בס"ד
פרשת מצורע – הרב ברוך רוזנבלום שנת תשע"ד
הטו"ר כותב על סדר קביעת הפרשיות – פִקדו ופִסחו פרשת צו, ואחרי זה פסח, ובמעוברת סִגרו ופִסחו- בשנה מעוברת סוגרים את המצורע, ואחרי זה מגיע חג הפסח. זאת אומרת, שההכנה לחג הפסח, טמונה בפרשת מצורע, בפרשת סִגרו.
השנה זה דבר חריג, שפרשת אחרי-מות, היא הפרשה, המקדימה את חג הפסח, אמנם זה היה רק לפני שלוש שנים, כמדומני שהפעם הבאה שככה זה יהיה, בשנת תשצ"ה – בעוד 21 שנה בע"ה.
אלה שסוברים כדעת הטו"ר, שבאמת פרשת תזריע –מצורע, או מצורע, צריכה להקדים את חג הפסח, מחלקים את פרשת משפטים לשניים, ומפסיקים באמצע, ומתחילים בשבת שלאחר מכן, בפרשת אִם כֶּסֶף תַּלְוֶה אֶת עַמִּי, כדי שפרשת מצורע, תהיה סמוכה, בשנה מעוברת, לחג הפסח, וכל אחד מבין, שאם יש קשר ויש חיבור, בין פרשת הפסח לבין פרשת מצורע, אנחנו צריכים למצוא את הקשר שבניהם, ולהבין מה מונח בשני הדברים האלה, מה החיבור שיש בין שני הדברים הללו.
לפני שנכנס בעומק הדברים, קודם כל, נעמוד על נקודה אחת בפרשת השבוע, וממנה בע"ה ננסה לבאר את הדברים.
הפרשה שלנו כבר מדברת על טהרת המצורע, בפרשת שבוע שעבר, קראנו בתורה את דיני המצורע, צרעת הגוף וצרעת הבגד, והשבת עוסקת התורה, בטהרת המצורע – מה קורה איתו ביום טהרתו.
אומרת התורה, שהוא צריך להביא שתי ציפורים חיות, ציפור אחת שוחטים ושמים את דמה לתוך המים, ומטבילים בתוכו עץ ארז ואזוב ושני תולעת, ומזים על המיטהר.
אני לא מדבר כרגע על הקרבנות, אני מדבר כרגע, על מה שעובר המצורע, בתהליך טהרתו, עניין הקרבנות של המצורע, זה שיחה בפני עצמה.
לפני שנכנס לעומק הדברים, של פרשת מצורע, והקשר שלה לחג הפסח, רק נעמוד על הערה נפלאה, שמעיר כאן הכלי יקר בפרשה, אותו דבר גם האזנים לתורה, כל אחד וסגנונו, אבל שניהם אומרים את אותו עקרון.
המקום שמופיע פעם נוספת עץ ארז ואזוב ושני תולעת, הוא בפרשת חֹקת.
כאשר מזים על אדם שנטמא, מטומאת מת, ונטהר, גם שם משתמשים בארז ארז ואזוב ושני תולעת.
שואל הספר אזנים לתורה, ואותו דבר הכלי יקר, שניהם שואלים את אותו דבר, רק בסגנון שונה – למה בפרשת חֹקת, כאשר התורה מדברת, על טהרת אדם מטומאת מת, מצמידה התורה את שני סוגי הצמחים להיות אחד- עץ ארז ואזוב ושני תולעת?
שמים קודם את עץ הארז והאזוב, ואחרי זה שני התולעת. מצמידים את הצמחים להיות ביחד, ואילו את התולעת מביאים לאחר מכן.
כאן בפרשה שלנו, כותבת התורה – עץ ארז, שני תולעת ואזוב. התורה חוצצת, בין עץ הארז והאזוב, בשני תולעת.
למה התורה, כמו שכותבת בפרשת חֹקת, מצמידה את שני סוגי הצמחים במקום אחד, למה התורה לא עושה את זה גם כאן? שאלתו של הכלי יקר, והאזנים לתורה.
התשובה שכותב האזנים לתורה, ואותו דבר כותב גם הפרדס יוסף, כל אחד וסגננו, אבל הפרדס יוסף גם מעיר את אותם דברים – כאשר אדם נטהר מהטומאה שלו, וצרעת המצורע באה בגלל גסות הרוח, כמו שמביא כאן רש"י.
אומר רש"י- ועץ ארז. לפי שהנגעים באין על גסות הרוח.
אדם שהוא מתגאה על מישהו, אז הוא מדבר עליו לשון הרע. אם אדם היה מנמיך עצמו, שכל אחד הוא היה רואה גדול ממנו, אז לא היה לו מה לדבר עליו לשון הרע, אבל אדם רואה אדם אחר מלמעלה, אז ממילא, הוא מדבר עליו לשון הרע.
יוצא, שכל הענין מגיע, מגסות הרוח.
אומרת התורה – יביא עץ ארז וישפיל עצמו.
אומרים חז"ל – ישפיל עצמו, כמו אזוב, כי האזוב מנמיך עצמו.
יוצא, שהתורה דורשת, מזה שאדם דיבר לשון הרע, הגבהת את עצמך? עכשיו תשפיל עצמך!
כותב הספר פרדס יוסף, אזנים לתורה – כמו שיש סיכון, על אדם שלוקח את עצמו לצד הגאווה, כך יש סיכון, לאדם שלוקח את עצמו לצד הענוה.
הסיכון אותו דבר. למה?
כותב הספר אזנים לתורה – יש אדם שהופך את הגאוה שלו לענוה, בזה שהוא אומר 'ברוך ה' אני עניו'.
אומרים בבדיחות הדעת – ישנם אסכולות שלמות, שעסקו בתורת הענוה, שבן אדם צריך להשפיל את עצמו. אז הם היו נכנסים לחניות, לבתי מרקחת, ומבקשים מסמרים, והיו צוחקים עליהם, בטענה שהם לא שפויים.
והיו אומרים – נכון אנחנו לא שפויים, וככה היו משפילים את עצמם. זה היה דרך העבודה שלהם, בעבודת ה'.
אבל גם בדרך הזאת, בעבודת ה', גם ישנה גאוה. למה?
כי כשאחד אומר על עצמו – אני עניו!
זה לא נקרא עניו. עניו צריך להיות, הרבה יותר עניו ממה שהוא מחשיב את עצמו.
יוצא, שגם בעבודת הענוה, אדם צריך לדעת עד כמה הוא צריך להיות עניו.
מובא בשם אחד האדמו"רים, כמדומני זה היה האדמו"ר מקוצק, שאמר, כתוב – משה רבינו קיבל תורה מסיני, לא כתוב משה רבינו קיבל תורה בסיני.
אומרים חז"ל – שכל תורתו של משה רבינו, הוא למד מהר סיני.
משה רבינו היה אדם, שהתורה מעידה עליו- האדם העניו ביותר מכל אדם אשר על פני האדמה. זו המהות של משה רבינו.
שאל אם ככה, האדמו"ר מקוצק – אם כל הנושא של התורה, היא מצד הענוה, אז למה התורה לא ניתנה בתוך בקעה? למה התורה ניתנה בתוך הר, וההר צריך להיות הכי נמוך. אם הקב"ה מעונין בענוה, שייתן את התורה בתוך בור.
כולם היו נכנסים בתוך בור, ושם בתוכו היו אומרים כולם – אתה רואה, ממעמקים קראתיך ה'. כנס עמוק בפנים, ומשם תקבל את התורה.
יוצא, שהתורה היא דבר רוחני, צריכה להיות דבר גבוה.
אומרים חז"ל- מכאן אתה למד, שאתה צריך שיהיה בך הר, אבל ההר צריך להיות נמוך.
כלומר, אדם צריך להגביה עצמו, אבל ההר צריך להיות נמוך.
