקבוץ
גלויות בשני שלבים:
בתחילה תהא שיבת הגלויות לציון על-פי רשיון המלכויות; ואחר-כך יוסיף ה' ידו שנית על נדחי ישראל ויקבץ
אותם מארבע כנפות הארץ, ככתוב: ''ושב וקבצך מכל העמים''.
לדברי הגאון רבי מאיר שמחה מדווינסק, מדבר כאן הכתוב בשתי ''שיבות'' של ישראל לארץ האבות: בתחילה ישיב הקדוש-ברוך-הוא את המשתוקקים מעצמם לארץ ישראל, שלבם ונפשם יוצאים לשוב אליה במהרה; ועליהם הוא אומר: ''שב ה' אלהיך את שבותך ורחמך'' - מתוך רחמנות על צער געגועיהם ויסורי כיסופיהם לארץ, ישיבם ה' לנחלת האבות. אחרי-כן יוסיף שנית ידו לקבץ את שאר נדחי ישראל, המסתאבים מרצונם בארצות הנכר ואינם נכספים בלבם לעלת לארץ, ככתוב: ''ושב וקבצך מכל העמים''.

''אם יהיה נדחך בקצה השמים, משם יקבצך ה' אלהיך ומשם יקחך'' (ל', ד')
בכך מבטיח הקדוש-ברוך-הוא לעמו ישראל, שעתידים בני כל הגלויות להתקבץ בארץ ישראל ולהיות לעם אחד. חזון זה ניסח הנביא ישעיהו בפסוק הבא, שאנו אומרים בתפילת מוסף לראש השנה (בברכת ''שופרות''): ''והיה בים ההוא (=ביום הגאולה השלמה באחרית הימים) יתקע בשופר גדול, ובאו האובדים בארץ אשור (=הגולים בארצות הצפון) והנידחים בארץ מצרים (=ונדחי ישראל שמדרום לארץ), והשתחוו לה' בהר הקודש בירושלים'' (ישעיה כ''ז, י''ג) .

חכמי ישראל פירשו ''האובדים בארץ אשור'' - האובדים בנכר לעם ישראל מרוב טובה ואושר; ''והנידחים בארץ מצרים'' - והנמקים בגלויות השונות במצור ובמצוקה. אלה גם אלה עתידים באחרית הימים לנטוש את ארצות הנכר ולשוב לארץ נחלת אבות. זהו חזון קבוץ הגלויות, שעליו נבאו גדולי הנביאים.

חכמינו ז''ל צפו את הגאולה העתידה של ישראל באחרית הימים כתהליך ממושך, המתגשם שלבים שלבים. כך שנינו בתלמוד הירושלמי (ברכות א', א'): רבי חייא הגדול ורבי שמעון בן חלפתא היו מהלכים בבקעת ארבל (בגליל התחתון) וראו אילת השחר (=קרני השחר הראשונות לפנות בוקר) שבקע אורה. אמר רבי חייא הגדול לרבי שמעון: כך היא גאולתם של ישראל (=כך תהא הגאולה השלמה באחרית הימים): בתחילה קמעה קמעה (=מעט מעט, בהגשמה חלקית, כעין אתחלתא דגאולה); וכל מה שהיא הולכת (=ככל שהגאולה תוסיף ותתגשם, על-ידי קבוץ הגלויות והחזרת עטרת מלכות ישראל לישנה), היא רבה והולכת.

''והביאך ה' אלהיך אל הארץ…ומל ה' אלהיך את לבבך ואת לבב זרעך'' (ל', ה'-ו')

על סדר הפסוקים כאן מעיר הגאון רבי יהונתן אייבשיץ מפראג: גלינו מארצנו בגלל החטאים שחטאנו בארץ ישראל. וכוון שלפי חז''ל התשובה צריכה להעשות ''באותו מקום'' (יומא פ''ו, ע''ב) - במקום שנעשה החטא - צריך אפוא להיות סדר-התשובה של ישראל כמובא בפרשה זו: א) קבוץ גלויות בארבע כנפות הארץ, ככתוב: ''והביאך ה' אלהיך אל הארץ'' וגו' (ל', ה') ; ב) תשובה שלמה של ישראל בארץ האבות, ככתוב: ''ומל ה' אלהיך את לבבך'' וגו' (ל', ו') .

