|
פרשת תולדות -חידושים מהספר מעיינה של תורה
''ואלה תולדות יצחק בן אברהם אברהם הוליד את יצחק'' (כה - יט)
הפרשה הקודמת מסתיימת במילים: ''על פני כל אחיו נפל'' – וזה בא לרמז, כי כאשר יפול ישמעאל באחרית הימים,, תזרח אז שמשו של משיח בן דוד, שהוא מתולדות יצחק בן אברהם... (בעל הטורים).
''תולדותיהם של צדיקים – מעשים טובים'' – אמרו חכמינו. זהוא איפוא פשוטו של פסוק: ''ואלה תולדות יצחק בן אברהם'' – מכאן נבעו מעשיו הטובים של יצחק, מתוך ''אברהם הוליד את יצחק'' – מזה שהיה תמיד זוכר מי אביו, שיש לו אב כאברהם... (הה''ק מהר''ם מאמשינוב ז''ל).
''ויעתר יצחק לה' לנכח אשתו... ויעתר לו ה''' (כה - כא)
לו ולא לה לפי שאינו דומה תפלת צדיק בן צדיק לתפלת צדיק בן רשע. (רש''י).
יצחק שפל היה בעיני עצמו וסבור היה, כי בזכות עצמו איננו כדאי שתפילתו תתקבל לפני ה' יתברך, לפיכך התפלל רק ''לנוכח אשתו'' – כדי שיוושע בזכותה. ומעתה, כאשר אמרה התורה: ''ויעתר לו ה''' – הרי יש מקום לחשוב שה' יתברך אמנם קיבל את תפילתו רק בזכות רבקה, כפי רצונו לפיכך ציין רש''י: ''לו ולא לה'' – שהתפילה נתקבלה דוקא בזכותו הוא, משום ''שאינו דומה תפילת צדיק בן צדיק לתפילת צדיק בן רשע''... (קדושת הלוי).
''ויתרוצצו הבנים בקרבה'' (כה - כב)
כשהיתה עוברת על פתחי תורה של שם ועבר יעקב רץ ומפרכס לצאת, עוברת על פתחי עבודה זרה עשו מפרכס לצאת. (רש''י).
קשה איפוא: בשלמא עשו היה מפרכס לצאת, שכן במעי אמו לא היתה לו עבודה זרה; אבל יעקב למה ביקש זאת, והלא גם שם היה לומד תורה, כפי שאמרו חכמינו: ''כשהתינוק במעי אמו מלמדין אותו כל התורה כולה'' (נדה ל')?
ברם, אמנם למד שם יעקב את כל התורה כולה, אך לא רצה ללכת עם עשו ב''חדר'' אחד ולכן, ביקש להמלט משם... (מפי השמועה).
''ותלך לדרש את ה''' (כה - כב)
שיגיד לה מה תהא בסופה (רש''י).
סבורה היתה רבקה, כי בן אחד הוא זה, ואותו פירכוס שהוא מפרכסלצאת ליד פתחי בתי מדרש וליד פתחי עבודה זרה, אינו אלה המאבק הסימלי בין היצר הטוב ובין היר הרע. שפעם מתגבר היצר הרע והוא מבקש לרוץ לעבודה זרה, ופעם מתגבר היצר הטוב והוא מבקש לרוץ לבית המדרש. לפיכך תאבה לדעת, ''מה תהא בסופה'' של מלחמה פנימית זו שבלב בנה? מי ינחית את המהלומה האחרונה וינצח במלחמה?... אמנם כל ימי חייו של האדם הם מלחמה תמידית ביצר הרע; לפעמים היצר מתגבר על האדם ולפעמים – האדם על היצר. על כל פנים צריך האדם להשתדל, שאת המהלומה האחרונה ינחית הוא על ראש היצר. ''והיה עקב תשמעון''... (קול שמחה).
רבקה נוכחה לראות, כי בן אחד עתיד להיות רשע, שכן הוא נמשך אל עבודה זרה, ולא עוד אלא- כפי שאמרו חכמינו – שביקש להרוג את אימו עוד בהיותו בבטנה; לפיכך: ''ותלך לדרוש את ה''' – הלכה לשאול שאלה, אם מותא לה לראות את הבן הזה כרודף ולהשכים ולהורגו תחילה, וכך אמרה: ''למה זה אנכי''? – למה זה אהיה אנכי נתונה בסכנה מפני הרודף הקטן הזה? שמא מוטב לקיים בו: ''הבא להרגך – השכם להורגו''?
