פרשת בחוקותי

''אם בחקותי תלכו ואת מצותי תשמרו'' (כ''ו, ג)


שתהיו עמלים בתורה (רש''י). אם היו עמלים ועוסקים בתורה, נקל יהיה לכם להיזהר במצוות לא-תעשה. עסק התורה כשלעצמו מציל מן היצר-הרע.


''ונתנה הארץ יבולה ועץ השדה יתן פריו'' (כ''ו, ד)


עץ השדה הן אילני סרק שעתידין לעשות פרי (רש''י). הדין הוא, שאם מברך אדם בורא-פרי-אדמה על פרי-העץ גם-כן יצא ידי חובתו, שהרי בעצם גם פרי-העץ צומח מן האדמה. והנה, כיוון שנאמר כאן: ''ונתנה הארץ יבולה'', הרי ממילא גם פרי-העץ בכלל זה. למה איפוא נאמר שוב: ''ועץ השדה יתן פריו''? - אלא עלינו להסיק מזה, ש''עץ השדה'' אין פירושו עץ-פרי, כי אם אילני-סרק שעתידים לעשות פרי.


''ואכלתם לחמכם לשבע וישבתם לבטח בארצכם, ונתתי שלום בארץ'' (כ''ו, ה)


אם יש פרנסה בריווח ואוכלים לחם לשובע, אפשר לישב בארץ בשלווה. אין צורך לתור אחרי מקומות-הגירה ולנדוד לארצות זרות. כי זה בא תמיד כתוצאה ממחסור כלכלי בארץ-המולדת. כמו-כן שורר אז שלום בין בני-האדם, שכן ע-פי רוב באים אנשים לידי מריבה בגלל מחסור בפרנסה, שהאחד מקנא ברעהו ומבקש להוציא את פרוסתו מבין שיניו.


''ונתתי שלום בארץ ושכבתם ואין מחריד'' (כ''ו, ו)


אם יהיה שלום בעולם (''בארץ'' ולא ''בארצכם'') תנומו גם אתם את שנתכם בשלווה. כאשר אך מתחוללת מלחמה בעולם הרי היהודים הם הנפגעים העיקריים ממנה. חכמינו אמרו, שמימיו לא ראה דוד המלחך חלום טוב, לפי שתמיד היה טרוד במלחמות והן גזלו את מנוחתו אפילו בשנתו בלילות. משמע איפוא, שבימי שלום גם אדם את שנתו בשלווה ואין חלומות רעים מבהילים ומחרידים אותו.


''והשבתי חיה רעה מן הארץ'' (כ''ו, ו)


השם יתברך נתן טבע בחיה, שתהא טורפת רק בהמות ולא בני-אדם, שכן אמרו חכמינו: ''אין חיה שולטת באדם עד שנדמה לה כבהמה'' (שבת קנ''א), ואילו היתה מטבעה טורפת גם בני-אדם הרי לא היתה יודעת להבחין בין אדם טוב לאדם רע; לפיכך הריהי טורפת רק במות, או בני-אדם שנראים כבהמות בשל מעשיהם הרעים.


ברם, אם ''בחוקותי תלכו'' - שיהיו הכל צדיקים, הרי לא יצטרכו עוד החיות לאכול בהמות, לפי שכבר לא יהיו בני-אדם דמויי-בהמות להענישם, ממילא ''והשבתי חיה רעה מן הארץ''. לפיכך אמר הנביא: ''ואריה כבקר יאכל תבן'' (ישעיהו י''א, ז) - שלעתיד לבוא לא יטרפו עוד החיות את הבהמות, כי לא יהא עוד צורך בכך.


''ורדפו מכם חמשה מאה ומאה מכם רבבה ירדופו'' (כ''ו, ח)


וכי כך הוא החשבון? אלא אינו דומה מועטין העושין את התורה למרובין העושין את התורה (רש''י).


כאשר רבים מקיימים את התורה בצוותא ובמאורגן, הרי כוחו של כל אחד מהם בהדיפת הרע הוא גדול פי כמה וכמה מאשר אילו היה יחיד, או אחד ממועטים, אותו ראובן או שמעון, אשר בהיותו אחד מחמשה היה מסוגל לרדוף רק עשרים (חמשה - מאה), הרי בהיותו אחד ממאה כבר היה מסוגל לרדוף מאה (מאה - רבבה). כוח-הרבים מגביר כמה וכמה מונים את כוחו של הפרט.


''ואם בחקותי תמאסו ואם את משפטי תגעל נפשכם לבלתי עשות את כל מצותי'' (כ''ו, ט''ו)


אלה שמבקשים פרוק מעל עצמם את עול התורה והמצוות, הרי בראשונה הם מתחילים לזלזל בחוקי-התורה ולמאוס בהם, בטענה שהם בלתי-מובנים ואדם אין לו לעשות דברים שאינם מובנים לו. ברם, אין זו אלא אמתלה בלבד, שהרי אחר-כך הם מבלים אפילו את מצוות-התורה שטעמיהן מובנים ומובהרים- משום שכל כוונתם אינה אלא לפרוק עול. זהו שאמרה התורה: ''ואם בחוקותי תמאסו'' - אם בתחילה תמאסו בחוקים שאין טעמיהם גלויים ומובנים לכם, הרי אחר-כך ''את משפטי תגעל נפשכם'' - לא תרצו לקיים אפילו את המצוות שהם בגדר משפטים, בעלי יסוד הגיוני ברור - כי בסופו של דבר אין הכוונה אלא ''לבלתי עשות את כל מצוותי להפרכם את בריתי''.