בשולחן ערוך (אורח-חיים, ראש סימן תקפ''א) מובא המנהג של אמירת ''סליחות'' בחודש אלול בנוסח הבא: ''נוהגים לקום באשמורת (=באשמורת הבוקר, לפני עלות השחר) לומר סליחות ותחנונים מראש-חודש אלול ואילך (=ממחרת ראש-חודש אלול) עד יום הכפורים'' (כנגד ארבעים יום, שמשה שהה בהר סיני לקבלת הלוחות השניים וביקש מחילה וסליחה על עמו החוטא). מעיר על כך הרמ''א (רבי משה איסרליש): ומנהג בני אשכנז אינו כן; אלא עומדים באשמורת לומר ''סליחות'' ביום א' שלפני ראש השנה (כשחל ראש השנה ביום ה', או בשבת). ואם חל ראש השנה בב' או בג' (=בים שני או שלישי בשבוע), מתחילים לומר ''סליחות'' מיום א' בשבוע שלפניו (שיהיו בכל שנה לפחות ארבעה ימים של אמירת ''סליחות'' לפני ראש השנה).

לדעת כמה מחכמי ישראל, מרומזים בפרשת ''נצבים'' שני המנהגים של אמירת ''סליחות'' בקהילות ישראל:

1 - ''ומל ה' אלהיך את לבבך ואת לבב זרעך'' - ראשי-תיבות ''אלול''. בכך מצוי רמז לאמירת ''סליחות'' כל חודש אלול, כמנהג קהילות ספרד ובני עדות המזרח.

2 - ''אתם נצבים היום'' (כ''ט, ט') בגימטרייא ''לעמוד לסליחות''. בכך מצוי רמז לאמירת ''סליחות'' סמוך לקריאת פרשת ''נצבים'' לפני ראש השנה, כמנהג קהילות אשכנז.

''לא בשמים היא…ולא מעבר לים היא…כי קרוב אליך הדבר מאד, בפיך ובלבבך לעשתו'' (ל', י''ב-י''ד)

לפי הפשט, קורא כאן משה לבני עמו, שידבקו בתורה שניתנה להם מפי הגבורה. כי תורת ה' אינה ''בשמים'', וגם לא ''מעבר לים''; אלא היא קרובה לכל אדם, ואין שום קושי להגיע אליה בכל מקום ובכל זמן.

הצדיק רבי יצחק מאיר מגור, בעל ''חידושי הרי''ם'', היה אומר: אדם מישראל המבקש לדבוק בתורה בלב שלם;
ואפילו היתה התורה
''בשמים'' או ''מעבר לים'', היה מוכן לילך אחריה כדי להשיגה - אליו התורה קרובה מאוד, והוא זוכה בסיעתא
דשמיא לעמוד על כל צפונותיה סודותיה.

 על דברי הכתוב כאן מעיר הפרשן והמקובל רבנו בחיי בן אשר: דע, כי כל מצוות התורה נחלקות לשלושה חלקים: יש מצוות התלויות בדבור - כגון לימוד תורה, שכתוב בה ''ודברת בם'' (ו', ז') ; ומצוות קידוש והבדלה, שכוב בה ''זכור'' (שמות כ', ח'), ואמרו רז''ל: זכרהו על היין בכניסתו וביציאתו (פסחים ק''ו, ע''א). ויש מצוות התלויות בלב - כגון האמונה בקדוש-ברוך-הוא, שהיא בלב, ומצוות הייחוד ומצוות האהבה לשם יתברך. ויש מצוות התלויות במעשה - כגון ציצית, תפילין, מזוזה, לולב, סוכה, שופר, מילה, צדקה וכיוצא בהן, ושלשתן רמזן משה בפסוק אחד: ''כי קרוב אליך הדבר מאוד, בפיך ובלבבך לעשותו''.

הוא שאומר שמעון הצדיק בפרקי אבות (א', ב'): ''על שלושה דברים העולם עומד: על התורה, ועל העבודה ועל גמילות חסדים''. על התורה היינו ''בפיך''; ועל העבודה - היינו ''בלבבך'', זו עבודה שבלב (=התפילה); ועל גמילות חסדים - זהו המעשה (=מצוות שעושים בידיים, כצדקה וגמילות חסדים, ועל כך נאמר כאן: ''לעשותו'').