והשיבו לה:''שני גויים בבטנך'', ואומר רש''י על זה: ''גאים כתיב, אלה אנטונינוס ורבי'', אם כן הרי גם עשו עתיד להוציא בנים טובים כמו אנטונינוס, ולכן אסור לך להורגו... (פני אריה זוטא).
''ויקראו שמו עשו'' (כה-כה)
הכל קראו לו כן. (רש''י).
עשו הנהו סמל השקר, כפי שאמרו חכמינו במדרש: ''הוא שוא שבראתי בעולמי'', ולדאבון הלב נמשכים הרבה אנשים אחרי השקר; הכל נכרכים אחריו. ברם, יעקב הנהו סמל האמת – ''תתן אמת ליעקב''. לפיכך נאמר רק: ''ויקרא שמו יעקב'' בלשון יחיד, לפי שהאמת אין לה אלא מעט אוהדים הכרוכים אחריה. יחידים הם אלה הנמשכים אחרי יעקב. (דגל מחנה אפרים).
''ויהי עשו איש ידע ציד'' (כה-כז)
לצוד ולרמות את אביו בפיו ושואלו אבא האיך מעשרין את המלח ואת התבן. (רש''י).
מה טעם שאל ''האיך מעשרין'', בעוד שהיה צריך לשאול ''אם מעשרין'' – אם בכלל צריך לעשר מלח ותבן?
אלא, עשו גילה כאן צביעות מופלגת ושאל את אביו: אם מעשרין מן התבואה כשיעור של עשירית, הרי לאמיתו של דבר זה יותר מעשירית, שכן האדם השקיע בכך את החיטים אשר זרע; יוצא שבעשר הסאים שהוציא מושקעת סאה שזרע, ואם כן הרי זה אחד מתשעה ולא אחד מעשרה; מסתבר איפוא, כי מ''מלח'' ו''תבן'', שאינם טעונים זריעה מלכתחילה, יש להפריש מעשר יותר מעשירית...
זהו ששאל עשו: ''האיך מעשרין את המלח ואת התבן'' – כיצד מעשרין זאת, אם בשיעור של עשירית, או שצריך יותר מזה? ואכן, ממין ''מדקדק במצוות'' שכזה עשוי היה יצחק להתפעל באמת... (פרדס יוסף).
''ויעקב איש תם'' (כה-כז)
מי שאינו חריף לרמות קרוי תם. (רש''י).
אדם צריך להיות אדון ומושל על מידותיו, כדי שיוכל לנצלן במקום הראוי ובאופן הראוי. שכן לפעמים יש גם צורך להשתמש במידה רעה לשם שמים, כפי שאמרו חכמינו: ''כל מי שנעשה רחמן במקום אכזרי, לבסוף נעשה אכזר במקום רחמני'' (קהלת רבה פ''ז). אין די, איפוא, רק ברכישת המידה של רחמנות, אלא יש גם לשלוט על מידה זו ולנצלה כראוי. לפיכך, נקרא יעקב אבינו ''איש תם'' – לפי שהיה איש, מושל ואדון על התמימות, ידע כיצד לנצלה כראוי ואימתי לסלקה לצדדין ולקיים ''עם עקש תתפתל'' – ''אחיו אני ברמאות''...
זוהי הכוונה בדברי רש''י: ''מי שאינו חריף לרמות'' – מי שאינו מסוגל ב כ ל ל לרמות הריהו ''קרוי תם'' – רק ''תם'' ולא ''איש תם'' – לפי שבאמת מסוגל היה יעקב להשתמש בחריפות ובערמומויות בשעת הצורך, ואף על פי כן היתה בו מידת התמימות. זהו פירושו של ''איש תם'' – איש ואדון על התמימות... (הרבי הקדוש מלובלין).
''ויאהב יצחק את עשו כי ציד בפיו ורבקה אהת יעקב'' (כה-כח)
יצחק היה עולה תמימה, תמיד מובדל ומופרש מן העולם, ולא העלה כלל על דעתו כי אפשר להערים ולרמות. לפיכך כאשר שאל אותו עשו: ''האיך מעשרין את המלח ואת התבן'' – סבור היה, כי באמת ובלב תמים שואל זאת עשו ומשום כך רחש לו אהבה יתירה. אבל רבקה הרי נולדה במחיצתם של רמאים; אחיה היה לבן הארמי, וכבר הכירה היטב את טיב העולם, שאפשר לשאול שאלות כמדקדק במצוות ולהיות בעת ובעונה אחת עשו הרשע... לפיכך אהבה את יעקב, אשר בו הכירה את האמת לאמיתה... (בשם הה''ק מהר''נ מרפשיץ ז''ל).
