"וְיִדְגּוּ לָרֹב בְּקֶרֶב הָאָרֶץ" ולכן;
"הִקָּבְצוּ וְשִׁמְעוּ בְּנֵי יַעֲקֹב וְשִׁמְעוּ אֶל יִשְׂרָאֵל אֲבִיכֶם" - בעת הדרת נשים
 
"וְיִדְגּוּ לָרֹב בְּקֶרֶב הָאָרֶץ" ('בראשית' מח טז)
על ברכה זו של יעקב לבני יוסף, מעיר בפירושו לתורה הרב שמשון רפאל הירש;
מטבע ברייתם, חיים הדגים במים. ובשל כך, הם סמויים מבני אדם, שאינם מכירים צדדים רבים ושונים של חיי הדגים מתחת לפני המים. בדומה לכך, משתקף גורל ישראל בעולם; במשך דורות רבים, חיים בני ישראל בקרב התושבים הנכרים, כדגים במים עמוקים,
בלי ששכניהם הנכרים מכירים ומבינים את תוכן והוי חייהם.
 
"הִקָּבְצוּ וְשִׁמְעוּ בְּנֵי יַעֲקֹב וְשִׁמְעוּ אֶל יִשְׂרָאֵל אֲבִיכֶם" ('בראשית' מט ב)
כותב בענין זה הרב שמשון רפאל הירש בפירושו לתורה;
על שתי מילים אלו של אבינו הנוטה למות;
"הִקָּבְצוּ וְשִׁמְעוּ" עומדת כל ההסטוריה היהודית עד אחרית הימים.
מבחינה חמרית, אתם בני יעקב, הנכם מיעוט רפה אונים בקרב הגוים.
משום כך; "הִקָּבְצוּ", היו נא מאוחדים ומלוכדים לעם אחד, כי עיקר כחכם, באחדות, בקבוץ. ומבחינה רוחנית; "וְשִׁמְעוּ בְּנֵי יַעֲקֹב", שתו ברצון ממעינות הרוח של עמנו.
ואל תהיו צמאים אלא למסורת ישראל סבא; "וְשִׁמְעוּ אֶל יִשְׂרָאֵל אֲבִיכֶם".
"מֵאָשֵׁר שְׁמֵנָה לַחְמוֹ וְהוּא יִתֵּן מַעֲדַנֵּי מֶלֶךְ" ('בראשית' מט כ)
מעיר ע"כ ה'אלשיך הקדוש';
סגולתו המיוחדת של אשר היא, שממעט לעצמו ומרבה לאחרים.
הוא שאומר לו יעקב בברכתו; "מֵאָשֵׁר שְׁמֵנָה לַחְמוֹ", אשר, שמח בחלקו.
ולחמו הדל, תמיד טעים לחיכו והוא כשמן בעצמותיו. אבל, כשהוא מעניק משלו לאחרים, משתדל הוא לתת לזולת; "וְהוּא יִתֵּן מַעֲדַנֵּי מֶלֶךְ", מכל טוב שיש בעולם.
 
"וּלְבֶן שִׁנַּיִם מֵחָלָב" ('בראשית' מט יב)
'טוב המלבין שינים לחברו, יותר ממשקהו חלב' ('כתובות' קיא)
נתאר לעצמנו; יום קיץ חם, כחום היום, במרכזה של העיר בני ברק, החמה והלחה, עומד יהודי בעל חסד ומחלק מים קרים לעוברים ושבים. ממש לקנא בעוה"ב שלו. איזו מצוה?! ונתאר לעצמנו; שאותו אדם, משקה אחרים חלב קר, חלב לא רק מרוה את הצמא,
אלא גם נותן חיות ובריאות. ועם כל זה, למדונו חז"ל הקדושים; כשמחייכים למישהו ומראים לו את השינים. ובכל מקום מקרינים שמחה, לאשה ולבעל ולילדים בבית.
ולכל הסובבים אותנו בכלל, זכותו של אותו אדם, גדולה הרבה יותר. ('תפארת שמשון')
 
