בס"ד
פרשת ויקרא – הרב ברוך רוזנבלום שנת תשס"ט.
פרשת השבוע שנקרא בע"ה בשבת זו, פרשת ויקרא. אנחנו מתחילים בס"ד, את חומש "תורת כהנים".
פותחת הפרשה - וַיִּקְרָא אֶל מֹשֶׁה וַיְדַבֵּר ה' אֵלָיו מֵאֹהֶל מוֹעֵד לֵאמֹר.
אומר רש"י - ויקרא אל משה. לכל דברות ולכל אמירות ולכל צוויים קדמה קריאה, לשון חבה, לשון שמלאכי השרת משתמשים בו, שנאמר(ישעיה ו ג) וקרא זה אל זה, אבל לנביאי אמות העולם נגלה עליהן בלשון עראי וטמאה, שנאמר(במדבר כג ד) ויקר אלהים אל בלעם.
כדברים האלה ממש, כתובים במדרש {דברים רבה, פרשה ז, אות ח} - רַבָּנָן אָמְרֵי אַתְּ מוֹצֵא כְּשֶׁנָּתַן הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְמשֶׁה אֶת הַתּוֹרָה בִּקְרִיאָה נְתָנָהּ לוֹ, מִנַּיִן, שֶׁנֶּאֱמַר(שמות יט, כ): וַיִּקְרָא ה' לְמשֶׁה אֶל רֹאשׁ הָהָר וַיַּעַל משֶׁה, אַף משֶׁה רַבֵּנוּ כְּשֶׁבָּא לִשְׁנוֹת אֶת הַתּוֹרָה לְיִשְׂרָאֵל אָמַר לָהֶם כְּשֵׁם שֶׁקִּבַּלְתִּי אֶת הַתּוֹרָה בִּקְרִיאָה כָּךְ אֲנִי מוֹסֵר לְבָנָיו בִּקְרִיּאָה, מִנַּיִן, מִמַּה שֶּׁכָּתוּב בָּעִנְיָן(דברים כט, א): וַיִּקְרָא משֶׁה אֶל כָּל יִשְׂרָאֵל וַיֹּאמֶר אֲלֵיהֶם.
המילה וַיִּקְרָא מבטאת אהבה, מבטאת חיבה... וכשכתוב בתורה וַיִּקְרָא ה' לְמשֶׁה, זה מראה שהקב"ה אוהב את משה רבינו, וקורא לו בלשון חיבה.
החומש הזה, חומש ויקרא, נקרא בשם וַיִּקְרָא... זה שמו. על שם הקריאה של החיבה, שקרא הקב"ה למשה רבינו, כי החומש הזה, הוא חומש של חיבה... החומש הזה נקרא "חומש תורת כהנים", בגלל הקרבנות שכתובים בו, וקרבן, פירוש הדבר "קירבה".
למה נקרא שמו "קרבן"?!
כי הקרבן מקרב בין עם ישראל, לקב"ה... ולכן הוא נקרא בשם "קרבן", ולא כמו שאנחנו משתמשים בלשון "קרבן"... כשאנחנו אומרים על מישהו, שהוא "נפל קרבן למשהו"... אנחנו מתכוונים לסיטואציה שלילית...
אבל בתורה, הקרבן הוא ביטוי לדבר חיובי, להתקרבות, ולכן הוא נקרא "קרבן".
לכן, היות והחומש הזה, הוא חומש שעוסק בקרבנות, והקרבנות תפקידם, לקרב בין ישראל לאביהם שבשמים... לכן פותח החומש הזה, במילה וַיִּקְרָא, שזו קריאת חיבה, כי כל החומש הזה עוסק בנושא שקשור לחיבתן של ישראל לקב"ה, ובחיבתו של הקב"ה, לכנסת ישראל.
אומרים חז"ל במדרש {ויקרא רבה, פרשה ב, אות ח} - אָדָם, זֶה לְשׁוֹן חִבָּה וּלְשׁוֹן אַחֲוָה וּלְשׁוֹן רֵעוּת, אָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לִיחֶזְקֵאל בֶּן אָדָם, בֶּן אֲנָשִׁים כְּשֵׁרִים, בֶּן צַדִּיקִים, בֶּן גּוֹמְלֵי חֲסָדִים, בֶּן שֶׁמְבַזִּין אֶת עַצְמָן עַל כְּבוֹדוֹ שֶׁל מָקוֹם וְעַל כְּבוֹדָן שֶׁל יִשְׂרָאֵל כָּל יָמָיו.
הקב"ה קרא למשה רבינו בלשון חיבה... משה נקרא לעלות להר סיני, בלשון חיבה... משה מלמד את התורה לישראל, בלשון של חיבה... וכל החומש הזה, נקרא על תואר החיבה.
לפני שנדבר על הנושא המרכזי, שאנחנו רוצים לעסוק בו בהמשך, נקדים הקדמה קצרה, לדברי רבותינו:
הקרבנות, כפי שאמרנו, נקראים בשם "קרבנות", כי הם המקרבים בין עם ישראל, לבין הקב"ה.
אומות העולם, שרצו גם הם להקריב קרבנות, דחה אותם הקב"ה...
כך מופיע במדרש {תנחומא, פרשת בחוקותי, אות ו} - אִישׁ כִּי יַפְלִיא נֶדֶר. אַף הָאֻמּוֹת אוֹמְרִים: בַּמָּה אֲקַדֵּם ה' אִכַּף לֵאלֹהֵי מָרוֹם, הֲיִרְצֶה ה' בְּאַלְפֵי אֵילִים, בְּרִבְבוֹת נַחֲלֵי שֶׁמֶן, הַאֶתֵּן בְּכוֹרִי פִּשְׁעִי, פְּרִי בִטְנִי חַטַּאת נַפְשִׁי(מיכה ו, ו-ז). אָמַר לָהֶם הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְאֻמּוֹת הָעוֹלָם, בְּנֵיכֶם אַתֶּם מְבַקְּשִׁין לְהַקְרִיב לְפָנַי. אֵינִי מְבַקֵּשׁ לֹא בְּנֵיכֶם וְלֹא קָרְבְּנוֹתֵיכֶם, אֶלָּא לְבָנַי נָתַתִּי פָּרָשַׁת קָרְבָּנוֹת וּפָרָשַׁת עֲרָכִין, שֶׁקָּרְבְּנוֹתֵיהֶם חֲבִיבִים לְפָנַי.
הקב"ה מחבב את כנסת ישראל, ולכן הוא אמר להם להביא קרבנות.