וזה הלימוד שרבותינו לומדים, מכל הנושא הזה, של 'משה קיבל תורה מסיני'.
אם ככה, מגלים לנו רבותינו, שאותה מהות שישנה כאן, כאשר אדם נדרש כאן להשפיל את עצמו, לאחר שהוא הגביה את עצמו כמו ארז, יש כאן סכנה, שברגע שהוא משפיל את עצמו, ההשפלה הזאת, שאדם ינמיך את עצמו, גם יהפוך לחטא, לכן אומרת התורה, אני לא כותבת לך את עץ הארז ביחד עם האזוב, אלא, אני חוצצת אותו בשני תולעת, שאדם ידע, שההשפלה הזאת, גם כן יכולה להיות חטא, לכן הוא חוצץ בין שניהם ביחד, ולא כמו שבפרשת חֹקת. דברי הספר אזנים לתורה.
אומר הכלי יקר– גם אדם שהוא עניו, ומרגיש עצמו עניו, ידע שהוא מסוגל לחולל מהפכות שלמות, באמצעות הפה שלו.
אז שאדם לא יחשוב - אני עניו, אז ממילא, אני לא מדבר לשון הרע!
לכן באה התורה ואומרת - וּשְׁנִי תוֹלַעַת וְאֵזֹב - אדם יכל להרוס, כמו שתולעת הורסת ארזים, באמצעות הפה שלה, גם האדם העניו ביותר, מסוגל לחולל מהפכות בעולם, באמצעות הפה שלו. דברי הכל יקר, בהסברו לנושא שני תולעת ואזוב והחציצה בניהם לבין עץ הארז.
אנחנו היום בע"ה רוצים לעמוד, על שורה אחת מדברי האבן עזרא בפרשה, כפי שאמרנו, שהטו"ר כותב, שהפרשה הזאת היא ההכנה לקראת חג הפסח, ואנחנו רוצים בע"ה, להבין את הקשר שיש בין פרשת מצורע, לבין חג הפסח.
האבן עזרא, כאן בפרשה, כותב, אני אקריא שורה אחת מדבריו(רבותינו מנסים לפענח, מה מונח כאן בדברי האבן עזרא), הוא מחבר שלושה דבריו, להיות כיחידה אחת – והנה המצורע והבית המנוגע, וטומאת המת קרובים, והנה גם הם, כדמות פסח מצרים.
כותב כאן האבן עזרא – יש מחנה משותף בין מצורע, לבין בית מנוגע, טומאת המת, והכל כדמות פסח מצרים.
כל אחד שואל את עצמו – מה הקשר שיש בין מצורע, בית מנוגע, טומאת המת ופסח מצרים, איפה נקודת החיבור?
אז בראש ובראשונה, פשוטם של דברים, יש הרבה נקודות מתחברות, בין מצורע לבין טומאת מת, דבר ראשון בֹא נחבר את שתי השלבים האלה.
בשלבים האלה, בטומאת מת, נטהרים לאחר שבעה ימים, ומצורע נטהר לאחר שבעה ימים.
מצאת נקודה אחת – מת הוא מת, וטומאתו היא טומאת מת, וגם אדם שנעשה מצורע, אומרת הגמרא(מסכת נדרים) שמצורע חשוב כמת.
אם מצורע חשוב כמת, אז מצאת, שטומאת המצורע, גם היא דומה לעניין המת. מצאת נקודת חיבור, גם בקטע הזה.
דבר נוסף – בשניהם – גם בטומאת המת, וגם בטומאת המצורע, משתמשים בעץ ארז ואזוב ושני תולעת.
אז איך מתחבר לזה, ענין הפסח?
הפסח מתחבר, בנקודה אחת, באגודת אזוב, שנאמר וּלְקַחְתֶּם אֲגֻדַּת אֵזוֹב וּטְבַלְתֶּם בַּדָּם אֲשֶׁר בַּסַּף.
שם אין עץ ארז ולא שני תולעת, שם יש אגודה של אזוב. עם האגודה של האזוב הזה, שמים על הדלת ועל המשקוף, זה העבודה, וכמו שכתוב בתרגום יונתן בן עוזיאל, ובעוד מפרשים- שעם ישראל עירב, את דם קרבן פסח, ביחד עם דם של מילה, ואת זה שם על הדלת, זה היה הדבר שהגן על עם ישראל מפני המשחית.
אז נקודת חיבור אחת מצאנו כאן, בין ענין פסח לבין טומאת מצורע וטומאת המת.
כדי להבין מה הקשר, ומה החיבור שישנו, בין ענין פסח ובין המצורע וטומאת המת, אנחנו צריכים להיכנס למחוזות אחרים, ובע"ה נגיע ליסודות של הדברים, שאנחנו רוצים לומר.
אנחנו בע"ה, נעסוק על שתי נקודות בליל הסדר, ובע"ה בשיעור הבא, נדבר על ענין ארבע כוסות, שגם כן קשור לענין.
אני רוצה לדבר על ארבע ההקדמות, לפני מגיד בליל הסדר, כי עיקר העבודה שלנו זה סיפור יציאת מצרים, עוד לפני אכילת מצה ואכילת מרור. הייתי רוצה לעמוד על נקודה אחת:
דבר ראשון מתחילים בקדש.
קדש זה בכל מועד, בכל שבת מקדשים, אין בזה שום חידוש. החידוש היחיד שיש כאן, שזו הכוס הראשונה מתוך ארבעת הכוסות, זה לא קידוש בלבד, זה דבר מיוחד, זה הלשון הראשונה, של לשון הגאולה, והלשון הזאת, כפי שכתוב בכתבי האר"י, היא כנגד שרה אמנו.
יש לנו ארבעה כוסות – הכוס הראשון כנגד שרה, שני כנגד רבקה, השלישי הוא רחל והכוס הרביעי הוא כנגד לאה.
מה זה קשור? אם נספיק, נדבר על זה בע"ה בשבוע הבא. מה שקשור אלינו זה הכוס הראשונה, כנגד שרה אמנו.
אחרי זה מגיע ורחץ.
ורחץ זה כנגד אברהם אבינו. מה הכוונה שזה כנגד אברהם אבינו?
כתוב ר' צדוק הכהן מלובלין, שכל דבר שכתוב פעם ראשונה בתורה, הוא המקור לכל התורה כולה.
המקור שלו זה גמרא. אומרת הגמרא(מסכת בבא קמא) – הרואה ט בחלום יצפה לטובה.
למה?
כי המקום הראשון שמופיע האות ט, הוא במילה טוב, ולכן כל מקום שמופיע פעם ראשונה, זה המקור לכל התורה כולה, לכן האות ט, אתה רואה אותה בחלום, תצפה לטובה.
ממילא, אומר ר' צדוק, הדבר הראשון שאתה רואה, איפה שהוא כתוב בתורה, זהו היסוד להכל.
המקום הראשון, שהתורה מדברת על רחיצה, היא מדברת על אברהם אבינו –פרשת וארא, כאשר המלאכים מגיעים אליו, הוא אומר להם לרחוץ את הרגלים שלהם, לכן רחיצה, כנגד אברהם אבינו.
השלב הבא הוא כרפס. אני רוצה לדלג ברשותכם על כרפס, כי אני רוצה להקדים הקדמה.
כל חג הפסח בכללותו, הוא כגד אברהם אבינו, כך כותב הטו"ר בהלכות ראש חודש – אמר לי אחי ר' יהודה, ששלושת הרגלים כנגד שלושת האבות – פסח כנגד אברהם, שבועות כנגד יצחק, וסוכות כנגד יעקב.
לאברהם וליעקב, הוא מצב פסוקים בתורה, ליצחק הוא לא מצא, אבל הוא מביא מדרש, דרבי פרקי דרבי אליעזר.
פסח כנגד אברהם, שנאמר(בראשית יח,ו) לוּשִׁי וַעֲשִׂי עֻגוֹת מה הראיה שלו שזה פסח?
