''שלח לך אנשים'' (י''ג, א)
למה נסמכה פרשת מרגלים לפרשת מרים לפי שלקתה על עסקי דיבה שדברה באחיה ורשעים הללו ראו ולא לקחו מוסר (רש''י).

מה מוסר יכלו המרגלים ליקח ממרים, והלא מרים דיברה במשה רבינו ואילו המרגלים לא דברו אלא בארץ-כנען שאינה אלא אדמה אדרבה, הרי אמר רש''י בסוף פרשת יתרו על הפסוק: ''אשר לא תגלה ערותך עליו - והלא דברים קל-וחומר, ומה עצים ואבנים אמרה תורה שלא יבזו אותם קל-וחומר אדם שנברא בצלם יוצרו על אחת כמה וכמה'' - אבל אין ללמוד את הקל מן החומר, על עצים ואבנים ממשה רבינו?
ברם, הרי העידה תורה על משה רבנו: ''והאיש משה עניו מאד מכל האדם אשר על-פני האדמה'' (לעיל י''ב-ג), שהיה נחשב בעיני עצמו כעצים וכאבנים ולא היה העלבון איכפת לו כלל. לפיכך נאמר שם: ''וישמע ה'' (י''ב-ה) - ה שמע ואילו משה עצמו לא הטה אוזן ולא נתן דעתו על כך. מאדם כגון זה היו צריכים לקחת מוסר שאסור לדבר אפילו על עצים ואבנים.
על-כן אומר רש''י:
''שלח לך לדעתך, אני איני מצוה אותך אם תרצה שלח'' - לפי דעתך שאפס אתה בעיניך, יכול אתה לשלוח, כי יתכן שיקחו מוסר שלא להוציא דיבה על הארץ; ברם, לפי גדולתך האמיתית אמנם אין ללמוד ממך שאסור לדבר אפילו על עצים ואבנים ולא היית צריך לשלוח.

מה לשון היא זו ברש''י: ''ראו ולא לקחו מוסר'', והלא די היה לו לומר: ''לא לקחו מוסר''?
ברם, באמת הרי מקום היה לומר שיסוריה של מרים לא באו עליה כעונש על אשר דיברה במשה, אלא היו
אלה יסורים של אהבה, אבל מכיון ש''ראו'' הכל את צרעתה של מרים כבר אי-אפשר היה לומר שאלה הם יסורים של אהבה, כפי שאמרו חכמינו כי נגעים בפרהסיה אינם יסורים של אהבה (ברכות ה), וממילא צריכים היו לקחת מוסר שהיא נעשה על עסקי דיבה.
·על הכתוב ''לך לך'' שנאמר אצל אברהם אבינו דרשו חכמינו: ''להנאתך ולטובתך''.
בדומה לזה אפשר לפרש גם את ''שלח לך'', שהרי נגזר על משה רבינו שלא יכנס לארץ-ישראל, ואם-כן הודות למרגלים, אשר הוציאו את דיבת הארץ ועיכבו את כניסת ישראל לארץ ארבעים שנה, צמחה טובה למשה שניתן לו לחיות עוד ארבעים שנה.

''כולם אנשים'' (י''ג, ג)
כל אנשים שבמקרא לשון חשיבות ואותה שעה כשרים היו (רש''י).
הרי אמרה תורה: ''יום לשנה יום לשנה תשאו את עונותיכם ארבעים שנה'' (י''ד, ל''ד), כלומר:
כנגד ארבעים יום ששהו המרגלים בדרך נתחייבו ישראל לשהות במדבר ארבעים שנה, וקשה איפוא לכאורה - הלא חסרו חמשה-עשר יום מארבעים שנה, שכן בעשירי בניסן עברו ישראל את הירדן לארץ, ככתוב:
''והעם עלו מן הירדן בעשור לחודש הראשון'' (יהושע ד, י''ט), ואילו ממצרים יצאו בחמשה-עשר בניסן, חסרים איפוא ארבעה ימים, ונוסף על-כך הרי היה עליהם ללכת אחד-עשר יום בין כה וכה, ככתוב: ''אחד-עשר יום מחורב דרך הר שעיר עד קדש ברנע'' (דברים א-ב) - וביחד חסרו איפוא חמשה-עשר יום?

