ט"ו בשבט
בְּאֶחָד בִּשְׁבָט, רֹאשׁ הַשָּׁנָה לָאִילָן, כְּדִבְרֵי בֵית שַׁמַּאי. בֵּית הִלֵּל אוֹמְרִים, בַּחֲמִשָּׁה עָשָׂר בּוֹ."
– מסכת ראש השנה א, א
ראש השנה לאילן. מאי טעמה? אמר רבי אלעזר, אמר רבי אושעיה: הואיל ויצאו רוב גשמי שנה. היינו: שכבר עברו רוב ימות הגשמים, שהוא זמן רביעה ועלה השרף באילנות ונמצאו הפירות חונטין מעתה.
(ראש השנה, י"ד, רש"י)
חד אמר: כבר יצאו גשמי שנה כולה וכבר רובה של תקופה מבחוץ. וחורנה אמר: עד כאן היו חיין ממי השנה שעברה, מכאן ואילך הן חיין ממי השנה הבאה.
(ירושלמי, ראש השנה, פרק א')
בסעודת פירות ארץ ישראל בחמישה עשר בשבט ביקש רבי מנדל מקוצק מתלמידו רבי יצחק מאיר לדרוש מענייני דיומא. פתח רבי יצחק מאיר בפלפול בסוגיית הגמרא על ראש השנה לאילן, שאל ותירץ, היקשה ופירק. אמר לו רבי מנדל:
"לו היינו בארץ ישראל די היה לנו לצאת לשדות ולהתבונן באילנות כדי להבין מהו ראש השנה לאילן, פשוטו כמשמעו, ולא בדרך הפלפול"
(ילקוט החכמה)
"וכי תבואו אל הארץ ונטעתם כל עץ מאכל"; אמר להם הקדוש ברוך הוא לישראל: אף על פי שתמצאו אותה מלאה כל טוב, לא תאמרו:
נשב ולא נטע, אלא הוו זהירים בנטיעות... כשם שנכנסתם ומצאתם נטיעות שנטעו אחרים, אף אתם היונוטעים לבניכם, שלא יאמר אדם: אני זקן, כמה שנים אני חי, מה אני עומד מתיגע לאחרים? למחר אני מת!... לפיכך לא יבטל אדם מן הנטיעות, אלא כשם שמצא - עוד יוסיף ויטע, אפילו יהיה זקן.
מדרש תנחומא, פ' קדושים
.jpg?id=18205693)
