מעינה של תורה

"וזאת הברכה אשר ברך משה איש האלקים את בני ישראל לפני מותו" (לג – א)
הפרשה הקודמת מסתיימת במילים: ''ושמה לא תבוא אל הארץ אשר אני נותן לבני ישראל'' – ודבר זה הלא נגרם בעטיים של ישראל, כפי שאמר משה: ''ויתעבר ה' בי למענכם'' (דברים ג-כו), ואם כן הרי לא היו ראויים לכך שיברכם – על כן בא הכתוב מיד ומספר, כי משה רבנו המנהיג הנאמן והמסור לא שם לבו לכך, אלא ברך את בני ישראל – ''וזאת הברכה אשר ברך משה''. לפיכך נקרא משה דוקא כאן ''איש האלוקים'', משום שעל ידי כך התדבק במידתו של השם יתברך עצמו, שהוא עובר על פשע... (צרור המור).

משה רבנו ברך את ישראל והבטיח להם כי ''משה איש האלוקים את בני ישראל'' – שתמיד היה אתם ויסייעם לשמור על התורה. (תפארת שלמה).

משה רבנו ברך את ישראל, שכל אחד מהם יהיה לפחות ''איש האלוקים לפני מותו'' – שברגעי חייו האחרונים יהא כל אדם מישראל יכול להתדבק בה' יתברך... (אור צדיקים).
אף על פי שהיה משה רבנו ''איש האלוקים'' והיה תמיד דבוק בה' יתברך, בכל זאת לא הסיח דעתו מישראל והיה תמיד ''את בני ישראל''. היתה זו ברכה מיוחדת ''אשר ברך משה'' – שנתברך בה משה, שגם בתור ''איש האלוקים'' יוכל להיות ''את בני ישראל''... (הה''ק ר' מאירל מפרמישלן זצ''ל).

בכל התורה כולה לא נאמר על משה רבנו ''איש האלוקים'', כי אם רק כאן – משום שבאמת הרי מן הצורך להודיע לדורות הבאים מה היה טיבו של אותו משה רבנו, אשר על ידו ניתנה תורה לישראל, אלא עד כה לא רצה משה, העניו מכל אדם, לכתוב על עצמו ''איש האלוקים''; אבל עתה, ''לפני מותו'', כבר מוכרח היה לכתוב, שאם לא עכשיו – אימתי?.... (בשם האדמו''ר רא''מ מגור זצ''ל).

"וזרח משעיר למו הופיע מהר פארן" (לג-ב)
שפתח לבני עשו שיקבלו את התורה ולא רצו, והלך ופתח לבני ישמעאל שיקבלוה ולא רצו (רש''י).
חכמינו אמרו ששאלו בני עשו: מה כתוב בתורה זו? אמר להם הקב''ה: ''לא תרצח''. וכן שאלו בני ישמעאל: מה כתוב בה? ואמר להם: ''לא תנאף'' – ולכן לא רצו לקבל את התורה.
מדוע, בעצם, אמר להם דווקא את הדברות שאין דעתם נוחה מהן?
ברם, הלכה יש בידינו: ''כל מצוה שנאמרה לבני נח ונשנית בסיני, לזה ולזה נאמרה. נאמרה לבני נח ולא נשנית בסיני, לישראל אמרה ולא לבני נח'' (סנהדרין ע''ט).
יוצא איפוא, שאותן הצוות שנאמרו מתחילה לבני נח, כגון רציחה וניאוף, אלמלי לא נישנו בסיני היו בני נח מותרים בהן- אם כן הרי יכולים היו בני עשו ובני ישמעאל לחשוב, כי לכשיקבלו ישראל את התורה לא יישנו המצוות הללו וממילא ירוויחו מזה שהן תותרנה להם. על כן אמר להם הקב''ה, כי בין כה וכה נאמרו בתורה ''לא תרצח'' ו''לא תנאף'' ולא ירוויחו איפוא מאומה אם לא יקבלו את התורה ומוטב להם לקבלה; אך בכל זאת לא רצו... (משך חכמה).

"מימינו אש דת למו" (לג-ב)
משכיל אחד שאל פעם את הגאון בעל ''תורת יקותיאל'' ז''ל: ''היכן מצינו רמז לתלמוד בתורה שבכתב''?
השיב לו: ''דת למו'' – אלה אותיות ''תלמוד''. מיד עם נתינתה של התורה בימינו של הקב''ה ניתן לישראל גם התלמוד... (מקור ברוך).

ישראל קוראים מימין לשמאל, לפיכך הוקראו לפניהם הלוחות החל מן הלוח הימני המתחיל ב''אנוכי ה' אלוקיך''. אבל הגויים הרי קוראים הם משמאל לימין, לפיכך הוקראו לפניהם הלוחות החל מהלוח השמאלי, המתחיל ב''לא תרצח'' ו''לא תנאף''. לגבי ישראל – ''מימינו אש דת למו''.... (שער בת רבים).