"וַיַּעַל יוֹסֵף לִקְבֹּר אֶת אָבִיו" ('בראשית' נ ז)
'כיון שהגיעו למערת המכפלה, אתא עשיו קא מעכב. א"ל: "... דידי הוא". אמרו ליה: "זבינתיה"? א"ל: "נהי דזביני בכירותא, פשיטותא מי זביני"? אמרו ליה: "אין! דכתיב: "בקברי אשר כריתי לי". א"ל: "הבו לי איגרתא". א"ל: "איגרתא בארעא דמצרים היא. ומאן ניזיל? ניזיל נפתלי, דקליל כי איילתא". חושים בריה דדן, תמן הוה. ויקירן ליה אודניה. א"ל: "מאי האי". וא"ל: "קא מעכב האי, עד דאתי נפתלי מארעא דמצרים".
א"ל: "ועד דאתי נפתלי מארעא דמצרים, יהא אבי אבא מוטל בבזיון"?!
שקל קולפא, מחיא ארישיה' ('סוטה' יג).
והקשה הגר"ח שמואלביץ זצ"ל; מדוע התעורר דוקא חושים בן דן, לדאוג לכבודו של יעקב אבינו, יותר מכל בני יעקב, שבטי י-ה, העומדים שם מול אביהם המוטל בבזיון ? וביאר; שכאן יכולים אנו ללמוד, על תופעת ההרגל המכה באדם. אסונו של אדם,
שפעמים רבות, נגרר מכל סיבה שהיא, למציאות ולמצב, שבעצם נוגדים את רצונו ותפיסתו. כתוצאה מכך, מתקהים חושי הבקורת שלו. והוא בנקל, מזדהה עם מצבים נוספים, שבימים כתיקונם, הם לו לזרא. אף כאן, בני יעקב עמדו והתוכחו עם עשיו.
 בכל משפט שאמרו לו, חשבו, שהנה, הם כבר מנצחים אותו.
וכבר יוכלו לקבור את אביהם. אך בכל פעם התחדש הויכוח.
מדיבור לדיבור ומשאלה לתשובה התארך הענין. יעקב בינתים, מוטל היה בבזיון.
כתוצאה מהתרגלותם למצב הזה, לא חשו בבזיון. לא כן, חושים בן דן, כבד השמיעה.
הוא לא ידע כלל, על הויכוח המתנהל עם עשו. לעיניו נתגלה 'פתאום', המצב של;
'אבי אבא מוטל בבזיון'. ללא אומר ודברים; 'שקל קולפא, מחיא ארישיה'.
חושים בן דן, שלא התרגל למצב, ראה את הדברים לאשורם.
ובטרם יפול ברשת ההרגל, שם קץ לענין. ('קובץ שיחות' תשל"א קסה)
 
"וַיַּרְא יִשְׂרָאֵל אֶת בְּנֵי יוֹסֵף וַיֹּאמֶר מִי אֵלֶּה" ('בראשית' מח ח)
פירש רש"י; 'בקש לברכם יעקב ונסתלקה שכינה ממנו;
לפי שעתיד ירבעם ואחאב לצאת מאפרים. ויהוא ובניו ממנשה'.
בספר 'באר בשדה' הקשה; מדוע נסתלקה השכינה כשראה יעקב את 'ירבעם ואחאב'.
והרי גם משאר שבטים יצאו רשעים ובכל זאת יעקב בירכם ?
תירץ הרב אברהם פלאג'י בספרו 'אברהם אנוכי'; השכינה לא הסתלקה בגלל
'ירבעם ואחאב', אלא שכשיעקב ראה שיצאו אלה מנכדיו, באה עליו עצבות.
וזו סיבת הסתלקות השכינה. משא"כ אצל שאר השבטים, כבר לא באה עליו עצבות,
מפני שכך דרכו של אדם, כששומע בפעם הראשונה שמועה רעה,
מתרגש ונבהל. אך לאחר מכן מתרגל.
 
"וַיְחִי יַעֲקֹב בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם" ('בראשית' מז כח)
'למה פרשה זו סתומה? לפי שכיון שנפטר יעקב אבינו,
נסתמו עיניהם ולבם של ישראל מצרת השעבוד' (רש"י).
מקשים המפרשים; מה זה שנאמר במדרש, כי כל זמן שאחד מן השבטים עוד היה חי,
 לא היה כל שעבוד? ברם, שעבוד הגוף אמנם לא היה, אבל השעבוד הרוחני כבר התחיל מעתה. נסתרה האמת הפנימית, עד שהלב והעינים לא היו רואים ומרגישים,
אלא רק את הצד החיצוני. והרי זהו עיקר הגלות. ('שפת אמת')
 