אומרים חז"ל במדרש {תנחומא, פרשת צו, אות ד} - אָמְרוּ אֻמּוֹת הָעוֹלָם לְבִלְעָם, לָמָּה אָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְיִשְׂרָאֵל שֶׁיִּהְיוּ מַקְרִיבִין לוֹ קָרְבָּנוֹת וְלָנוּ לֹא אָמַר כְּלוּם. אָמַר לָהֶם בִּלְעָם, הַקָּרְבָּנוֹת אֵינָן אֶלָּא שָׁלוֹם. וּמִי שֶׁקִּבֵּל אֶת הַתּוֹרָה שֶׁכְּתוּבִין בָּהּ, צָרִיךְ שֶׁיַּקְרִיב קָרְבָּנוֹת. אַתֶּם מִתְּחִלָּה פְּסַלְתֶּם אוֹתָהּ, וְעַכְשָׁו אַתֶּם מְבַקְּשִׁים לְהַקְרִיב קָרְבָּנוֹת. מִי שֶׁקִּבְּלָהּ הוּא מַקְרִיב קָרְבָּנוֹת, שֶׁנֶּאֱמַר: ה' עֹז לְעַמּוֹ יִתֵּן, ה' יְבָרֵךְ אֶת עַמּוֹ בַּשָּׁלוֹם.
אומרים חז"ל בגמרא {מסכת תענית כז, ב} - א''ר יעקב בר אחא אמר רב אסי אלמלא מעמדות לא נתקיימו שמים וארץ שנאמר {בראשית טו- ח} ויאמר ה' אלהים במה אדע כי אירשנה אמר אברהם רבש''ע שמא ישראל חוטאין לפניך אתה עושה להם כדור המבול וכדור הפלגה א''ל לאו אמר לפניו רבש''ע הודיעני במה אירשנה א''ל {בראשית טו-ט} קחה לי עגלה משולשת ועז משולשת וגו' אמר לפניו רבש''ע תינח בזמן שבית המקדש קיים בזמן שאין בית המקדש קיים מה תהא עליהם אמר לו כבר תקנתי להם סדר קרבנות בזמן שקוראין בהן לפני מעלה אני עליהם כאילו הקריבום לפני ואני מוחל להם על כל עונותיהם.
למרות כל חשיבות הקרבנות, באים הנביאים ומזהירים אותנו, שהקרבן עצמו איננו יעד... שלא יחשוב האדם, שהקב"ה חפץ בקרבן, כקרבן.
אין לנו הבנה בגודלו ובקדושתו של שאול המלך...
כשהקב"ה מצוה אותו ללכת, ולהשמיד את עמלק... הוא משמיד את עמלק, אבל הוא משאיר את אגג ואת הצאן והבקר... מה המטרה?
{שמואל א'. טו, טו} לְמַעַן זְבֹחַ לַה' אֱלֹהֶיךָ... הוא משאיר את הבהמות, כדי להקריב אותם לקרבן...
שאול חוזר בחזרה... שואל אותו שמואל {טו, יד} וּמֶה קוֹל הַצֹּאן הַזֶּה בְּאָזְנָי וְקוֹל הַבָּקָר אֲשֶׁר אָנֹכִי שֹׁמֵעַ?
שאול מספר לו, שהוא השאיר את הצאן, כדי לזבוח לקב"ה – {שם, טו} עֲמָלֵקִי הֱבִיאוּם אֲשֶׁר חָמַל הָעָם עַל מֵיטַב הַצֹּאן וְהַבָּקָר לְמַעַן זְבֹחַ לַה' אֱלֹהֶיךָ וְאֶת הַיּוֹתֵר הֶחֱרַמְנוּ... ומה אומר לו שמואל הנביא???
{שם, כב} הַחֵפֶץ לַה' בְּעֹלוֹת וּזְבָחִים כִּשְׁמֹעַ בְּקוֹל ה' – האם הקב"ה מעונין בכלל, שתביא לו עולות וזבחים?!
הקב"ה מעונין שתשמע בקולו - הִנֵּה שְׁמֹעַ מִזֶּבַח טוֹב לְהַקְשִׁיב מֵחֵלֶב אֵילִים – הקב"ה חפץ שתשמע בקולו, זה יותר חשוב מהזבח!
המטרה של הקרבן, היא לא מטרה כשלעצמה... המטרה היא לשמוע בקול ה'! להקשיב לציוויו!
ולכן אומרים לנו חז"ל, שנביאי ישראל חזרו והזהירו, פעם אחר פעם את עם ישראל, לבל יחשבו שיש מטרה בקרבנות כשלעצמם....
שאול המלך חשב, הנה הוא לוקח בשבי 20-30 אלף ראשי בקר, הוא יביא אותם למשכן, להקריב קרבנות...
"אין בזה שום מטרה", אמר לו הנביא... "הקב"ה אמר לך להשמיד את הכל, אז למה השארת?! "
אין שום מטרה בקרבנות, כשלא נשמעים לציוויו של הקב"ה...
וכך מזהיר הנביא ישעיהו {א, י} שִׁמְעוּ דְבַר ה' קְצִינֵי סְדֹם הַאֲזִינוּ תּוֹרַת אֱלֹהֵינוּ עַם עֲמֹרָה: {יא} לָמָּה לִּי רֹב זִבְחֵיכֶם יֹאמַר ה' שָׂבַעְתִּי עֹלוֹת אֵילִים וְחֵלֶב מְרִיאִים וְדַם פָּרִים וּכְבָשִׂים וְעַתּוּדִים לֹא חָפָצְתִּי הקב"ה לא מעונין בקרבן, כקרבן...
אומר דוד המלך, במזמור "התשובה" שלו {תהילים נא, יח} כִּי לֹא תַחְפֹּץ זֶבַח וְאֶתֵּנָה עוֹלָה לֹא תִרְצֶה {יט} זִבְחֵי אֱלֹהִים רוּחַ נִשְׁבָּרָה לֵב נִשְׁבָּר וְנִדְכֶּה אֱלֹהִים לֹא תִבְזֶה - הקב"ה לא מעונין בקרבן, כקרבן... הוא מעונין בלב שנמצא מאחורי הקרבן... הוא מעונין ברצון להידבק בו, שנמצא מאחורי הקרבן!
לא הקרבן עצמו, מהווה יעד כשלעצמו...
אומר הנביא מיכה {ו, ו} בַּמָּה אֲקַדֵּם ה' אִכַּף לֵאלֹהֵי מָרוֹם הַאֲקַדְּמֶנּוּ בְעוֹלוֹת בַּעֲגָלִים בְּנֵי שָׁנָה: {ז} הֲיִרְצֶה ה' בְּאַלְפֵי אֵילִים בְּרִבְבוֹת נַחֲלֵי שָׁמֶן הַאֶתֵּן בְּכוֹרִי פִּשְׁעִי פְּרִי בִטְנִי חַטַּאת נַפְשִׁי...
אומר הנביא – בֹא ואגיד לך, מה הקב"ה רוצה - {ח} הִגִּיד לְךָ אָדָם מַה טּוֹב וּמָה ה' דּוֹרֵשׁ מִמְּךָ כִּי אִם עֲשׂוֹת מִשְׁפָּט וְאַהֲבַת חֶסֶד וְהַצְנֵעַ לֶכֶת עִם אֱלֹהֶיךָ
ולכן, אומר הנביא ישעיהו {סו, ב}... וְאֶל זֶה אַבִּיט אֶל עָנִי וּנְכֵה רוּחַ וְחָרֵד עַל דְּבָרִי.
כותב הרד"ק - אני מביט אל השפלים והענוים והחרדים אל דברי לקיים מצותי, אף על פי שאין מקריבין קרבן מי שאינו חוטא אין צריך לקרבן, אבל המקריבים קרבן ומעשיהם רעים אין קרבנם לרצון, אבל הם לעון.
