פרשת אחרי מות   מהספר מעינה של תורה

''דבר אל אהרן אחיך ואל יבא בכל עת אל הקדש...ולא ימות''

· שלא ימות כדרך שמתו בניו (רש''י). בתורת-כהנים נאמר, שההזהרה הזאת מוסבה על יום-הכיפורים, שאם הוא נכנס לקדשי-הקדשים יותר מכפי שהתירה תורה הריהו חייב מיתה. והנה בגמרא (שבועות י''ג) מקשים על עבירות שביום-הכיפורים, כיצד נענשים עליהן והלא יום-הכיפורים מכפר? ומתרצת הגמרא, כי יתכן הדבר כאשר אדם עובר עבירה ביום-הכיפורים ומת בטרם היה סיפק שיכפר עליו יום-הכיפורים. זוהי כוונתו של רש''י: ''שלא ימות כדרך שמתו בניו'' - שלא ימות פתאום כדרך שמתו בניו באורח פתאומי, כי אז ממילא [לא] יכפר עליו יום-הכיפורים...
· דבר אל אהרן אחיך שאמרתי לך הלא אהרן אחיך הלוי וראך ושמח בלבו (ברייתא דראב''ע). חושש היה משה פן יעורר קנאה בלבו של אהרן, לכשיאמר לו: ''אל יבא בכל עת אל הקדש'', בו בזמן שעליו עצמו לא חל האיסור הזה (''אחיך בבל-יבא ואין משה בבל-יבא'' - תורת הכהנים); אמר לו הקדוש-ברוך-הוא: הלא זהו אותו אהרן אחיך, אשר בשמעו כי אתה נועדת להיות גואלם של ישראל ממצרים, לא רחש כלפיך שום קנאה, אף כי הוא קשיש ממך, אלא אדרבה - ''וראך ושמח בלבו'', ממילא אין לך גם עתה שום יסוד לחשוש שמא יקנא בך, כי אם ''דבר אל אהרן אחיך''...

''כזאת יבא אהרן אל הקדש''

בדבר זה גופו, שנאמר לו: ''ואל יבא בכל עת אל הקדש'', יבוא אהרן אל הקדש. הכרה זו, שהוא בא עתה למקום קדוש ביותר שאסור לבוא אליו בכל ימות השנה, תבואהו לידי מורא ופחד, עד שמתוך זה יהיה באמת ראוי לבוא אל הקודש...(מלא העומר). האמצעים שבידי ישראל לבטל גזירות רעות הם: ''צום'', ''קול'' ו''ממון'' (''ותשובה ותפילה וצדקה, מעבירין את רוע הגזירה''). כל אחד מהם עולה למנין מאה שלושים ושש, ושלושתם ביחד עולים למנין ארבע מאות ושמונה - כמנין ''זאת''. וזהו הרמז שבדבר ''בזאת'' - בשלושת הדברים הללו: ''צום, קול, ממון'', העולים למנין ''זאת'' - אפשר לבוא אל הקדש כדי לבטל גזירות רעות מעל ישראל. וזהו גם הרמז שבפסוק: ''אם תקום עלי מלחמה בזאת אני בוטח'' (תהילים כ''ז-ג”) - במלחמותיהם הקשות ביותר של שונאי-ישראל נגדנו, הריני בוטח ב''זאת'' - בשלושת הדברים: ''צום, קול, ממון...''

''ולקח את שני השעירים והעמיד אותם לפני ה”

במדרש מסופר על הפר שנתן אליהו הנביא לנביאי-הבעל, על-מנת להקריבו על מזבחם, שסירב להיות קרבן לעבודה-זרה, עד ששידלו אליהו בדברים ואמר לו, כי כשם שעל-ידי הפר הראשון יתקדש שם-שמים כך יתקדש שם-שמים גם על-ידו, מאחר שלא תרד אש לשרפו ויראו הכל כי ה'' הוא האלוקים. גם כאן סירב השעיר, שנפל עליו הגורל לעזאזל, ללכת, והיה מתרעם על כך שהשעיר השני, הדומה לו בקומה ובמראה, יהיה חטאת לה'' ואילו הוא ילך לעזאזל. היה אהרן צריך לשדלו בדברים והסביר לו, כי גם על-ידו יתמלא רצון הבורא. זהו שאומר הכתוב: ''ולקח את שני השעירים'' - שיקח אותם בדברים, ''והעמיד אותם לפני ה'' - שיאמר להם כי שניהם מועמדים לפני השם-יתברך. אפילו גם על-ידי השעיר ההולך לעזאזל מתרבה כבוד-שמים ומתמלא רצון הבורא...

''את משפטי תעשו ואת חקתי תשמרו ללכת בהם אני ה אלוהיכם''

את משפטי וחוקותי תעשו ותשמרו לא על-מנת לקבל פרס ושכר, אלא משום שעל-ידם תלכו ותתרוממו במעלות הקדושה - ''ללכת בהם''. שכר מצוה מצוה שלכם תהיה המצוה שהראשונה גוררת אחריה - ''שכר מצוה - מצוה''. אולם אל תבואו על-ידיכם לידי טעות לחשוב, שאין חלילה מתן-שכר למצוות - כדרך שטעו צדוק וביתוס תלמידיו של אנטיגנוס - שכן ''אני ה אלהיכם'' ונאמן אני לשלם שכר פעולתם כפי אשר הבטחתי לעושי דברי, איני דורש מכם אלא שלא תעשו את המצוות בשביל השכר, כי אם שלא על-מנת לקבל פרס...(כתב סופר).
עיקר העבודה ביהדות הוא, שלא יעמוד אדם תחתיו ולא יקפא על שמריו, אלא ילך ויתקדם ויעלה במדרגות הקדושה - ''ללכת בהם''. לפיכך אמרו חכמינו על ימות המשיח: ''נערים פני זקנים ילבינו וזקנים יעמדו מפני נערים'' - כיון שהנוער יהיה מושחת ויבייש את זקניו, יעמדו איפוא הזקנים במקומם ולא יתקדמו בדרך היהדות, כי יקדישו את מיטב כוחותיהם בכדי שישארו לפחות במקומם ולא יסוגו אחורנית. ''זקנים יעמדו מפני נערים'' - מפני הנערים הרעים והמושחתים יעמדו הזקנים במקומם...(כתב סופר).