פרשת בחוקותי ב' - מאמר סו - סכנת אמונת המקרה

א. אמונה נקנית במידות טובות    ב. מלחמת האמונה במקרה - מלחמה קשה היא    ג. ''ביטחון עצמי''    ד. קטנות אמונה אצל צדיקים    ה. ענין השגחה כללית ופרטית    ו. ידיעת הקב''ה מקיפה את הכל    ז. השי''ת הוא הפועל תמיד בנבראים ובכל פרטיהם    ח. רצונו יתברך יצר את הבריאה    ט. ''ויאמר אלקים'' - גילוי הרצון    י. מסקנות הרמב''ם מספרו מורה נבוכים (ג' יז)    יא. סיכום ההשגחה בדומם, צומח, חי    יב. השגחה פרטית עד היכן?

פרשת בחוקותי ב' - מאמר סו - סכנת אמונת המקרה

''ואם תלכו עמי קרי'' (כו, כא)

א. אמונה נקנית במידות טובות

רבותינו פרשו לשון עראי, מקרה, כאדם שאינו הולך תדיר במצוות אלא לפרקים - (רש''י, רשב''ם ועוד).

אמנם האור החיים הקדוש והכלי יקר ועוד, פירשו מלשון מקרה, דהיינו שההתייחסות לעונשי שמים תהא שיאמרו מקרה הוא.

החזון איש בספרו ''אמונה וביטחון'' (פרק א' אות א') מביא, כי האמונה היא ''נטיה דקה מעדינות הנפש'', ושם מאריך שכדי להיות שלם באמונה נדרש להיות האדם נקי ממידות ותאוות רעות, שכל אלו פוגמים את טוהר האמונה, ורק החפשי מרעבון תאווני הוא הנרגש והנדהם וכו', וכתב שם באות טו:

''ומה נכבד זה האיש אשר בעבודתו המתמדת עלתה בידו לקבוע רסן על פי מידותיו הגסות עדיו לבלום, אין רעה ואין רגז, אין שנאה ואין אהבה, אין נקימה ואין נטירה, אין שאיפה אחר הכבוד ואין תאווה לשעשוע העולם.

וכפי ששכלו של האציל נכון ודעתו דעת אמת, כן בדמיון שלו מכריע תמיד את כף האמת, ואמת מציאותו יתברך מתקבלת על לבו ללא היסוס וללא פקפוק, כי לבו רואה תמיד דרך נגה למעלה מגדר עולם, ובהכרת בוראו יתברך ימצא פתרון החידה של העולם כולו, אשר הדריכה את מנוחתו ללא הפוגות.

הרי כמה מעלות ומידות טובות דרושים לצורך האמונה השלמה שתתיישב בלב האדם, והטעם לכך כי בזה שמתנתק האדם ממידות ותאוות רעות, רחוק הוא משוחד הרצונות האישיות שלו, ואז עיניו יחזו את הישר והאמת ללא מסכים.

 

ב. מלחמת האמונה במקרה - מלחמה קשה היא

כמה יש בזה להוציא מלבות בני האדם החושבים כי אמונה הוא דבר קל, וכי הדיבור בה אך למותר אחר שבני ישראל כולם מאמינים בני מאמינים, ואם כן מה יש להאריך בעניינים אלו, ואף מבני התורה השמים מעיינם בתורה יום ולילה אם לא יפקחו עין על מצב אמונתם ובטחונם בה', ואם לא ישימו לבם לסכנת אחיזת העינים של מקריות העולם, היאך מתעתעת היא באדם בנקל - יפלו לטעות ''המקרה'' ברוב ענייניהם.

כל עבודת האדם בעולמו הוא להעפיל בשכלו ולהתרומם מעל ראיית עיניו, ולא יעלה זאת ביד האדם כי אם במלחמה מתמדת של השכל עם ''המראה עינים''.

לא מלחמה קלה היא על השכל להכחיש את אשר רואות עיניו וחשים חושיו, לא בנקל ישיג האדם אמונה ברורה לקום ולהאמין בדעה יציבה ולומר: מה שרואות עיני אינו אלא אחיזת עינים, כל הבריאה כולה עטויה במעטה של שקר שהוא הטבע, שמתחתה מסתתרת השגחתו הפרטית של הבורא ואין עוד מלבדו כלל, הדבר לא קל כלל, רק בשינון רב, שימת לב והתבוננות מעמיקה בתוכן התפילה וברכותיה, התרחקות משוחד התאוות והרצונות, הם שיביאו להתיישבות אמונה זו בלב ובמוח.

