פרשת במדבר – הרב ברוך רוזנבלום שנת תשע"ד.
 

פרשת השבוע שנקרא בע"ה בשבת זו, פרשת במדבר שנת תשע"ד. הפרשה הזאת מתחילה את החומש, שנקרא בדברי רבותינו חומש הפקודים. השם הזה, חומש הפקודים, מופיע בכמה וכמה מקומות בש"ס – יומא, מנחות, סוטה.
חז"ל מכנים את החומש הזה, בשם חומש הפקודים, והשאלה היא – למה נקרא החומש הזה, בשם חומש הפקודים, ונראה את דברי המדרש(במדבר רבה, פרשה ב', אות יא') - בַּעֲשָׂרָה מְקוֹמוֹת נִמְנוּ יִשְׂרָאֵל, אֶחָד בִּירִידָתָן לְמִצְרַיִם(דברים י, כב): בְּשִׁבְעִים נֶפֶשׁ יָרְדוּ אֲבֹתֶיךָ וגו', וְאֶחָד בַּעֲלִיָּתָן(שמות יב, לז): וַיִּסְעוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל מְרַעְמְסֵס סֻכֹּתָה כְּשֵׁשׁ מֵאוֹת אֶלֶף רַגְלִי וגו', וְאֶחָד אַחַר מַעֲשֵׂה הָעֵגֶל(שמות ל, יב): כִּי תִשָֹּׂא אֶת רֹאשׁ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וגו', וּשְׁנַיִם בְּחֻמָּשׁ הַפְּקוּדִים, אֶחָד בַּדְּגָלִים וְאֶחָד בְּחִלּוּק הָאָרֶץ, וּשְׁנַיִם בִּימֵי שָׁאוּל(שמואל א טו, ד): וַיִּפְקְדֵם בַּטְּלָאִים,(שמואל א יא, ח): וַיִּפְקְדֵם בְּבָזֶק, כַּד אִינּוּן עֲתִירִין בְּאִלֵּין אִמְרַיָּה, וְכַד אִינוּן מִסְכֵּנִין בְּבִזְקַיָּה. וְאֶחָד בִּימֵי דָּוִד(שמואל ב כד, ט): וַיִּתֵּן יוֹאָב אֶת מִסְפַּר מִפְקַד הָעָם, אִם מִסְפַּר לָמָּה מִפְקַד וְאִם מִפְקַד לָמָּה מִסְפַּר, אֶלָּא עָשָׂה שְׁתֵּי אַנְפָּרִיאוֹת גְּדוֹלָה וּקְטַנָּה, הַקְּטַנָּה הֶרְאָה לְדָוִד הַגְּדוֹלָה לֹא הֶרְאָה לוֹ, לְפִיכָךְ כָּתַב: אֶת מִסְפַּר מִפְקַד. וְאֶחָד בִּימֵי עֶזְרָא(עזרא ב, סד): כָּל הַקָּהָל כְּאֶחָד אַרְבַּע רִבּוֹא וגו', וְאֶחָד לֶעָתִיד לָבוֹא(ירמיה לג, יג): עֹד תַּעֲבֹרְנָה הַצֹּאן עַל יְדֵי מוֹנֶה.
אם ככה, השם של החומש הזה, חומש הפקודים, הוא בגלל המנין של בני ישראל. פעמיים נמנים כאן בני ישראל, והמנין הזה מקנה לחומש הזה, את השם חומש הפקודים.
בראש ובראשונה צריך לדעת, מה הענין למנות את בני ישראל, וכי הקב"ה לא יודע את המנין?! מה מונח כאן בענין?
רש"י כותב כאן, בתחילת הפרשה – וידבר. במדבר סיני באחד לחדש. מתוך חיבתן לפניו מונה אותם כל שעה. כשיצאו ממצרים מנאן, וכשנפלו בעגל מנאן לידע  מנין הנותרים, כשבא להשרות שכינתו עליהם מנאם, באחד בניסן הוקם המשכן, ובאחד  באייר מנאם. 
שואל השפתי חכמים – למה חיכה הקב"ה שלושים יום? למה ציוה הקב"ה למנות אותם, רק לאחר שלושים יום, מאז שהוא השרה את שכינתו?
אומר השפתי חכמים – כתוב לחכות שלושים יום, כדי שתהיה השראת השכינה, ישנה הלכה, בהלכות נדרים – המודר הנאה מיושבי העיר, מותר לו ליהנות מבני אדם שלא דרים שם שלושים יום.
מתי הם נקראים תושבי העיר? רק אחרי שלושים יום.
לאחר שהקב"ה השרה את שכינתו במקום, שלושים יום, הוא ציוה למנות את בני ישראל.
מה זה הענין הזה של המנין? מה החשיבות בענין הזה, שהחומש הזה, מוקנה בשם שלו חומש הפיקודים, אך ורק בגלל המנין?
כותב הכלי יקר(פרשת כי-תשׂא) – וידבר ה' וגו' כי תשא את ראש בני ישראל. בכל מקום  הזכיר נשיאת ראש אצל המספר, לפי שע"י המספר ישראל מנושאים ביתר שאת על כל האומות כי כל מספר מורה על המעלה הפרטית שיש לכל איש ואיש כי כל דבר שאינו חשוב כמו הקש והתבן אין לו מספר, אבל ישראל נמשלו לחיטין שנאמר(שיר ז.ג) בטנך ערימת חיטים, כי כל ערימה בפני עצמה דבר חשוב שבעל השדה מונה אותה לומר כך וכך ערימות יש לי, כך בטנך של כל א' ואחד דבר חשוב.
בא ר' צדוק הכהן מלובלין(פרי צדיק אות ג') ואומר – המטרה של הספירה של בני ישראל, היה כדי לרומם אותם, כדרך שאמרו באבות – אין לך אדם שאין לו שעה, והיינו, שלכל אחד מישראל, באותו שעה ובאותו ענין, הוא הגדול מכל ישראל, וכן חברו בשעה אחרת. והיינו שכל אחד ואחד מישראל, יש לו חלק בתורה, או אות, או חלק מאות, לפי שאמרו חז"ל – ישראל, ראשי תיבות  - יש שישים ריבו אותיות לתורה, אמנם אם תחפשו, אין שישים ריבו אותיות לתורה, אין בתורה 600 אלף אותיות, יש 304 אלף +.
כבר כתב הפני יהושע, שהכוונה לאותיות מסוימות שמרכיבים אותם מכמה אותיות, למשל האות א, היא מורכבת משלושה אותיות – יש  ו' ושתי י'. צ, מורכבת מהאות י' והאות נ' ועל זה הדרך.
אם תעשו את הצרופים של כולם, תגיעו לשישים ריבו.
אומר לנו ר' צדוק – אין לך יהודי, שאין לו אות בתורה, או חצי אות.
אומר ר' צדוק – זה לא כל-כך משנה, כי גם אם חסרה לך אות, וגם אם חסרה לך חצי אות, ספר התורה פסול.
אז ממילא הוא אומר – כל יהודי יש לו חלק בתורה, ולכן החשיבות של עם ישראל, שאתה מונה אותם, זה מבטא את הענין של החשיבות, כי אין לך אדם שאין לו שעה, וכל אחד ואחד חביב לפני הקב"ה, ולכן החביבות של עם ישראל במנין מוכיח, עד כמה הקב"ה מחבב את עם ישראל. עד כאן דבריו של ר' צדוק הכהן מלובלין, בספרו פרי צדיק.
אנחנו היום רוצים בס"ד, לעסוק במצוה אחת בפרשה, וממנה להגיע לנושא שקשור, באחד מקניני תורה. הגם מי שישמע את המילה הזאת מצוה בפרשה, מיד יכל להעיר את הערה שלו ולומר, שבספר החינוך, כתוב, שבפרשה הזו אין מצוה.
אם תפתחו את ספר החינוך בהתחלה, הוא עובר מיד לפרשת נשׂא. הוא אומר – פרשת במדבר, לא תמצא בה מצוה.
אמנם לא תמצא בה מצוה, אבל יש בה מצוה.
המצוה הזו חוזרת על עצמה שוב, בפרשת קֹרח, ושם מדבר עליה החינוך בהרחבה גדולה, במצוה שפ"ח, אבל תחילתה של המצוה מתחילה כאן.
למה מדבר עליה החינוך בפרשת קֹרח ולא כאן, אז זה דבר שצריך לבאר אותו, יכל להיות שאפשר לבאר את זה, עפ"י מה שמבאר החזקוני  בפרשת קֹרח, אבל לא ניכנס כרגע לזה, אנחנו נמצאים בפרשת במדבר, אני רוצה להסביר את המצוה שנעסוק בה, וממנה נעבור בהרחבה, לנושא שעקיף מהנושא הזה.