"והם תכו לרגליך ישא מדברתיך" (לג-ג)
ואינון מדברין תתות עננך נטלין על מימרך (תרגום). מכאן רמז ששמחת תורה צריכה לחול מיד לאחר סוכות. אחרי ''מדברין תתות עננך'' – דהיינו סוכות ענני כבוד, בא מיד ''נטלין על מימרך'' – שנוטלים את התורה ושמחים בה... (חידושי הרי''מ ז''ל).

"תורה צוה לנו משה מורשה קהלת יעקב" (לג-ד)
אדם יחידי אינו יכול לקיים את כל המצוות שבתורה, שכן ישנן מצוות שאינן נוהגות אלה אצל כהנים, לויים, מלך וכיוצא באלה, אולם בזמן שישראל כולם מלוכדים כאיש אחד ומחבבים איש את רעהו, אזי נחשב כל העם לגוף אחד וממילא נחשבות המצוות שעושה כל אחד כאילו נעשו על ידי כל ישראל, וזאת אומרת שכל אחד מישראל מקיים את כל המצוות שבתורה.
זהו שאמר הכתוב: ''תורה צוה לנו משה'' – שש מאות ואחת עשרה המצוות כמניין ''תורה'', ''אשר צוה לנו משה'' (שכן שתי המצוות ''אנכי'' ו''לא יהיה לך'' נאמרו מפי ה' יתברך בעצמו, ומשה ציווה לנו רק תרי''א מצוות) – לא יוכלו להיות לנו ל''מורשה'' נצחית ולא נוכל לקיים את כולן, אלא אם תהיה ''קהלת יעקב'' – שיהיו ישראל כולם מלוכדים כגוף אחד... (כתב סופר)
זהו גם פשוטו של המאמר: ''ואהבת לרעך כמוך – זה כלל גדול בתורה'' (ירושלמי נדרים פ''ט ה''ד) – לפי שרק על ידי אהבת ישראל אפשר לקיים את כל התורה. (שם).

שלוש צורות של משטרי מדינה הן. ישנן מדינות הנתונות תחת שלטונו המוחלט, הבלתי מוגבל, של שליט יחיד – המלך. מאידך יש מדינות המתנהלות על ידי כנסת של שליטים, ראשי עם. ויש גם משטר עממי המנוהל על ידי העם לפי רצונו החופשי. מובן הדבר שחוקי כל מדינה מותאמים לצורת המשטר השורר בה. שונים הם החוקים במידנה מלוכנית מאשר במדינה פרלמנטרית דמו קרטית. ברם, לגבי ישראל מהווים חוקי התורה מורשה נצחית ויהיה משטר המדינה ככל שיהיה, מלוכני – ''ויהי בישורו מלך''; פרלמנטרי – ''בהתאסף ראשי עם''; או דמוקרטי – ''יחד שבטי ישראל'' – תמיד התורה אשר צוה לנו משה היא מורשה לקהלת יעקב... (הגאון רבי יושה ליב מבריסק ז''ל).

"יחי ראובן ואל ימת ויהי מתיו מספר" (לג-ו)
כיון שבני ראובן הניחו את משפחותיהם בעבר הירדן והם יצאו חלוצים לפני ישראל להלחם בארץ כנען, ברך אותם משה : ''יחי ראובן'' – ואל יפול במלחמה, ''ואל ימות'' – וכן אל ימות מיתה טבעית במשך כל זמן הכיבוש וחלוקת הארץ, למען יוכל לשוב שלם אל משפחותיו – ''ויהי מתיו מספר'' – וגם בביתו ימצא את בני משפחותיו באותו המספר שבו הניחם כאשר יצא למלחמה, מבלי שצעדר מהם נפש חיה. (הכתב והקבלה).

"וזאת ליהודה" (לג-ז)
מי גרם לראובן שיודה, יהודה. (רש''י). מקשים המפרשים, והלא ראובן חזר בתשובה לפני שנתרחש מעשה תמר, שהרי עוד במכירת יוסף, על הכתוב: ''וישב ראובן אל הבור'' אמר רש''י: ''עסוק היה בשקו ובתעניתו''?
ברם, פשוטם של הדברים כך הוא, שבתחילה היה ראובן סבור כי עיקרה של התשובה הוא סיגופים ותעניות, ואף אמנם ''עסוק היה בשקו ותעניתו''; אולם מיהודה למד כי עיקר התשובה הוא ''הודאה'' – הכנעה פנימית ושברון עומק הלב, שהם חשובים בהרבה מסיגופים ותעניות, כפי שמצינו בגמרא: ''לא שק ותענית גורמין אלא תשובה ומעשים טובים'' (תענית ט''ז).... (אדמו''ר רא''מ מגור זצ''ל).