אדם שחוטא ומביא קרבנות, אין לקב"ה טעם בקרבנות האלה.
כותב הספורנו, כאן בפרשה שלנו - אדם כי יקריב מכם. כי יקריב מעצמכם בוידוי דברים והכנעה על דרך ונשלמה פרים שפתינו וכאמרו זבחי אלהים רוח נשברה, כי אין חפץ בכסילים המקריבים בלתי הכנעה קודמת, וכבר אמרו ז''ל מכם ולא כלכם, להוציא את המומר...
ויובן גם כן מה שרצה באמרו זבח ומנחה לא חפצת אזנים כרית לי ובאמרו למה לי רב זבחיכם וכאלה רבים בספרי הקדש. כי אמנם ראוי שיהיה המביא הקרבן אדם כשר להביא, בוחר במין הראוי לקרבן, הנאות להשיג התכלית אשר בסבתו בא להקריב, ויסמוך את ידו על קרבנו כמתנפל ומתפלל שיהיה עונו על ראש הקרבן, כענין בשעיר המשתלח, וכזה יוציא לאיזה פעל של הכנעה את מחשבת התשובה אשר בלבו ונרצה לו לכפר עליו.
המטרה היא לא בקרבן, המטרה היא בלב... בשפלות... בשברון לב שמסתתר מאחורי הבאת הקרבן!
כותב הזוהר הקדוש – הקב"ה לא לוקח מהקרבן, אלא דבר אחד, את רצון הלב ושיברונו של האדם!
הקב"ה לא אוכל קרבנות... הקב"ה מוציא מהקרבן את שיברון הלב, שמסתתר מאחורי מביא הקרבן... ועל זה אומר דוד המלך {תהילים נא, יט} זִבְחֵי אֱלֹהִים רוּחַ נִשְׁבָּרָה לֵב נִשְׁבָּר וְנִדְכֶּה אֱלֹהִים לֹא תִבְזֶה.
אומרת התורה {ויקרא ב, א} וְנֶפֶשׁ כִּי תַקְרִיב קָרְבַּן מִנְחָה לַה'...
אומרים חז"ל בגמרא {מסכת מנחות קד, ב} - אמר ר' יצחק מפני מה נשתנית מנחה שנאמר בה נפש אמר הקדוש ברוך הוא מי דרכו להביא מנחה עני מעלה אני עליו כאילו הקריב נפשו לפני.
אדם עני שמביא קצת סולת, אומר הקב"ה - הסולת הזאת חשובה לי, כי היא באה מנפשו של העני!
אומר המדרש הגדול {ב, א} – {ישעיה נז, טו} לְהַחֲיוֹת רוּחַ שְׁפָלִים. זה שאמר הכתוב "להחיות רוח שפלים". אמר ר' יצחק: בא וראה, כשהזכיר הקב"ה קרבן בהמה שהיא קרבן עשיר לא הזכיר נפש בעליה ולא שמם, אלא "אדם כי יקריב". אבל כשהזכיר קרבן מנחה, שהיא קרבנו של עני, חיבבה ופירסמה ואמר: "ונפש כי תקריב", כאילו נפשו הקריב. תדע לך, הרי שלא היה לו אלא סאה חטים למִחית ביתו, נטלה וטחנה ועשאה סולת והביאה קרבן ונשאר בלא כלום, העלה עליו הכתוב כאילו נפשו הוא מקריב, לכך נאמר: "ונפש כי תקריב".
מספרים חז"ל במדרש {ויקרא רבה, פרשה ג, אות ה} - אַגְרִיפַּס הַמֶּלֶךְ בִּקֵּשׁ לְהַקְרִיב בְּיוֹם אֶחָד אֶלֶף עוֹלוֹת, שָׁלַח וְאָמַר לַכֹּהֵן גָּדוֹל אַל יַקְרִיב אָדָם הַיּוֹם חוּץ מִמֶּנִּי, בָּא עָנִי אֶחָד וּבְיָדוֹ שְׁתֵּי תוֹרִים, אָמַר לַכֹּהֵן הַקְרֵב אֶת אֵלּוּ, אָמַר לוֹ, הַמֶּלֶךְ צִוַּנִּי וְאָמַר לִי אַל יַקְרִיב אָדָם חוּץ מִמֶּנִּי הַיּוֹם. אָמַר לוֹ, אֲדוֹנִי כֹהֵן גָּדוֹל, אַרְבָּעָה אֲנִי צָד בְּכָל יוֹם וַאֲנִי מַקְרִיב שְׁנַיִם וּמִתְפַּרְנֵס מִשְּׁנַיִם, אמר העני לכהן הגדול אִם אִי אַתָּה מַקְרִיבָן אַתָּה חוֹתֵךְ פַּרְנָסָתִי, נְטָלָן וְהִקְרִיבָן.
נִרְאָה לוֹ לְאַגְרִיפַּס בַּחֲלוֹם קָרְבָּן שֶׁל עָנִי קְדָמָךְ. שָׁלַח וְאָמַר לַכֹּהֵן גָּדוֹל, לֹא כָךְ צִוִּיתִיךָ אַל יַקְרִיב אָדָם חוּץ מִמֶּנִּי הַיּוֹם. אָמַר לוֹ, אֲדוֹנִי הַמֶּלֶךְ בָּא עָנִי אֶחָד וּבְיָדוֹ שְׁתֵּי תוֹרִים, אָמַר לִי הַקְרֵב אֵלַי אֶת אֵלּוּ, אָמַרְתִּי לוֹ הַמֶּלֶךְ צִוַּנִּי וְאָמַר לִי אַל יַקְרִיב אָדָם חוּץ מִמֶּנִּי הַיּוֹם, אָמַר, אַרְבָּעָה אֲנִי צָד בְּכָל יוֹם וַאֲנִי מַקְרִיב שְׁנַיִם וּמִתְפַּרְנֵס מִשְּׁנַיִם, אִם אִי אַתָּה מַקְרִיב אַתָּה חוֹתֵךְ אֶת פַּרְנָסָתִי, לֹא הָיָה לִי לְהַקְרִיבָן. אָמַר לוֹ, יָפֶה עָשִׂיתָ כָּל מַה שֶּׁעָשִׂיתָ... ועל אותו קרבן של עני, אמר דוד המלך {תהילים כב, כה} כִּי לֹא בָזָה וְלֹא שִׁקַּץ עֱנוּת עָנִי וְלֹא הִסְתִּיר פָּנָיו מִמֶּנּוּ וּבְשַׁוְּעוֹ אֵלָיו שָׁמֵעַ.
בספר משנת חכמים, של המהר"ם חגיז {סימן יב}, הוא מביא סיפור...
אנחנו בדר"כ לא מספרים סיפורים, אבל זה סיפור שכ"כ מתקשר טוב לענין, ששווה לספר אותו...
הוא מספר שבתקופתו של האר"י הקדוש, הגיע לצפת יהודי אחד מאנוסי פורטוגל... היהודי הזה, היה מנותק מכל דבר שקשור ליהדות...
הוא היה מגיע לבית הכנסת, ולאט לאט, הוא הצליח לקלוט מה שמדברים שמה...