כיון שאברהם לא צריך לתת לשרה הוראות, איך לעשות עוגה. זה לא העוגה הראשונה שלה שהיא עשתה. מדובר כאן על 74 שנות נישואין, אז מסתמא שהיא יודעת כבר איך ללוש עוגות.
שואלים המפרשים – למה הוא אומר לה ללוש?
משום שמדובר בפסח, הוא אמר לה אל תשהי את הבצק, אפילו רגע אחד, כדי שלא יבוא לידי חמץ. זו נקודה אחת.
שבועות כנגד יצחק – כתוב שהקרן, שבה תקע הקב"ה, במעמד הר סיני, נלקח מהקרן של האיל שהוקרב במקום יצחק אבינו.
הדבר האחרון הוא יעקב אבינו- כתוב מפורש בפסוק(בראשית לג,יז) וְיַעֲקֹב נָסַע סֻכֹּתָה וַיִּבֶן לוֹ בָּיִת וּלְמִקְנֵהוּ עָשָׂה סֻכֹּת.
הוסיף לו אחיו – 12 השבטים כנגד 12 החודשים. הוא נתן לו את 12 השבטים, אבל הוא לא אמר לו מה כנגד מה, אבל יש על זה את הגאון מוילנה, הבני יששכר, תפארת יהונתן, ספר רץ כצבי, הרבה מבארים את החודשים כנגד מה.
בכל אופן פסח כנגד אברהם אבינו, היות וכך, לכן הפעולות שאנו עושים בליל הסדר, הכל בזריזות, כי כל יציאת מצרים היתה בזריזות כיון(בראשית יח, ז) וְאֶל הַבָּקָר רָץ אַבְרָהָם, הכל נעשה בזריזות, גם זה חלק מהפעולות שאנו עושים, זכר לאברהם אבינו.
מה שנוגע אלינו, הוא בנקודה הזאת, שאני רוצה לדבר על יחץ.
הלילה הזה, הוא כנגד אברהם אבינו, אנחנו פותחים בממרה הראשונה במגיד, אנחנו מזכירים את אברהם אבינו:
כָּל דִכְפִין יֵיתֵי וְיֵיכֹל - מזמינים את כולם לבוא ולאכל.
מה נהג ככה להזמין את כולם אליו? אברהם אבינו. אז היות ואברהם עשה את זה ראשונה, אחרי זה איוב עשה את אותו דבר(אבות דרבי נתן), אנחנו נוהגים בדרכו של אברהם אבינו, עושים אותו דבר.
כָּל דִכְפִין יֵיתֵי וְיֵיכֹל – מזמינים את כולם לבוא ולאכל אצלנו בחג הפסח. ההבדל הוא קטן, אבל מאוד עמוק.
אברהם אבינו אמר את זה, כאשר הדלת היתה פתוחה, אנחנו אומרים את זה, כאשר הכל נעול כבר.
באים הביתה, נועלים את הדלתות, אומרים – 'מי שרוצה שיבוא', אבל אנחנו לא פותחים את הדלת, רק כשמגיעים לאליהו הנביא.
יכל להיות שסבר בעל האגדה שלכן, אפשר לקרוא את האגדה כבר מראש חודש, כי אם אתה רוצה להזמין אנשים, זו לא חכמה להגיד את זה בליל הסדר, לכן היה לו אווה אמינא – יכל בראש חודש? תלמוד לומר ביום ההוא. אם ביום ההוא, יכל מבעוד יום?
לא. אלא בשעה שמצה ומרור מונחים לפניך. אז מה הכוונה להגיד - כָּל דִכְפִין יֵיתֵי וְיֵיכֹל?
אז יש הרבה מפרשים שאומרים, שכל הממרה הזאת נאמרת על האורחים שכבר הזמנת, כמו שמובא כמדומני, על ר' עקיבא איגר, שהזמין אורחים בליל הסדר, ואחד האורחים, שם את הכוס של היין, ובאמצע המזיגה נשפך הכל, אז גם ר' עקיבא איגר שפך את הכוס שלו, כדי שהאורח לא יתבייש, ואמר – מזה כל השולחן כאן עקום?! וכך הוא נתן לאורח הרגשה טובה שהנה, גם לבעל הבית נשפך הכוס.
מה שאני רוצה לומר, שאומרים המפרשים, שה כָּל דִכְפִין יֵיתֵי וְיֵיכֹל, זה לא עבור שאתה מזמין אורחים, אלא, זה עבור האורחים הנמצאים, אז אומרים רבותי, אני רוצה להזמין אורחים!
פירוש הדבר, שאתם לא אורחים, אתם חלק מהמשפחה. אתה אומר להם כָּל דִכְפִין יֵיתֵי וְיֵיכֹל – כל מי שרוצה לבוא, יכל לבוא ולהשתתף. נותנים להם הרגשה טובה, שהם חלק מהמשפחה.
יוצא, שהעניין של הָא לַחְמָא עַנְיָא, הוא כנגד אברהם אבינו.
רבותי, אני רוצה להגיע ליחץ.
יחץ, זה החלק האחרון, לפני שמגיעים למגיד, מה עושים?
לוקחים את המצה האמצעית, ובוצעים אותה לשתיים. את החתיכה הגדולה שמים לצפוּן, את החתיכה הגדולה, משאירים בַּתָּוֶךְ, בין שניהם, ועליה אומרים את האגדה.
רבותי, מה זה העניין ששמים שלוש מצות?
אז מי שקונה מפות מסודרות, אז כתוב שם כהן-לוי-ישראל.
אפשר לכתוב כל דבר שקשור לשלוש, אין עם זה שום בעיה. מי המציא את זה?
מה שכתוב בכתבי האר"י הקדוש, שזה אברהם יצחק ויעקב. צריך לבדוק מי המציא את הענין של כהן-לוי-ישראל.
ודאי אפשר לומר שאברהם אבינו היה כהן, שנאמר -(בראשית יד,יח) וְהוּא כֹהֵן לְאֵל עֶלְיוֹן
יעקב אבינו – היה ישראל.
איך יצחק מסתדר עם לוי, יש לנו קצת בעיה, אבל חוץ מזה, הכל אפשר לסדר. J
אברהם, יצחק ויעקב, באים ליחץ, לוקחים את המצה האמצעית, ושוברים אותה, מתי שוברים אותה?
הטו"ר והשולחן ערוך פוסקים, ששוברים אותה ביחץ.
הרמב"ם לא פוסק ככה, הוא פוסק ששוברים אותה, לפני המוציא מצה.
אנחנו פוסקים כשיטת הטו"ר והשולחן ערוך, ושוברים את המצה במגיד, לפני שמתחילים לומר, והשאלה היא למה, מה פתאום שוברים את המצה?
אז צריך לדעת, שיש חלק מהמפרשים שבאמת לא שוברים את המצה השניה אלא את הראשונה, כך כותב כמדומני הב"ך להלכה, משום אין מעבירים על המצוות – יש לך מצה ראשונה, למה אתה שם אותה בצד ושובר את השניה? אתה רוצה לשבור, תשבור את הראשונה!
אבל אנחנו מכל מקום, נוהגים כדעת הטו"ר והשולחן ערוך – שוברים את המצה האמצעית, שמים את החלק הגדול בצד, ומניחים אותו לאפיקומן, ואת החצי השני, שמים באמצע.
מה הענין לשים את החצי השני באמצע, מה מונח בזה?
כתוב בגמרא – כדי שתהיה על לחם עוני.
זה מצה שעונים עליה דברים הרבה, ואין דרכם של עניים בשלמה, אלא בשבורה.
היות ואתה אומר הָא לַחְמָא עַנְיָא אתה צריך להתנהג כמו עני, לכן שוברים אותה, כי עניים לא קונים שלם, הם קונים שבור, אז ממילא תגיד את זה על שבור, כי עניים כך מתנהגים.