 

ג. ''ביטחון עצמי''

האדם נולד בעולם המונהג בהנהגת הטבע וכפי הנראה כלפי חוץ, באדם מוטבע טבע ''ביטחון עצמי'', כך ברא הקב''ה את האדם, והזכרנו לעיל שטבע זה הוא נצרך הן מצד קיום העולם, שהרי האדם ככל שגודל הוא בשנים כן נצרך הוא לשרת את עצמו בעצמו, ולהאמין ביכולתו לפעול פעולות כהנה וכהנה, ואם לא היה לאדם בטבעו ביטחון בעצמו לא היה עושה כלום, וכמו כן היה חי בפחד וחרדה מפני מאורעות העולם, היה פוחד להלך ברחוב פן יפגעהו פיגוע מאוייב ושונא, לא היה נוסע באוטו פן יארע לו תאונה, כמו כן היה מתרחק ממאכלים שונים פן אינם בריאים וכדומה.

ועוד, ביטחון עצמי זה נצרך לצורך הבחירה, שהרי בעצם זה שקר גמור שיהיה האדם בוטח בעצמו ולו אף על מהלך פסיעה אחת ונשימה אחת, כל הנשמה תהלל י-ה - על כל נשימה ונשימה, וברכות השחר יוכיחו שנצטווינו לברך בשם ומלכות על צעדינו, קימתנו, מלבושינו וכו' בפרטות, לעמוד בכל יום בהצהרה שאיננו תלויים בעצמנו כלל אלא בבורא, ולו עד הפרט השיגרתי והמצוי ביותר.

וזו עבודת האדם מה שיותר שיצליח לנתק עצמו מהביטחון בעצמו ולהעתיק את בטחונו להקב''ה בלבד, וככל שיישם בטחונו זה בפרטי פרטים השכיחים ורגילים ביותר, כן שלימות בטחונו שלימה יותר.

וכמו שאמר פעם אחד מגדולי עמלי הביטחון: ''עם ביטחון יכולני לעבור ימים ונהרות, ומבלי ביטחון מכאן ועד הפתח איני יכול להגיע''.

שהרי רוב בני אדם יבטחו בה' בדברים המכריעים את גורל חייהם, כמו לקראת עסק מסובך או לפני משפט קשה או ניתוח קשה שאין בידם להועיל לעצמם, אז ישתמשו בביטחון בה', אולם בפרטים הקטנים כמו לבקש ולבטוח בה' על קניה קטנה של בגד או אצל מכולת וירקן, לא יראו צורך לסמוך על ה' אלא על פעולתם וחכמתם.

כך שאין סוף למדריגות האמונה והביטחון בה', הבוטח השלם לא יהלך פסיעה אחת מבלי ביטחון בה' ולא יסמוך על עצמו בכלום.

ומכיון שלמדריגות אלו אין סוף, מה אם כן הקובע את העליה או הירידה אצל כל אחד במדריגתו בבטחונו בה'.

התשובה לכך היא, הכל תלוי בטהרת נפשו של האדם, וכמו שהקדמנו דבריו של החזון איש בתחילה, דככל שיטהר האדם במידותיו ותאוותיו כך תהא מצוחצחת ונקיה אצלו ראיית האמת, ככל שיטהר עצמו יותר, כן יהא רחוק משוחד המעוור את עיניו מלראות את האמת, ואז בנקל יצליח להגביר שכלו על מראה עיניו, ולא יתעתעו בו מקרי העולם וטבעיו, וידע שאין זה אלא אחיזת עינים שבראה הקב''ה בחכמתו לבחון בני אדם.

 

ד. קטנות אמונה אצל צדיקים

הגמרא בסוטה (מח) דורשת על הפסוק: ''כי מי בז ליום קטנות'', מי גרם לצדיקים שיתבזבז שולחנם לעתיד לבוא, קטנות אמונה שהיתה בהם''.

והשאלה מפורסמת, היאך מצד אחד איירי בצדיקים ומאידך קרי להו ''קטני אמנה''.

והענין יובן על פי מה שאמר הגר''י מסלנט זצ''ל: ''יכול אדם להיות צדיק ואפילו חסיד וקדוש בפרט מסויים, ויחד עם זה בדבר אחר להיות מושחת'' (מובא ב''שפתי חיים'' להגה''צ רבי חיים פרידלנדר זצ''ל בחלק ''מידות ועבודת ה''' עמ' תק''ו), וראה שם עוד שמבאר שיכול האדם לחיות עם סתירות נפשיות חריפות מבלי שיפריעו לו סתירות אלו, וזאת מחמת ההיתרים שימציא לעצמו, והראיה מהגמרא ברכות ס''ג: ''דרש בר קפרא בכל דרכיך דעהו וכו' ואמר רבא ואפילו לדבר עבירה, תדע דאמרי אינשי: גנבא אפום מחתרא רחמנא קריה'', - הגנב, בפתח המחתרת צועק לה' שיעזרהו לגנוב בשלום.

מצד אחד גנב, ומאידך מאמין שלם בה' שיצילהו מתפיסה, הכיצד?! אין זה אלא מפני שמוחו מעוות, שוחד הרצונות הביאו לטמטום ההיתרים שאין להם שום בסיס.

והוא נורא!

אם יכול גנב לטעות בטעות כל כך קיצונית, ולהצדיק גניבתו בו בזמן שמאמין הוא בה', על אחת כמה וכמה שיכולה להיות טעות לא כל כך קיצונית אצל אדם השומר מצוות והולך בדרך ה', ומאידך לזלזל בדברים הנראים לו קטנים, כדברים בטלים לשון הרע ליצנות, שפחות חמורים אצל האדם מגזל וגניבה.