"וַיְבָרֶךְ אֶת יוֹסֵף וַיֹּאמַר" ('בראשית' מח טו)
הלא מברך היה את בניו של יוסף ולא את יוסף עצמו?
ברם, אין ברכה יותר גדולה לאבא מאשר הברכה, שיהיו בניו טובים ומוכשרים.
אם; "יְבָרֵךְ אֶת הַנְּעָרִים וְיִקָּרֵא בָהֶם שְׁמִי וְשֵׁם אֲבֹתַי" ('שם' טז)
הרי זו ממילא הברכה הגדולה ביותר בשביל יוסף בעצמו. ('של"ה' על פי הרמב"ם)
                                                                                     
 "אֲשֶׁר לָקַחְתִּי מִיַּד הָאֱמֹרִי בְּחַרְבִּי וּבְקַשְׁתִּי" ('בראשית' מח כב)
'היא חכמתו ותפילתו' (רש"י).
מה טעם נמשלה תפילה לקשת ? כי כשם שבקשת,
כל מה שאדם מושך אליו יותר את המיתר, הרי החץ מרחיק יותר לעוף.
כך גם בתפילה, כל כמה שאדם מתרכז יותר בכונת הלב,
מרחיקה התפילה יותר לעלות ולבקוע שחקים. (הרבי מקוצק)
 
"כָּרַע רָבַץ כְּאַרְיֵה" ('בראשית' מט ט)
זו מידתו של יהודה, שאפילו כשהוא נופל לפעמים וכורע; "כָּרַע רָבַץ"
בכל זאת, הריהו גבור ואמיץ "כְּאַרְיֵה". איננו נופל לזרועות היאוש,
אלא הוא מודה בכשלון ומתנער מיד לקום, על ידי תשובה.
כשם שלא היה יהודה בוש להודות במעשה תמר. ומכך נוצר המשיח. ('חידושי הרי"ם')
 
"יִשָּׂשׂכָר חֲמֹר גָּרֶם" ('בראשית' מט יד)
'יש שכר', מה שיש שכר למעשיו הטובים של אדם בעולם הזה, הרי; "חֲמֹר גָּרֶם", חומריותו של אדם, המושכת אותו אל הרע, היא הגורמת לכך,
שכאשר הוא מתגבר על החומר ועושה את הטוב, מגיע לו שכר. ('אלשיך')
 
"וַיַּרְא מְנֻחָה כִּי טוֹב וְאֶת הָאָרֶץ כִּי נָעֵמָה וַיֵּט שִׁכְמוֹ לִסְבֹּל" ('בראשית' מט טו)
"וַיַּרְא מְנֻחָה כִּי טוֹב" אימתי זוכה אדם למנוחה אמיתית,
אם; "וַיֵּט שִׁכְמוֹ לִסְבֹּל", אם נוטל הוא על עצמו, שיוכל לסבול את הכל.
אם האדם הוא סבלן, הריהו זוכה למנוחה אמיתית. (המהר"י מוורקא)
 
הכח לסבול
ידוע מאמר החכם; 'רצונך שלא תסבול, סבול ולא תסבול יותר'. כלומר; אם רצונך שלא תסבול, קבל את הכל באהבה מתוך סבלנות. שאם לא כן, תסבול יותר. ('מעינה של תורה')
אמת - "יְהוּדָה אַתָּה יוֹדוּךָ אַחֶיךָ" ('בראשית' מט ח)
 