יום אחד רב העיר, דיבר על שבחו של לחם הפנים... הוא סיפר על הקדושה היתירה שהיתה בלחם הפנים... שהיה חם גם כעבור שבוע... וכך הוא הרבה לייקר את המעמד הגדול, שהיה בבית המקדש...
אותו יהודי, מאנוסי פורטוגל שומע את הדברים, ומתרגש כל-כך... והרב ממשיך ומקונן על כך, שאין היום בית המקדש... אין קרבנות, אין כהנים בדוכנם ולא לוויים בשירתם...
והרב ממשיך ומסביר כיצד היו עושים את לחם הפנים..."מנפים את הקמח בי"ג נפה..."... מדבר ומרחיב על הענין, ומעורר את רגשות הציבור, ואותו יהודי מפורטוגל, החליט שהוא חייב לעשות משהו "אם אין לחם הפנים בבית המקדש, לפחות שיהיה לחם הפנים בבית המדרש" J... מה עשה?
בא לאשתו ואמר לה – תשמעי הרבנית, אני אקנה לך כל יום שישי קמח, ותנפי אותו י"ג פעמים, כמו שהיה בלחם הפנים... את תאפי שתי חלות, במקום שלוש-עשרה, וברגע שזה יהיה אפוי, אני אביא את זה לבית הכנסת, ואניח את זה בתוך היכל הקודש... שיהיה לקב"ה לחם הפנים... שתים על החשבון, עד שיבנה בית המקדש.
יהודי תמים...
קנה לאשתו קמח... מגיע בשעה 1200 הביתה... החלות כבר מוכנות ב"ה... לוקח את שתי החלות, שם אותם על מגש... מגיע לבית הכנסת... פותח את ההיכל... ואומר "ריבונו של עולם, שבית המקדש היה קיים, היו מביאים י"ב לחמים, מידי שבת בשבת... זכר לבית המקדש, אני שם לך שתי לחמים, עד שיבנה בית המקדש"...השתחווה מול ההיכל, סגר את הפרוכת, ויצא החוצה.
מגיע לתפילת מנחה... פותח את ארון הקודש... ורואה ב"ה, שהקב"ה עוד לפני שבת "אכל את הלחמים"...אין לחמים!!! J
חוזר הביתה... אומר לאשתו "הרבנית תשמעי, שבית המקדש היה קיים, רק בשבת היו עושים את לחם הפנים... כאן, כבר בערב שבת אכלו את זה! "... וככה נימשך הדבר, חודשים על גבי חודשים...
יום אחד, הוא בא עם שתי החלות, שם אותם בתוך ההיכל... וחוזר על אותה תפילה "ריבונו של עולם, הבאתי לך שתי חלות, זכר ללחם הפנים..."... סוגר את ההיכל... ויורד מהדוכן... ובסוף האולם, יושב רב העיר, ורואה את המעשה הזה... ואומר לו "מה אתה עושה?! איבדת את השפיות?! אתה מביא לקב"ה חלות, ושם את זה בתוך ההיכל... מה קרה לך?!?!"
היהודי בתמימותו, אומר לרב – כבוד הרב, דיברת על לחם הפנים... אין היום לחם הפנים... אין בית מקדש...אמרתי, לפחות אני אביא שתי חלות מידי שבוע... כבוד הרב, חודשים כבר הקב"ה אוכל את זה, עוד לפני שבת!!!
אמר לו הרב – בֹא תשב איתי כמה שעות, תגיד בינתיים שיר-השירים, ותראה מי באמת אוכל את הלחם הזה...
בשעה 1400 מגיע השמש של בית הכנסת... מתחיל לנקות לכבוד שבת... פותח את ארון הקודש, גולל את הספר תורה לקריאה של שבת... מוציא את שתי החלות ושם בסל...
מתכוון לצאת מבית הכנסת... שואל אותו הרב – מה זה בסל?!
"לא יודע... הקב"ה שולח לי כל שבוע שתי חלות"
אמר הרב ליהודי – נו, אתה רואה?! אתה מביא לקב"ה, והוא לוקח בשם הקב"ה...ראית מה עשית?!"
כך אמר הרב לאותו יהודי תמים...
אומר היהודי לרב – כבוד הרב, אם ככה יוצא שהתנהגתי לא כשורה...
אמר לו הרב – עשית את זה בתמימות, ה' יסלח לך...
מגיע היהודי לביתו, ואומר לאשתו – תשמעי, משבוע הבא, לא צריך לחם הפנים לקב"ה... התברר שהקב"ה לא אוכל את זה, אלא השמש של בית הכנסת אוכל את זה, שאשתו תאפה לבד! " J
כתוב בספר משנת חכמים, למהר"ם חגיז, שעד שאותו יהודי הגיע הביתה, הגיע שליח מטעם האר"י הקדוש לרב בית הכנסת, ואמר לו בשם האר"י – צו לביתך, כי מחר אתה מת!
שאל הרב – מה עשיתי?!?!
לא יודע... ככה מסר האר"י...
רץ הרב אל האר"י הקדוש ושאל – מה פשעי ומה חטאתי???
אמר לו האר"י הקדוש – מיום שנחרב בית המקדש, לא היה לקב"ה נחת רוח בעבודה של מישהו, כמו העבודה של אותו יהודי, שהביא שתי חלות בתמימות... ואתה הלכת וביטלת את זה!
באותו רגע אמר הקב"ה "האדם שגרם לזה להתבטל, ילקח מן העולם!
וכך קרה, כותב המהר"ם חגיז, שלמחרת, בשבת קודש, השיב הרב את נשמתו ליוצרה.
ללמדך, שמה שהקב"ה חפץ, זה את הלב שמונח מאחורי הקרבן... אותו יהודי תמים שהביא שתי חלות, הוא היה בטוח שהוא מביא את זה לקב"ה... בזה הקב"ה חפץ!
לאחר ההקדמה הזאת, נוכל בע"ה להבין, שתים-שלושה מצוות בפרשה:
אומרת התורה {ויקרא ב, יא} כָּל הַמִּנְחָה אֲשֶׁר תַּקְרִיבוּ לַה' לֹא תֵעָשֶׂה חָמֵץ כִּי כָל שְׂאֹר וְכָל דְּבַשׁ לֹא תַקְטִירוּ מִמֶּנּוּ אִשֶּׁה לַה': {יב} קָרְבַּן רֵאשִׁית תַּקְרִיבוּ אֹתָם לַה' וְאֶל הַמִּזְבֵּחַ לֹא יַעֲלוּ לְרֵיחַ נִיחֹחַ: {יג} וְכָל קָרְבַּן מִנְחָתְךָ בַּמֶּלַח תִּמְלָח וְלֹא תַשְׁבִּית מֶלַח בְּרִית אֱלֹהֶיךָ מֵעַל מִנְחָתֶךָ עַל כָּל קָרְבָּנְךָ תַּקְרִיב מֶלַח.
לכאורה, יש כאן שלוש מצוות – שתי "מצוות עשה", ומצוה אחת של "לא תעשה"... האיסור להקריב חמץ, שאור ודבש על המזבח, והציווי למלוח כל דבר, גם קרבן וגם מנחה.