''כי קרוב אליך הדבר מאד, בפיך ובלבבך לעשתו'' (ל', י''ד)
אמר רבי שמואל בר רב נחמן: למה הדבר דומה? לבת מלך שלא היה אדם מכירה; והיה למלך אהוב אחד והיה נכנס למלך בכל שעה, והיתה בתו של המלך עומדת לפניו.
אמר לו המלך (לאהובו): ראה האיך אני מחבב אותך! שאין בריה (=יצור נברא, אדם) מכיר את בתי - וזו עומדת לפניך.
כך אמר הקדוש-ברוך-הוא לישראל: ראו מה אתם חביבים עלי! שאין בריה בפלטין שלי (=בארמוני, בעולם
שבראתי) מכיר את התורה - ולכם נתתיה, שנאמר: ''כי קרוב אליך הדבר מאוד''.
אמר רבי יצחק: אימתי קרוב אליך (דבר-תורה)? בזמן שבפיך ובלבבך לעשותו (=כשאתה עושה את מצוות התורה בכוונה טהורה ובלב שלם, ואינך נוהג בקיום מצוות ''אחד בפה ואחד בלב'').
 ''כי חיים הם למצאיהם'' (משלי ד', כ''ב) - למי שמוציאם מפיו (=שמשמיע בפה כל מה שלומד, ואינו מסתפק בהרהור שבלב).

מעשה בתלמיד אחד של רבי אליעזר בן יעקב, שהיה ממהר בכל תלמודו בשעה אחת (=היה חוזר במהירות על כל מה שלמד, על-ידי הרהור שבלב. ויש הגורסים כאן: ''שהיה מהרהר בכל תלמודו''). פעם אחת חלה (התלמיד), ושכח את כל תלמודו. מי גרם לו (לשכוח את תלמודו)? על-ידי שלא היה אומרו בפיו. נתפלל עליו רבי אליעזר בן יעקב (=ביקש עליו רחמי שמים), וחזר כל תלמודו.

''ראה נתתי לפניך היום את החיים ואת הטוב, ואת המות ואת הרע'' (ל', ט''ו)
שואל על כך רבי שלמה אפרים מלונצ'יץ בפירושו ''כלי יקר'': מדוע אין הכתוב מקדים כאן את הטוב לחיים, שהרי מעשים טובים של אדם מזכים אותו בחיים? מן הראוי היה אפוא לכתוב: ''ראה נתתי לפניך היום את הטוב ואת החיים'' וגו'! משיב על כך בעל ''כלי יקר'': בסדר הדברים בכתוב שלפנינו באה התורה להזהיר את האדם, שלא יתכוון לעשות מעשים טובים כדי לזכות בחיים, אלא יתכוון שיחיה כדי לעשות את הטוב.

באחת משיחותיו קרא רבי יואל מסטמר באזני שומעיו את הכתוב הבא בפרשת ''נצבים'': ''ראה נתתי לפניך היום את החיים ואת הטוב'' וגו' וכה אמר: משה רבנו מעמיד בדברי הפרדה שלו לבני ישראל שתי דרכים אפשריות, ודורש מכל אדם לבחור לו אחת מהן, נמצאנו למדים מכאן, שאדם מישראל אינו יכול להלך בשתי הדרכים כאחת ולפנות כמוכה-סנוורים פעם לכאן ופעם לשם; אלא עליו לבור לו את הדרך הטובה, שהיא דרך החיים, ככתוב בסוף הפרשה: ''ובחרת בחיים, למען תחיה אתה וזרעך'' (ל', י''ט) .

''לאהבה את ה' אלהיך, לשמע בקלו ולדבקה בו…'' (ל', כ')
שלא יאמר אדם: אקרא (=אלמד מקרא) שיקראוני חכם; אשנה (=אלמד משנה) שיקראוני רבי; אשנן (=אחזור הרבה על תלמודי) שאהיה זקן (=ראש ישיבה) ואשב בישיבה; אלא למד מאהבה, וסוף הכבוד לבוא!

רבי אלעזר ברבי צדוק אומר: עשה דברים לשם פעלם (=לשם ה') ודבר בהם לשמם (=למד תורה לשמה). אל תעשם עטרה (=אל תעשה את דברי התורה ככתר) להתהדר בהם, ואל תעשם קרדום להיות עודר בו (=ואל תשתמש בתורה שלמדת לשם פרנסה). והרי זה קל-וחומר: ומה בלשאצר (מלך בבל), שלא נשתמש אלא בכלי קודש (=בכלי בית-המקדש) שנעשו כלי חוץ (לאחר שנתחללו בידי הגויים) - נעקר מן העולם; המשתמש בכתרה של תורה, שהוא חי וקיים לעולם - על אחת כמה וכמה! (=כל-שכן שענשו גדול).

וכי אפשר להדבק בשכינה? אלא כל המשיא בתו לתלמיד-חכם, והעושה פרקמטיא (מסחר) לתלמידי-חכמים, והמהנה תלמידי-חכמים מנכסיו - מעלה עליו הכתוב (=מחשיבה לו התורה) כאילו מדבק (=מתחבר ומתקשר) לשכינה.