אמרו חכמינו, כי לעתיד לבוא יפנה הקב''ה לכל אחד מן האבות ויאמר לו: ''בניך חטאו''. אברהם ויעקב יאמרו: אם חטאו, יבואו על עונשם – ''ימחו על קדושת שמך''. אבל יצחק יתחיל לחשב חשבונות ויוכיח, עד כמה פעוטים ואפסיים הם חטאים של בניו וימליץ טוב עליהם, (שבת פ''ט). נשאלת, איפוא, השאלה, מדוע דווקא יצחק, שהוא בבחינת פחד וגבורה, ימליץ על ישראל יותר מן האבות האחרים?
ברם, היה רבי מאיר'ל מפרמישלן אומר – טענה היתה בפיו של יצחק אבינו: אף אני היה לי בן חוטא, ובכל זאת, אף כי בשר ודם הנני, אהבתיו ומחלתי וסלחתי לו; הרי אתה, רבונו של עולם, שמוחל וסולח אתה, על אחת כמה וכמה שצריך אתה לאהוב את בניך ולסלוח להם, אף על פי שחטאו לך.
יוצא איפוא, שעל ידי אהבתו של יצחק לעשו, ניתנה טענה בפיו כדי ללמד זכות על ישראל. וזהו פשוטו של הפסוק: ''ויאהב יצחק את עשו – כי ציד בפיו'' – כדי שתהא לו אחר כך טענה מזומנת בפיו, להשיב לו לרבונו של עולם, כאשר יתאונן על חטאיהם של ישראל...
אהבתו של יצחק לעשו היתה רק ''אהבה התלויה בדבר'', משום ''כי ציד בפיו'', ואם כן הרי ''בטל דבר – בטלה אהבה'' – משמתבטלת סיבת האהבה מיד האהבה הופכת לנחלת העבר, ולפיכך נאמר ''ויאהב'' בלשון עבר, שכן אהב אותו רק בעבר, כאשר היה ''ציד בפיו''.
מאידך, רבקה אהבה את יעקב ''אהבה שאינה תלויה בדבר'' שאיננה בטלה לעולם, ולפיכך נאמר אצלה ''ורבקה אוהבת'' – בלשון הווה – שהיתה אוהבת אותו תמיד אהבה בלתי מוגבלת, שכן לא היתה תלויה בסיבות גשמיות כלשהן... (של''ה הקדוש).
''ויאמר עשו הלעיטני נא מן האדם האדם הזה'' (כה-ל)
כיון שבאותו היום נפטר אברהם אבינו והיו הכל שרויים באבלות, נתבייש עשו לומר, כי תאב הוא לאכול מן העדשים, שהוא מאכל אבלים. לבל יאמרו: הכל מתאבלים אחרי סבא והוא להוט אחרי האכילה! לפיכך העמיד פנים כאילו איננו יודע כלל שאלו הן עדשים וכי יום של אבלות הוא היום, ואמר: תן נא לי מן המאכל האדום הזה. אך מיד נמלך בדעתו והירהר, הלא עם טעימת הכף הראשונה יא מוכרח להכיר בעדשים ותהיה זו בושה, שאינו עוסק באבלות ככל השאר, לפיכך אמר: ''הלעיטני'' – שפוך את הנזיד לתוך פי, כדי שלא יראה ולא ידע מה הוא אוכל, מתוך נימוק:''כי עייף אנכי'' – ואינו עוצר כח להגיש את הכף במו ידיו אל פיו.... (בית הלוי).
''ויאכל וישת ויקם וילך ויבז עשו את הברכה'' (כה-לד)
בהתחלתה של המכירה עדיין יש מקום ללמד עליו זכות, שהיה עייף ורעב עד מאוד ומחמת הסכנה שברעב נאלץ להסכים למכירה, אולם לא נתכווין לבזות את הבכורה ולזלזל בערכה. אבל לאחר מכן, לכשכבר אכל ושתה, הלא ראוי היה לו לשאת קולו בצעקה: אנוס הייתי ואני מתחרט על כל המכירה, והנה לבסוף ''ויאכל וישת ויקם וילך'' – הוא קם והלך לו בשתיקה ובשביעות רצון, כאילו מאומה לא אירע. או אז נתברר כי ''ויבז עשו את הבכורה'' – שכל עצם המכירה לא היה מחמת רעב, כי אם מתוך זילזול ובזיון, מאחר שלא היה לבכורה כלערך בעיניו. (שער בת רבים).