תמיד תמהתי, אם צריכים לשים שבור, כי על כך נאמר בנושא הזה, שצריכים לשים שבור כדי שיהיה לחם שעונים עליו דברים הרבה, אז למה צריך לקחת שלם ולשבור? הרבה יותר קל להביא שבור.
אלה שמביאים מצות יד, אז זה בכלל מגיע רובו כבר יחץ מהמאפיה, אתה לא צריך לעבוד על זה, כדי לשבור J
אז למה אתה צריך לשבור? תביא כבר אחת שבורה ותשים אותה באמצע, אז השאלה – מה מונח בזה?
בספרי הקבלה כתוב – שצריך לחלק את המצה לשתיים, שאות אחת תהיה ד ואות אחת תהיה ו אבל נניח את דברי הסוד.
חלק מהמפרשים אומרים שזה זכר לקריאת ים סוף, אז למה דוקא את השניה? אפשר לשבור גם את הראשונה? אז מה ים סוף קשור לזה?
אני אומר את התשובה, פשוט כדי לקצר את ההליכים, ולומר את היסוד:
רבותינו אומרים שנגאלנו ממצרים בזכותו של יצחק אבינו, אמנם ירדנו למצרים וכל הפסח קשור לאברהם אבינו, אבל הפסח קשור ליצחק אבינו, איפה יצחק אבינו קשור לגאולה?
אז יש בזה שתי ביאורים:
ביאור אחד, קשור לגמרא(מסכת שבת פ"ט) - שלעתיד לבוא, יצחק אבינו, לוקח על עצמו את חצי מהחטאים של עם ישראל – פלגא עלי ופלגא עלך, אומר יצחק להקב"ה. והיות וזה הולך לצפוּן, מה שיהיה לעתיד לבוא.
צפוּן לעתיד לבוא, אנחנו מצהירים – ריבונו של עולם, הנה יצחק אבינו, לקח על עצמו חצי מהעוונות של עם ישראל, אם ככה, אנחנו רוצים לזכור את הזכויות, הנה ריבונו של עולם צפוּן. מצפינים את זה לעתיד לבוא, מעין מה שלעתיד לבוא, שיצחק אבינו נטל על עצמו חצי מהעוונות של עם ישראל, ולכן חותכים את המצה האמצעית.
אבל התשובה שאומרים, כמה וכמה מרבותינו, שסוד הגאולה בנוי, על יצחק אבינו, למה הוא בנוי על יצחק אבינו?
תסתכלו בקטע הראשון, בבעל הטורים, פרשת וארא, כותב - וארא. בגימטריה יצחק כדא. תא במדרש. שיצחק גרם לישראל שיצאו ממצרים.
הרא"ש, בקטע האחרון של שמות, כותב – בשעה שהיו ישראל במצרים והיו בשעבוד הקשה, שאלו האבות הקדושים – ריבונו של עולם, תוריד מהגלות של עם ישראל, שלא יהיו שם 400 שנה, והקב"ה אמר להם – מי שייתן לי אות משמו, כמספר האות, אני מוריד מהשעבוד.
אמר אברהם – אני, אין לי מה להוריד. הוספת לי ה אני לא יכל להוריד אותו.
אמר יעקב – גם לי אין מה להוריד.
אמר יצחק – לי יש מה להוריד. כתוב בתהילים(קה,ט) וּשְׁבוּעָתוֹ לְיִשְׂחָֽק. עם שׂ, תשנה לי את ה- צ ותיתן לי שׂ, ותוציא את בני קודם הזמן.
אמר לו הקב"ה – קיבלתי!
והפער ביניהם ש-300, צ – 90 = 210
יוצא, שמה שנגאלו ישראל ממצרים, היה בזכותו של יצחק אבינו, יצאנו בחצי מהזמן, אבל היות וזה לא חצי, כי היינו צריכים להיות 400 שנה, ויצאנו אחרי 210 שנה, אז לא כתוב לשבור באמצע, אלא את החלק הגדול ישים בצד, כי בזכותו של יצחק אבינו נגאלנו ממצרים, ולכן שמים את זה בצד.
טוב, יש לנו כאן ביאור לגבי יצחק אבינו, אבל העומק של הדברים, מה שמונח ביחץ, כי בלילה הזה, היה בפעם הראשונה, שהקב"ה ציוה את אברהם אבינו לעשות יחץ. איפה זה היה?
לילה של ברית בין הבתרים.
אמר הקב"ה לאברהם -(בראשית טו,ט-י) קְחָה לִי עֶגְלָה מְשֻׁלֶּשֶׁת וְעֵז מְשֻׁלֶּשֶׁת וְאַיִל מְשֻׁלָּשׁ וְתֹר וְגוֹזָל: וַיִּקַּח לוֹ אֶת כָּל אֵלֶּה וַיְבַתֵּר אֹתָם בַּתָּוֶךְ וַיִּתֵּן אִישׁ בִּתְרוֹ לִקְרַאת רֵעֵהוּ וְאֶת הַצִפֹּר לֹא בָתָר
את התֹר והגוזל הוא לא נגע בהם, הוא שם אותם בצד, אבל את שלושת בעלי החיים, הוא ציוה לחתוך אותם באמצע אִישׁ בִּתְרוֹ לִקְרַאת רֵעֵהוּ, והקב"ה בלפיד אש, עבר בין הבתרים האלה, וזה היה ברית בין הבתרים, שהבטיח לאברהם אבינו, שגם זרעו לא יכלה לעולם, והקב"ה ישגיח עליהם בהשגחה פרטית, וגם ארץ ישראל תינתן לו, שנאמר וְכָרוֹת עִמּוֹ הַבְּרִית לָתֵת אֶת אֶרֶץ הַכְּנַעֲנִי הַחִתִּי הָאֱמֹרִי וְהַפְּרִזִּי וְהַיְבוּסִי וְהַגִּרְגָּשִׁי לָתֵת לְזַרְעוֹ...
יוצא, שכל הנתינה של הארץ הזאת, נתנה בלילה הזה, הוא ליל הסדר. אלה הדברים הכתובים בפרשת לך-לך.
הלילה הזה, איזה לילה הוא היה?
כותב רש"י(סוף פרשת בֹא) –(יב,מ) וּמוֹשַׁב בְּנֵי יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר יָשְׁבוּ בְּמִצְרָיִם שְׁלֹשִׁים שָׁנָה וְאַרְבַּע מֵאוֹת שָׁנָה
שלשים שנה וארבע מאות שנה. בין הכל, משנולד יצחק עד עכשיו היו ארבע מאות שנה, משהיה לו זרע לאברהם נתקיים כי גר יהיה זרעך, ושלשים שנה היו משנגזרה גזירת בין הבתרים.
כתוב בפרקי דרבי אליעזר – ברית בין הבתרים היתה בליל ט"ו בניסן.
יוצא, שהיות והקב"ה כרת עם אברהם אבינו ברית, בלילה הזה, שאנחנו מסבים לליל הסדר, ובלילה הזה אמר הקב"ה לאברהם אבינו יָדֹע תֵּדַע כִּי גֵר יִהְיֶה זַרְעֲךָ בְּאֶרֶץ לֹא לָהֶם, וַעֲבָדוּם וְעִנּוּ אֹתָם אַרְבַּע מֵאוֹת שָׁנָה אז ממילא, מתי זה מתחיל?
הגלות מתחילה מזרעו, לכן בוצעים את המצה שקשורה לזרע. מי זאת המצה שקשורה לזרעו?
המצה של יצחק, בנו של אברהם אבינו, אז 400 שנה מאיפה מתחיל?
מלידת יצחק. למעשה היינו שם רק 210 שנים, לכן לוקחים את המצה של יצחק אבינו, שמרגע שזַרְעֲךָ, היינו צריכים להיות שם 400 שנה, והיינו בגלות 400 שנה, אבל ממצרים יצאנו כעבור 210 שנים, לכן בוצעים את המצה של יצחק אבינו, לזכור את עקדת יצחק.