האם יש קשר ביניהם, או שזה שתי מצוות נפרדות?
הרמב"ם עושה מהם מצוה אחת, שתלויה אחד בשני... הוא מביא את דעתו, כפי שהוא מביא אותה במורה נבוכים.
כותב הרמב"ם – אומות העולם, על הקרבנות שלהם, מקריבים שאור בדבש, לכן נאסר להביא שאור ודבש על המזבח.
לאומות העולם, נאסר להקריב מלח, לכן בקרבנות שמביאים על המזבח, חויבנו לשים מלח.
אם אומות העולם, מחייבים להביא שאור ודבש, אל המזבח לא מביאים... אם האומות אוסרים להביא מלח, אל המזבח מביאים.
דעת הזקנים מבעלי התוספות, גם הוא קושר אותם, אבל מצד אחר...
אומר הדעת זקנים מבעלי התוספות – הקב"ה רצה שישימו מלח על הקרבנות, ואם ישימו דבש על הקרבנות, זה יבטל את הטעם של המלח... והקב"ה רוצה שמלח יהיה על הקרבנות, לכן כל דבר שמבטל את טעם המלח, נאסר לבוא על המזבח, ולכן אסור להביא שאור ודבש.
רוב המפרשים סוברים, שאין קשר ביניהם...
שאור ודבש זו מצוה אחת, שנאסרו למזבח, ומלח זו מצוה אחרת, שחויבנו בקרבן ובמנחה... מה החיבור ביניהם?
לכאורה אין חיבור... אבל מה שכתוב בחז"ל, שאלו שני טעמים שונים.
כותב בעל הטורים במקום - לא תעשה חמץ. לפי שיצר הרע דומה לשאור ומטעם זה ג''כ הזהיר על הדבש שיצר הרע מתוק לאדם כדבש.
היצר הרע משתמש בשני כלים – כלי אחד הוא גאוה, וכלי שני הוא תאוה.
השאור מבטא גאוה, הוא תופח...הדבש שהוא מתוק, הוא מסמל את החלק של תאוה, הוא מושך את האדם.
שני הכלים שמשמים את היצר הרע, שזה תאוה וכבוד, לא יכולים לבוא על המזבח... "אם אלו הכלים שמשמשים את היצר הרע, אני לא אתן להביא את זה על המזבח".
כותב הכלי יקר – אבל התורה אומרת, ש"קרבן ראשית" אפשר להביא...
מה זה קרבן ראשית?
אומר רש"י {ב, יב} - קרבן ראשית תקריבו. מה יש לך להביא מן השאור ומן הדבש קרבן ראשית שתי הלחם של עצרת הבאים מן השאור, שנאמר(ויק' כג יז) חמץ תאפינה, ובכורים מן הדבש, כמו בכורי תאנים ותמרים.
כותב הכלי יקר {ויקרא כג, טז} - והיו בב' הלחם החמץ אשר היצה"ר נמשל בו, כי בלשון רז"ל(ברכות יז.) הוא נקרא שאור שבעיסה לפי שבמקום שהתורה מצויה שם אין היצה"ר יכול להזיק כארז"ל(קידושין ל:) אמר הקב"ה בראתי היצה"ר בראתי לו תבלין דהיינו התורה, ואלמלא היצה"ר לא היה הקב"ה מוריד התורה מן העליונים אל התחתונים כי בטענה זו נצח משה רבינו את המלאכים כשאמרו לפני הקב"ה חמדה גנוזה יש לך כו' ואתה רוצה ליתנה לב"ו, והשיב להם משה כלום יש יצה"ר ביניכם כו'(שבת פח:-פט.) ור"ל שהיה צורך ליתן התורה אל התחתונים כדי ליתן להם תבלין על היצה"ר הכרוך בהם למלא חסרונם לכך נאמר חמץ תאפינה.
יוצא, אומר הכלי יקר, שהסיבה שזכינו לקבל את התורה, זה משום שיש לנו יצר הרע.
בחג השבועות, שאנחנו מקבלים את התורה, שם מותר להביא אל המקדש, דבש ושאור... למה???
כי הדבש ושאור, זה הכלי שיצר הרע משתמש בו, אבל "בראתי יצר הרע, בראתי לו תורה תבלין"... לכן בחג השבועות, הותר להביא שאור אל בית המקדש, רק לא אל המזבח.
בא התולדות יעקב יוסף, ואומר ביאור נוסף בדברי חז"ל:
הרמב"ם כותב, שבתחילת דרכו של הילד, מותר להשתמש בכלים, שבמצב מאוחר יותר, אסור להשתמש בהם, למשל:
אתה רוצה למשוך ילדים, שיבואו לקרוא תהילים\... מה אתה עושה?
"ילדים, תבואו לקרוא תהילים... מי שיבוא יקבל גלידה! "
אז הילד בא...
הוא מגיע לקרוא תהילים, כי הוא מרגיש את התשוקה הגדולה להתקרב לקב"ה?!
לא... הוא מרגיש את התשוקה הגדולה לגלידה, רק בדרך לגלידה, הוא לוקח גם תהילים, שיהיה על הדרך...
לא זה מה שמענין אותו, מענין אותו התוצאה הסופית.
אתה רוצה למשוך ילדים, אומר הרמב"ם – כל ילד והדרגה שלו... בתחילה בקליות ואגוזים... אח"כ בכסף...
כל אחד ואחד, אתה נותן לו, את מה שמענין אותו!
אומר התולדות יעקב יוסף – בהתחלה, קרבן רשאית, תביא שאור ודבש – בהתחלה אתה יכל להשתמש, בכבוד ובתאווה, כדי למשוך פנימה לתוך עולם התורה... אבל דע לך, זה מה שאומרת הגמרא {מסכת פסחים נ, ב} - דאמר רב יהודה אמר רב לעולם יעסוק אדם בתורה ומצות אף על פי שלא לשמה שמתוך שלא לשמה בא לשמה.
מותר לך לעשות בהתחלה, 'שלא לשמה', אבל על המזבח לא יוקרב – שלא תחשוב לרגע, שעל הזמן הזה, שלמדת שלא לשמה, תקבל שכר... על זה לא תקבל שכר!
זו רק הדרך שמכינה אותך... אבל התכלית, היא ודאי לא זה!
כך מבארים רבותינו, את היסוד הנפלא, של קרבן ראשית, ומדוע נאסרו שאור ודבש על גבי המזבח.
מכאן אנחנו רוצים להעתיק את השיחה, לנושא של מלח:
התורה מחייבת, לשים על כל קרבן מלח... למה?
גזירת הכתוב לכאורה.
אומר האבן-עזרא – אסור להקריב דבר טפל.
מבאר האמרי שמאי – הקרבנות הם דבר של גדולה, ודבר שהוא בלי מלח, הוא מאכל עניים, כי התורה כותבת {דברים כח, מח} וּבְעֵירֹם וּבְחֹסֶר כֹּל... דורשים חז"ל - וּבְחֹסֶר כֹּל, זה ללא מלח...
וכתוב באבות דרבי נתן – בלא מלח. זוהי קללה שמקללים בני אדם. אל יהא לך חומץ ומלח בתוך ביתך.