אומרת התורה(א, מט) - אַךְ אֶת מַטֵּה לֵוִי לֹא תִפְקֹד וְאֶת רֹאשָׁם לֹא תִשָּׂא בְּתוֹךְ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל – המנין שלהם, הוא מנין אחר לגמרי, אתה לא מונה אותם בתוך בני ישראל.
אומרת התורה(א, נג) - וְהַלְוִיִּם יַחֲנוּ סָבִיב לְמִשְׁכַּן הָעֵדֻת וְלֹא יִהְיֶה קֶצֶף עַל עֲדַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְשָׁמְרוּ הַלְוִיִּם אֶת מִשְׁמֶרֶת מִשְׁכַּן הָעֵדוּת – הלוים חונים סביב למשכן העדות, כדי שלא יהיה קצף על עדת בני ישראל. מה הכוונה שלא יהיה קצף?
אומר רש"י -  ולא יהיה קצף. אם תעשו כמצותי לא יהיה קצף, ואם לאו, שיכנסו זרים בעבודתם זו, יהיה קצף. כמו שמצינו במעשה קרח כי יצא הקצף וגו'(במדבר יז, יא).
זו המצוה שכתובה כאן בפרשה. המצוה הזאת חוזרת על עצמה שוב פעם, בפרשת קֹרח(יח, ד) וְנִלְווּ עָלֶיךָ וְשָׁמְרוּ אֶת מִשְׁמֶרֶת אֹהֶל מוֹעֵד לְכֹל עֲבֹדַת הָאֹהֶל וְזָר לֹא יִקְרַב אֲלֵיכֶם(ה) וּשְׁמַרְתֶּם אֵת מִשְׁמֶרֶת הַקֹּדֶשׁ וְאֵת מִשְׁמֶרֶת הַמִּזְבֵּחַ וְלֹא יִהְיֶה עוֹד קֶצֶף עַל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל
שוב פעם בפרשת קֹרח, דרך אגב, גם בפרשה הזאת אומרת התורה פעם נוספת(ג, לח) וְהַחֹנִים לִפְנֵי הַמִּשְׁכָּן קֵדְמָה לִפְנֵי אֹהֶל מוֹעֵד מִזְרָחָה מֹשֶׁה וְאַהֲרֹן וּבָנָיו שֹׁמְרִים מִשְׁמֶרֶת הַמִּקְדָּשׁ לְמִשְׁמֶרֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְהַזָּר הַקָּרֵב יוּמָת – שוב מצוה התורה על הלוים, לשמור על המשכן, שזר לא יקרב אליהם.
אומר הרמב"ן, שציווי זה של שמירת המשכן, לא נאמר אך רק לגבי המשכן, זה ציווי שעובר גם אל המקדש.
אומר הרמב"ן – אף עפ"י שנאמר זה במשכן, בהיותו בין הדגלים במדבר, ומצוה לדורות גם במקדש, כי מכאן תיקנו המשמרות, וטעם ושמרו הלוים את משכן משמרת העדות, שישמרו אותו בלילה וילכו סביב למשכן, כמו שאמרו חז"ל בספרי(פרשת קֹרח) – הכהנים שומרים מבפנים והלוים מבחוץ, והם כולם כשומרים לראש המלך.
אומר לנו כאן הרמב"ן, שהמצוה הזאת, של שמירת המשכן, היא לאו דוקא, נאמרה כאן רק למשכן, אלא זאת מצוה גם לדורות לגבי המקדש, חייבים לשמר את המשכן ואת המקדש, וזוהי המצוה שנאמרה כאן, כולם שומרים, את המקום שבו נמצא המלך.
הסוגיה הזאת, של שמירת המשכן והמקדש, זו גמרא בתחילת מסכת תמיד(א, א) בִּשְׁלֹשָה מְקוֹמוֹת הַכֹּהֲנִים שׁוֹמְרִים בְּבֵית הַמּקְדָּשׁ – הכהנים שומרים על שלושה מקומות, והלוים שומרים על 21 מקומות, בסכ"ה 24 מקומות. יש שמירה בשלושה מקומות, בתוך בית המקדש. איפה? בית אַבְטִינָס, בְּבֵית הַנִּיצוֹץ וּבְבֵית הַמּוֹקֵד. אלו שלושת המקומות שבהם, בבית המקדש, היתה שמירה.
בֵּית אַבְטִינָס, הוא המקום שבו היו עושים את הקטורת, כידוע, אַבְטִינָס היו מומחה בעשיית הקטורת, כפי שמובא בגמרא(יומא לח). המשפחה המפורסמת הזאת של בֵּית אַבְטִינָס, לא העבירה את הסוד של עשיית הקטורת.
המקום שנקרא  בֵית הַנִּיצוֹץ, הוא מקום שהיה אור באופן מיוחד, כאן הוא נקרא בֵית הַנִּיצוֹץ, וְבֵּית הַמּוֹקֵד, הוא המקום שדלקה בו אש, בכל שעות היממה, כדי לאפשר לכוהנים שרוצים להתחמם, היות ובבית המקדש היו הולכים יחפים והרצפה היתה קרה, מי שהיה רוצה להתחמם היה הולך לבית המוקד.
בֵּית אַבְטִינָס וּבֵית הַנִּיצוֹץ הָיוּ עֲלִיּוֹת, וְהָרוֹבִים שׁוֹמְרִים שָׁם. בֵּית הַמּוֹקֵד, כִּפָּה, וּבַיִת גָּדוֹל הָיָה, מֻקָּף רוֹבְדִים שֶׁל אֶבֶן, וְזִקְנֵי בֵית אָב יְשֵׁנִים שָׁם, וּמַפְתְּחוֹת הָעֲזָרה בְּיָדָם. וּפִרְחֵי כְהֻנָּה אִישׁ כִּסְתּוֹ בָאָרֶץ. לֹא הָיוּ יְשֵׁנִים בְּבִגְדֵי קֹדֶשׁ, אֶלָּא פוֹשְׁטִין וּמְקַפְּלִין וּמַנִּיחִים אוֹתָן תַּחַת רָאשֵׁיהֶן, וּמִתְכַּסִּין בִּכְסוּת עַצְמָן. אֵרַע קֶרִי לְאֶחָד מֵהֶן, יוֹצֵא וְהוֹלֵךְ לוֹ בִּמְסִבָּה הַהוֹלֶכֶת תַּחַת הַבִּירָה, וְהַנֵּרוֹת דּוֹלְקִין מִכָּאן וּמִכָּאן, עַד שֶׁהוּא מַגִּיעַ לְבֵית הַטְּבִילָה, וּמְדוּרָה הָיְתָה שָׁם, וּבֵית כִּסֵּא שֶׁל כָּבוֹד. וְזֶה הָיָה כְבוֹדוֹ, מְצָאוֹ נָעוּל, יוֹדֵעַ שֶׁיֵּשׁ שָׁם אָדָם. פָּתוּחַ, יוֹדֵעַ שֶׁאֵין שָׁם אָדָם. יָרַד וְטָבַל, עָלָה וְנִסְתַּפַּג, וְנִתְחַמַּם כְּנֶגֶד הַמְּדוּרָה, בָּא וְיָשַׁב לוֹ אֵצֶל אֶחָיו הַכֹּהֲנִים עַד שֶׁהַשְּׁעָרִים נִפְתָּחִים, יוֹצֵא וְהוֹלֵךְ לוֹ
 
בשלושת המקומות האלה, היו הכהנים שומרים את המקום.
אומר המפרש במקום – מי היו השומרים?
אומרת הגמרא(תמיד, כה, ב)  - בבית אבטינס  ובבית הניצוץ היו עליות הרובים שומרים שם...
מי אלו הרובים ששומרים שם?
אומרת הגמרא – הרובים הם אלו שלא יכלו לעבוד עבודת כהן, ונקרא בשם רובים.
אומר שם המפרש(אין רש"י בגמרא הזו), ואומר גם הרא"ש – אלו ילדים, ילדי כהנים, שעדין לא הגיעו לגיל 13. במקום אחר מובא, שאלו ילדים שלא הביאו עדין שתי שערות.
הם אלה ששומרים על המקום הזה, ולמה הם נקראו בשם"רובים"?
אומר המפרש – לפי שכתוב(שמואל א ב) ויגדל הנער [ומתרגמינן] ורבא רביא...
נער נקרא בשם רביא, וגם כרובים, יש מקום אחד שהם נקראים בשם רביא, ולכן רביא, זה סמל לילדים. אם זה סמל לילדים, כתוב על הכרובים שהיו סמל לתינוקות, אז ממילא, רביא, זה סמל לתינוקות, לכן הרובים היו שומרים.