רבותי, הסברנו מה זה יחץ. אני רוצה לחזור ברשותכם לכרפס.
כרפס מה עושים?
אז זה מחלוקות במפרשים, אני לא נכנס לנושא ההלכתי, חלק אומרים לוקחים תפוחי אדמה במי מלח, חלק אומרים צנון, חלק אומרים סלרי, חלק בצל, איפה שתפתחו, כל אחד לוקח משהו אחר.
המטרה היא לעורר את הילדים לשאול שאלות – 'מזה אבא, לפני שאתה נוטל ידים, אתה אף פעם לא מטביל דברים, מה פתאום כאן, עוד לפני הסעודה, אתה הולך ומטביל?'
אז זה מעורר את הילדים לשאול שאלות, ואז הילד שואל – אבא, מה נשתנה הלילה הזה מכל הלילות? שבכל הלילות אין אנו מטבילים אפילו פעם אחת, הלילה הזה שתי פעמים' וכל המטרה היא מה?
כדי שהילדים יתעוררו לשאול שאלות.
רבותי, ראיתי שאלה נפלאה, שקשורה אולי לשיעור הבא, אבל היא אולי יכולה לעזור לנו, לאותה נקודה.
ר' שלמה זלמן אוירבך שואל – אם ארבע כוסות, זה לזכר ארבע לשונות של גאולה, למה אתה צריך לשתות כוסות, איפה כתוב לך כוסות?
תאכל ארבע אגוזים, ותאמר והוצאתי, והצלתי וגאלתי ולקחתי.
מאיפה לקחו חז"ל, את כל הנושא הזה של יין, כדי ללמד אותך את הנושא של ארבע כוסות? איפה כתוב דבר כזה, שצריך לשתות ארבע כוסות של יין כדי להסביר?
ממתי אתה מדבר על הכוס? הכוס הוא העיקר? היין הוא העיקר! היה צריך להגיד ארבע יינות. הכוס זה רק כלי.
שאלתו של ר' שלמה זלמן אוירבך.
אם אתה רוצה לעורר את הילדים שישאלו שאלות, אתה יכל לפתוח את הסעודה בשלוש מחיאות כפיים.
ואז הילד ישאל אותך – אבא, למה אתה מוחה כפיים? אף פעם אתה לא מוחה כפיים. מה נשתנה הלילה הזה מכל הלילות, שבכל הלילות אין אנו מוחים כפיים, אפילו פעם אחת, הלילה הזה שלוש פעמים?
למה בחרו לקחת חתיכת תפוחי אדמה ולשים אותה במי מלח? למה בחרו לקחת בצל ולשים במי מלח, לקחת צנון ולשים במי מלח? מה זה בכלל? ולמה קוראים לזה כרפס? מאיפה לקחו את המילה הזאת?
סלרי, לא קוראים לו כרפס, פטרוזיליה גם לא, צנון גם לא, צריך לקחת דבר שברכתו –בורא פרי האדמה, ולהטביל אותו במי מלח.
בגמרא בכלל רשום, שאם אין לו ירק, מטביל את המרור במי מלח. אז מה פתאום קוראים לזה כפרס?
מופיע בכמה מפרשים, בשם המהרי"ל – קוראים לזה כרפס, כי אם אתה קורא את זה הפוך יוצא – ס – פרך – תזכור ששישים ריבו היו בעבודת פרך, לכן אתה קוראים לזה כרפס.
היום ראיתי שמישהו כותב –שלכן ההטבלה השנית היא בחרוסת = ס חרות.
השאלה הראשונה שנשאלת, למה קוראים לזה כרפס, מה מונח בזה, מה היסוד?
השאלה השנייה, שהיינו רוצים לשאול, היא שאלתו של ר' יוחנן וסרמן הי"ד, יש לו מאמר נפלא, ושם כשהוא מדבר על הגלויות שלו, שעם ישראל עוברים, הוא כותב – שאין שקר שבא לעולם, שאין בו קורטוב אמת.
לכל אחד מהשקרים, צריך שיהיה לו קורטוב אמת, אחרת הוא לא נתפס, אם אין לו משהו שקשור לאמת, הוא לא נתפס.
שואל ר' יוחנן וסרמן – כמה אלפים ורבבות מישראל, שילמו בחייהם על הבלוף הגדול הזה, שנקרא - היהודים משתמשים בדם של נוצרים, כדי ללוש את המצות.
אז אם היו עושים את זה עם סלק, אני מבין, לשים אותו בסלק, אז זה צבע אדום. מאיפה זה נילקח?
הרי כל שקר, צריך שיהיה לו משהו של אמת, מה היסוד שמונח כאן? שאלתו של ר' יוחנן וסרמן.
שאלה נוספת, כתוב ברמ"א, ויש שנוהגים חלק מבני עדות המזרח, שנוהגים לשים ביצה, או לאכל ביצה, בליל הסדר. חוץ מזה ששמים ביצה, גם נוהגים לאכל ביצה, בליל הסדר.
אז בשם הגאון מוילנה כתוב – שזה זכר לקרבן חגיגה.
מה שכותב הרמ"א – כי הלילה הזה, ליל הסדר, רוצים להזכיר את הענין של חרבן הבית, כי תמיד ביום שבו חל ליל הסדר, תמיד חל בו תשעה באב, כלומר, אם ליל הסדר חל ביום שלישי, אז גם תשעה באב יכל ביום שלישי.
המקור לזה מופיע בפסוק באיכה, שנאמר(איכה ג,טו) הִשְׂבִּיעַנִי בַמְּרוֹרִים הִרְוַנִי לַעֲנָה – ביום שנאכל מרור, שם יהיה לנו את ה לַעֲנָה, יהיה תשעה באב.
השאלה מה ראה הרמ"א להסדיר את המנהג הזה- לזכור מתי יהיה תשעה באב, בלילה של ליל הסדר, לילה של חירות, כולם כבני מלכים, יושבים ומסובים, פתאום בלילה הזה אתה נזכר, בנושא של תשעה באב?
השאלה האחרונה במקבץ הזה, אם נזכה, גם נענה עליה, ואם לא, אז תבינו את הדברים מתוך השיחה, איך לענות על השאלה.
רבותינו שואלים שאלה עצומה - משה רבינו, שבעה ימים מסרב ללכת לגאול את ישראל. שבעה ימים הקב"ה משכנע אותו גַּם מִתְּמוֹל גַּם מִשִּׁלְשֹׁם גַּם מֵאָז דַּבֶּרְךָ אֶל עַבְדֶּךָ כִּי כְבַד פֶּה וּכְבַד לָשׁוֹן אָנֹכִי
עד שהקב"ה שואל את משה רבינו – תגיד, למה אתה לא הולך?
אומר לו – ריבונו של עולם, אני לא רוצה לפגוע באח שלי. מוכן שעם ישראל יסבול, אני לא הולך לגאול.
נשאלת השאלה – מה הולך כאן? הקב"ה אומר לך ללכת, אתה לא הולך?
אז אהרון אחיך יפגע, אתה מציל 600,000 איש מצרות, אתה מוותר על ההצלה, רק בשביל שאהרון אחיך לא יפגע, ושבעה ימים אתה מנהל ויכוח?! מה מונח כאן? שאלה ששואלים רבים מרבותינו, בעלי המוסר בעיקר, ומנסים להבין, בספרו של ר' חיים פרידלנדר ישנו מאמר שלם, לנסות ולהבין את התנהגותו של משה רבינו בעניין הזה.
כדי להבין את יסודם של דברים, בואו ננסה בס"ד, להסביר את היסוד, וננסה לפשט אותו.
ר' צדוק הכהן מלובלין, תלמידו של מי השילוח מאיזביצה, אמר פעם, שהמי השילוח אמר לו, שכשאר שאתה מוצא אגדתה במסכת מסוימת, יש קשר בין האגדתה לבין המסכת, זה לא סתם שהדברי אגדה האלה נכנסים דוקא במסכת הזאת, לכל מסכת שנכנסו בה דברי אגדה, יש קשר בין דבר האגדה, לבין המסכת.