ועל אחת כמה וכמה יתכן שיהא האדם שומר מצוות ה' ומזלזל בדברים דקים ביותר כאמונה בהשגחה פרטית, התכחשות למקרה, והכרה באמונת ''אין עוד מלבדו''. ומי לא רואה זאת בחוש, יתכן אדם צדיק המדקדק במצוות ומאידך קפדן על דברים הנעשים נגד רצונו, נתפס לעגמת נפש כשאירע לו מקרה המאכזב ממקרי החיים היום יומיים, אינו למוד לסבול קשיים ביסורים הבאים עליו בגופו או בממונו או בשל אחד מבני ביתו, ולפעמים אפילו מדברים של מה בכך הדאגה והעצב מנת חלקו לעיתים תכופים, והרי כל אלו הינם תוצאה ישירה מחוסר אמונה וביטחון בה', וכמו שהגמרא שם (סוטה מח) מביאה דוגמא לקטנות אמונה והוא: ''מי שיש לו פת בסלו היום ואומר מה אוכל למחר, הרי זה מקטני אמנה''. ואם כן, כמה פשוטים דברי הגמרא דיתכן צדיקים שיתבזבז שולחנם מפני קטנות אמונה שבהם.

 

ה. ענין השגחה כללית ופרטית

ידוע ומפורסם שיטת הרמב''ם בספרו מורה נבוכים (ג' י''ז), כי רק האדם מושגח בהשגחה פרטית ואילו ייתר הדומם צומח חי מושגחים בהשגחה כללית, האריך בטוב טעם להסביר זאת בספר ''שפתי חיים'', דכל זה מצד משפט שמים האישי, זהו שישנו לאדם ולא לבעלי חיים, דאלו הבעלי חיים וייתר הצומח והדומם אינם נשפטים מי יחיה ומי ימות, ואין עלי העץ נשפטים בדין שמים מי ישרד ומי יפול, אולם גם מיתתם וחייהם, השרדותם ונבלותם בודאי שהוא בהשגחת שמים, שאין לך כל דבר בעולם שיוכל להתקיים מבלי השפעות חיותו יתברך בו, אלא שאינם נידונים במשפט פרטי על כך, וכל זה כשאין לאדם שום שייכות לאותו דומם צומח חי, וכגון דצמ''ח של הפקר, אולם כששייכים המה לאדם והאדם מרוויח או מפסיד על ידם, בודאי שידונו במשפט פרטי אלו הדצמ''ח על קיומם או הפסדם, ולא מצידם אלא מצד משפט האדם שהוא הנידון על כל פרטיו.

ובהיות שאצל הרבה קיים בלבול בדברי הרמב''ם בזה, מהי השגחה כללית, אחר שיודעים אנו שאין עוד מלבדו כלל, נבוא לבאר הדברים היטב דאין סתירה בדברים, ויסודות האמונה ברורים המה לכל הדעות בשווה. ונצטט דברי הרב ''שפתי חיים'':

השגחת השי''ת בבריאה באה לידי ביטוי בשני אופנים הנקראים ''השגחה פרטית'' ו''השגחה כללית''. יש לבאר, מהו ההבדל ביניהם? הנה לכאורה ''השגחה כללית'' פירושה שהקב''ה יודע ופועל רק באופן כללי, ואילו ''השגחה פרטית'' היינו שהקב''ה יודע כל פרט ופרט ופועל בו.

 

ו. ידיעת הקב''ה מקיפה את הכל

הגישה השטחית הזאת בודאי אינה נכונה, שהרי ידיעת הקב''ה מקיפה את הכל, ולא רק את ידיעת ההווה אלא גם בידיעת כל העתידות, כאמור (תפילת מוסף ראש השנה): ''אתה זוכר את כל המפעל, וגם כל היצור לא נכחד ממך, הכל גלוי וידוע לפניך ה' אלוקינו, צופה ומביט עד סוף כל הדורות''.

אם כן בודאי אין שום הבדל בידיעת הקב''ה אם הוא מסתכל על הדברים שמושגחים בהשגחה פרטית או על הדברים שמושגחים בהשגחה כללית, כי הוא רואה ויודע את כל פרטיהם בשווה. כל זה אמור בייחס לחלק הראשון של ההשגחה, שהוא הראיה וההסתכלות על כל הנעשה.

 

ז. השי''ת הוא הפועל תמיד בנבראים ובכל פרטיהם

גם בחלק השני של השגחת השי''ת שהיא הפעולה בנבראים, אי אפשר לומר שבדברים המושגחים בהשגחה כללית הקב''ה פועל רק באופן כללי, ואת הפרטים עושים חס וחלילה כוחות אחרים [ורק במה שמושגח בהשגחה פרטית השי''ת עושה את הכל עד לפרטים הקטנים], שהרי כתוב (דברים ד, לה): ''אתה הראית לדעת כי ה' הוא האלוקים, אין עוד מלבדו''. וביארו חז''ל (ילקוט שמעוני יתרו רמז ער): ''אפילו בחללו של עולם'', כלומר אין שום כח עצמאי הפועל בבריאה מלבד השי''ת, אם כן ודאי גם במושגחים בהשגחה הכללית הקב''ה לבדו הוא הפועל.