לפיכך אומר רש''י: ''באותה שעה כשרים היו'' - ואם מחשבים שנה כנגד יום, שיש בו עשרים וארבע שעות, יוצא חצי חודש כנגד שעה, שכן שנה כוללת עשרים וארבעה חצאי חודשים - וכיון שאותה שעה היו כשרים הרי לא נענשו עליה, ושפיר הגיע להם עונש של ארבעים שנה פחות מחצית החודש.

''ויקרא משה להושע בן נון יהושע'' (י''ג, ט''ז)
· התפלל עליו : יה יושיעך מעצת מרגלים (רש''י).
תרגום יונתן אומר על הפסוק הזה: ''וכדי חמא משה ענותנותיה קרא משה להושע בן נון יהושע''. וקשה, מה ענין זה אצל עניוות?
ברם, בעצם למה צריך היה משה להתפלל על יהושע שינצל מעצת המרגלים, והלא לפי הנאמר בספר יוחסין כבר היה אז יהושע בן ארבעים שנה, והלא אמרו חכמינו: ''כיון שעברו רוב שנותיו של אדם ולא חטא שוב לא יחטא'', ובין כה וכה כבר לא יכשל בחטא? אך משראה את ענוותנותו של יהושע היה חושש לו שמא יכשל, שכן אמרו חכמינו כי תלמיד-חכם שמעביר על מידותיו מוסיפין לו על שנותיו (תענית), הרי יתכן איפוא שהוא יאריך ימים ושנים וכי ארבעים שנותיו עדיין אינן ''רוב שנותיו'' ועדיין עלול הוא להכשל בחטא, על-כן התפלל עליו.
כוון שראה משה שנתכעס יהושע על אלדד ומידד בהתנבאם: ''משה מת יהושע מכניס'' - הבין מה גדולה מידת עניוותו, שאיננו רוצה להיות מנהיג ובורח הוא מן הכבוד. לפיכך חושש היה משה, שמא בגלל דבר זה כשלעצמו יסכים יהושע לעצת המרגלים, למען ישארו ישראל במדבר תחת הנהגתו של שמה ולא יכנסו לארץ-ישראל מקום שם יהא עליו להיות למנהיג - ועל-כן התפלל עליו שינצל מעצת המרגלים.
טבעו של עניו הוא, שלא להיות תקיף בדעתו ותמיד מבטל הוא את דעתו מפני דעת הזולת. המרגלים הרי היו נשיאים של שבטים ואנשי-שם, היה משה חושש איפוא שמא יבטל יהושע את דעתו מפני דעתם מחמת עניוותו, כל-כן התפלל עליו: ''יה יושיעך מעצת מרגלים''.
בנוגע ליהדות אי-אפשר לנהוג תמיד בעניוות, שכן פעמים יש לנהוג דוקא בדעה תקיפה. וכדי לדעת אימתי - לשם זה אכן זקוק אדם לסייעתא דשמיא.
תמיד היה יהושע מתפלל לפני רבונו-של-עולם ומתבקש ממנו ישועה. על כך מרמז השם ''הושע'', שפירושו: אלי, הושע נא! - לפיכך קרא לו משה רבינו בשם ''יהושע'' - שבדבר זה גופא כבר מובטחת לו הישועה. כי יצילך השם-יתברך מעצת המרגלים...בהתפללך תמיד לישועה, הרי בזה גופא הנך כבר נושע. מה הטעם נאמר ''בן'' בחיריק ולא בסגול כרגיל?
לפי שאמרו חכמינו, כי אותה ''יוד'' שהוסיף משה ליהושע היתה ''יוד'' זו של שרה אמנו, שנקראה תחילה ''שרי'', ככתוב: ''לא תקרא את שמה שרי כי שרה שמה'' (בראשית י''ז, ט''ו).
ברם, ה''יוד'' של ''שרי'' הרי לא היתה מנוקדת, ומנין איפוא לקח משה את שתי הנקודות הדרושות בשביל השוא שמתחת ל''יוד'' ב''יהושע''? - על-כן נאמר ''בן'' בחיריק במקום סגול, כי מכאן נטל משה שתי נקודות ונתנן תחת ה''יוד'' של ''יהושע''.
מה ראה משה להתפלל על יהושע יותר מן האחרים?
לפי שהיו בני-ישראל מתייראים בעיקר מפני עמלק, שכבר נלחם בהם, ואכן המסו המרגלים את לב העם באמרם: ''עמלק יושב בארץ הנגב'' (פסוק כ''ט) - ואם יהושע, אשר בעצמו ניהל את המלחמה נגד עמלק - ''ויחלש יהושע את עמלק ואת עמו לפי חרב'' (שמות י''ז-י''ג) - יתבהל גם הוא מפני עמלק, הרי ודאי מאבדים כל תקווה לבוא אל הארץ, לפיכך התפלל עליו משה במיוחד.