זאת אומרת, שבלי מלח, זה דבר של עניות.
לא שייך להקריב קרבן על המזבח, ואתה מביא אותו ללא מלח... אתה מביא לקב"ה דבר, שהוא סמל לעניות?!
כך כותב האבן-עזרא, וכך מבאר אותו האמרי שמאי.
אנחנו רוצים בע"ה, להיכנס קצת יותר לעומק הדברים, ולהבין מה מונח כאן:
אומר המדרש {איכה רבה, פרק ב, אות יז}- כִּי גָדוֹל כַּיָּם שִׁבְרֵךְ, אָמַר רַבִּי חוֹלְפָאי מִי שֶׁהוּא עָתִיד לְרַפְּאוֹת שִׁבְרוֹ שֶׁל יָם, הוּא יִרְפָּא לָךְ.
מי שירפא את השבר של הים, הוא ירפא את השבר של עם ישראל... איזה שבר יש לים? במה הים שבור?!
לא מצאנו, שלים יש איזה שהוא שברון.
אומר דוד המלך {תהילים קלז, א} עַל נַהֲרוֹת בָּבֶל שָׁם יָשַׁבְנוּ גַּם בָּכִינוּ בְּזָכְרֵנוּ אֶת צִיּוֹן...
שואל הספר תפילה למשה - מה זה שָׁם יָשַׁבְנוּ גַּם בָּכִינוּ? משמע, שיחד עם עם ישראל, בכה עוד מישהו... מי בכה?
הנהר.
עַל נַהֲרוֹת בָּבֶל שָׁם יָשַׁבְנוּ גַּם בָּכִינוּ – הצטרפנו לאלה שבוכים... למה בוכים על נהרות? איזה סיבה צריך להיות?
כדי להבין את יסודם של דברים, נעמוד על דברי הלכה שמופיעה ברמ"א {סימן קס"ז, ה}:
כותב הרמ"א – מִצְוָה לְהַנִּיחַ עַל כָּל שֻׁלְחָן מֶלַח קֹדֶם שֶׁיִּבְצַע, כִּי הַשֻּׁלְחָן דּוֹמֶה לְמִזְבֵּחַ וְהָאֲכִילָה לְקָרְבָּן, וְנֶאֱמַר: עַל כָּל קָרְבָּנְךְ תַּקְרִיב מֶלַח(וַיִּקְרָא ב, יג) וְהוּא מָגֵן מִן הַפֻּרְעָנֻיּוֹת.
איזה פורענות? מה יש למלח להגן מן הפורענות? מה מונח כאן?
הרמ"א מתכוון לדברי תוספות {מסכת ברכות מ, א}...
הגמרא שם דנה, אם מותר להפסיק בין נטילת ידיים למוציא, בדברים שנחוצים לסעודה... כגון – חסר לאדם מלח על השולחן, האם מותר להגיד "הבא מלח"?
או למשל, אדם שכח לשים לפני הבהמה שלו לאכל... ואסור לבן-אדם לאכל, לפני שהוא נותן לבהמה שלו לאכל, שנאמר {דברים יא, טו} וְנָתַתִּי עֵשֶׂב בְּשָׂדְךָ לִבְהֶמְתֶּךָ וְאָכַלְתָּ וְשָׂבָֽעְתָּ – קודם הבהמה ואח"כ הוא.
אז האם מותר לו להפסיק, ולומר "תן לבהמה לאכל", כדי שהוא לא יעבור על האיסור הזה?
אומר תוספות - רבי מנחם היה מדקדק מאד להביא מלח על השלחן כדאיתא במדרש כשישראל יושבין על השלחן וממתינין זה את זה עד שיטלו ידיהם והן בלא מצות השטן מקטרג עליהם וברית מלח מגן עליהם.
יושבים אנשים ליד שולחן שבת, אב המשפחה נוטל ידים... ויש לו בן פורת יוסף עשרה ילדים, כולם נשואים, כולם מוזמנים לשבת... יש עשר כלות... בסכ"ה, בן פורת יוסף, יש עוד שלושים נכדים... מחכים שכולם יסיימו ליטול ידיים... כמה זמן זה לוקח?
רבע שעה.
מה עושה בעל הבית?
יושב... כי לדבר הוא לא יכל... כולם יושבים... שקט מוחלט...
בא השטן, ואומר לקב"ה – ריבונו של עולם, ראית אותם?! יושבים ליד השולחן שלושים איש, ולא עושים כלום! מקטרג...
אומר התוספות – תשים מלח על השולחן, זה יגן עליך מהקטרוג... מה יש למלח שהוא מגן מהקטרוג?
בספר ימלא פי תהילתך, לגאון ר' אהרון לייב שטיינמן, הוא שואל שאלה עצומה – ממה נפשך, אם יש כאן עבירה, מה עוזר המלח? לא שמענו שמלח מגן מעבירות... ואם אין כאן עבירה, אז בשביל מה צריך מלח?
שאלה שניה הוא שואל, ואני מוסיף עליה קצת מלח - מחכים לרב בית הכנסת, שיסיים עמידה... כל הציבור מסיימים אחרי חמש דקות, הרב מסיים אחרי עשר דקות... למה לא ישימו מלח על הסטנדר? J
השטן יבוא – ריבונו של עולם, שלוש-מאות איש מחכים...!
למה השטן בא דוקא באוכל??? מה מפריע לו שמחכים לנטילת ידיים??
הוא הולך בדרכו, אבל אנחנו ננסה להבין את זה בדרך אחרת...
כדי להבין מה מונח כאן בע"ה, אנחנו רוצים להקדים הקדמה... ולעסוק קצת בעניני סוכות, למרות שאנחנו נמצאים בניסן... בכל אופן, משהו מחג הסוכות, כדי להכניס אותנו לשמחת יום טוב:
המשנה במסכת סוכה, מדברת על השמחה המיוחדת שהיתה בחג הסוכות... מה השמחה היתירה שיש בחג הסוכות?
ניסוך המים.
אומרת המשנה {סוכה מח, א -ב} - ניסוך המים כיצד צלוחית של זהב מחזקת שלשה לוגים היה ממלא מן השילוח הגיעו לשער המים תקעו והריעו ותקעו עלה בכבש ופנה לשמאלו שני ספלים של כסף היו שם ר' יהודה אומר של סיד היו אלא שהיו מושחרין פניהם מפני היין ומנוקבין כמין שני חוטמין דקין ואחד מעובה ואחד דק...
בדק היו מכניסים את המים, ובעבה היו מכניסים את היין... מתי?
בקרבן תמיד של בין הערבים... מנסכים על המזבח מים, פעם אחת בשנה, בחג הסוכות... וכתוצאה מהענין הזה, ירושלים היתה שמחה... מי שלא ראה שמחת בית השואבה, אומרת הגמרא, לא ראה שמחה מימיו!... מה קרה?
אחת בשנה, מביאים שלושה לוגים של מים כל יום, ותמיד של בין הערביים... ומכניסים בתוך צינור, שמוריד את המים לתהום... זה השמחה...
תקראו בהמשך... הגמרא מספרת על השמחות הגדולות, שהיו שם בבית המקדש...