כך היא דרכו של עשו, שהוא מוכר בעד הזלילה את כל הקדוש והיקר. האכילה והשתיה ממלאות את כל יישותו ואין לפניו לא בכורה ולא עבודה. אולם, משבא יעקב, שאינו להוט כל כך אחרי האכילה והשתיה, והודות לעבודתו וחריצותו, עמלו ויגעו, הוא רוכש לו את הבכורה, את היד העליונה על כל ערכי הרוח – אזי בא עשו לכלל כעס וצווח, כי יעקב רימהו – ''ויעקבני זה פעמיים''... עשו! כלום שכחת כבר, כי בגלל עצלנותך ותאוותיך זרקתה את הבכורה במו ידך, ויעקב זכה בה על ידי הריצות ועמל, על ידי מיוט אכילה ושתיה, ולא על ידי רמאות... (אבני אזל).
''ויבז עשו את הבכורה'' – עוד מלפני כן כבר היה עשו מבזה את הבכורה. לפיכך ניצל ההזדמנות הזאת, כדי ליטול ממנו את הבכורה. מכאן למדונו, כי כאשר רואים בידיו של רשע ספר תורה או כל דבר מצווה אחר, מותר לו לצדיק להוציא מידו את המצווה הזאת בכל מיני תחבולות וערמומיות... (רבי יהודה החסיד).
''עקב אשר שמע אברהם בקלי וישמר משמרתי מצותי חקותי ותורתי'' (כו-ח)
קיים אברהם אבינו כל התורה עד שלא נתנה אפילו עירוב תבשילין. (יומא כ''ח).
מה טעם יוצאת כאן מצוות עירוב תבשילין מכלל שאר המצוות דרבנן? אלא, אמר הגאון מוילנא ז''ל, באמת נאמר כאן בראשי תיבות ''אפילו ע''ת'', ופירושם הוא ''עירובי תחומין'' – דבר המתאים להדרש מהמילה ''עקב'' (מלשון פסיעות הרגל), כלומר, מצוה כזו התלויה בפסיעות הרגלים והיא – איסור הליכה בשבת יותר מתחום שבת ללא עירוב תחומין...
בעל החתם סופר ז''ל מביא פירוש על ''עירובי תבשילין'', שהם תבשילים מעורבבים. כלומר, אברהם אבינו נזהר ולא עירבב תבשילים של בשר וחלב. והרבותא שבדבר היא, שאף עלפי שנאמר בגמרא: ''בשר בחלב דרך בישול אסרה התורה'' ומפרשים בתוספות, כי רק אם האיסור בא מחמת הבישול ביחד, הרי זה אסור בתור בשר וחלב, אבל לא כאשר קיים כבר איסור אחר מלפני הבישול, שאז אין זה איסור בשר וחלב, (סנהדרין ג'). והנה, אברהם אבינו, שהיה נזהר גם במצוות בני נח, אסור היה לו להשתמש בחלב, שכן החלב נאסר על בני נח בתור ''אבר מן החי'' (ראה גמרא בכורות ו') והותר רק לישראל. ואם היה החלב אסור על אברהם, הרי לא היה צריך לאיסור בשר בחלב; לפיכך מספרים לנו חכמינו, כי בכל זאת נהג אברהם לחומרא ונזהר באיסור בשר וחלב.
הרבי מסוכטשוב, בעל אבני נזר ז''ל, אמר בקשר לזה שהזכירו חז''ל במיוחד את מצוות עירוב תבשילין, כדלהלן:
לאמיתו של דבר ראוי היה להתיר הכנה מיום טוב לשבת, גם בלי עירוב תבשילין, שכן השבת חמורה מיו''ט. אלא, אומר הרמב''ן, יש ביום טוב מעלה יתירה לעומת השבת, כיוון ששבת היא ''קביעה וקיימא'', קדושתה קבועה בידי שמים; ואילו יום טוב ''בית דין מקדשה ליה'', ישראל עצמם קובעים את קדושתו. לפיכך קדושתה שישראל קובעים אותה בעצמם, יש בה מעלה יתירה לעומת קדושתה של שבת, ומשום כך יש צורך בעירוב תבשילין.