 

ח. רצונו יתברך יצר את הבריאה

נבאר את היסוד האמור. הנה באומרנו השי''ת ברא את העולם, בודאי אין הכוונה שהשי''ת השתמש בכלים כל שהם כדי לברוא את העולם, כדוגמת אדם המייצר חפץ שצריך להשתמש בכלי מלאכה כדי לעשות את החפץ המבוקש. כי הקב''ה לא הוצרך אפילו לדיבור כלשהו כדי שתהיה בריאה, אלא כשרצה בבריאה, נהייתה בריאה, כי רצונו יתברך הוא מציאות והוא היוצר את המציאות. לא כמו אצל האדם שרצונו אינו יכול לייצר דבר, אלא שלאחר שרוצה הוא צריך להוציא את הדבר לפועל על ידי פעולה של עשיה, ובלי פעולה חפצו נשאר במחשבה וברצון בלבד, רק על הקב''ה נאמר (תהילים ל, ו): ''חיים ברצונו'', כי ברצונו בלבד יש חיים ונוצרת מציאות.

 

ט. ''ויאמר אלקים'' - גילוי הרצון

לפי זה צריך להבין, מדוע אמר הכתוב (בראשית א, ג): ''ויאמר אלקים יהי אור'' ולא אמר 'רצה אלקים שיהיה אור ויהי אור'? כי באמת מילת ''אמירה'' בייחס להשי''ת היינו רצה השי''ת, והוא כמו אצל אדם הרוצה דבר מה, וחפץ שנדע את רצונו, הוא מגלה לנו את רצונו על ידי שהוא אומר לנו אותו, כן הדבר בייחס להשי''ת, המובן של האמירה הוא - גילוי רצונו. וכאשר אנו רואים את מעשה ה' בפועל, שהוא תוצאת רצונו, הרי שבכך מתגלה לנו רצונו יתברך שיצר ועשה את הדבר. וזהו ''ויאמר אלקים יהי אור'' - השי''ת רצה באור וגילה את רצונו - ''ויהי אור'', כי בו זמנית שרצה באור, התגלה הרצון וכבר נוצר האור.

הקב''ה ברצונו מהווה ומפעיל בכל רגע מחדש את כל סוגי הנבראים מהבריה הקטנה ביותר עד הנברא הגדול ביותר. וכאשר אנו רואים זבוב קטן חי ומתנועע, עלינו להתבונן ולשים אל לבנו שהקב''ה עכשיו נותן לו חיים ומנועע אותו. נמצא שהאדם קיים ופועל בכל רגע רק מכיון שהקב''ה מפעיל אותו בכל רגע.

מכל האמור נתבאר, שאי אפשר לומר כפי הביאור השטחי שבהשגחה פרטית, כגון: בכל מה שנוגע לכלל ישראל ולצדיקים, השי''ת פועל את כל הפרטים הקטנים תמיד. אבל בכל מה שמושגח בהשגחה כללית הקב''ה מפקח ומשגיח עליו באופן כללי בלבד, דהיינו בששת ימי בראשית הקב''ה ברא את הטבע - כל העולם הגשמי עם כל החוקים הטבעיים הנצרכים לקיומו, ולאחר שהשי''ת בראו הכל מתנהל מעצמו, והקב''ה אינו מתעסק יותר בפרטי הנבראים, אלא רק מפקח באופן כללי שיהיו או שלא יהיו חריגות בולטות מההנהגה הרגילה. אלא האמת היא שהקב''ה מתעסק ומפעיל כל פרט ופרט בבריאה בכל רגע ורגע.

א''כ מהו ענין השגחה כללית שנתכווין לה הרמב''ם?

ראשית נבאר את דברי הרמב''ם באופן כללי, ואחר כך נדקדק בלשונו.

הקב''ה משגיח ומקיים כל נברא כדי לקיים את כללות המין אליו הוא משתייך. נקח כדוגמא את השגחת הקב''ה על הבקר, השי''ת ברא את הבקר למטרות מסויימות, דהיינו, כדי שיהיה מזון לבני אדם - בשר לאכול לכבוד שבת ולימות החול, וחלב לשתות, וכשהיו מקריבים קרבנות במקדש היה גם צורך בבקר לקרבנות, וכן יש צורך בעור לעשיית קלף ותפילין. ולשם המטרות הללו הקב''ה מקיים, מטפל ומרבה את מין הבקר, ודואג וממציא לו את כל צרכיו.

אבל כאשר דנים בשמים על מין הבקר וצרכיו, הדיון הוא כמה ראשי בקר צריכים להיות בסך הכל כדי שהמין יתקיים, ויספיק לצרכי האדם, ולשם המטרה הזו הקב''ה מקיים כל פרט מהמין ודואג לכל צרכיו. אבל אין דנים בשמים על כל פרה בנפרד - כפי שדנים את האדם - אם מגיע לה לחיות, ובאיזו איכות חיים תחיה לפי מעשיה הטובים והרעים, מפני שזה לא שייך אצלה, שהרי אין לה בחירה במעשיה שתקבל עליהם שכר ועונש.