ביקש ממנו לתת לו דוגמה, ואז הרבי מאיזביצה, נתן לו שתי דוגמאות:
הוא אמר לו שכל ענייני קבלת התורה, נמצאים במסכת שבת, מה זה קשור למסכת שבת?
כי לכולי עלמא ניתנה התורה בשבת. לכן, מקדישה הגמרא, כמה וכמה דפים לקבלת התורה, כי לכולי עלמא, ניתנה התורה בשבת. יש על זה מאמר יותר גבוה, שרבותינו אומרים, שכל ענייני קבלת התורה גם קשורים לגרים. אז הגרים קשורים לקבלת התורה, ולכן הפרשה שנמצאת בה קבלת התורה, היא פרשת יתרו, הוא גר, וחוץ מזה, כל ענייני קבלת התורה, נמצאים במסכת שבת, בפרק שנקרא 'רבי עקיבא', גם הוא גר, והמגילה שקוראים בחג השבועות, זה מגילת רות שגם היא גיורת, יוצא שכל העניין הזה, של חג השבועות וקבלת התורה הכל קשור לגרים, וצריך לדעת למה זה.
בכל אופן, זה יסוד נוסף שרבותינו מסבירים, למה זה נמצא, במסכת שבת, פרק 'רבי עקיבא'.
דבר נוסף הוא אמר לו – כל ענייני החורבן, נמצאים במסכת גיטין. מה הם עושים במסכת גיטין?
לכאורה, זה היה צריך להופיע במסכת תענית. מה זה קשור למסכת הזאת?
התשובה פשוטה מאוד – הזכרנו בשיעור שעבר, למי שזוכר, שיום האירוסין של הקב"ה עם כנסת ישראל, היה בראש חודש ניסן, אז קיבלנו את התואר 'רעיה', אומר שלמה המלך(שיר השירים ב,י) קוּמִי לָךְ רַעְיָתִי יָפָתִי וּלְכִי לָךְ
האירוסין היה בראש חודש ניסן, הנישואין היה ב – ו בסיון, פחות או יותר שתיים וחצי חודשים הפער בניהם.
לר' שלמה קלוגר יש מאמר שלם, להסביר שכל מעמד הר סיני, ממנו אנחנו לומדים את כל ענייני החתונה:
כפו עליהם הר כגיגית – לכן יש חופה.
היה ברקים – לכן מחזיקים נרות.
הקולות – לכן שרים.
ולכן בתשובה שלו, הוא פוסל את המנהג הזה שיושבים בחופה, כי אומר, אם הכל כמו מעמד הר סיני, אז כולם עמדו שם, אז אתה לא יכל ללמוד את כל מנהגי החופה, ולא ללמוד את הקטע הזה.
כל ענייני הגירושין של עם ישראל, נמצאים במסכת גיטין. אם אנחנו התחתנו עם הקב"ה, יש בחינה מסוימת של נישואין, שהקב"ה קורא לנו רעייתי, והקב"ה בנה לנו את בית המקדש, שבו אנחנו גרים ביחד, אם זה הבחינה, שהקב"ה עזב את המקום וסילק אותנו מבית המקדש, אז כביכול הקב"ה התגרש מאתנו.
לכן כל ענייני הגירושין, מהקב"ה, בחורבן הבית, נמצאים במסכת גיטין.
אלה הדברים שכתובים במסכת גיטין, וזה היסוד הנפלא הנוסף, שאמר מי השילוח מאיזביצה.
רעיון נוסף, שמישהו אמר לי שהוא ראה פעם בר' צדוק, שהוא כתב שכל ענייני המקדש נמצאים במסכת מגילה, למה?
כי הקב"ה רצה להגיד, שגם כשאנחנו נמצאים בגלות אצל האֲחַשְׁוֵרוֹשׁ, שזה גלות מדי, הקב"ה מלווה אותנו בכל רגע ורגע, אז זה השלב הנוסף שמלמד אותנו, שיש קדושה בבית מקדש מעט.
הייתי רוצה לעסוק, עפ"י הקו הזה, ברעיון נפלא ביותר:
אילו היו שואלים אותנו, באיזה מסכת בש"ס, היו צריכים להכניס את ענייני קדושת הדיבור, איפה זה היה צריך להיות?
היינו אומרים במסכת נדרים, כי שמה התורה מדברת על ענין קדושת הפה, מה שאדם מוציא מהפה, מה זה עושה בעולמות, הכל קשור לזה, אם הכל קשור לזה, אז זה קשור למסכת נדרים.
אז איפה הגמרא מדברת על ענייני קדושת הפה?
במסכת פסחים.(ג, א-ב) – אמר ר' יהושע בן לוי בא ותראה כמה האריכה התורה במקום לכתוב טמאה מה היא כתבה? מן הבהמה הטהורה ומן הבהמה שאיננה טהורה.
שואלת הגמרא – בשביל מה הוא מאריך, יכל לכתוב מן הבהמה הטהורה ומן הבהמה הטמאה, או שיכל לכתוב מן הבהמה הטהורה ומן הבהמה שאיננה טהורה.
אלא, אומרת הגמרא, כדי לא להוציא מילה טמאה מהפה.
רואים עד כמה התורה האריכה והרחיבה.
דבר נוסף מביאה הגמרא – שאל אחד מדוע בוצרים בטהרה ואין מוסקין בטהרה.
הבצירה צריכה להיות בטהרה והמסיקה, של הזיתים, לא צריכה להיות בטהרה.
אחר שאל את אותה שאלה, אבל אחרת - מפני מה בוצרים בטהרה ומוסקין בטומאה.
אמר, מובטח אני, שהראשון ששאל בנוסח השונה, ולא הזכיר את המילה 'טמאה', מובטח אני שיהיה מורה הוראות בישראל.
פירוש הדבר, שאדם שנשמר בלשונו, מראה על קדושת הפה.
פסחים(ג,ב) אומרת הגמרא – שלושה כוהנים דנו, איזה חתיכה הם קיבלו מלחם הפנים. אחד אמר הגיעני כפול, אחד אמר כזית, והשלישי אמר הגיעני כזנב הלטאה. בדקו אחריו ומצאו שמץ של פסול.
מה זה קשור למסכת פסחים, מה יש למסכת פסחים עם הענין של הדיבור של האדם?
לומדים מכאן דבר אחד – שהנושא של הפסח, הוא הנושא של הפה. הפה זה פסח. הפה שסח ומדבר, זה הנושא.
אומר ר' צדוק – בצווארו של אדם ישנם שתי צינורות – הקנה שדרכו הוא נושם, והושת שדרכה הוא אוכל.
בלשון השחיטה זה נקרא – סימני הבהמה. הסימנים של האדם, הם בשני הדברים האלה, מה הוא אוכל ומה הוא מדבר.
אומר ר' צדוק – שני הפרשיות שיוצאות אחרי פסח בשנה פשוטה הם- שמיני, ותזריע-מצורע.
מה יש בשמיני? מה אדם מכניס לפה.
מה יש לך ב- תזריע-מצורע? מה אדם מוציא מהפה.
יוצא שכל הנושא של פסח, הוא סביב הפה.
אומר האר"י הקדוש – ירדנו לגלות אצל פרעה, שפרעה המושג שלו זה פה-רע, ויצאנו לפה-סח שמדבר דברי תורה.
אז כל הגלות היא פה-רע מול פה-סח. אלה שני הדברים שיש לנו.
רבותי, אם אלה הדברים, נוכל בס"ד להתחיל עד כמה שאפשר, לבאר את הדברים.
השפת-אמת כותב, בשנת תרל"ג, שזה כתב בעל האגדה – וַיֵּרֶד מִצְרַיְמָה. אָנוּס עַל פִּי הַדִּבּוּר.