אומר הרא"ש ואומר המפרש – שהם היו ילדים פחות מגיל 13. בהמשך הוא כותב, שהסיבה שנתנו להם לשמור, ולא נתנו לאנשים מבוגרים לשמור, כי מי ששמר כל הלילה, לא יכל לעשות את עבודת היום. הוא היה ער כל הלילה, אז הוא צריך ללכת לנוח, אז הילדים בין כה, לא עובדים, אז נתנו להם לשמור. לכן נקראו רובים, ולכן נתנו לרובים לעסוק במלאכה הזאת.
הבאר-שבע במקום חולק, ואומר - שלא יתכן שנתנו לילדים מתחת לגיל 13 לעבוד שם. אלא הוא אומר, הרובים, הכוונה לילדים מעל לגיל 13, אבל שלא הגיעו עדין לגיל 20.
איפה היו שומרים הלוים?
אומרת הגמרא(תמיד כז, א) - בשלשה מקומות הכהנים שומרים בבית המקדש בבית אבטינס ובבית הניצוץ ובבית המוקד והלוים  בכ''א מקומות ה' על ה' שערי הר הבית ד' על ד' פנותיו מבפנים ה' על ה' שערי עזרה וד' על ד' פנותיו מבחוץ אחד בלשכת הקרבן ואחד בלשכת הפרוכת ואחד אחורי בית הכפורת
אלה הדברים, בסכ"ה 24 שומרים, היו שומרים על בית המקדש.
כל מי שקורא את הדברים האלה, שואל את עצמו שאלה – שומרים על מה? על מה היה צריך לשמור בבית המקדש? השאלה היא, האם זה היה לשם כבוד, או לשם שמירה?
מצד אחד משמע, שזה לשם כבוד, מקום שאתה מכבד אותו, אתה שם עליו שמירה. או שזה שמירה מפני הגנבים, או שזה שמירה שלא יכנסו אנשים שאינם ראויים להיכנס לעבודה, כגון בני אדם שמגיעים קרועי בגדים, אנשים שבאו עם טומאות מסוימות  וכו'.
אז השומרים בכניסה היו מונעים מאותם אנשים להיכנס, כגון אדם שלא רחץ ידיו ורגליו, אז הם היו שומרים כדי שאלה לא יכנסו.
לכאורה, לא כתוב כאן בגמרא, מה הסיבה ששמרו, חז"ל רק מונים את מספר השומרים, אבל סיבת השמירה לא מובאת.
אז הרמב"ם(הלכות בית הבחירה, פרק ח', הלכה א') כותב - שְׁמִירַת הַמִּקְדָּשׁ מִצְוַת עֲשֵׂה. וְאַף עַל פִּי שֶׁאֵין שָׁם פַּחַד מֵאוֹיְבִים וְלֹא מִלִּסְטִים. שֶׁאֵין שְׁמִירָתוֹ אֶלָּא כָּבוֹד לוֹ. אֵינוֹ דּוֹמֶה פַּלְטֵרִין שֶׁיֵּשׁ עָלָיו שׁוֹמְרִין לְפַלְטֵרִין שֶׁאֵין עָלָיו שׁוֹמְרִין.
אלו דברי ספרי, שמובא בילקוט שמעוני(פרשת קֹרח). וממילא, הוא אומר, זו השמירה שיש כאן, היא משום הכבוד.
 
בספר המצוות(מצוה כב) כותב הרמב"ם - היא שצונו לשמור המקדש וללכת סביבו תמיד לכבדו ולרוממו ולגדלו, והוא אמרו לאהרן(במדבר יח-ב) ''ואתה ובניך אתך לפני אהל העדות'' רוצה לומר אתם תהיו לי לפני תמיד. וכבר נכפל זה הצווי בלשון אחר והוא אמרו(במדבר יח-ד) ''ושמרו את משמרת אהל מועד''. וכתוב בספרי(במדבר יח-ב) ''ואתה ובניך אתך לפני אהל העדות'' הכהנים מבפנים והלוים מבחוץ, רוצה לומר לשמרו וללכת סביבו. ובמכילתא אמרו(במדבר יח-ד) ''ושמרו את משמרת אהל מועד'' אין לי אלא בעשה בלא תעשה מנין תלמוד לומר(במדבר יח-ה) ''ושמרתם את משמרת הקדש''. הנה נתבאר לך ששמירת המקדש מצות עשה. ושם נאמר גדולה למקדש שיש עליו שומרים ואינו דומה פלטרין שיש עליו שומרים לפלטרין שאין עליו שומרים, וידוע כי פלטרין הוא שם ההיכל אמרו כי גדולת ההיכל ורוממותו הם השומרים המסודרים עליו
הרמב"ם במורה נבוכים(חלק ג', פרק מ"ה) כותב טעם אחר לגמרי. עד עכשיו, גם ביד החזקה וגם בספר המצוות, אומר הרמב"ם, שכל ענין השמירה, היא לכבוד.
בספר מורה נבוכים, מביא הרמב"ם טעם נוסף – אבל מה שהשמירה מביקורת סביב המקדש תמיד, הרי זה רוממות לו וכבוד, וגם שלא יתפרצו השכלים והטמאים וגם לא יהיו במצב של ניבול ומכלל הדברים, המביאים להידור המקדש ורוממותו, כדי שיהיה לנו יראה ממנו, שלא יכנסו אליו שיכור ולא טמא ולא מנוול ולא פרוע ראש ולא קרוע בגדים, וכל עובד, יקדש ידיו ורגליו.
אז חוץ מהכבוד, מונה הרמב"ם זהירות, שלא יכנסו לשם אנשים, שאסור להם להיכנס.
אמנם אפשר להכניס גם את זה בכבוד – מפני כבוד המקום, שלא יכנסו אנשים מהסוג הזה. אבל הרמב"ם לכאורה, מונה כאן שתי דברים ביחד.  
מי שמקיף את הנושא הזה, שבפרשה הזו, וגם בפרשת קֹרח, הוא הספר שנקרא אזנים לתורה, של הרב זלמן סורוצקין, ובפרשה הזאת, תמצאו את זה גם בספר פרדס יוסף, שניהם דנים על זה בהרחבה גדולה, ומאירים הארה מאוד מעניינת.
כותב הספר אזנים לתורה, וכך ראיתי בספר עולת התמיד, שניהם מאירים את אותה הארה – שמירה מפני גניבה, לא שייכת בבית המקדש. אומר כאן הספר אזנים לתורה, וגם המפרש במסכת תמיד. למה לא שייך?
כי אם ה' לא ישמור עיר שוא שקד שומר.
לשים שמירה על בית המקדש, כותב האזנים לתורה – ואם יגנבו כלי מבית המקדש, חסר כסף בבית המקדש?
זה לא דבר שמזעזע את אמות הסיפים, נכון שגניבה מבית המקדש, זה דבר איום ונורא, אבל על זה, לא שמים שומרים כדי שלא יגנבו, כי אם ה' לא ישמור עיר שוא שקד שומר. אם תגיד שגנבו? יש מספיק כסף בבית המקדש. כך כותב הספר אזנים לתורה.
בספר עולת תמיד, הוא מאריך עוד יותר – אלמלא מקרא שכתוב, שצריך לשים שמירה על המקום, לא היינו מעיזים לשים שמירה על המקום. הקב"ה צריך שמירה??! פלטין של מלך מלכי המלכים הקב"ה, יעמיד עליו שומרים, מפחד הגנבים?! והלא כל העולם מתקיים משמירתו, שנאמר הִנֵה לֹא יָנוּם וְלֹא יִשָׁן שׁוֹמֵר יִשְׂרָאֵל.
לשים שומרים? אדרבא, זה יהיה לכבוד בית המקדש, שאין עליו שומרים. עד כאן דברי הספר עולת התמיד.
בא הספר אזנים לתורה, ורוצה לומר חידוש משלו, פשט בכל מה שכתוב כאן בפסוק - וְהַלְוִיִּם יַחֲנוּ סָבִיב לְמִשְׁכַּן הָעֵדֻת וְלֹא יִהְיֶה קֶצֶף עַל עֲדַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְשָׁמְרוּ הַלְוִיִּם אֶת מִשְׁמֶרֶת מִשְׁכַּן הָעֵדוּת – הבטיחה התורה, שאם אנחנו נשמר את בית המקדש, ואם הלוים ישמרו אותו כמו שצריך, יציבו שלושה כהנים באותם מקומות, ועשרים ואחת לוים, מובטח שבתי בני ישראל, יהיו מוגנים מפני גנבים.
יש כאן הבטחה של הקב"ה וְהַלְוִיִּם יַחֲנוּ סָבִיב לְמִשְׁכַּן הָעֵדֻת – אם הם יחנו שם, וְלֹא יִהְיֶה קֶצֶף עַל עֲדַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל – מובטחת להם שמירה על הבתים שלהם.
אומר הקב"ה – אם אתם שומרים על הבית שלי, כביכל, אני משמר את הבית שלכם. כך כותב הספר אזנים לתורה, בביאור הענין הזה, של השמירה על בית המקדש.