כי שמרו אמרתך ובריתך ינצרו, יורו משפטיך ליעקב ותורתך לישראל (לג-ט, י)
אם שומר אדם את פיו, את אמרותיו, לבל יאמר דברים שאינם מהוגנים, הרי ממילא ''ובריתך ינצורו'' – הריהו בא לידי שמירת הברית, לפי ששני הדברים הללו תלויים הם זה בזה; ואם שומר אדם על שניהם מתקיים בו: ''יורו משפטיך ליעקב ותורתך לישראל'' –זוכה הוא ללמוד ולהורות הלכה לאמיתה של תורה. (שפתי צדיקים).
לבנימין אמר ידיד ה' ישכן לבטח עליו, חפף עליו כל היום ובין כתפיו שכן (לג-יב)
עצם העובדה שישראל רוחשים מורא וכבוד למקום בית המקדש אפילו כיום בעת החרבן, סימן גאולה הוא, שהשכינה עתידה לחזור ולשרות על המקום הזה. משל למלך גדול שנטש את ארמונו, אשר אם יש עוד בדעתו לשוב אליו עדיין יש לו בעיניו אותה החשיבות כמקודם.
לפיכך אמרה תורה: ''ולבנימין אמר'' – על אודת בית המקדש שהוקם על חלקו של בנימין אמר: ''ידיד ה' ישכון לבטח עליו'' – ברי השכינה עוד תחזור ותשרה בבית המקדש, והראיה לכך מזה ש''חופף עליו כל היום'' – שתמיד, אפילו בעת הגלות, חופפת השכינה על המקום הזה – ''לא זזה שכינה מכותל מערבי'' – ועיני כל ישראל נשואות לשם בתפילתם, ואין לך ראיה ברורה מזו שכבוד ה' עתיד לחזור ולשרות על המקום הזה כבתחילה... (שער בת רבים).

"וליוסף אמר מברכת ה' ארצו... וממגד ארץ מלאה ורצון שכני סנה תבואתה לראש יוסף ולקדקד נזיר אחיו" (לג-יג, טז)
אף כי כלל הוא בתורה, שאין התורה נקנית אלא במיעוט תענוג (אבות פ''ו), ועל כן נתגלה ה' יתברך אל משה מתוך הסנה, שיח דל ונמוך, לרמז שברוב אכילה ושתיה אי אפשר להגיע לכלל עבודת ה' – הרי זה אמור רק לגבי אחרים, אבל לשבט יוסף הבטיח משה רבנו שעל אף כי ''מבורכת ה' ארצו... וממגד ארץ ומלואה'' – שלא יחסר לו מאומה בעולם, ובכל זאת יוכל למלא את ''רצון שוכני סנה'' – רצונו של ה' יתברך אשר התגלה בסנה, במקום שומם וצחיח – וכל זה משום שיוסף סבל יסורים מאחיו, שהיה ''נזיר אחיו'', וזכה איפוא שיוכל לעבוד את ה' יתברך ללא יסורים מתוך רחבות ועשירות. (תורת משה).

"והם רבבות אפרים והם אלפי משנה" (לג-יז)
מה הטעם שנאמר באפרים ''רבבות'' ובמנשה ''אלפי''? לפי שבשעה שברך יעקב אבינו את אפרים ומנשה שיכל את ידיו והניח יד ימין על ראש אפרים ויד שמאל על ראש מנשה (פרשת ויחי), והלא אמר הכתוב: ''יפול מצדך אלף ורבבה מימינך'' (תהילים צא-ז)... (בשם הגר''א מוילנה ז''ל)

"שמח זבולון בצאתך ויששכר באהליך" (לג-יח)
יששכר יעסוק בתורה, ועל-כן יתחלקו בניהם חלק בחלק גם בעולם הזה וגם בעולם הבא. יוצא איפה, שבעולם הזה זבולון שרוי תמיד בעצבות, מפני שהיה טרוד תמיד בעסקיו ולא יכלו לעסוק בתורה, ואילו יששכר היה שרוי בשמחה מפני שהיה עוסק תמיד בתורה ומוצא את פרנסתו ברווחה. לעומת-זה בעולם הבא יהיו הדברים הפוכים – זבולון ישמח לראות כי הרבה תורה עלה בחלקו, ואילו יששכר יתעצב אל ליבו על אשר נתן מחצית מתורתו תמורת ענינים גשמיים.
זהו שאמר הכתוב: ''שמח זבולון בצאתך'' – שמחתו של זבולון תהיה בעיקר בצאתו מן העולם, לכשיראה כי אף-על-פי שמיעט ללמוד תורה יש לו בכל-זאת חלק גדול בתורה – ''ויששכר באהליך'' – ואילו שמחתו של יששכר תהיה בעיקר בעולם הזה, כל זמן שישב באהלה של תורה, אבל בעולם הבא לא ישמח לכשיראה כי חסרה לו מחצית מתורתו... (כנפי נשרים)

"ולגד אמר ברוך מרחיב גד כלביא שכן" (לג-כ)
''גד'' היינו לשון מזל (רש''י על הפסוק ''בא גד''). אימתי מתברך אדם במזל טוב, אם הוא ''מרחיב גד'' –שהוא נותן הרבה צדקה (''גד'' ראשי-תבות של גמול-דלים – שבת ק''ד), וכן ''כלביא שכן'' – שהוא זוכר תמיד ב''כלביא'' שהוא ראשי-תבות של : ''כי לא במותו יקח אחריו''... (תורת משה)