נפרט יותר את הדברים, תושביה של עיר פלונית צורכים כך וכך קילוגרם בשר במשך השנה, ולשם כך יש צורך באלף ראשי בקר. במקרה כזה הקב''ה דואג שיהיה כמספר הזה של בהמות לצרכי העיר הזו, ואם יש פחות מהכמות הנצרכת, הקב''ה מרבה את הפריון של הבהמות כפי הצורך, ומאידך כאשר יש בהמות רבות יותר מהנצרך, כל הבהמות העודפות יכולות למות. אם כן הדיון הוא על קיום המין בכללו, ועל מספר ראשי הבקר שצריכה העיר הזו [וכך לצרכי העולם כולו], ולא על כל פרט מהבקר בנפרד. כפי שנתבאר. האישיות הפרטית של כל בהמה כשלעצמה, אינה חשובה ואינה ראויה להיות נידונת לעצמה אלא כחלק מהמין, אבל בודאי הקב''ה הוא המהווה ומקיים ומגדל כל נברא בכל עת.

לאור האמור מתבאר לנו המושג של ''השגחה כללית'', שאין פירושו כפי ההבנה השטחית שהשי''ת משגיח ומטפל רק באופן כללי, ואילו הפרטים של קיום והתפתחות כל הנבראים נעשים מאליהם, ועל כל פנים לא מיד הקב''ה. אלא ''השגחה כללית'' היינו שהקב''ה משגיח על ה''כלל'' - על כללות המינים. כלומר בודאי הקב''ה משגיח-מקיים כל יציר נברא ומפרנסו, ודואג לו לכל צרכיו, אבל הדיון בצרכי הפרט והדאגה להם היא בגלל הצורך בקיום המין ולמענו.

א''כ הכלליות שבהשגחה לגבי הדומם צומח חי הוא אך ורק מצד המשפט והדיון מי יתקיים ומי יכלה, אולם לעצם החייאתם וקיומם, זה מזרימת חיות מתמדת שמחייה אותם הקב''ה בכל רגע.

היסוד האמור שהדיון וההשגחה בפרטי שאר המינים - הדומם, הצומח והחי - מלבד האדם, הוא לפי צרכי כלל המין ולא לפי צרכי הפרט, הוא נכון רק כאשר אין קשר ישיר בין הפרט הזה לאדם מסויים, אבל כאשר הפרט הזה שייך לאדם או נוגע לו באופן ישיר, נידון הפרט הזה ומושגח כפי מה שראוי לאדם שהדבר נוגע לו. נמצא שההשגחה על הפרט הזה נובעת מההשגחה הפרטית על האדם.

לדוגמא: כפי שבארנו, הקב''ה אינו דן על פרה מסויימת אם מגיע לה לחיות לפי מעשיה שהרי אין לה מעשים, אלא הדיון הוא על מין הבקר, כמה בהמות בסך הכל צריכות להיות, ובהתאם לכך השי''ת מטפל בפרטים, ואם הפרה הזו עודפת על הכמות הנצרכת היא יכולה למות. אבל אם פרה זו שייכת לאדם מסויים, הדיון עליה שונה מהדיון על בהמה של הפקר, כי אפילו אם אין צורך בה לקיום המין, אולם אם היא תמות יפגע הדבר באדם שהיא שייכת לו, ועל כן צריך לדון עליה במסגרת ההשגחה על בעליה, אם מגיע לו לפי מעשיו נזק כזה שבהמתו תמות אם לאו. ואז יתכן שאף על פי שלקיום המין אין בה צורך, אבל לאדם שהיא שייכת לו, מגיע שתהיה לו בהמה בריאה וחזקה, ולכן הקב''ה יקיים אותה וישפיע עליה רוב טובה.

על כל פנים גם כאשר הבהמה המסויימת שייכת לאדם פלוני אין עליה השגחה פרטית מצד אישיותה, כי אין דנים עליה אם יש לה באופן אישי זכות קיום או לא, אלא דנים אם מגיע לאדם זה לפי מעשיו שבהמתו תחיה ותתפתח. נמצא שבשני האופנים אין דיון על מעשי הבהמה הזו, והחילוק הוא אם ההשגחה עליה היא בהתאם לצרכי קיום המין, או לפי מעשי הבעלים שלה ולמענו.

ביארנו שהשגחה כללית היא השגחה על הכלל - על כלל המין לקיימו [ובהתאם לכך השי''ת מקיים ומפרנס כל אחד מפרטי המין שיש בו צורך לקיום המין]. ולשם מה יש צורך בכלל המין? לצורך עבודת ה'. נמצא שתכלית ההשגחה הכללית היא למען הפרט, דהיינו למען הצדיק שעובד את ה' ומשתמש בכל חלקי הבריאה השונים לעבודת ה'.