כל היסוד של פסח, בנוי על הדיבור. אם הכל קשור לדיבור, אז מסכת פסחים, פותחת בענייני הדיבור, לומר לך, שזה העיקר של יציאת מצרים.
בואו ננסה, עד כמה שניתן, לבאר את הדברים:
בברית בין הבתרים, כבר נאמר לאברהם אבינו, שעם ישראל יורד לגלות, שנאמר(בראשית טו,יג) יָדֹעַ תֵּדַע כִּי גֵר יִהְיֶה זַרְעֲךָ בְּאֶרֶץ לֹא לָהֶם וַעֲבָדוּם וְעִנּוּ אֹתָם אַרְבַּע מֵאוֹת שָׁנָה.
אם אתה סופר מברית בין הבתרים 430 שנה, 400 שנה זה מלידת יצחק, מלידת יצחק עד שירדו למצרים לקח זמן, יש לך 190 שנה של פער.
מה עשית ב – 190 של פער?
היית כאן, בְּאֶרֶץ לֹא לָהֶם. יוצא, ששהייה בארץ ישראל, גם היא נחשבת בְּאֶרֶץ לֹא לָהֶם, ובכך יצאנו חובת גלות.
אז למה בחרה התורה לרדת למצרים? מה הסוד שמונח כאן, בירידת מצרים?
התשובה לכך היא פשוטה – הגמרא(מסכת שבת י,ב) אומרת - לעולם אל ישנה אדם בנו בין הבנים שבשביל משקל שני סלעים מילת שנתן יעקב ליוסף יותר משאר בניו נתקנאו בו אחיו ונתגלגל הדבר וירדו אבותינו למצרים.
יוצא, שכל הגלות הזאת התחילה, בגלל שני סלעים מילת, שנתן יעקב ליוסף.
רבותי, משני סלעים מילת, לא התחיל שום דבר. השלב הבא, התחיל מהפסוק אחרי זה(בראשית לז, ג) וְיִשְׂרָאֵל אָהַב אֶת יוֹסֵף מִכָּל בָּנָיו כִּי בֶן זְקֻנִים הוּא לוֹ וְעָשָׂה לוֹ כְּתֹנֶת פַּסִּים.
בפסוק אחד לפני זה כתוב - וַיָּבֵא יוֹסֵף אֶת דִּבָּתָם רָעָה אֶל אֲבִיהֶם.
אומרים חז"ל – הוא בא, ואמר עליו שלושה דברים – שהם אוכלים אבר מן החי, והם רואים בבנות הארץ וקוראים לבני השפחות עבדים.
אומר רש"י – כל רעה שהיה רואה באחיו בני לאה, היה מגיד לאביו, שהיו אוכלין אבר מן החי, ומזלזלין בבני השפחות לקרותן עבדים, וחשודים על העריות. ובשלשתן לקה, על אבר מן החי, וישחטו שעיר עזים במכירתו, ולא אכלוהו חי(כדי שילקה בשחיטה) ועל דבה, שספר עליהם שקורין לאחיהם עבדים, לעבד נמכר יוסף, ועל העריות שספר עליהם, ותשא אשת אדוניו וגו'.
ממילא כל הדברים שאמר יוסף, בסוף הוא לקה עליהם.
רבותי, ודאי שיוסף אמר דברים נכונים, אף אחד, לא חושד ביוסף, שהוא אמר דברים לא נכונים.
לא כתוב - ויוצא יוסף אֶת דִּבָּתָם רָעָה, אלא וַיָּבֵא יוֹסֵף אֶת דִּבָּתָם רָעָה.
אומרים חז"ל - אצל מוציאי דיבת הארץ, לא כתוב וַיָּבֵא, כתוב וַיּוֹצִיאוּ דִּבַּת הָאָרֶץ.
ובפרשתנו - זֹאת תִּהְיֶה תּוֹרַת הַמְּצֹרָע. למה תורת המצורע?
תורת המוציא שם רע! הוא מוציא, לא כתוב המביא. מה ההבדל בין המוציא לבין המביא?
כותב האפיקי ים(ר' יחיאל מיכל רבינוביץ') – המביא, מביא את הדברים כהוויתם, בלי תוספת – ראיתי – אני מעביר. זה 'ויבא' – אני מביא מה ראיתי.
יוסף ראה דברים ברורים. אם הוא ראה דברים ברורים, אז מה הטענה עליו?
הטענה עליו, היא למה הוא לא הלך אליהם, למה הוא הלך לאבא. היית צריך לבוא ולהוכיח אותנו.
אומרים המפרשים, יוסף לא הלך, כי כבר אמר שלמה המלך(משלי ט,ח) אַל תּוֹכַח לֵץ פֶּן יִשְׂנָאֶךָּ הוֹכַח לְחָכָם וְיֶאֱהָבֶךָּ – אל תוכיח בן אדם, שאתה יודע שהוא לא יקבל ממך, לא רק שלא יקבל ממך, יעשה ממך צחוק.
אם בן אדם יודע שאתה מעריך אותו, ומעריץ אותו, הוא יקבל ממך, אז הוֹכַח לְחָכָם וְיֶאֱהָבֶךָּ, לכן אמר יוסף – אין לי מה לדבר איתם, אם הם שונאים אותי, הם לא ישמעו מה אני אומר.
אם הם לא ישמעו מה אני אומר, אז חבל להוכיח אותם.
יוצא, שהוא הלך לאבא, כי ידע שאין לו מה לעשות אצלהם, הם גם ככה לא יקבלו ממנו תוכחת.
בספר שירת דוד, של הגאון ר' דוד הָקְשֵר, הוא אומר יסוד נפלא ביותר – לא כתוב בתורה, שהאחים שנאו את יוסף על ההתחלה. מתיח התחילו לשנוא?
כשהותרה אומרת וַיָּבֵא יוֹסֵף אֶת דִּבָּתָם רָעָה אֶל אֲבִיהֶם, לא כתוב שהם שנאו.
מתי התחילה השנאה? מתי התחילה הקנאה? מתי התחילו להם טענות על הדיבורים של יוסף?
אומר ר' דוד הָקְשֵר – אחרי החלומות. אחרי שהוא חלם את החלום של האלומות, ואחרי שהוא חלם את החלומות של הכוכבים, כתוב וַיּוֹסִפוּ עוֹד שְׂנֹא אֹתוֹ עַל חֲלֹמֹתָיו וְעַל דְּבָרָיו, כאן מגיעה השנאה, גם על הדיבורים שלו.
שואל הגאון ר' דוד הָקְשֵר – מה פתאום הם התעוררו עכשיו לשנוא אותו על הדיבורים, הוא כבר מדבר הרבה זמן?
האחים הבינו, שיוסף מתכוון לטובה. הראיה שלא כתוב וַיָּבֵא יוֹסֵף אֶת דִּבָּתָם רָעָה אֶל אֲבִיו, אלא כתוב וַיָּבֵא יוֹסֵף אֶת דִּבָּתָם רָעָה אֶל אֲבִיהֶם
למה לא כתוב אֶל אֲבִיו?
אמרו האחים – הוא לא מתכוון לצרכי עצמו, הוא מתכוון לתועלת שלנו.
הוא אומר אני אגיד לאבא שלהם, כדי שאבא שלהם, יוכיח אותם.
אם הוא היה מתכוון לעצמו, כדי להפיק מזה תועלת לעצמו, מה היה כתוב?
וַיָּבֵא יוֹסֵף אֶת דִּבָּתָם רָעָה אֶל אֲבִיו, מה זה אֶל אֲבִיו?
אל האבא שלו, כדי להוציא את התועלת, ומהי התועלת שהוא יוציא?
הוא יוציא מכאן, שהוא יכפיש את האחים שלו, ומזה תהיה הערכה יותר גדולה אל יוסף.