מה טעם הזכיר משה דוקא בתפילה זו את השם ''יה''?
שהרי על הפסוק: ''כי יד על כס יה'' (שמות י''ז-ט''ו) אמרו חכמינו: ''אין השם שלם ואין כסאו שלם עד שימחה זרעו של עמלק''. ובמצוות מחיית עמלק נאמר: ''ושים באזני יהושע'' (שמות י''ז, י''ד), שכן יהושע הכניס את ישראל לארץ ועליו הוטל קיומה של מצוה זו, כפי שאמרו חכמינו: ''שלוש מצוות נצטוו ישראל בכניסתם לארץ, למחות זרעו של עמלק'', וכן: ''אין זרעו של עשיו נופל אלא על-ידי זרעה של רחל'' (והרי יהושע היה משבט אפרים, נינה של רחל אמנו) - לפיכך ביקש עליו משה רבנו: ''יה יושיעך מעצת מרגלים'' - שם זה שאינו שלם אלא על-ידי מחיית עמלק, הוא יושיעך מעצת המרגלים, כדי שתיכנס לארץ-ישראל ותמחה את זרעו של עמלק, כי אז ממילא יהא השם שלם.

''הטובה היא אם רעה'' (י''ב, י''ט)
הארץ טובה היא, אפילו אם תראו כי רעה היא...קדושת ארץ-ישראל מצויה וקיימת תמיד, אלא שהיא מכוסה ונסתרת. מתחת ה''רע'' השטחי שלה מסתתר ה''טוב'', וכאשר נכנסים אליה אזי נחשפת הקדושה הנסתרת.
הרב הצדיק ר יוסף חיים זוננפלד ז''ל היה אומר:
''וראה בטוב ירושלים'' - ישתדל האדם לראות רק את הצד החיובי והטוב של ירושלים.
''וחברון שבע שנים נבנתה לפני צען מצרים'' (י''ג, כ''ב) /b>>
אפשר שבנה חם את חברון לכנען בנו הקטן קודם שיבנה את צוען למצרים בנו הגדול? אלא שהיתה מבונה בכל טוב על אחד משבעה בצוען (רש''י בשם גמרא סוטה ל''ד).
לפי זה אין פירוש המלה ''שנים'' כפשוטה, אלא מלשון ''משנה'' - כפילות, היינו: פי שבע יותר טוב מצוען.
ברם, עדיין קשה: אפשר שבנה חם לבנו הקטן פי שבע יותר טוב מכפי שבנה לבנו הגדול?
אלא בידוע שהעולם מתפתח ומשתכלל יותר ויותר עם התקדמות הזמן, ומובן איפוא כי דוקא משום שבנה לבנו הקטן בזמן מאוחר יותר היתה העיר טובה ויותר משוכללת.

''ויכרתו משם זמורה ואשכל ענבים אחד...ומן הרמונים ומן התאנים'' (י''ג, כ''ג)
האר''י הקדוש אומר על הפסוק: ''והימים ימי בכורי ענבים'' - שמצוות בכורים מהווה תיקון לחטא המרגלים. הללו המאיסו את הארץ ואילו המצוות בכורים ניתנה משום חיבת הארץ, ועל-כן היא נוהגת רק בשבעה מיני הפירות שבהם נשתבחה ארץ-ישראל.