אנחנו רוצים להיכנס קצת, יותר לעומק, בענין הזה של השמירה של בית המקדש, ברעיון נפלא שראיתי בספר זיכרון מאיר, של הגאון ר' מאיר רובמן, ראש ישיבת תפארת הכרמל בחיפה.
אני לא לוקח את כל הרעיון שלו, הוא מאריך לכיוון אחר לגמרי, אני רק רוצה להגיד את הפתיח שלו:
כותב הרב רובמן בספרו – היום, כשאין לנו בית מקדש, יש לנו צדיקים שמעמדם שווה לבית המקדש, ועפ"י הגמרא, יש להם מעמד יותר גדול מבית המקדש.
 
כולנו יודעים, מה שהאישה השונמית אמרה(מלכים ב' ד, ט) הִנֵּה נָא יָדַעְתִּי כִּי אִישׁ אֱלֹהִים קָדוֹשׁ הוּא עֹבֵר עָלֵינוּ תָּמִיד
שואלת הגמרא – מנא ידעה? היא ראתה שזבוב לא עובר על שולחנו. אז מה היא אמרה לבעלה?
אם זבוב לא עובר על שולחנו, תדע לך, הוא בית המקדש. איפה אתה לא רואה זבובים?
כתוב במשנה(מסכת אבות ה, ה) - עֲשָׂרָה נִסִּים נַעֲשׂו לַאֲבוֹתֵינוּ בְּבֵית הַמִּקִדָּשׁ... וְלֹא נִרְאָה זְבוּב בְּבֵית הַמִּטְבִּחַיִם...
אז ממילא, המעלה הגדולה, שלא נראה זבוב בבית המטבחיים. אם אתה רואה שעל השולחן שלו אין זבובים, סימן שהמעלה שלו, היא כמעלת בית המקדש.
מה היא ביקשה  לעשות לו?
נעשה לו מיטה שולחן כיסא ונר.
אומר הגאון מוילנה – ראשי תיבות משכן. אם הוא כמו בית המקדש, אז בֹא ונעשה לו משכן. 
דיברנו שבוע שעבר על זה, אפשר לחזור על זה שוב פעם, שהביא הרב טולדנו דבר יפה – בבית המקדש היו שמים"קלי העורב" – היו שמים שפיצים, שהעורבים לא יקוננו על בית המקדש, למה דוקא לעורבים?
כיון שהעורב הוא עוף טמא, וכידוע לכולם, הוא גם שקרן, ואם הוא שקרן, לא רצה הקב"ה, שהוא מקור האמת, שיהיה משכנו במקום הזה.
שאל הרב טולדנו – אז למה הקב"ה לא סידר, שכל עוף שהיה עובר מעל בית המקדש, היה נישרף באותו רגע?\
ואומר, שבבית המקדש הוא לא נישרף. איפה הוא כן נישרף?
אומרת הגמרא(סוכה כ"ח), שכל עוף שהיה עובר מעל  התנא, ר' יונתן בן-עוזיאל, היה נישרף.
אז מי יותר חשוב? התנא או בית המקדש?
אמר הרב טולדנו – זה ביאור הגמרא – קשה הסתלקותם של צדיקים יותר משרפת בית המקדש.
למה זה יותר? מה יש אצל תלמיד חכם שאין בבית ה'?
אמר הרב טולדנו – זה יש לך יותר, בבית המקדש עופות היו עוברים, לא היה קורה שום דבר, אצל התנא ר' יונתן בן-עוזיאל, כל עוף שהיה עובר היה נישרף, ללמדך מעלתם של תלמידי החכמים.
כותב הספר זיכרון מאיר – היום שאין לנו בית המקדש, תלמידי החכמים שבדור, הם מקור להשראת השכינה כבית המקדש.
אם כך, כמו שלבית המקדש צריכים לשים שומרים ולכבד אותו, כמו שאמרנו, לכבודו של בית המקדש אנשים סובבים אותו, לא בגלל שאתה חושש מגנבים, אלא אומר הקב"ה - לכבוד בית המקדש.
אם ככה תבין, שהקב"ה רוצה, שאת אותו יחס שאתה נוהג לכבוד בית המקדש, את אותו יחס תנהג בתלמידי חכמים. עד כאן דבריו של הספר זיכרון מאיר.
אנחנו רוצים  להעתיק את השיחה למחוז אחר לגמרי, לאור דברי הספר זיכרון מאיר:
הדברים שאני יאמר עכשיו, מרגע זה, ועד סיומו של השיעור, הכל לקוח מתוך הספר שנקרא שָׂם דרך- כתר תורה, שמדבר על העניינים שקשורים לקבלת התורה, שם במאמר ו', הוא מדבר על רעיון נפלא ביותר. דבר ראשון אני אצטט מה אומר הספר, נביא את תורתו, ובע"ה ממנו, נביא כמה סנסנים מסביב.
בספר שָׂם-דרך, הוא עומד על אחד מקנייני התורה, הגם שהוא לא מזכיר את הקנין תורה הזה, אחד מקנייני התורה, שמופיעים במ"ח הקניינים שהתורה נקנית בהם, וכבר אמרנו יותר מפעם אחת, שבימים האלה, שבין פסח לעצרת, יש לנו 49 ימים, אמר הסבא מקלם – 49 ימים, כנגד אותם ימים שבהם אנחנו צריכים להתכונן  במ"ח קנייני תורה. כל יום קנין אחד, וביום ה – 49 לחזור על כולם.
ממילא, אחד הקניינים שכתובים שם, זה אמונת חכמים.
אמונת חכמים, זה אחד מהקניינים של התורה, אני רוצה לדבר על כבודם של  חכמים. על זה אני רוצה לדבר, כי זה הנושא שמדבר הספר שָׂם-דרך, ובואו נתחיל בע"ה בדבריו, בדברי המסילת ישרים, בביאור שנקרא – ביאור חלקי החסידות.
המסילת ישרים מדברים על הענין של נתינת כבוד, לה' ותורתו. כל דבר שמביא כבוד לה' ולתורתו, מייקר ומכבד את עבודת ה'.
בין הדברים שהוא כותב שמה, זה לייקר תלמידי חכמים. אדם שמיקר את תלמידי החכמים, אומרת התורה – מִפְּנֵי שֵׂיבָה תָּקוּם וְהָדַרְתָּ פְּנֵי זָקֵן - לכבד את תלמידי החכמים.
כותב המסילת ישרים(ביאור חלקי החסידות) - מִפְּנֵי שֵׂיבָה תָּקוּם וְהָדַרְתָּ פְּנֵי זָקֵן, ומינה ילפינן לכל מיני כבוד שאפשר לעשות להם שראוי ודאי לחסיד שיעשהו. וכבר אמרו זכרונם לברכה(כתובות קג, ב; מכות כד, א) ואת יראי ה' יכבד, זה יהושפט מלך יהודה, שכיון שהיה רואה תלמיד חכם היה עומד מכסאו ומחבקו ומנשקו ואומר לו רבי רבי מורי מורי. ורבי זירא כשהיה חלש מלימודו, היה משים עצמו על פתח בית המדרש, לעשות מצוה כשיקום מלפני התלמיד חכם(ברכות כח, א)
מה זה נוגע להקב"ה, כשאתה מכבד תלמיד חכם?
מבאר הספר שָׂם-דרך – הנה ראה ברמב"ם(הלכות תלמוד תורה, פרק ו', הלכה יא) - עָוֹן גָּדוֹל הוּא לְבַזּוֹת אֶת הַחֲכָמִים אוֹ לִשְׂנוֹאתָן. לֹא חָרְבָה יְרוּשָׁלַיִם עַד שֶׁבִּזּוּ בָּהּ תַּלְמִידֵי חֲכָמִים שֶׁנֶּאֱמַר(דברי הימים ב לו-טז) 'וַיִּהְיוּ מַלְעִבִים בְּמַלְאֲכֵי הָאֱלֹהִים וּבוֹזִים דְּבָרָיו וּמִתַּעְתְּעִים בִּנְבִאָיו'. כְּלוֹמַר בּוֹזִים מְלַמְּדֵי דְּבָרָיו. וְכֵן זֶה שֶׁאָמְרָה תּוֹרָה(ויקרא כו-טו) 'אִם בְּחֻקֹּתַי תִּמְאָסוּ', מְלַמְּדֵי חֻקּוֹתַי תִּמְאֲסוּ. וְכָל הַמְבַזֶּה אֶת הַחֲכָמִים אֵין לוֹ חֵלֶק לָעוֹלָם הַבָּא וַהֲרֵי הוּא בִּכְלַל(במדבר טו-לא) 'כִּי דְבַר ה' בָּזָה'.