ובתרגום יונתן בן עוזיאל; 'יהודא, אנת אודיתא על עובדא דתמר,
בגין כן, לך יהודון אחך. ויתקרון יהודאין על שמך'.
יש בדברים אלה חידוש נפלא ונמרץ. אנו רואים שהשם 'יהודי', המיוחד לעם קודש, הוא מפני מידה זו של מודה על האמת. ועל שם כח ההודאה, אנו נקראים יהודים. מידת האמת, היא מהמעלות הגבוהות ביותר. ובפרט, הכח להודות במצבים שבהם ידינו על התחתונה. ומי שעושה כן, השם 'יהודי' שמורה על מלכות וגאון, נאה ויאה לו. ונביא מספר 'ארחות צדיקים' במעלת מידת האמת; 'הנשמה נבראה ממקום רוח הקודש, שנאמר; "וַיִּפַּח בְּאַפָּיו נִשְׁמַת חַיִּים" ('בראשית' ב ז). ונחצבה ממקום טהרה. ונבראת מזהר העליון מכסא הכבוד. ואין למעלה במקום קדשי הקדשים שקר, אלא הכל אמת, שנאמר: "וַה' אֱלֹקִים אֱמֶת" ('ירמיה' י). "עָשָׂה הָאֱלֹקִים אֶת הָאָדָם יָשָׁר" ('קהלת' ז כט). וחותמו של הקב"ה אמת. וכתיב: "דֹּבֵר שְׁקָרִים לֹא יִכּוֹן לְנֶגֶד עֵינָי" ('תהלים' קא). ומי שהוא זוכה להתבונן בדברים אלו, איך שהנשמות נחצבות ממקור האמת, יעשה כל עניניו באמת. ולא יכניס שקר במקום קדושת האמת. לכן אמר הפסוק: "קָרוֹב ה' לְכָל קֹרְאָיו לְכֹל אֲשֶׁר יִקְרָאֻהוּ בֶאֱמֶת" ('תהלים' קמה) כי הקב"ה שהוא אמת, מתקרב למי שקוראו באמת. מי שאינו מדבר אלא אמת, יחיה ויאריך ימים וינצל. וסמך לדבר מה שאומר הפסוק: "וַה' אֱלֹקִים אֱמֶת הוּא אֱלֹקִים חַיִּים וּמֶלֶךְ עוֹלָם" ('ירמיה' י י). ואם לא ידבר אלא אמת, ינצל כל ימי חייו, שכתוב: "תּוֹרַת אֱמֶת הָיְתָה בְּפִיהוּ וְעַוְלָה לֹא נִמְצָא בִשְׂפָתָיו... כִּי מַלְאַךְ ה' צְבָקוֹת הוּא" ('מלאכי' ב). והמדבר אמת, אין מעלה כמוהו. וכן כתוב: "רֹאשׁ דְּבָרְךָ אֱמֶת" ('תהלים' קיט). ונאמר: "מִדְּבַר שֶׁקֶר תִּרְחָק" ('שמות' כג ז). גם הרמיזות של האדם יהיו אמת, כי שכר האמת גדול מאד. לכן, ירגיל עצמו לילך באמת. וילמד תורה וידע האמת, שיוכל לעשות המצוות על אמיתתן וכהלכתן. ולעולם יודה על האמת. ואל תבוש לקבל את האמת מאיזה אדם שיהיה. אפילו מקטן שבקטנים ונבזה, אפילו הכי, קבל את האמת ממנו. כי מרגלית טובה שהיא ביד קטן ונבזה, אפילו הכי, חשובה היא המרגלית. ועתה, שהאריך הגלות בעונותינו הרבים יותר מדי, יש לישראל להבדל מהבלי העולם. ולאחוז בחותמו של הקב"ה שהוא אמת. ולקדש עצמם אף במותר להם. ולא לשקר, לא לישראל ולא לגוי.
ולא להטעותם בשום ענין. שנאמר: "שְׁאֵרִית יִשְׂרָאֵל לֹא יַעֲשׂוּ עַוְלָה וְלֹא יְדַבְּרוּ כָזָב וְלֹא יִמָּצֵא בְפִיהֶם לְשׁוֹן תַּרְמִית" ('צפניה' ג). הרחמן ידריכנו באמיתו. ויביאנו לחדריו, להגיע לאור העליון, אשר שם חביון עוזו וצבי תפארתו'. ע"כ לשון ה'ארחות צדיקים'. והדברים נוקבים ומחייבים. ('תפארת שמשון')
 
צמיחה - "אֱמֶת מֵאֶרֶץ תִּצְמָח"
 
ידוע מה ששאל הבעש"ט על הפסוק: "אֱמֶת מֵאֶרֶץ תִּצְמָח" ('תהלים' פה). אם האמת צומחת מן הארץ? צריך א"כ להיות שהאמת תהיה לרוב ומצויה וקל להשיגה, כמו התבואה שצומחת לרוב. ולמה איפוא, האמת נעדרת? אלא, אומר הבעש"ט; נכון הוא שיש הרבה אמת, שהרי צומחת היא על הארץ. אך על הארץ היא. וכדי להשיגה, צריך להתכופף.
וקצת להתביש לפעמים. ולזאת, אין כל אדם מוכן להקריב. ('לב שלום')
 