ראוי לתשומת-לב הדבר, שבמשנה של סדר בכורים מצינו: ''אדם יורד בתוך שדו ורואה תאנה שבכרה, אשכול שבכר, רמון שבכר, קשרו בגמי ואומר הרי אלו בכורים'' (בכורים פ''ג מ''א) - ומוזכרים כאן רק שלושה משבעה המינים, והם: אשכול, תאנה ורימון, אשר הביאו אתם המרגלים מארץ-ישראל.

''למקום ההוא קרא נחל אשכול על אדות האשכול אשר כרתו משם בני ישראל '' (י''ג, כ''ד)
אם רק מעכשיו החלו לקרוא למקם הזה ''נחל אשכול'', למה איפוא כבר אמר הכתוב לעיל: ''ויבואו עד נחל אשכול''?
ברם, יתכן שגם לפני-כן נקרא המקום ''נחל אשכול'', על שמו של אדם בשם אשכול, (כגון: ענר, אשכול וממרא), ולכן נאמר לעיל ''אשכל'' חסר, בלי ''ו'', שמשמעותן: אחת) ולאחר שכרתו המרגלים את אשכול-הענבים החלו לקרוא למקום: ''נחל אשכול'', מלא עם ''ו'', שאז כבר היתה זו לשון רבים (כפי שאמרו חכמינו על ''בסכות'' ו''קרנות'' שמשמעותן: שתים) בשל שני האשכולות, האחד: אשכול האיש, והשני: אשכול הענבים.

''וילכו ויבאו אל משה ואל אהרן'' (י''ג, כ''ו)
להקיש הליכתן לביאתן, מה ביאתן בעצה רעה אף הליכתן בעצה רעה (רש''י).
אם-כן קשה, והלא לעיל (פסוק ג) אמר רש''י: ''ואותה שעה כשרים היו''?
ברם, אמרו חכמינו: ''מחשבה טובה הקדוש-ברוך-הוא מצרפה למעשה, מחשבה רעה אין הקדוש-ברוך-הוא מצרפה למעשה, ואלא מה אני מקיים: הנה אנכי מביא רעה אל העם הזה פרי מחשבותם - מחשבה שעושה פרי הקדוש-ברוך-הוא מצרפה למעשה'' (קידושין מ) - לפי זה יוצא, שבשעה ששלח משה רבינו את המרגלים, אף כי הליכתם היתה מלכתחילה בעצה רעה, הרי עדיין אל צורפה המחשבה הרעה אל המעשה ועל-כן כשרים היו באותה שעה; אבל עכשיו, לאחר שכבר הוציאו לפועל את מחשבתם הרעה, היינו:
מחשבה שעשתה פרי, הרי כבר צורפה המחשבה אל המעשה - ''להקיש הליכתן לביאתן''.
''וגם זבת חלב ודבש היא וזה פריה'' (י''ב, כ''ז)
כל דבר שקר אין אומרים בה קצת אמת בתחלתו אין מתקיים בסופו (רש''י).
מנין לנו שאמרו דבר זה רק כדי לקיים את השקר, ואולי לא אמרוהו אלא משום שהאמת היא כך?
ברם, כאשר שלח אותם משה רבנו אמר: ''החזק הוא הרפה, המטע אם רב'', ורק לבסוף הוסיף: ''השמנה היא אם רזה, היש בה עץ אם אין'', והיה איפוא עליהם להשיב על ראשון ראשון ועל אחרון אחרון, כדרך העולם, ומכיון שהפכו את הסדר והקדימו להשיב על השאלה האחרונה, הרי זה סימן מובהק שאמרו זאת רק כדי שיהיה דבר-אמת בתחילת דבריהם, ועל-כן לא השיבו לאלתר על השאלה הראשונה: ''החזק הוא הרפה'' את תשובתם: ''אפס כיעז העם'', שכן אז היה השקר בא ראשונה ולא היה יכול להתקיים.