אדם שמבזה תלמיד חכם, כותב הרמב"ם – אין לו חלק לעולם הבא. למה? כי תלמיד חכם הוא ספר תורה.
כמו שאתה מבזה ספר תורה, אתה מבזה תלמיד חכם.
דיברנו בשבוע שעבר, שתלמיד חכם הוא כלוחות ממש.
אומרת הגמרא(ברכות ו')  - היזהרו בתלמיד חכם ששכח תלמודו שלוחות ושברי לוחות, מונחים בארון.
אומרת הגמרא, כמה טיפשים הם הבבליים שקמים מפני ספר תורה, ולא קמים מפני תלמיד חכם, שתלמיד חכם הוא ספר תורה בעצמו.
יוצא, שאם אתה מבזה תלמיד חכם, אתה מבזה ספר תורה.
אם אתה קם מפני תלמיד חכם, אז אתה קם מפני כבוד התורה, ממילא, אתה מכבד תלמיד חכם, אז אתה מכבד את תורתו של הקב"ה.
כותב הרמב"ם חידוש עצום, ועל זה עומד הספר שָׂם-דרך - אַף עַל פִּי שֶׁהַמְבַזֶּה אֶת הַחֲכָמִים אֵין לוֹ חֵלֶק לָעוֹלָם הַבָּא, אִם בָּאוּ עֵדִים שֶׁבִּזָּהוּ אֲפִלּוּ בִּדְבָרִים חַיָּב נִדּוּי, וּמְנַדִּין אוֹתוֹ בֵּית דִּין בָּרַבִּים וְקוֹנְסִין אוֹתוֹ(רמב"ם)
שואל הספר שָׂם-דרך – מה החידוש שהרמב"ם כותב כאן, שאומר אַף עַל פִּי שֶׁהַמְבַזֶּה אֶת הַחֲכָמִים אֵין לוֹ חֵלֶק לָעוֹלָם הַבָּא, מנדים אותו? מה זה ה- אַף עַל פִּי?
כתוב כאן ברמב"ם דבר עצום – אומר הרמב"ם, מה יש לך עוד להעניש אדם, שחלקו בעולם הבא כבר כרות, שאין לו חלק לעולם הבא. אין לך עונש חמור מזה.
כשאומרים לבן אדם"אין לך חלק לעולם הבא", אתה תעלה למעלה אחרי 120 שנה, אין לך מה לעשות שם, לעולם לא תיכנס ותיהנה מזיו השכינה. יש לך עונש יותר גרוע מזה? אין!
אומר הרמב"ם - אַף עַל פִּי שֶׁהַמְבַזֶּה אֶת הַחֲכָמִים אֵין לוֹ חֵלֶק לָעוֹלָם הַבָּא, מה יש לך עוד להעניש אותו?! הוא כבר מוענש!
אומר הרמב"ם – אף עפ"י שאין לו חלק לעולם הבא, הוא גם חייב נידוי. למה?
 כותב הספר שָׂם-דרך- לא מחמת תיקון המבזה, אלא מחמת שמירתם של כבוד תלמידי חכמים.
אלה שנמצאים בסביבה אומרים – עולם הבא זה למעלה. מה עושים איתו פה?
כשגם פה יתייקר כבודם של תלמידי חכמים, לכן מנדים אותו פה!
הוא גמר את הקרירה בלשון שלנו, אבל אומר הרמב"ם, כאן, כדי שכולם יראו את העונש הזה, לכן מנדים אותו, אף עפ"י שהבן-אדם הזה מוכרת מחיי העולם הבא. אלו הדברים שמביא הספר שָׂם-דרך, בקטע הראשון שלו.
הייתי רוצה לעמוד על ענין שלא מביא הספר שָׂם-דרך, הוא מתחיל משלב הבא, אני רוצה להקדים לו הקדמה:
הקטע הבא מורכב מכמה וכמה ספרים – האחד הוא החיד"א(ראש דוד), השני מהר"ם שפירא מלובלין והשלישי הוא הכלי יקר, שלושתם מדברים על נושא אחד:
עם ישראל מגיע למרה, ואין להם מים לשתות. הם באים למשה רבינו וצועקים – אין לנו מה לשתות!
(שמות טו, כד) וַיִּלֹּנוּ הָעָם עַל מֹשֶׁה לֵּאמֹר מַה נִּשְׁתֶּה:(כה) וַיִּצְעַק אֶל ה' וַיּוֹרֵהוּ ה' עֵץ וַיַּשְׁלֵךְ אֶל הַמַּיִם וַיִּמְתְּקוּ הַמָּיִם שָׁם שָׂם לוֹ חֹק וּמִשְׁפָּט וְשָׁם נִסָּהוּ שם במקום הזה, נתן הקב" לעם ישראל 4 או 3 או 11 מצוות, תלוי באיזה מדרש מסתכלים.
רש"י מביא במקום - שם שם לו. במרה נתן להם מקצת פרשיות של תורה שיתעסקו בהם, שבת, ופרה אדומה, ודינין.
בפרשת משפטים, תמצאו עוד מצוה אחת. מה המצוה שמופיעה שם?
שבת, כיבוד אב ואם, פרה אדומה ודינים. יש מוסיפים על זה גם שבע מצוות בני נח.
מה חשוב לתת במרה את שלושת המצוות, הם הרי בדרך למתן תורה?
בדרך למתן תורה, שם יקבלו את כל התורה, למה נתן להם הקב"ה את המצוות הללו?
על שלושת המצוות הראשונות, שזה שבת, דינים וכיבוד הורים, זה שאלה ששואלים רבותינו, ובראשם מופיע החיד"א בספרו ראש דוד, דברי מדרש, שאינני יודע מקורו. גם המהר"ם שפירא מביא את המדרש הזה – נתן הקב"ה את שלושת המצוות האלה, כדי לסתום פיותיהם של מלאכי השרת, שבאו וביקשו מהקב"ה(מסכת שבת פ"ח) – תנה הודך על השמים – תשאיר את התורה כאן.
שואל המהר"ם שפירא מלובלין, שואל החיד"א בראש דוד – איזה מן טענה זו תנה הודך על השמים? מה פתאום שהתורה תישאר כאן בשמים, מאיזה דין, באו המלאכים לתבוע, שהתורה תישאר אצלהם?
אומרים כולם דבר פלא – הם באו בטענה שנקראת דינה דבר מצרה. ההלכה הזאת נלמדת מפסוק בפרשת ואתחנן, ועשית הטוב והישר, אומרים חז"ל, מכאן לומדים דינה דבר מצרה.
מהי דינה דבר מצרה?
אומרים חז"ל – כאשר אדם יש לו מגרש למכירה, ויש לו בר מיצר במגרש. המגרש הזה שלו ויש לו בר מיצר שצמוד אליו, והמגרש מוצע למכירה, הראשון, שיש לו זכות קנין ראשוני במגרש, הוא זה שיש לו את המגרש הצמוד אליו.
אינני יודע מה דינה דבר מצרה שייך במתנה, הרי לא מדובר פה בקנין של משהו, הקב"ה נתן לנו משהו, אנחנו מברכים ברוך אתה ה' נותן התורה, לא מוכר התורה.
באו המלאכים, כך כותבים החיד"א והמהר"ם שפירא, ואמרו – תנה הודך על השמים, כי אנחנו ברי מיצר על התורה, עוד לפני שהיו ישראל ברי מיצר לתורה. אם ככה, התורה צריכה להינתן לנו, כי אנחנו ברי מיצר לתורה.
כותב החיד"א(ראש דוד) – אמר הקב"ה – אין טענה של בר מצרה, אצל בנים. היות ועם ישראל נקראים בנים אתם לה' אלהיכם. אז אצל בנים, אין טענה של בר מצרה.
כשאדם נותן את זה לבן שלו אין, אבל אם הוא מוכר את זה לאדם אחר, שם יש את הטעם של בר מצרה, אבל בבנים אין את הטעם. דברי החיד"א בספרו ראש דוד.
בא המהר"ם שפירא מלובלין ואומר דבר, שכדי להגיד אותו צריכים רוח הקודש – למה הקב"ה בחר שלוש מצוות – שבת, דינים וכיבוד אב ואם, מהם שלושת המצוות האלה?
כל אחת מהמצוות האלה, מקנה שותפות עם הקב"ה.
אומרת הגמרא(מסכת שבת) – כל אדם שאומר ויכֹלו השמים והארץ, בערב שבת, נעשה שותף של הקב"ה במעשה בראשית.
כל דין, הדן דין אמת לאמיתה, הגמרא(מסכת סנהדרין) אומרת – נעשה שותף של הקב"ה, למעשה בראשית.
עוד אומרת הגמרא – וכל מי שמכבד את אביו ואת אמו, אומר הקב"ה – כאילו כיבד אותי.