מוסיף עוד הרב ''שפתי חיים'':

מורי ורבי הגרא''א דסלר זצ''ל הגדיר את ההשגחה בלשון הזה (עיין מכתב מאליהו ב, 75): ''השגחה פרטית'' היא השגחה על העובד ה' לתת לו את צרכיו לפי מעשיו. ''השגחה כללית'', היא ההשגחה על ה''כלים'' שהצדיק צריך לעבודת ה' שלו. כי תכלית כל הנמצאים היא לשרת ולשמש באופן ישיר או עקיף לעבודת ה', אם כן כולם הם ''כלים'' ומסגרת לעבודת ה'.

נמצא, שבכל פעם שהקב''ה דן על הצורך בקיום המין והתפתחותו, הוא בעצם דן על עובדי ה' באיזו מידה יש להם צורך במין הזה ככלי לעבודתם, ולפי הצרכים שלהם הקב''ה מקיים את פרטי המין. ובמבט הזה אין שום חשיבות עצמית לפרטי המין, שדוקא פרט זה יהיה הכלי לצדיק, ולא פרט אחר.

לדוגמא: כדי לכתוב חידושי תורה זקוק האדם לעט, אבל אין שום הבדל אם יכתוב בעט זה או בעט אחר, אם כן יש צורך במין העטים ולא בעט מיוחד דוקא. לכן כאשר דנים בשמים, הדין הוא על הכלל - על מין העטים, שיהיו בעולם מספיק עטים כפי הצורך לכתיבת חידושי תורה, אבל אין דנים על עט מסויים אם דוקא הוא טוב וראוי להתקיים למען הכתיבה.

וכן, עובדי ה' צריכים לאכול בשר בשבת קודש, לכן יש צורך במין הבהמות - בכך וכך בהמות, אבל אין הכרח לאכול דוקא מבשר בהמה זו ולא מבהמה אחרת, לכן הדיון וההשגחה היא על הכלל [והשי''ת מקיים את הפרטים כחלק מהכלל]. לכן השגחה זו נקראת ''השגחה כללית'', וכאמור לא מפני שזו השגחה שטחית - רק באופן כללי, אלא מפני שזו השגחה ודיון על הצורך בכלל המין למען הפרט, שהם עובדי ה'.

נמצינו למדים: ''השגחה פרטית'' היא השגחה על הפרט - האדם העובד את ה', שהוא התכלית של הבריאה, למלא את צרכיו, וזאת על פי מעשיו ותפקידו.

''השגחה כללית, היא השגחה על הכלל של כל מין ממיני הנבראים - על ''הכלים'', בשביל צרכי הפרט לעבודת ה' שלו. אם כן יוצא שהשגחה כללית היא רק ענף מההשגחה הפרטית.

 

י. מסקנות הרמב''ם מספרו מורה נבוכים (ג' יז)

בודאי הקב''ה מטפל בכל בעל חיים, כמו שמבואר בגמרא (ב''ב טז:): ''אילה זו רחמה צר, בשעה שכורעת ללדת אני [הקב''ה] מזמין לה דרקון שמכישה בבית הרחם ומתרפה ממולדה, ואלמלי מקדים רגע אחד או מאחר רגע אחד מיד מתה''. ועל דבר כזה בודאי צריך השגחה מיוחדת מהשי''ת על כל אילה ואילה שיבוא הדרקון בדיוק ברגע הנכון, אבל הסיבה והמטרה היא לקיום המין לשם תכליתו לתועלת האדם, ולא בגלל שמגיע לבהמה זו באופן אישי במשפט לפי מעשיה צער, או שלא מגיע לה, אלא כל הקורה עמה - באמת עושה הקב''ה, אבל לפי צרכי קיום המין.

המובן של ההשגחה המינית היא, שהקב''ה קבע כללים בבריאה באיזה אופן יתקיים כל מין, ופעולת הכללים האלה הם הם חוקי הטבע, הנקראים גם ''השגחה כללית'', דהיינו השגחה הפועלת לפי כללים שנקבעו מראש [וזה ביאור נוסף למושג ''השגחה כללית''] כדי לקיים כל פרט לתכלית קיום כלל המין. גם הכללים שנקבעו מראש אינם פועלים מעצמם אלא הקב''ה הוא הפועל, אך אינו פועל לפי מעשי כל פרט, אלא בהתאם לצורך קיום המין.

בעלי החיים שאינם בעלי שכל ובחירה אינם התכלית של הבריאה, וכל מטרת מציאותם ותפקידם הוא רק לשמש לצרכי האדם כדי שיוכל למלא את תפקידו בעבודת ה', ולכן האדם הבוחר מושגח ונידון במשפט על כל פרט, ואילו אצל בעלי החיים לא שייך השגחה ומשפט על מעשיהם, אלא ההשגחה עליהם היא לקיום המין בכללו, וכל פרטי בעלי החיים מתנהגים לפי הכללים שקבע הקב''ה בבריאה הנקראים טבע.

בודאי שהטבע אינו פועל באופן עצמאי, הרי ''הטבע'' בגימטריא ''אלקים'' שפירושו הוא בעל הכוחות כולם, כי הוא יתברך לבדו המניע את הטבע, אולם הוא פועל בטבע לפי הכללים-החוקים שהציב, הטובים ומתאימים לקיום כל מין ומין.