כל זה יאה רק לאחר שנצטוו ישראל על השבת. אבל אברהם אבינו, אשר קיים את כל התורה מעצמו ללא כל ציווי, הרי אצלו היתה גם קדושת השבת קבועה בידי אדם, וממילא לא היתה ליום טוב שלו כל מעלה יתירה לעומת שבת ומותר היה להכין מיום טוב לשבת אפילו בלי עירוב תבשילין; אך בכל זאת קיים אברהם אבינו את המצווה, אשר עתידים יהיו בניו לקיימה. הנה כי כן, זוהי הרבותא שבעירוב תבשילין...
''וכל הבארת אשר חפרו עבדי אביו... סתמום פלשתים'' (כו-טו)
התורה באה ללמדנו בסיפור זה, כי במעשיהם של הצדיקים, אשר עשו במו ידיהם ובכל מקום אשר השרו עליו קדושה עליונה – אין לידים זרות שום שליטה, להכחידם מן העולם. לפיכך, כיון שאת הבארות חפרו, ''עבדי אביו'' ולא אביו עצמו, הרי ''סתמום פלשתים'' – יכלו להן הפלישתים לסתמן.
הוא הדבר גם אצל יצחק. כל עוד ''ויחפרו עבדי יצחק'', היו הפלשתים מריבים על הבארות; אולם כאשר ''ויעתק משם ו י ח פ ו ר באר אחרת'' – שיצחק עצמו חפר את הבאר השלישית, שוב ''לא רבו עליה'' – משום שבמעשיו של יצחק אין שליטה לאיש.
לאחר מכן, כאשר ''ויעל משם באר שבע – ויבן שם מזבח ויקרא בשם ה''' – שקידש את המקום בקדושה עליונה – גם כן הקנה לו כח קיום, ללא שליטה של ידים זרות, עד שאפילו ''ויכרו שם עבדי יצחק באר'' – ולא יצחק עצמו – בכל זאת לא יכלו הפלישתים לסתום אותה או לריב עליה, מחמת מעלתו של המקום... (בכורי אביב).
''ויחפור באר אחרת ולא רבו עליה ויקרא שמה רחבות ויאמר כי עתה הרחיב ה' לנו'' (כו-כב)
שתי הבארות הראשונות מרמזות על שני המקדשים הראשונים, שאז עוד היתה לאוייבים שליטה לריב עליהם ולהחריבם. ואילו הבאר השלישית מרמזת על בית המקדש השלישי לעתיד לבוא, שעליו לא יהא עוד שום קטרוג. אזי יהיה ''רחובות'' – בני ישראל יחיו בהרחבה ובשלווה, ושום אומה לא תעיז לנגוע בהם לרעה. (רמב''ן ועוד).
''אתה עתה ברוך ה''' (כו-כט)
תחילה לא נחשב יצחק בעיניהם לצדיק הדור, שכן אברהם תנהג בחסד גדול והיה מקרב אליו את הבריות, ואילו יצחק התנהג בדרך אחרת – ''פחד יצחק'' – עד שהיו להם לאבימלך ואנשיו הרבה קושיות כנגדו; ברם, היו נוהגים בו כבוד בתור בנו של אברהם, אבל עתה, משנוכחו לדעת שהוא צדיק הדור, נתיישבו להם ממילא כל הקושיות הקודמות והם אמרו: ''ראה ראינו כי היה ה' עמך'' – שאפילו בתחילה כבר היה האלוקים אתך, וכל מעשיך, אשר עוררו אצלינו קושיות, היו צודקים ונכונים. בתחילה כיבדנו אותך רק בזכות אביך אברהם, אולם עכשיו נוכחנו לראות, כי ''אתה עתה ברוך ה''' – אף א ת ה עצמך הנך עתה ברוך האלוקים – צדיק דור – נוסף על היותך בן לאברהם... (בית יעקב).
''וילכו מאתו בשלום'' (כו-לא)
לכך מסוגל רק גוי כאבימלך. הוא היה אצל יצחק, אפילו אכל יחד אתו ולבסוף הלך ממנו ''בשלום'', שבע רצון עם עצמו... יהודי כשהוא בא לביתו של צדיק, הרי לבו נשבר בקרבו עד שאיננו מוצא מקום לעצמו... (הרבי ר' בונם ז''ל).