אז שלושה שותפים באדם – אביו ואמו והקב"ה, אז מי שמקיים מצוות כיבוד אב ואם, נעשה שותף של הקב"ה.
אומר המהר"ם שפירא מלובלין – נתן להם שלוש מצוות בדוקא, איזה מצוות? שכל המקיים אותם, נעשה שותף של הקב"ה במעשה בראשית, למה הוא עשה את זה?
אומר המהר"ם שפירא – בדינה דבר מצרה, מה קורה? אם יש אדם שיש לו מיצר צמוד לחברו, והמגרש מוצע למכירה, וזה שלידו רוצה לרכוש, אבל על המגרש שמוצע למכירה יש שותף ב – 0.01%.
המגרש שייך ב- 99.99% לבן אדם, מהצד השני השקיע באותו מגרש אדם שני 1000 ₪(0.01%).
מי שרוצה לקנות ראשונה, פסק השולחן ערוך, בדינה דבר מצרה, שהשותף ב – 0.01%, קודם לבר מצר על כל המגרש.
מה עשה הקב"ה?
יבואו המלאכים ויטענו – תנה הודך על השמים – תשאיר את התורה פה, למה??
מדינה דבר מצרה – אנחנו ברי מיצר על התורה.
אומר הקב"ה – נכון שאתם ברי מיצר, אני לא חולק, אבל ברי מיצר ושותפים – שותף קודם!
היות והקב"ה ידע, שהמלאכים יבואו לטעון – תנה הודך על השמים – תשאיר את התורה פה, מדין, דינה דבר מצרה, נתן להם שלוש מצוות שיוצרות שותפות, ושלושת המצוות האלה, שיוצרות שותפות, מנעו את טענת דינה דבר מצרה, של מלאכי השרת. דברי המהר"ם שפירא מלובלין, רעיון נפלא ביותר.
דבר אחד הם לא עונים, לא החיד"א ולא המהר"ם שפירא מלובלין – אין דיני ברי מצר בבנים, ולכן הקב"ה אומר – אני יכל לתת למי שאני רוצה, אם הוא בן שלי.
אומר המהר"ם שפירא מלובלין – הוא יצר שותפות.
איפה יש לך שותפות?
יש לך שותפות בכיבוד אב ואם, בדינים ובשבת. למה נתן להם קודם מתן תורה פרה אדומה? מה זה שייך?
זה לא שייך לדיני השותפות. פרה אדומה נועדה לכפר על חטא העגל, שעוד לא היה חטא העגל בכלל, אז למה הוא ממהר לתת להם את דיני פרה אדומה במרה? שאלתו של הכלי יקר.
אומר הכלי יקר כמה תשובות, ניקח תשובה אחת מתוך דבריו:
הסיבה שנתן להם הקב"ה את הדין של פרה אדומה, היא סיבה פשוטה – כאן במרה, התגלה לעם ישראל תופעה על-טבעית. הם באים למרה, והמים היו מרים, לא היה מים לעדה לשתות.
אם אין מים לעדה, אז מה עושים?
צועקים להקב"ה.
אומר הקב"ה למשה – קח עץ, ותשליך לתוך המים. איזה עץ?
מביאים חז"ל שלוש דעות, איזה עץ זה היה:
אחד אומר – זית היה.
אחד אומר – ערב היה.
ואחד אומר – עץ הרדופני.
לדעה הראשונה והשנייה, שזה היה זית וערבה, אלו עלים מרים מאוד  ולמאן דאמר, שזה היה הרדופני, זה עץ רעיל.
לוקחים את הדבר המר, שנקרא זית, לוקחים את הדבר המר, שנקרא ערבה ומשליחים על המים, ואז מה קורה?
מתקו המים.
עומדים עם ישראל ואומרים – מה? זורקים מר לתוך מר והמים מתוקים?! איך יכל להיות דבר כזה?

עוד שאלה יותר קשה – זורקים רעל לתוך המים, והמים נעשים מתוקים?! איך יכל להיות דבר כזה?
שָׁם שָׂם לוֹ חֹק וּמִשְׁפָּט וְשָׁם נִסָּהוּ – שם נתן להם פרה אדומה. למה נתן להם פרה אדומה?
אומר הכלי יקר – פרה אדומה מסמלת, את הענין של חוק בתורה – חוקה חקקתי וגזרה גזרתי ואין לך רשות לערער אחריה.
אמר שלמה המלך על המצוה הזאת –(קהלת ז, כג) - אָמַרְתִּי אֶחְכָּמָה וְהִיא רְחוֹקָה מִמֶּנִּי.
המצוה ששלמה המלך לא הבין, היא פרה אדומה. יש הרבה מצוות שאנחנו לא מבינים, גם מה שנראה לנו שאנחנו מבינים, אנחנו לא מבינים. זה לא הנושא שלנו כרגע, אבל אפילו מצות כיבוד אב, שהיא נראית מובנת, גם היא לא מובנת.
ישנם הרבה מצוות שנראות שיש להם הגיון וחלקם אין להם, לא נכנס כרגע להסביר את הדברים.
אמר הקב"ה – זה הזמן לצוות אותם על פרה אדומה.
יגידו – מה?!  מי שמתעסק בפרה אדומה נטמא, ומי שמזים עליו נטהר, איזה מן דבר זה, הפוך על הפוך!?
אומר הקב"ה – זה לא מובן. אבל תדע לך, ראית פה במרה, לזרוק עץ מר לתוך המים  זה מובן? לזרוק עץ רעיל לתוך המים והם מתמתקים, זה גם לא מובן, אז תבין שכל התורה כולה איננה מובנת!
תסתכל את המקרה הזה, שקרה לך כאן במרה, ותבין שהתורה כולה איננה מובנת, ולכן כאן במקום הזה, נתן להם פרה אדומה, שהיא היסוד לכל חוקי התורה.
ראית את המקרה הזה? המקרה הזה, הוא סמל לכל חוקי התורה כולה. אלו חלק מדבריו הנפלאים של הכלי יקר, כאן בפרשה.
עד כאן ההקדמה, ומכאן ואילך, מתחיל לדבר הספר שָׂם-דרך:
ממרה, עם ישראל עובר לתחנה הבאה(שמות טו, כז) - וַיָּבֹאוּ אֵילִמָה וְשָׁם שְׁתֵּים עֶשְׂרֵה עֵינֹת מַיִם וְשִׁבְעִים תְּמָרִים וַיַּחֲנוּ שָׁם עַל הַמָּיִם.
כותב הכלי יקר(פרשת מסעי) – המרחק בין מרה לבין אלימה, הוא מרחק של פחות מחצי יום.
גמרו מרה, הגיעו לאלימה.
כותב הכלי יקר(פרשת מסעי) – כתוב וַיָּבֹאוּ אֵילִמָה, לא כתוב ויסעו.. ויחנו..., כתוב ויסעו ממרה... וַיָּבֹאוּ אֵילִמָה.
כותב הכלי יקר – הם בכלל לא חשבו לחנות שם, למה?
מלאו ג'ריקנים של מים בתחנה הקודמת, עכשיו יכולים ללכת כמה ימים. רק היות וראו שם, שתים עשרה עינות מים ושבעים תמרים, היה הדבר הזה להם לפלא, לכן הם עשו שם תחנה. דברי הכלי יקר, בפרשת מסעי.
בא הספר שָׂם-דרך, ומביא את דברי הרמב"ן כאן בפרשה.
אומר הרמב"ן – איננו דבר כגדול בהימצא שבעים תמרים, כי בשפל מקומות, ימצאו אלף תמרים ויותר מהמה, ועינות מים יוצאים בבקעה ובהר.
אומר הרמב"ן, אני לא מבין מה החגיגה, מצאו שתים עשרה עינות מים ושבעים תמרים, אתה יודע כמה תמרים יש באל-עריש?! אלפי עצים יש שמה. אם ככה, מוכרח להיות שם מעינות מים, שמספקות להם מים.
אז אם יש מים וחוץ מזה יש תמרים, אז מה אתה מתפלא?
הגיעו לאלימה וראו שתים עשרה עינות מים ושבעים תמרים, נעצרו שם, למה?
אומר הרמב"ן – והביא אברהם(אבן-עזרא) כי יספר הכתוב שבאו במקום טוב, היפך מרה – לפני חצי יום, יצאו ממרה, היו שם מים מרים מאוד, פתאום מים טובים!
כי באלימה עינות מים רבים ומתוקים ויפים, כי יצליחו בארץ שמימיה מרים, ולכן אמר"ויחנו שם", כי נתעקבו שם בעבור זה ימים, יותר משאר המקומות שהיו קודם.
אומר ר' אברהם אבן-עזרא – ראו את הפלא הגדול שמה, ולכן נתעקבו שם. כמה זמן היו שם?