אומרת הגמרא {מסכת סוכה נג, א} - אמר ר' יהושע בן חנניה כשהיינו שמחים » שמחת בית השואבה לא ראינו שינה בעינינו כיצד שעה ראשונה תמיד של שחר משם לתפלה משם לקרבן מוסף משם לתפלת המוספין משם לבית המדרש משם לאכילה ושתיה משם לתפלת המנחה משם לתמיד של בין הערבים מכאן ואילך לשמחת בית השואבה...
עוד מספרת הגמרא - תניא אמרו עליו על רבן שמעון בן גמליאל כשהיה שמח שמחת בית השואבה היה נוטל שמנה אבוקות של אור וזורק אחת ונוטל אחת ואין נוגעות זו בזו וכשהוא משתחוה נועץ שני גודליו בארץ ושוחה ונושק את הרצפה וזוקף ואין כל בריה יכולה לעשות כן.
נשאלת השאלה – על מה השמחה הגדולה, שהיתה שם בבית המקדש?
כדי להבין מה מונח כאן, על מה השמחה הגדולה... אומר רש"י, כאן בפרשה שלנו, בקיצור נמרץ... מה שחז"ל במדרשים, מדברים על זה בהרחבה גדולה:
למה נצטווינו להמליח כל קרבן?
אומר רש"י {ב, יג}- מלח ברית. שהברית כרותה למלח מששת ימי בראשית, שהובטחו המים התחתונים לקרב במזבח במלח, ונסוך המים בחג.
במדרשים, הדברים מופיעים בצורה אחרת... כל מדרש בצורה שונה... הלך רבינו בחיי, וקיבץ את כל המדרשים, למקום אחד.
אני רוצה ברשותכם, להקריא את המדרש...
אומר רבינו בחיי {ג, יג} –ברית כרותה למלח מששת ימי בראשית, שהובטחו מים התחתונים ליקרב במלח, ונסוך המים בחג, וכן אמרו במדרש מים התחתונים, נקראו מים בוכים. ולמה נקראו מים בוכים?
כי בשעה שחילק הקב"ה את המים, נתן אלו למעלה ואלו למטה. התחילו מים התחתונים בוכים, וזה שכתוב {איוב כח, יא}מִבְּכִי נְהָרוֹת חִבֵּשׁ. אמר ר' אבא בבכי נתפרשו המים התחתונים מן העליונים. אמרו אוי לנו שלא זכינו לעלות למעלה, להיות קרובים ליוצרנו. מה עשו?
העיזו פניהם ובקעו תהומות ובקשו לעלות עד שגער בהן הקב"ה, שאנמר {ישעיה מג, טז} הַנּוֹתֵן בַּיָּם דָּרֶךְ וּבְמַיִם עַזִּים נְתִיבָה, {נחום א, ד} גּוֹעֵר בַּיָּם וַיַּבְּשֵׁהוּ. אמר להם הקב"ה הואיל ולכבודי עשיתן כל כך, אין להן רשות למים העליונים לומר שירה, עד שיטלו רשות מכם, שנאמר {תהילים לג} מקולות מים רבים אדירים משברי ים, ומה הם אומרים?
אדיר במרום ה' ולא עוד, אלא שעתידין אתם ליקרב על גבי המזבח במלח ונסוך המים. ועוד דרשו במקום אחר, העולם כולו שלישו מדבר, שלישו ישוב, שלישו ים. עמד ים לפני הקב"ה, אמר לפניו ריבונו של עולם, במדבר ניתנה תורה, בישוב נבנה בית המקדש, אני מה תהא עלי? אמרו לו עתידין ישראל שיקריבו מלח על גבי המזבח.
ליקט לנו רבינו בחיי, את כל המדרשים שישנם סביב המים... אבל בזוהר הקדוש, כתוב דבר נוסף...
בזוהר הקדוש, עומד הזוהר על מחלוקת שהיא לשם שמים, ועל מחלוקת שאינה לשם שמים.
אומר הזוהר{תיקוני הזוהר יט, ב} - והאי איהו מחלוקת שהיא לשם שמים, דאיהו סופה להתקיים, ולעאלא שלם ויחודא בתרווייהו, ולאו מחלוקת דפרודא, כגון מחלוקת קרח ועדתו באהרן, ומחלוקת האי דאיהו לשם שמים, בגין דמים תתאין אינון בוכין המים התחתונים בוכים ואמרין אנן בעיין למהוי קדם מלכא אנחנו רוצים להיות לפני הקב"ה עלת העלות, ובען לסלקא לעילא...
המים התחתונים בוכים – רוצים להיות לפני הקב"ה!
והקב"ה פיצה אותם... "אתם רוצים להיות לפני?! תהיו לפני בניסוך המים ובמלח ".
במקום אחר בזוהר כתוב, שהמים התחתונים כל הזמן רוצים להתרומם למעלה...
תסתכלו בים, כל הזמן הגלים מתרוממים למעלה, והקב"ה מקלס את הגלים... למה הגלים מתרוממים?
אז כל מי שמתעסק בענייני ים, יסביר לכם, איך שיש כוחות נגדיים בתוך הים.... יש להם מערבולת והם מתרוממים... יש כל מיני הסברים...
הזוהר הקדוש כותב, שהמים מתרוממים, למה???
כי המים רוצים לחזור בחזרה לשמים, והקב"ה משבח אותם, שנאמר {תהילים פט, י} בְּשׂוֹא גַלָּיו אַתָּה תְשַׁבְּחֵם.
למה המים מתרוממים?
כיון שלא נרגעו עד עצם היום הזה! כל הזמן הם רוצים לחזור למעלה, והקב"ה משבח אותם.
למדנו אם ככה יסוד, והיסוד הוא כזה:
המים רצו להיות ליד הקב"ה, והקב"ה פיצה אותם בשלושה דברים – המים למעלה לא אומרים שירה, עד שאתם לא אומרים שירה.
דבר נוסף – ניסוך המים... במדרש שרבינו בחיי לא מביא, כתוב, שהמים אמרו לקב"ה – ריבונו של עולם, זה פיצוי למים המתוקים... ניסוך המים באים ממי השילוח... מה יהיה הפיצוי למים המלוחים?
אמר הקב"ה - ייקחו מהמים המלוחים מלח, וישימו על המזבח על כל הקרבנות.
לאחר דברי חז"ל האלו, נוכל בע"ה להבין מה כתוב כאן:
בשעה שהקב"ה ראה את התשוקה של המים להיות לפניו, נאמר המדרש, שאמרו המים התחתונים לקב"ה "להיכן אתה משליכנו?! למקום טומאה וזוהמה!?"
הקב"ה הרגיע אותם "אתן לכם ניסוך המים"
במדרש אחר נאמר – אמרו המים " ריבונו של עולם, ניסוך המים אחת בשנה, זה לא פיצוי! "
אמר הקב"ה – אתן לכם פיצוי כל השנה, שנאמר {ויקרא ב, יג} וְכָל-קָרְבַּן מִנְחָתְךָ בַּמֶּלַח תִּמְלָח – מלח כל השנה!