''ויהי כי זקן יצחק ותכהין עיניו'' (כז-א)
אברהם גירש את ישמעאל מביתו, טיהר את הבית מכל טומאה, וכך היתה לו מנוחה לעת זקנותו ויכול היה להכניס את רבקה לביתו. אבל יצחק לא גירש את עשו מביתו ולפיכך החלה לעת זקנותו תקופה אחרת בבית, עד אשר כהו עיניו למראה התנהגותו של עשו עם נשיו, ויעקב נאלץ לברוח משם. אם אינך מגרש את עשו, הרי בסופו של דבר ייאלץ יעקב לברוח מביתך... (בשם אחד הגדולים מחכמי המוסר).
''הנה נא זקנתי לא ידעתי יום מותי'' (כז-ב)
מה טעם נתיירא דוקא באותו יום מפני יום המיתה?
שכן אמר תרגום יונתן, כי ערב פסח היה אותו היום ולפיכך ציוה להביא שני גדיים, אחד לקרבן פסח ואחד לקרבן חגיגה. והנה, הגמרא אומרת, כי ''בפסח נולד יצחק'' (ראש השנה י'), והלא כלל הוא, כי ''הקדוש ברוך הוא יושב וממלא שנותיהם של צדיקים מיום ליום'' (ראש השנה י''א) – הרי ידע יצחק שימות בפסח, אך לא ידע באיזה פסח ימות, ולפיכך אמר באותו יום של ערב פסח: ''לא ידעתי יום מותי''. (יסוד התורה).
''וצודה לי צידה'' (כז-ג)
במילים אלו מרומז שם ''הויה'' – ב''וה'' של המילה ''וצודה'' ו''יה'' של המילה ''צידה''. לפיכך אמרה רבקה אחר כך, כי שמעה את יצחק אומר: ואברככה ל פ נ י ה ' לפני מותי'' – אף על פי שהוא לא אמר ''לפני ה''' – מכיון שבדבריו היה מרומז שם ''הויה''... (בשם המגיד מקוזניץ זצ''ל).
''בעבור תברכך נפשי בטרם אמות'' (כז-ד)
מה טעם רצה יצחק לברך רק את הבכור ולא את יתר הבנים, כפי שברך יעקב את כל בניו לפני מותו?
ברם, מן השמים סיבבו כך, שלא ירצה יצחק לברך אלא את הבכור. שכן אילו היה יצחק מברך את יעקב בפירוש, היה זה נותן פתחון פה למקטרג לקטרג תמיד על ישראל, שאינם ראויים לברכות אלא רק כשהם במדרגתו של יעקב. לפיכך סיבב הבורא כך, שירצה לברך את עשו, למען יוכלו הברכות לחול על בני ישראל אפילו במצבם הירוד והגרוע ביותר, לפי שאף אז אינם גרועים מעשו... (הרה''ק מהר''י מוורקא ז''ל).
''הנה שמעתי את אביך צדבר אל עשו אחיך לאמר'' (כז-ו)
אף על פי שאביך יצחק אמר זאת לעשו בלחש (לשון ''אמירה'' זה ''בלחש'') – בכל זאת שמעתי זאת כאילו היה ''מדבר'' בקול. הרי סימן הוא זה, כי מן השמים רצו שאשמע את הדבר ואמסרהו לך... (הה''ק רצ''א ז''ל מדינאוו).
''ואברככה לפני ה' לפני מותי'' (כז-ז)
קשה, הלא כלל לא אמר יצחק ''לפני ה''' כי אם רק ''בעבור תברכך נפשי בטרם אמות''?ברם, על הפסוק בפרשת יתרו ''לאכל לחם לפני האלוקים'' אומר רש,י: ''מכאן שכל הנהנה מסעודה שתלמיד חכם מיסב בתוכה כאילו נהנה מזיו השכינה''. הרי כל שכן, שבסעודתו של יצחק היתה השכינה שרויה והיא היתה ''לפני ה'''. זהו איפוא, שאמרה רבקה: ''הנה שמעתי את אביך.... ועשה לי מטעמים ואכלה'' – אם מבקש יצחק לברכו בשעת סעודתו, הרי יהיה זה בלי ספק ''לפני ה'''... (בן יאיר).
''עלי קללתך בני אך שמע בקולי ולך קח לי'' (כז-יג)
אמרה רבקה: יודעת אני את הקללות העתידות לבוא עליך והן מרומזות באותיות ''עלי'' – עשו, לבן, יוסף – ויותר מאלה לא תדע עוד כל צרה, לפיכך אין לך להתיירא עכשיו פן יאונה לך משהו.