אומר האבן-עזרא – עשרים יום. עד כאן דברי האבן-עזרא, שמביא אותם הרמב"ן.
בא הרמב"ן, ושואל שאלה עצומה ביותר – אני לא מבין, מה החידוש הגדול, בזה שמצאו שתים עשרה עינות מים ושבעים תמרים?
אומר הרמב"ן – רבותי, בואו נתבונן – בפרשת מסעי, מציינת התורה 42 מסעות שעם ישראל עבר במדבר. בכל מקום כתוב ויסעו..ויחנו.
יש מקומות שהיו יום, יש יומיים, יש שלושה, חודש, שנים וכו'. בכל מקום כותבת התורה ויסעו...ויחנו, התורה לא מציינת, את המקום שבו החל המן לרדת, התורה לא מציינת את המקום, שבו נחלקו קֹרח ועדתו, התורה לא מציינת את המקום שבו דיברה מרים לשון הרע – מקום שנקרא חצרות, התורה לא מספרת את המקום שבו היו הנחשים-השרפים – מקום שנקרא פֹנון.
שואל הרמב"ן – לא מוזכר שום דבר שם, שני דברים מזכירה התורה, בפרשת מסעי – אחד, שהם הגיעו לרפידים, זה המקום הראשון שהתורה מזכירה(במדבר לג, יד) וַיִּסְעוּ מֵאָלוּשׁ וַיַּחֲנוּ בִּרְפִידִם וְלֹא הָיָה שָׁם מַיִם לָעָם לִשְׁתּוֹת(טו) וַיִּסְעוּ מֵרְפִידִם וַיַּחֲנוּ בְּמִדְבַּר סִינָי. זהו...המקום שבו התחיל המן לרדת, המקום שבו היו המרגלים, עדת קֹרח, שום דבר לא מוזכר חוץ מרפידים.
מקום אחד נוסף, מזכירה התורה את מה שהיה בו(במדבר לג,ט) וַיִּסְעוּ מִמָּרָה וַיָּבֹאוּ אֵילִמָה וּבְאֵילִם שְׁתֵּים עֶשְׂרֵה עֵינֹת מַיִם וְשִׁבְעִים תְּמָרִים וַיַּחֲנוּ שָׁם
שהם באים ממרה, התורה לא כותבת, שבמרה לא היה להם מה לשתות-(במדבר לג, ח) וַיֵּלְכוּ דֶּרֶךְ שְׁלֹשֶׁת יָמִים בְּמִדְבַּר אֵתָם וַיַּחֲנוּ בְּמָרָה. כאן התורה לא מציינת שלא היה לעדה מה לשתות, ושלחו עץ בתוך המים ומתקו המים.
וַיִּסְעוּ מִמָּרָה וַיָּבֹאוּ אֵילִמָה וּבְאֵילִם שְׁתֵּים עֶשְׂרֵה עֵינֹת מַיִם וְשִׁבְעִים תְּמָרִים וַיַּחֲנוּ שָׁם – זה הדבר שהתורה מציינת, מכל מה שהיה במדבר, שתי מקומות – רפידים ואילִם.
שואל הרמב"ן – אין משהו אחר? למה התורה מציינת אך ורק, את שתי המקומות האלה?
אומר הרמב"ן תשובה נפלאה ביותר –  ומצאתי ברש"י, שהתורה מציינת שְׁתֵּים עֶשְׂרֵה עֵינֹת מַיִם וְשִׁבְעִים תְּמָרִים, זה כנגד שתים-עשר שבטים ושבעים זקנים. ולא ידעתי מה זה הזימון הזה, אם במעשה ניסים היה שם באותה שעה, או שזה דבר, שהיה כבר ממזמן.
מה התורה מציינת שהם באו לשם ומצאנו שְׁתֵּים עֶשְׂרֵה עֵינֹת מַיִם וְשִׁבְעִים תְּמָרִים, הקב"ה עשה את זה מיד כשהם יצאו ממרה, או שזה דבר שהיה שם כבר ממזמן?
אומר הרמב"ן – אבל ראיתי במכילתא  ר' אלעזר המודעי אמר, מיום שברא הקב''ה את עולמו ברא שם שתים עשרה מבועין כנגד י''ב שבטי ישראל, ושבעים תמרים כנגד שבעים זקנים. וספר הכתוב זה כי חנו עליהם כל שבט על מבועו, והזקנים ישבו בצלם לשבח האל עליהם שהכין להם כן בארץ ציה.
כותב הרמב"ן, שמים לא היה חסר להם, כי בתחנה הקודמת, מרה, הם מלאו מים. צל גם לא היה חסר להם, הם היו מוקפים בענני הכבוד.
אז מים לא חסר להם, וגם הישיבה תחת התמרים לא היה חסר להם. ישיבה תחת התמר היא לבן אדם שאין לו צל לשבת, הם היו מוקפים בענני הכבוד.
למה התורה עשתה את זה, גם את הצל, גם את התמרים וגם את המים?
כדי להראות חיבתו של עם ישראל. מהי החיבה?
שתים עשרה מעינות מים ושבעים תמרים, זו החיבה שהקב"ה מראה, שתים עשרה השבטים ולשבעים זקנים.
כותב הרמב"ן דבר חידוש עצום – אלא שבא ללמדנו תכנית עינות המים והתמרים, לא היה רק להרוות את צימאונם של ישראל ולהשילם מהחמה, אלא עניינם הוא, לכבודם  של ישראל ולכבודם של זקנים.
הקב"ה בששת ימי בראשית, הכין שתים עשרה מעינות מים, כנגד שתים עשר שבטים, והכין שבעים תמרים כנגד שבעים זקנים, הכל לכבודם של ישראל ולכבודם של זקני ישראל. דברי הרמב"ן במקום.
ידועים דבריו של ר' צדוק הכהן מלובלין שאומר – בכל ליל שבת,  אנחנו מקדשים על גביע. מה מכיל גביע?
ג' אבות שבזכותם נברא העולם - אֵלֶּה תוֹלְדוֹת הַשָּׁמַיִם וְהָאָרֶץ בְּהִבָּרְאָם. אל תקרי בְּהִבָּרְאָם אלא באברהם.
יב' שמופיע בגביע, זה שנים עשר השבטים.
ע' זה שבעים זקנים.
הבנין של עם ישראל מורכב, אומר ר' צדוק, משלושה אבות, שנים עשר שבטים ושבעים זקנים.
אומר ר' אליעזר במכילתא – מששת ימי בראשית, הכין הקב"ה שתים עשרה מעינות של מים, כנגד שתים עשרה שבטים, ושבעים תמרים כדי שהזקנים ישבו שם. עד כאן דבריו של הספר שָׂם-דרך.
כדי להבין את הדבר הזה, רק נסכם את הרעיון שלו:
אומר הספר שָׂם-דרך, שהקב"ה בששת ימי בראשית, היה חשוב לו לשתול את מעמד הזקנים בישראל. שעם ישראל ידעו, שכל הבנין הרוחני שלהם, מורכב על שבעים זקנים, כך נבנה הבנין של עם ישראל.
אם אלה הדברים, בס"ד חשבתי להוסיף על דבריו דבר נפלא:
במרה יצר הקב"ה שני דברים -  יצר שותפות עם עם ישראל(עפ"י דבריו של מהר"ם שפירא), ולימד אותם את הענין של חוקה חקקתי וגזרה גזרתי ואי לך רשות לערער אחריה.
 כמה זמן לוקח, כדי להשריש את הדברים האלה?
יום אחד, שהיו במרה.
כמה זמן לוקח להשריש את הענין של שבעים זקנים?
עשרים יום, אומר האבן עזרא, היו באלימה, כדי להשריש בהם את הענין של שבעים זקנים.
כותב הספר שָׂם-דרך, רעיון נפלא נוסף:
פרשת שבוע הבא בע"ה, פרשת נשׂא, קוראים אותה לפני חג השבועות. פרשת נשׂא, היא כמעט תשעים פסוקים, כותב הרמב"ן, לקרבנות הנשיאים.
שואל הרמב"ן – בשביל מה? אי אפשר לכתוב"נחשון בן עמינדב למטה יהודה, וכן הביאו כולם"?
אומר הרמב"ן – ולכבודם של הנשיאים, להראות לנו כמה הקב"ה מייקר את כבודם של חכמי ישראל. חזרה התורה תשעים פסוקים, כדי לחזור כל נשיא ונשיא קרבנו, כדי ליקר את חשיבותם של תלמידי החכמים.
אם אלה הדברים, נוכל להתקדם בס"ד, לרעיון נוסף, לאור הרעיון הזה:
אני רוצה מכאן להגיע לספר נוסף, שנקרא המאור שבתורה(פרשת יתרו).
הוא מביא את דברי חז"ל, במדרש תנחומא, פרשת שמות, באות האחרונה, אות כ"ט.