דימוי לחמור - "יִשָּׂשׂכָר חֲמֹר גָּרֶם רֹבֵץ בֵּין הַמִּשְׁפְּתָיִם" ('בראשית' מט יד)
 
ענין דימויו של יששכר לחמור דוקא; הסביר הגר"צ מרקוביץ שליט"א, לאור ההבדל
 שבין דרך מנוחת החמור, לבין דרכו של הסוס בעת מנוחתו; כאשר הסוס שב מיום עבודה
מפרך ורוצים ליתן לו חופש ומנוחה, צריכים להסיר ממנו את העול הקשור עליו.
ואז הוא רץ ומתגלגל לו להנאתו. לעומתו, החמור, די אם נותנים לו פינה שקטה,
שם הוא רובץ לנוח, עם כל העול והמשא שעליו. שבט יששכר, ידוע כשבט לומדי התורה.
אחת הבחינות לבן תורה אמיתי, היא עת המנוחה שלו; אם בשעה או בתקופה המיועדת לו למנוחה, הוא עדין עומד עם עול התורה והיראה בשלימות, הרי זה סימן להיותו בן תורה אמיתי. אבל, מי שלא תתכן אצלו מנוחה ללא הסרת העול, מעין דרכו של הסוס, אינו יכול להקרא בן תורה אמיתי. כדי לרמוז על הקשר שבין התנהגות החמור בעת מנוחתו,
לבין אופיו ודרכו של בן תורה, שלעולם אינו מסיר מעל עצמו,
עול תורה ויראת שמים, נאמר: "יִשָּׂשׂכָר חֲמֹר גָּרֶם רֹבֵץ בֵּין הַמִּשְׁפְּתָיִם".
 
שם יהודי - "וְיִקָּרֵא בָהֶם שְׁמִי וְשֵׁם אֲבֹתַי"
 
רבי מאיר ליבוש, בעל פירוש 'המלבי"ם', לכתבי הקודש, נהג לסובב בקהילות ישראל ולדרוש באזני הרבים, בהלכה ובאגדה; פעם ביקר המלבי"ם בקהילה גדולה,
שנתפרסמה כעיר של משכילים וסופרים. והנה נודע לו, שיהודים רבים, נוהגים בזמן האחרון, לשנות את שמותיהם העבריים לשמות לועזים נכרים, כדי להקל על התערותם בקרב גויי הארץ. אמר המלבי"ם לבני המקום, שבאו להאזין לדרשתו: "בשהותי אצלכם, נתפרש לי ענין בתורה, שתהיתי עליו ימים רבים; מה פשר הברכה שבירך יעקב את בני יוסף; "וְיִקָּרֵא בָהֶם שְׁמִי וְשֵׁם אֲבֹתַי" ('בראשית' מח טז)? והנה מסתבר, שבני יוסף שנולדו במצרים ולא הכירו את הבית המקורי של יעקב אבינו, נהגו להתלבש בבגדים 'מודרנים' של הימים ההם, כדרך שלבשו בני המלכים והאצילים במצרים.
עם זאת, כשהיו הולכים מנשה ואפרים לבקר את סבם יעקב,
לא שכחו להחליף את המלבושים הנכרים שלבשו בביתם, במלבוש עברי מקורי.
אולם, כשהוגד ליוסף באורח פתאומי, שאביו חולה ונוטה למות.
מיהר עם בניו למיטת יעקב,כדי לקבל את ברכת האב הזקן, לו ולבניו.
אותה שעה, לא הספיקו בני יוסף להחליף את בגדיהם המצרים בבגדים עבריים, לכן לא הכיר אותם יעקב. ושאל מיד את יוסף: "מִי אֵלֶּה" ? ('שם' ח) על כך השיב יוסף לאביו:
"בָּנַי הֵם אֲשֶׁר נָתַן לִי אֱלֹקִים בָּזֶה" ('שם' ט). בכך הצטדק יוסף, בין השאר,
על הלבוש הנכרי של בניו כאומר; כאן במצרים, אנו נאלצים להתלבש כשאר בני המקום.
אולם יעקב אבינו, חש במעמקי נפשו בסכנה הטמונה בחיקוי לבושם של הנכרים,
לכן בירך את בני יוסף, שלפחות ישמרו את שמותיהם העבריים ולא יקראו בשמות מצרים.
 