לכן אמר יעקב אחר כך, כאשר ביקשו בניו לקחת אתם את בנימין למצרים: ''ע ל י היו כולנה'' (בראשית מב-לו) – כלומר, כל הצרות המרומזות ב''עלי'', אשר ניבאה לי אמי מראש, כבר באו עלי, ואילו מבנימין אין כל צער מגיע לי, ולמה תבקשו ליטול ממני גם את בנימין?... (הגרא ז''ל מוילנא).
מדוע אמנם ציוותה עליו רבקה להסתכן ולהתחפש בפני יצחק? הלא צדקה שאלתו של יעקב: ''אולי ימושני והבאתי עלי קללה?'' ברם, רצתה רבקה לבטל על ידי זה את כל כוחותיו וזכויותיו של עשו. הלא זכותו של עשו היתה בקיום מצות כיבוד אב, אשר בגלל זה לא רצו מן השמים לגלות ליצחק שעשו הוא רשע, כדי שלא לגרום לו צער, וממילא לא היה יעקב יכול לקבל את הברכות; לפיכך יעצה עכשיו רבקה ליעקב, כי יקיים גם הוא מצוות כיבוד אב מתוך מסירות נפש, ובכך יחליש את כוחו של עשו. וכך אמרה לו רבקה: ''עלי קללתך בני'' – אפילו אם בגללי צפויות לך קללו חלילה, בכל זאת ''שמע בקולי ולך קח לי'' – עשה כפי שאמרתי לך מתוך מסירות נפש, ועל ידי כך תנצח את עשו ותוכל להיות ראוי לקבל את הברכות... (חידושי הר''ים ז''ל).
''ותקח רבקה את בגדי עשו בנה הגדל... ותלבש את יעקב בנה הקטן'' (כז-טו)
לשם מה מציין כאן הכתוב, כי עשו היה ''בנה הגדול'' ויעקב היה ''בנה הקטן''? ברם, היה זה נסיון מצד רבקה, לראות אם עצתה תצליח אם לא. היא נטלה את בגדיו של עשו, אשר מלבד גילו הרי גם במבנה גופו היה יותר גבוה ורחב מיעקב, וניסתה להלבישם על יעקב הקטן, לראות אם יהלמו אותו, ואמנם לבסוף כך היה: ''ו ת ל ב ש את יעקב בנה הקטן'' – הבגדים הלמו כאילו אלה בגדיו שלו ונתפרו לפי מידתו... (יסוד התורה).
''אנכי עשו בכרך עשיתי כאשר דברת אלי'' (כז-יט)
מפרשים חכמינו:''אנכי'' – הנני מה שהנני ו''עשו בכורך'', עשו הוא בכורך.
אך בכל זאת קשה, איך אמר: ''עשיתי כאשר דברת אלי'', והלא אליו לא דיבר יצחק כל עיקר?
אלא, כך אמר יעקב: ''עשיתי'' – מלאתי את הכל בדייקנות, ''כאשר דברת אלי'' – כאילו היית מדבר אלי. אף כי לא דיברת אלי כי אם לעשו, בכל זאת מילאתי דבריך כאילו אלי דברת... (בשם האר''י ז''ל).
לפיכך אמר יעקב: ''א נ כ י עשו בכורך, ועשו אמר: ''א נ י בנך בכורך עשו'', משום שאותיות ''אנכי'' מנוקדות תמיד ניקוד אחיד, גם בנסמך וגם בנפרד; ואילו אותיות ''אני'' שונה הוא הניקוד בין בנסמך לנפרד, שבנסמך מנוקדת ה''א'' בחתף פתח ובנפרד – בקמץ. ובכן, כשביקש יעקב להפריד את ה''אני'' מ''עשו בכורך'', לומר: הנני מה שהנני ועשו הוא בכורך – הוכרח לומר ''אנכי'', שמשמעותה היא אחידה גם בנסמך וגם בנפרד, ולא ''אני'', שכן אז לא היה יכול לומר ב''א'' פתוחה, כלומר – בסמיכות ל''עשו בכורך'', כי זהו שקר, ומאידך לא היה יכול לומר ב''א'' קמוצה, פן יבחין יצחק בשינוי... (שמן המור)
''ויאמר הקל קול יעקב והידים ידי עשו'' (כז-כב)
בזמן שהקול קול יעקב נשמע בבתי כנסיות ובבתי מדרשות אין הידים ידי עשו שולטות בכם. (רש''י).