''ויהס כלב את העם אל משה ויאמר עלה נעלה וירשנו אתה'' (י''ג, ל)
מדוע החריש כאן יהושע ולא אמר דבר?
ברם, עיקר פחדם של ישראל נבע מזה ששמעו את נבואתם של אלדד ומידד: ''משה מת, יהושע מכניס'', ונפל רוחם בקרבם: כיצד יוכלו להתגבר על ענקים וערים בצורות כאלה בלעדי משה. הסביר להם כלב, כי טעות היא בידיהם בייחסם את כל המופתים למשה. אדרבה, בני ישראל עצמם חוננו בכוחות כבירים, שיהיו ראויים לניסים הללו, כך שגדולתו של משה נובעת מקדושתם הם (''כל זמן שהיו ישראל כנזופין במדבר לא נתייחד בדבור עם משה'').
זהו איפוא פשוטם של דברים: ''ויהס כלב את העם אל משה'' - היסה כלב את העם, שתולים היו ומייחסים הכל אל משה, ''ויאמר עלה נעלה וירשנו אותה כי יכול נוכל לה'' - אפילו בלעדי משה יכול נוכל לעלות ולרשת את הארץ. דבר זה יכול היה לומר רק כלב ולא יהושע, שכן אילו היה יהושע אומר כך, מיד היו ישראל אומרים: לכבוד עצמו הוא דורש, כיון שהוא יורש מקומו של משה.
אחרי מות משה אמר יהושע לבני ישראל: בזאת תדעון כי אל חי בקרבכם והורש יוריש מפניכם את הכנעני'' (יהושע ג, י) - אל תהיו סבורים, שמאחר ומשה איננו אתכם לא יתרחשו לכם ניסים. להוי ידוע לכם כי ''אל חי בקרבכם'' - כל הניסים נעשים על-ידי האל החי תמיד בקרבכם, וגם להבא יעשה לכם ניסים.
עלה נעלה - אפילו בשמים והוא אומר עשו סולמות ועלו שם נצליח בכל דבריו (רש''י).
מה רעיון הוא זה, לעשות סולמות ולעלות השמימה?
ברם, בספר דברים (א, כ''ט) אמר הכתוב, שאמרו המרגלים על ארץ-ישראל: ''ערים גדולות ובצורות בשמים'' - ועל כך השיב להם כלב ואמר, שאפילו יצווה משה רבנו לעשות סולמות ולעלות על הערים הגדולות עד לב השמים, נצליח גם אז עלות לשם.
המרגלים טענו: ''ארץ אוכלת יושביה'' (פסוק ל''ב) - שאי אפשר לישב בה בארץ זו במקום אחד, אלא מן ההכרח להיות בה תמיד בבחינת עולה, שחייב אדם לעלות במדרגות הקדושות ואם לא כן הריהו נופל מטה. והרי עליה מתמדת כזו היא בגדר עבודה קשה לאין-שיעור ומי יעצור כוח להגיע לידי כך?
על כך השיב כלב: ''עלה נעלה - נעשה סולמות'' - הן לא בבת-אחת חייבים להעפיל השמימה, אלא קימעה-קימעה, מעלה אחרי מעלה, כדרך שעולים בסולם, נשתדל לעלות עד אשר נגיע אל מדרגת-הקדושה העליונה.

''ויציאו דבת הארץ'' (י''ג, ל''ב)
הרמב''ן אומר על הפסוק הזה: ''ודע כי מוציא דבה הוא כסיל ואשר יאמר שקר, אבל מגיד אמת יקרא מביא דבה''.
ולכאורה פלא הדבר, שהרי מצינו בגמרא (פסחים גד) כי לא רצה ר יהושע בריה דרב אידי לספר להם לרבנן שמת רב כהנא, משום ''מוציא דבה הוא כסיל'', וכיוצא בזה לא רצה רב לומר לו לרבי חייא כי הוריו מתו. משום הוצאת דבה, אף-על-פי שאמת היה הדבר?
ברם, אפשר לומר שמאחר והם עתידים לקום בתחיית-המתים, הרי אין מותם אלא בבחינת שינה וכל האומר שמתו הריהו בכלל ''מוציא דיבה''.