אם ככה, נוכל להבין יסוד:
אם אמרנו, שכל מה שרוצה הקב"ה, זה את הרצון של האדם... אם מה שהקב"ה רוצה, זה את הנפש שלו... נוכל להבין, מדוע הקב"ה אומר וְכָל-קָרְבַּן מִנְחָתְךָ בַּמֶּלַח תִּמְלָח...
אומר הקב"ה – שאור ודבש, בשום פנים ואופן לא יעלו על המזבח... למה???
כי שאור ודבש, הם המרחיקים את האדם מעבודת ה'... דרכם מושך יצר הרע את האדם, שלא להתקרב אל הבורא!
אומר הקב"ה – דברים שמושכים אתכם ממני, לא יעלו על המזבח!
אבל המים שרצו לעלות לפני, הם לנצח יהיו על המזבח... למה???
פיצוי על המלח, על המים שרצו להיות לפני הקב"ה!
לכן אומר הקב"ה - וְכָל-קָרְבַּן מִנְחָתְךָ בַּמֶּלַח תִּמְלָח... למה???
זה מספק לך הגנה!
נחרב הבית... אין כוהנים בעבודתם... אין לוויים בשירם ובזמרם... אין עכשיו, לא ניסוך המים... ואין כָל-קָרְבַּן מִנְחָתְךָ בַּמֶּלַח תִּמְלָח...
הים שבור... הים שעד עכשיו היו לוקחים ממנו מלח, לשים על הקרבנות... שבור...
אומר הנביא ירמיהו - גָדוֹל כַּיָּם שִׁבְרֵךְ מִי יִרְפָּא לָךְ... השבר של עם ישראל, מחורבן הבית, הוא גדול כים!
אומר הקב"ה, במדרש איכה – מי שירפא את שברו של הים, הוא ירפא את שברה של כנסת ישראל... מה הקשר?
למה הים שבור?
הים שבור, כי לא לוקחים ממנו מלח לקרבנות... כנסת ישראל שבורה, כי אין בית המקדש!
אומר הנביא ירמיהו באיכה - גָדוֹל כַּיָּם שִׁבְרֵךְ מִי יִרְפָּא לָךְ!
כשהקב"ה ירפא שברו של ים, כשהקב"ה יחזיר בחזרה את המלח על המזבח... הוא ירפא בחזרה, את השברון של עם ישראל...
אומר דוד המלך {תהילים קלז, א} עַל נַהֲרוֹת בָּבֶל שָׁם יָשַׁבְנוּ גַּם בָּכִינוּ בְּזָכְרֵנוּ אֶת צִיּוֹן... עם ישראל מגיע לנהרות... הנהרות גם בוכים... למה??
ריבונו של עולם, אין ניסוך המים! הים בוכה, כי אין לו מלח!
מגיע השטן, ורואה את עם ישראל בטלים ממלאכתם... יושבים וממתינים לנטילת ידים... לא עושים כלום!
אומר השטן – ריבונו של עולם, ראית מה זה?!
אומר תוספות בשם המדרש – תשים מלח על השולחן... הוא יגן מפני הפורענות.
איך המלח מגן מפני הפורענות??
אומר הספר שערי אורה – אני יגיד לך מה קורה... מתי הקב"ה הבטיח למלח פיצוי???
כָל-קָרְבַּן מִנְחָתְךָ בַּמֶּלַח תִּמְלָח... מתי זה היה???
ביום השני לבריאה... ביום שבו הופרדו המים העליונים מן התחתונים, געו המים התחתונים בבכיה "ריבונו של עולם, להיכן אתה שולח אותנו, למקום טומאה וזוהמה?! " התחילו לבכות...
אמר להם הקב"ה – אני אפצה אותכם.
מה הפיצוי?
"אתן לכם ניסוך המים"
ריבונו של עולם, זה פעם בשנה, איזה מין פיצוי זה?!
"בסדר... אתן לכם מלח על הקרבנות... כל השנה פיצוי! "
כמה זמן הם חיכו, עד שיקבלו פיצוי?
2500 שנה, הם ממתינים לפיצויים!
ממתי שהקב"ה מבטיח להם, שיקבלו פיצוי... עד הרגע שנבנה בית המקדש – 2500 שנה!
בא השטן ואומר – ריבונו של עולם, ראית אותם?! יושבים שלושים איש, ומחכים בלי לעשות כלום!
אומר המדרש – תשים מלח על השולחן... אם השטן יתחיל לקטרג, נגיד לו... אתה רואה את המלח הזה?! הוא חיכה 2500 שנה, אז אסור להם לחכות חצי שעה?!
מה קרה?
ברגע שהשטן בא לקטרג, שהם בטלים ממלאכתם, לא עושים כלום...
אומר תוספות – תשים את המלח על השולחן, זה יגן עליך מן הפורענות... למה????
"ריבונו של עולם, אנחנו חיכינו 2500 שנה עד ששמו אותנו על המזבח"
אז אם השולחן נחשב למזבח, והאוכל לקרבן... תשים מלח על השולחן, זה יגן עליך!
אומר הספר שערי אורה – אבל למדנו כאן עוד יסוד...
חז"ל מלמדים אותנו כאן, שברגע שאדם משתוקק למצוה, אדם ממתין למצוה... המים והמלח המתינו 2500 שנה... איזה מין פיצוי זה, להמתין 2500 שנה?!
משמע מדברי חז"ל, שאדם שממתין למצוה... אדם שמכה, מתי כבר תגיע המצוה - זה חלק מהמצווה!
הראיה שזה פיצוי – הקב"ה אומר "תמתינו, יקריבו מכם"!
כמה להמתין???
2500 שנה!
2500 שנה ממתינים... זה 2500 שנה, של קיום מצוה, בהמתנה למצוה! זה החידוש שיש כאן...
אומר הקב"ה – שאור ודבש, שמרחיקים אותכם ממני, לא תקריבו אותם לפני...
מלח, שמבטא את הקירבה אלי - וְכָל-קָרְבַּן מִנְחָתְךָ בַּמֶּלַח תִּמְלָח... כי קרבן, מלשון התקרבות!
בשעה שאנחנו נמצאים בראש חודש ניסן... זה היום שבו הוקם המשכן... זה היום שבו אירעו עשרה דברים גדולים...
למדנו מהפרשה הזאת, שאדם שמבטא מרצונו, כמו שאמרו המים "רצוננו לראות את מלכנו"... פיצה אותם הקב"ה...
אנחנו נמצאים בהכנה לקראת חג הפסח... מכינים את עצמנו, מתוך עבודות בתוך הבית... בעבודות קשות... בהמתנה דרוכה "אחח... מתי כבר יגיע היום הגדול הזה"...
אם נצרף לרצון שלנו, לראות סוף-סוף, את העבודה בבית המקדש... אם זאת תהיה התשוקה שלנו... אז אם הקב"ה פיצה את המים התחתונים, על התשוקה והרצון שלהם... כשהקב"ה יראה, כמה אנחנו חפצים ורוצים, שבאמת יבנה כבר בית המקדש, נזכה עוד השנה להקריב את קרבן הפסח בבית המקדש, שיבנה במהרה בימינו אמן ואמן!!!
.jpg?id=18205693)
תזכו למצוות עם שפע ברכה והצלחה.