אומרים חז"ל שם – כל הנוטל עצה מן הזקנים, אינו נכשל... אָמַר רַבִּי עֲקִיבָא: לָמָּה נִמְשְׁלוּ יִשְׂרָאֵל לָעוֹף? מָה עוֹף אֵינוֹ פּוֹרֵחַ בְּלֹא כְּנָפַיִם, אַף יִשְׂרָאֵל אֵינָן יְכוֹלִין לַעֲמֹד בְּלֹא זְקֵנִים... תָּנֵי רַבִּי שִׁמְעוֹן בַּר יוֹחַאי, בְּכַמָּה מְקוֹמוֹת שָׁנִינוּ שֶׁחָלַק הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא כָּבוֹד לַזְּקֵנִים. בַּסְּנֶה, דִּכְתִיב: לֵךְ וְאָסַפְתָּ אֶת זִקְנֵי יִשְׂרָאֵל(שמות ג, טז). וּכְתִיב: וְשָׁמְעוּ לְקֹלֶךָ וּבָאתָ אַתָּה וְזִקְנֵי יִשְׂרָאֵל אֶל מֶלֶךְ מִצְרַיִם. בְּסִינַי, דִּכְתִיב: וְאֶל מֹשֶׁה אָמַר עֲלֵה אֶל ה' אַתָּה וְאַהֲרֹן נָדָב וַאֲבִיהוּ וְשִׁבְעִים מִזִּקְנֵי יִשְׂרָאֵל(שמות כד, א). בְּאֹהֶל מוֹעֵד, קָרָא מֹשֶׁה לְאַהֲרֹן וּלְבָנָיו וּלְזִקְנֵי יִשְׂרָאֵל(ויקרא ט, א). לֶעָתִיד לָבוֹא כִּי מָלַךְ ה' צְבָאוֹת בְּהַר צִיּוֹן וּבִירוּשָׁלַיִם וְנֶגֶד זְקֵנָיו כָּבוֹד
רבותי, שלוש מקומות מונה ר' שמעון בר יוחאי, שנטל הקב"ה כבוד לזקני ישראל.
כותב הספר המאור שבתורה – חז"ל אומרים, שהקב"ה שילם לזקנים, על מה שהם באו עם משה רבינו. בשעה שמשה רבינו הגיע למצרים ואמר – אני השליח שהקב"ה שלח, ועשה את האותות לפני הזקנים, גם אמר להם את"הקוד" של הגאולה – פקֹד פקדתי, האמינו הזקנים והלכו ושכנעו את עם ישראל, שהוא הגואל – ויאמן העם.
אומרת התורה בפרשת שמות - וַיָּבֹא מֹשֶׁה וְאַהֲרֹן אֶל פַּרְעֹה...
שואלים חז"ל – וזקנים היכן היו?
אומרים חז"ל – נשמטו להם אחד אחד.
במדרש הגדול כתוב – נשמטו להם חמישה חמישה.
רש"י מביא – נשמטו אחד אחד. והיכן שילם להם? במעמד הר סיני.
הגיעו למעמד הר סיני, אומר הקב"ה - עֲלֵה אֶלי אַתָּה וְאַהֲרֹן נָדָב וַאֲבִיהוּא וְשִׁבְעִים מִזִּקְנֵי יִשְׂרָאֵל וְהִשְׁתַּחֲוִיתֶם מֵרָחֹק.
מי עלה? רק משה רבינו. אהרון והזקנים, נשארו למטה. כאן שילם הקב"ה לזקנים, שילם להם, על כך שהם לא נכנסו.
אומר המדרש הגדול על הפסוק הזה – התחילו הזקנים שואלים – למה אנחנו לא מקבלים את הזכות לעלות למעלה?
התחיל הקב"ה לפייסם ואמר להם – זקנים, מי שמסר נפשו להתייצב ליד מלך בשר ודם, הוא התייצב לפני מלך מלכי המלכים.
אתם יודעים שההנהגה היא מידה כנגד מידה, אם הייתם נכנסים עם משה אל פרעה, הייתם נכנסים גם לפני ולפנים. לא נכנסתם לפרעה, לא תכנסו לפני ולפנים. עד כאן דברי המדרש.
שואל המדרש שאלה – ממילא הזקנים לא נכנסו, אבל למה אהרון לא עלה עם משה רבינו למעלה? הרי הקב"ה אמר - עֲלֵה אֶל ה' אַתָּה וְאַהֲרֹן נָדָב וַאֲבִיהוּא וְשִׁבְעִים מִזִּקְנֵי יִשְׂרָאֵל?
אז שבעים מזקני ישראל לא נכנסו, למה? כיון שלא נכנסו לפני פרעה.
שואל המדרש – אבל אהרון יכל לעמוד למעלה, מפני מה הוא לא עלה?
לתת כבוד לזקנים. ללמדך, כמה חשוב הענין של כבוד לזקנים, כדי ליקר את התורה.
אומרים חז"ל במדרש(פרשת בהעלותך) – חשוב יום מינוי הזקנים, לפני הקב"ה, כיום מעמד הר סיני. אותם דברים הכתובים על מעמד הר סיני, כתובים גם על ענין של מינוי הזקנים.
אומר המדרש – במתן תורה כתוב – כי ביום השלישי ירד ה' לעיני כל העם על הר סיני, ובמינוי הזקנים כתוב האספה לי שבעים איש מזקני ישראל, וירדתי ודיברתי עמך שם.
אומרים חז"ל במדרש – קבלת התורה, ואותו דבר מינוי הזקנים, חשוב אצל הקב"ה אותו דבר.
שואל המאור שבתורה – למה? הסיבה פשוטה מאוד:
תורה שבכתב, היתה במעמד הר סיני, אבל בלי תורה שבעל-פה, בלי זקנים שיסבירו לך את הדבר הזה, אין לך שום טעם לתורה שבכתב.
אם אלה הדברים, רק נסיים בנקודה אחת, בס"ד:
מביא הספר שָׂם-דרך, את דברי הגמרא(מסכת עירובין נ"ד, ב) – ת''ר כיצד סדר משנה משה למד מפי הגבורה נכנס אהרן ושנה לו משה פירקו נסתלק אהרן וישב לשמאל משה נכנסו בניו ושנה להן משה פירקן נסתלקו בניו אלעזר ישב לימין משה ואיתמר לשמאל אהרן רבי יהודה אומר לעולם אהרן לימין משה חוזר נכנסו זקנים ושנה להן משה פירקן נסתלקו זקנים נכנסו כל העם ושנה להן משה פירקן נמצאו ביד אהרן ארבעה ביד בניו שלשה וביד הזקנים שנים וביד כל העם אחד נסתלק משה ושנה להן אהרן פירקו נסתלק אהרן שנו להן בניו פירקן נסתלקו בניו שנו להן זקנים פירקן נמצא ביד הכל ארבעה מכאן א''ר אליעזר חייב אדם לשנות לתלמידו ארבעה פעמים וקל וחומר ומה אהרן שלמד מפי משה ומשה מפי הגבורה כך הדיוט מפי הדיוט על אחת כמה וכמה...
שואלת הגמרא – והלא יותר טוב, שמשה ילמד את כולם ד' פעמים יחד?
ועונה הגמרא – כדי לתת כבוד לזקנים. כדי שיראו שהזקנים מלמדים את עם ישראל.
רבותי, למדנו מכאן יסוד -  שהיסוד לקבלת התורה, הוא הכבוד לזקנים.
עשרים יום היו באלימה, למה עשרים יום?
כי שם שתים עשרה עינות מים ושבעים תמרים.
אם אלה פני הדברים, בס"ד, נוכל לקצר ולומר דבר אחד:
הברייתא בקנייני תורה אומרת – כל אדם שלמד מחברו פרק אחד, או משנה אחת, או משפט אחד, או אות אחת, חייב לנהוג בו כבוד, ואין כבוד אלא תורה.
יש כבוד שהוא לא נצחי, אלא חיצוני – אדם מפסיק להיות עשיר, נגמר לו הכבוד.
תורה, זה הכבוד היחידי, שניתן לתלמידי חכמים, על עמל התורה והיגיעה שלהם.
אם אלה הדברים, בס"ד, נוכל להבין:
מביאים בשם המהר"ל, שהימים האלה, בין פסח לעצרת, אלה ימים, שהקב"ה דן בני אדם, על אי נתינת כבוד לתורה, זה מביא דינים קשים בשמים, ולכן תלמידי ר' עקיבא, הסתלקו מן העולם, למה?
משום שלא נהגו כבוד זה בזה.
יזכנו הקב"ה לדעת ליקר תלמידי חכמים, לדעת ליקר לומדי ועמלי תורה ובזכות זה, נזכה לעוד קנין של תורה, ונזכה לגאולה השלמה במהרה בימנו אמן ואמן!!!