מקשים המפרשים, והלא לא נאמר בפסוק ''וא י ן הידים ידי עשו'', כי אם ''והידים ידי עשו'', כלומר שאפילו כש''הקול קול יעקב'', גם אז ''הידים ידי עשו''?
ברם, ''הקל'' נאמר חסר ''ו'', ופירושו – נעשה קל. כלומר, כאשר מורגשת הקלה וחולשה בקול יעקב, שהוא חסר, אזי שולטות בו'' הידים ידי עשו''. אולם, כאשר קול יעקב הוא מלא, ללא כל הקלה וחולשה – אין ידי עשו שולטות בו... (הגר''א ז''ל מוילנא).
פשוטו של המדרש הוא: כאשר אנו רואים, כי יצחק קורא בתימהון: ''הקול קול יעקב והידים ידי עשו?'' כיצד שני הדברים הללו ביחד? – הרי למדים אנו מזה שאמנם אין שני המושגים הללו יכולים לעלות בקנה אחד, שכן שני ניגודים קיצוניים הם: אם ''הקול קול יעקב, לא יתכן שיהיו ''הידים ידי עשו''... (אבני אזל).
''ולא הכירו כי היו ידיו כידי עשו אחיו שערות ויברכהו'' (כז-כג)
לא נאמר כאן במה ברכהו עתה, ורק להלן נאמרה הברכה, לשם מה איפוא אמר כאן הכתוב: ''ויברכהו''?
אלא, אמרו חכמינו: ''החושד את חברו במה שאין בו צריך לברכו'' (ברכות ל''א) – ובכן, כאשר יצחק חשד בו שהוא מרמהו וניסה אותו בנסיונות שונים, עד שנתחוור לו, כי לחינם חשד בו – ברך אותו ברכה מיוחדת בשל החשד, נוסף על עצם הברכה שברכהו לאחר מכן. (ספרוני).
|
פרשת תולדות
סוכריות, מתחילת הפרשה וסוכריה מסוף הפרשה
יצחק אמר לעשיו: בא אחיך במרמה.
במרמה גימטריה 287. גם אפיקומן 287.
מה הקשר?
חז"ל אמרו שאותו יום היה ליל הסדר, לכן רבקה הכינה ליצחק שני גדיי עיזים. אחד לקורבן פסח ואחד לקורבן חגיגה.
כאשר עשיו חזר מהציד ביקש מאביו שיאכל ויברך אותו. אך יצחק אמר לו אני לא יכול לאכול יותר, כי בא אחיך במרמה. במרמה = אפיקומן. אחיך נתן לי אפיקומן לאכול ואחרי אפיקומן אסור לאכול יותר.
אצל עשיו כתוב: ויבא לאביו.
ויבא לאביו נקרא כך גם מהסוף להתחלה.
ויבאל אביו. עשיו הביא לאביו לאכול כי רצה לקבל ברכה מאביו.
בסוף הפרשה.
עשיו ראה כי רעות בנות כנען בעיני יצחק אביו, לכן לקח את בת ישמעאל לאישה.
משל לאדם אחד היה שמן ביותר. לאחר דרישות הרופאים ונדנודים מאישתו התחיל בדייטה חמורה.
אישתו הייתה מתפעלת ממנו על התמדתו בדייטה, אבל עברו מספר חודשים והוא נשאר שמן כשהיה.
אישתו דרשה ממנו להסביר לה למה הוא לא מרזה. הוא הסביר לה שהוא עושה דייטא של עשיו.
כמו שעשיו במקום לשלוח את נשיו הרשעות ולקחת אישה חדשה וצדיקה, הוא השאיר את הקודמות והוסיף עליהן עוד אחת מרשעת.
כך האדם השמן אמנם אכל דייטה חמורה, אבל אח"כ הלך לחגוג במסעדות, ע"כ נשאר שמן.
חז"ל לימדונו סור מרע ועשה טוב.
כדי שהטוב ישפיע צריך סור מרע.
קיבלת עליך הנהגה טובה ואתה מתמיד בה, עליך להתרחק משאר קילקולים עברות והנהגות לא טובות, כדי שלא תהיה דומה לאדם השמן שעשה דייטה של עשיו ונשאר שמן. וכמו טובל ושרץ בידו, שלא עלתה לו טבילה.
בהצלחה |