 

יא. סיכום ההשגחה בדומם, צומח, חי

סיכום העולה מהרמח''ל ב''מאמר העיקרים'':

א. השי''ת יודע ומשגיח על כל פרט בכל מין ממיני הנבראים, והוא המהווה ומקיים כל פרט ודואג לכל צרכיו, ואפילו על הנבראים המושגחים בהשגחה הכללית.

ב. ''השגחה כללית'' נקראת גם ''השגחה מינית''.

ג. ''השגחה פרטית'' נקראת גם ''השגחה אישית''.

ד. המובן של ''השגחה מינית'' הוא שהקב''ה דן ומשגיח לקיים את המין בכללו.

ה. הדיון הוא לפי צרכי המין, שיוכל למלא את תפקידו - שהוא להיות עזר לאדם לעבוד את ה' ולגלות כבוד שמים.

ו. הקב''ה דן ומקיים כל פרט של המין לפי צרכי כלל המין (דוגמא: ממין הבקר).

ז. כאשר פרט פלוני שייך לאדם מסויים, הדין על קיומו וההשגחה בו הם במסגרת ההשגחה הפרטית על האדם לו הוא שייך, אפילו אם אין בו צורך לקיום המין.

ח. בכל אופן הקב''ה אינו דן על פרט [כגון: על פרה פלונית] אם ואיך מגיע לה להתקיים לפי מעשיה, כי אין לה מעשים.

ט. כאשר יש עודף של פרטים יותר מכפי הצריך לשימוש האדם, החלק העודף באותו מין יכול לכלות מן העולם.

י. מדוע בהמה זו מתה ולא זו? אין אנו יכולים להבין, על כל פנים נקודה זו אינה תופסת מקום בדין שמים על המין בכללו.

 

יב. השגחה פרטית עד היכן?

ועד כמה השגחתו פרטית כאשר היא לצורכי האדם, יש לנו לראות נפלאות מדבריו של הגה''ק רבי סלמאן אליהו זצוק''ל בספרו כרם שלמה (חלק ו' עמ' קיח):

ואל תתמה וכו' ואיך נגדלין גופו ונשמתו על ידי האוכל שהוא אוכל, כי האוכל הוא גופני וחלק גידול נשמתו שהוא רוחני וכו', אלא עשה הקב''ה ישתבח שמו, שלו לבד נתכנו עלילות, אופן אחד שחלקי הרוחניות השייך לנשמת האדם הזה יִתְעַבְּרוּ או יתגלגלו או יתערבו בתוך האוכל הזה שעתיד האדם הזה לאכול, כדי שאחר כך יאכל אותו זה האדם ויתערב בו ויושלמו חלקי נשמתו. ובזה תבין גודל השגחת הבורא על ברואיו ועל פרטי בריותיו, עד ששני בני אדם הם קונים מין אוכל אחד מן כלי או סל אחד, שהאלקים יאנה לידו שזה יברור מן צפונה של הכלכלה, וזה יברור מן דרומה של כלכלה, לפי שאז יתן אל לבו שיערב לו פירות מבושלים יותר ורוצה אותם לאכלם מיד, ואלו הם בצפונה של כלכלה, וזה יערב לו פירות אינם מבושלים ורוצה אותם לערבם או לבשלם והם בדרומה של כלכלה או אחר, והוא לפי שהאוכל שבחלק צפון מעורב בו ניצוצי נשמתו של אחד מהם, וחלק האחר הוא שייך לנשמת האחר חבירו, ולא די בזה, אלא יתכן עוד, עד שאחד מאלו שני בני אדם שלקח חלק אחד מהאוכל הזה, אם יהיו מעורב בו חלק נשמת אדם שלישי, אז הקב''ה יתן בלבו שיזמין זה להשלישי כדי שיאכל חלק האוכל השייך לו ולנשמתו, וכל אחד יקח חלקו, וזה סוד פסוק: ''ונתתי עשב בשדך לבהמתך ואכלת ושבעת'', פירוש: אני הקב''ה המשגיח על זה הדבר - אם תזכה - אז אתן העשב השייך לשדך, פירוש: ''לנפשך'', והיא נפש הבהמית של האדם, כי הנפש מן המלכות נמשכה וכו' והאוכל הוא תחילתו מזון לנפש הבהמית, וזה האוכל הנקרא בשם ''עשב'' אני מזמין אותו שתאכל אותו בהמתך [כלומר נפש הבהמית שלך] ולא בהמות אחרים [נפש בהמית של אחרים], וכן בהמתך [נפש בהמית שלך] לא תאכל עשב של אחרים [נפש בהמית של אחרים], אלא של ''שדך'' אני נותן ''לבהמתך'', כדי שתברור חלק השייך לנפשך במהרה ובזכות, בלי התערבות ניצוצות של אחרים. עכ''ל.

הראת לדעת גודל ההשגחה העליונה עד הפרט הזעיר ביותר, דהיינו גם איזה פרי או ירק יפול בחלקו של פלוני או של אחר זהו בהשגחה, ואין אדם נוגע במוכן לחבירו, וגם כשקנה אדם דבר מסויים ואינו שייך לו, יזמין ה' שיארח הקונה את האדם ששייך לו זה המאכל הנקנה, ויהא לחלקו של אותו זה ששייך פרי זה או מאכל זה לחלקו, כפי שכך נקבע בהשגחה.