''ונהי בעינינו כחגבים וכן היינו בעיניהם'' (י''ג, ל''ג)
שמענו אומרים זה לזה: נמלים יש בכרמים כאנשים (רש''י).
הלא בפסוק נאמר ''חגבים'', ומה ראש רש''י לומר ''נמלים''?
ברם, הרי אמר הכתוב: ''לך אל נמלה עצל, ראה דרכיה וחכם'' (משלי ו, ו), כלומר: מן הנמלה אפשר ללמוד כיצד יקבל אדם על עצמו עול מלכות שמים, וכיון שהמרגלים פרקו מעליהם את עול מלכות-שמים הזכירו להם את הנמלה.
הנמלה נוהגת זהירות יתירה גם בעניני גזל, כפי שאמרו חכמינו: ''אלמלא ניתנה תורה היינו למדים גזל מנמלה''.
כידוע הרי טוענות אומות-העולם כנגד ישראל, שהם נטלו את ארץ-ישראל מידי הכנענים בגזילה. לפיכך נרמז להם, כי האנשים אשר בכרמים רחוקים מן הגזל כדוגמת הנמלה, שכן באמת שייכת ארץ-ישראל לבני ישראל.
אם רוחו של אדם נמוכה והוא אפס בעיני עצמו, הריהו מקבל צורה כזו גם בעיני יריבו והלה אכן רומסהו ברגליו. אם ''ונהי בעינינו כחגבים'' הרי ממילא ''וכן היינו בעיניהם''.

''ויפל משה ואהרן על פניהם...ויהושע בן נון וכלב בן יפנה מן התרים את הארץ קרעו בגדיהם''(י''ד,ה-ו)
לשם-מה צריך הכתוב לחזור ולומר, כי כלב ויהושע היו ''מן התרים את הארץ'', והלא זה כבר ידוע לנו מלפני-כן?
ברם, רואים אנו שנפלו משה ואהרן על פניהם לשם תפילה, שכן נפילת-אפים אינה אלא לתפילה, כפי שאמרו חכמינו: ''אין אדם חשוב רשאי ליפול על פניו אלא אם כן נענה כיהושע'' (תענית י''ד) - היינו, שסבורים היו כי עוד יש תקוה להתפלל ולבטל את הגזירה. ואילו יהושע וכלב קרעו את בגזיהם, שהוא סימן אבלות, לפי שידעו כי הגזירה כבר נחתמה ולא תועיל עוד שום תפילה כדי לבטלה, כפי שאמנם עלה בסופו של דבר.
ולכאורה קשה: משה ואהרן הלא גדולים היו מיהושע וכלב, ולמה איפוא לא ידעו הם את אשר ידעו יהושע וכלב?
לפיכך אמר הכתוב כי יהושע וכלב היו ''מן התרים את הארץ'' - שהיו בארץ-ישראל, והלא כלל הוא בידינו שאדם הבא לארץ-ישראל זוכה להתעלות גדולה בחכמה ובקדושה - ''חד מינן כי סליק להתם עדיף כתרי מינייהו'' (כתובות ע''ה) - ועל כן עלו באמת בידיעתם על משה ואהרן.

''טובה הארץ מאד מאד. אם חפץ בנו ה...אך בה אל תמרדו'' (י''ד, ז-ח-ט)
יש בכוחה של ארץ-ישראל לסייע לו לאדם, כי יתעלה במעלות הקדושה ויזכה למדרגות רמות. אך במה דברים אמורים, אלא כשהאדם עמל ומתייגע על עצמו מתוך רצון אמיתי להיות טוב, ואם חלילה להיפך הרי ''זה לעומת זה עשה אלהים'' - מתגבר כוחו של היצר פי כמה מן הרגיל ועלול האדם ליפול מטה-מטה.