גזירה
 
מעשה בחסיד אחד, שבא אצל הצדיק ר' מאיר יחיאל מאוסטרובצה וקבל באזניו ע"כ שבאחד הימים, הזכיר לפניו חולה אנוש מבני משפחתו ובכל זאת לא הוטב כלל
לחולה הזקוק לרחמים מרובים. השיב לו הצדיק מאוסטרובצה:
"מה אני אשם בכך, שהקב"ה לא החיש עד היום רפואה לאותו חולה" ?
קרא החסיד בעגמימות באזני רבו: "הרי חז"ל אומרים;
'כל שיש לו חולה בתוך ביתו, ילך אצל חכם ויבקש עליו רחמים' ('בבא בתרא' קטז).
והוא הדבר אשר עשיתי, באתי אצל הרבי, שיעורר על החולה רחמי שמים" ?
הניע האדמו"ר מאוסרובצה את ראשו בעצב ואמר: "תן דעתך, שלא נאמר כאן;
'ילך אצל חכם, שיבקש עליו רחמים', אלא; 'ילך אצל חכם ויבקש עליו רחמים'.
משמע מכאן, שנדרש מהחולה לעשות שני דברים; ראשית; 'ילך אצל חכם',
יפנה אל צדיק וחסיד, שזכותו רבה לקרוע כל גזירה קשה. ושנית; 'ויבקש עליו רחמים',
החולה עצמו יתפלל לה' ויבקש רחמי שמים. ולא יסמוך רק על פנייתו לרבי.
 
בדרמה הנפרשת לעינינו בתאור התורה את התנהלות יוסף והאחים יש את כל
המרכיבים המתאימים לחיי כל אחד מאתנו: הפתעה, כאב וסבל, וכמובן .Happy End
כל אחת מהדמויות ממלאת את חלקה ומהוה מקור להפקת לקחים. האבא יעקב,
זה אשר בו מתרכזת כל עוצמת הצער והיגון, טרוף טורף בנו האהוב. 

מיוסר על חלקו בפרשה, מספר לנו המדרש, ''היו מעיו של יעקב מתחתכין: היו אחיו שונאים
 אותו ואני שלחתיו אליהם'', כלומר, לבו לא היה שלם עם ספור הכתונת המגואלת בדם.
חשודים היו הבנים – האחים שמא ידם במעשה. ואז נופלת עליו צרת יוסף:
''עלי היו כולנה''. אין כבר מקום לצרה חדשה, צרת בנימין!

כאשר שבים האחים ומעלים את האפשרות לחזור למצרים, דבר שיעקב דחה בעבר על הסף, מטיח בהם יעקב: ''למה הרעותם לי להגיד לאיש העוד לכם אח'', כלומר כל הרעה באה
בגלל דיבור יתר שלכם. עונים בניו: וכי מנין נדע שהוא ימשיך ויגלגל עלינו עלילה כזו. 

אבל במדרש מופיעה כאן פליאה על יעקב אבינו: ''אמר... מעולם לא אמר יעקב אבינו
דבר לבטלה, אמר הקב''ה אני עסוק להמליך בנו במצרים והוא אומר הרעותם'' (מדרש).
כלומר הביטוי של יעקב המלמד כי הוא מתייחס להווה
כאל רעה וצרה – הרי זה חלק מתהליך שבסופו בנך יהא מלך במצרים,
וכל משפחתך תינצל מאימת הרעב, ואתה קורא לכך ''רע''? יעקב עבר את צרות
לבן ועשיו בשלום, ורק עתה יצאה התבטאות זו מפיו, ועל כך מבקרים אותו חכמים.

למדנו כי בכל מצב בו נמצא האדם, גם אם הוא נראה לו
 קשה ומיצר לו – עליו לדעת כי אין לו את כל הנתונים,
והתמונה שבידו חלקית ולא מושלמת, כי אין רע יוצא מאת הבורא
אלא הוא תמיד מהווה חלק ממהלך רחב וארוך שבו כל חלק קשור
באנשים אחרים ובמצבים שונים, אך לבסוף הכל לטוב לנו כל הימים.