אמנם ''טובה הארץ מאד מאד'', אולם זכרו היטב: ''אך בה אל תמרודו!''.
''סר צלם מעליהם'' (י''ד, ט)
הרע המצוי בעולם אין לו באמת שום זכות קיום לכשעצמו, ולא נברא אלא כדי לתת בחירה לאדם, שיהא לו מה להילחם בו ולהתיירא מפניו. ברם, משמתגבר האדם על הרע וכובשו, הריהו נוכח לראות שאיננו ולא כלום, בדומה לאדם המהלך יחידי בלילה ונדמה לו שהוא רואה מרחוק דמויות-אימים המטילות עליו פחד וזוועה, וכשהוא מתחזק ומתאזר עוז להתקרב לשם הריהו נוכח לראות כין אין אלה אלא צללים שאין בהם ממש ואין בכוחם לעשות מאומה. יהושע וכלב גם הם אמרו כך:
רק דמה נדמה לכם כי ראיתם שם ענקים וערים בצורות בשמים, כי כאשר תתאזרו בבטחון ובעוז להתקרב אליהם, או אז תיווכחו לראות שאין זה אלא צל בלבד, אשר יגוז ויסור עם המגע הראשון - ''סר צלם מעליהם'' אם ''וה אתנו אל תיראום''.
סר צלם - מגנם וחזקם כשרים שבהם מתו, איוב שהיה מגין עליהם (סוטה ל''ח).
מתוך מאמר זה אנו למדים שאיוב היה צדיק, וכן מצינו מאמר שני: ''גדול הנאמר באיוב יותר ממה שנאמר באברהם'' (בבא-בתרא ט''ו). וקשה איפוא מאמרם של חכמינו: ''אמר רבה בקש איוב להפוך קערה על פיה'' (בבא-בתרא ט''ז) - שבקש לכפור בכל, ורחוק היה אם-כן מלהיות כשר וצדיק?
ואמר על כך הגאון מוילנה, כי המליצה ''להפך קערה על פיה'' מקורה בסיפור עממי ידוע, שהיה נפוץ בקרב העם בזמנים קדומים (מובא בספר בן המלך והנזיר, שער כ''ד).

היה היה מלך כעסן וקפדן, אשר לא ידע לסלוח ולחון. אם נכשל אדם בחטא הקל ביותר, אחת דתו היתה להמית ופסק-הדין היה תמיד מוצא לפועל בדייקנות. ויהי היום, ומשרתו של המלך לא נזהר כהלכה בשעה שהגיש לפניות את סעודתו ושפך קימעה מן המרק אשר בקערה על השולחן.
נתכעס המלך מאד, עד שהאדימו פניו. ראה המשרת כי כבר כלתה אליו הרעה וכי כבר נחתם גזר-דינו למות, נטל את הקערה והפכה המתכוון על פניה, כך שכל המרק נשפך והציף את השולחן המלכותי. מובן כי המלך ציווה לערוף את ראשו לאלתר. לפני שהניף עליו התליין את גרזנו, פנה אליו המלך ושאלו:
אמור נא לי, מה ראית לעשות את המעשה אשר עשית? הלא בתור שוגג היה מצבך עשוי להיות הרבה יותר נוח מאשר בתור מזיד?''
השיב המשרת ואמר:
''אדוני המלך! יודע הייתי כי בנוגע לפסק-דין-המות שלי אחת היא לי, ועלי לשלם בחיי בעד חוסר-הזהירות הפעוט הזה, על-כן בקשתי לפחות למנוע ממך חילול-הכבוד, שכן יאמרו הבריות כי בגלל חטא פעוט ואווילי כזה ערף המלך את ראש משרתו הנאמן, ומשום כך הפכתי במתכוון את כל הקערה על פיה, למען יראו הכל וידעו כי משפט-צדק עשית בי''.
תשובה זו מצאה מאד בעיני המלך ומיד שחרר את משרתו מכל עונש.

ובכן, מליצה זו של ''בקש איוב להפוך את הקערה על פיה'' צוטטה מן הסיפור הזה, ונתכוונו חכמינו לומר בזה, כי גם איוב, אשר נודע שמו כצדיק גדול, בראותו את היסורים הנוראים שבאו עליו מן השמים, היה חושש מפני חילול כבוד-שמים בעיני ההמון, שאינו יורד לעומקם של דברים ואינו מבין את דרכיה הנפלאות של ההשגחה העליונה, ועל-כן התחיל להטיח דברים קשים כנגד הנהגתו של השם-יתברך, למען יצא לו שם של חוטא וממילא יראו הכל וידעו כי השם-יתברך צדק ומשפטו צדק.

כיוצא בזה דורשים חכמינו (סנהדרין ק''ז) על דוד המלך, שביקש לחטוא במתכוון, למען יצדק השם-יתברך במשפטו - ''לך לבדך חטאתי והרע בעיניך עשיתי, למען תצדק בדברך תזכה בשפטך'' (תהילים נ''א, ו).