התורה לא כותבת ככה - וַיָּבֵא יוֹסֵף אֶת דִּבָּתָם רָעָה אֶל אֲבִיהֶם, מה זה אֶל אֲבִיהֶם?
אמר יוסף, אני אגיד את זה לאבא, כדי שתהיה בזה תועלת.
רבותי, אז מה קרה?
אומר הגאון ר' דוד הָקְשֵר – עד מתי שיוסף לא חלם חלומות, לא היתה בניהם שנאה על הדיבורים, למה?
כי הם אמרו, הוא מתכוון לתועלת. אבל באותו רגע שהם שמעו, שהוא מדבר וְהִנֵּה אֲנַחְנוּ מְאַלְּמִים אֲלֻמִּים בְּתוֹךְ הַשָּׂדֶה... וְהִנֵּה הַשֶּׁמֶשׁ וְהַיָּרֵחַ וְאַחַד עָשָׂר כּוֹכָבִים מִשְׁתַּחֲוִים לִי.
אמרו האחים – אה, הוא רוצה למלוך עלינו?
אז יוצא, שכל מה שהוא הוכיח אותנו, הוא לא מתכוון לטובה, הוא לא מתכוון להפריש אותנו מאיסור, מה הוא רוצה?
להכפיש אותנו, כדי להגדיל את קרנו, בעיני יעקב אבינו, אז נאמר(לז,ח) וַיּוֹסִפוּ עוֹד שְׂנֹא אֹתוֹ עַל חֲלֹמֹתָיו וְעַל דְּבָרָיו
רבותי, יוסף הצדיק, אין אנחנו חושבים לרגע אחד, שהוא לא התכוון לטובה.
ראיתי באחד הספרים, כמדומני שר' דוד הָקְשֵר בעצמו כותב את זה, כתוב בפסיקתה, שיוסף הצדיק, כל חייו של יעקב אבינו במצרים, הוא מעולם לא נכנס אליו ביחידות, למה?
כדי שיעקב לא ישאל אותו – איפה היית, כל אותם שנים, שלא היית לידי. כדי לחשוש מאיסור לשון הרע, שהוא יצטרך לספר לאבא שלו איפה הם היו, הוא לא נכנס לבד, כדי שלא ידעו.
גם עם בנימין, הוא הלך ודיבר איתו בצד, הוא לא דיבר איתו ביחד, כדי לא להיכשל בלשון הרע.
כותב הספר שירת דוד – איזה תועלת רוחנית, היתה יכולה להיות ליוסף הצדיק, אם הוא היה יושב עם אבא שלו 17 שנה?
אומר רש"י - כִּי בֶן זְקֻנִים הוּא לוֹ שנולד לו לעת זקנתו ואונקלוס תרגם. בר חכים הוא ליה, כל מה שלמד משם ועבר מסר לו.
אמר יוסף – אני מוותר על הכל, רק כדי שאני לא אכשל עוד פעם, בלשון הרע!
יוצא, שכל הירידה למצרים, ממה התחילה?
מ - וַיָּבֵא יוֹסֵף אֶת דִּבָּתָם רָעָה אֶל אֲבִיהֶם.
רבותי, אני רוצה לעסוק בקצרה ממש:
ברגע שיוסף מגיע אליהם, כותב המדרש(בראשית רבה פ"ד, יד) - וַיִּרְאוּ אֹתוֹ מֵרָחֹק, אָמְרוּ בּוֹאוּ וּנְשַׁסֶּה בּוֹ אֶת הַכְּלָבִים.(שבראשית לז, יט), וַיֹּאמְרוּ אִישׁ אֶל אָחִיו הִנֵּה בַּעַל הַחֲלֹמוֹת, רַבָּנָן אָמְרֵי הַיְדֵי לֵיהּ אָתָא וְטָעֵין חֶלְמֵיהּ
אחרי ששיסו בו את הכלבים, אומרים חז"ל, שהיו שתי בורות, שנאמר וַיַּשְׁלִכוּ אֹתוֹ הַבֹּרָה וְהַבּוֹר רֵק אֵין בּוֹ מָיִם, מַיִם אֵין בּוֹ אֲבָל נְחָשִׁים וְעַקְרַבִּים יֵשׁ בּוֹ. שְׁנֵי בּוֹרוֹת הָיוּ, אֶחָד מָלֵא צְרוֹרוֹת וְאֶחָד מָלֵא שְׂרָפִים וְעַקְרַבִּים
ראובן אמר – בואו ונשליך אותו לבור עם האבנים. מה עשו השבטים?
כותב החזקוני – ברגע שהגיע יוסף, שם אותו ראובן בבור, עם האבנים, וכשראובן חזר חזרה ליעקב, תפסו אותו והוציאו אותו מהבור של האבנים, והעבירו אותו לבור של הנחשים.
רבותי, כלבים, נחשים, לא רק זה, גם מורידים לו את הכתונת פסים. אנחנו יודעים שהורידו רק את הכתונת.
במדרש כתוב, שהם הורידו ארבעה סוגים של בגדים, אם הכניסו אותו ערום או לא, זה כבר מחלוקות בחז"ל.
אומר הידי משה, המפרש על מדרש רבה – הארבעה בגדים האלה, הם כנגד בגדי כהונה. מה הכוונה?
בֹא ניקח את שלושת הדברים האלה ונצרף אותם לפאזל אחד:
האחים משסים בו כלבים, זורקים אותו לבור של נחשים ומפשיטים ממנו בגדי כהונה, למה זה שלושת הדברים האלה?
שימו לב, לדברי רבותינו סביב העניין הזה:
האחים רצו לדון אותו, סביב מספר לשון הרע. איך דנים מספר לשון הרע?
אומרת הגמרא(פסחים קי"ח) – כל המספר לשון הרע, ראוי להשליכו לכלבים.
למה?(שמות יא,ז) וּלְכֹל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לֹא יֶחֱרַץ כֶּלֶב לְשֹׁנוֹ – תראה את הכלב, שאומרים לו לשתוק הוא שותק, שאתה אומרים לך לשתוק, אתה מדבר!
ראיתי שמביאים בשם הכתב סופר, שהנכד שלו שאל אותו – למה גונבים אפיקומן בליל הסדר?
התשובה פשוטה מאוד – כדי להחזיק אותם ערים. מבטיחים להם שיקבלו מתנות, אבל מה העניין של הגנבה?
עד סוף הסעודה הוא לא ענה לו.
בסוף הסעודה הוא בא ושאל אותו – סבא, למה אתה לא עונה לי?
אמר לו – רציתי להראות לך, שלא על כל שאלה יש תשובה, אפשר להישאר בשאלה, אבל יש תשובה.
מה התשובה?
אמר לו הכתב סופר – איפה יש זכר וּלְכֹל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לֹא יֶחֱרַץ כֶּלֶב לְשֹׁנוֹ? אמר לו פשוט מאוד – הגנבה של האפיקומן זה זכר ל - לֹא יֶחֱרַץ כֶּלֶב לְשֹׁנוֹ
מה הקשר?
כיון שהגמרא אומרת – שאסור לדור בעיר, שאין בה כלבים. למה?
כי אם אין בה כלבים, יבואו גנבים. כי בזמן שיש כלבים, אז הם נובחים ברגע שהגנב מגיע.
לכן גונבים בלילה הזה את האפיקומן, לזכור - וּלְכֹל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לֹא יֶחֱרַץ כֶּלֶב לְשֹׁנוֹ – אף כלב לא נבך באותו לילה, אם לא נבך, איך תזכור את זה?
בגניבת האפיקומן תזכור וּלְכֹל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לֹא יֶחֱרַץ כֶּלֶב לְשֹׁנוֹ, כך אמר הכתב סופר.
רבותי, מה שנוגע אלינו – לקחו וזרקו אותו לכלבים, למה?
אומר המדרש רבה פ"ד, כך מביא הרש"ש במקום – אדם שמספר לשון הרע, ראוי להשליכו לכלבים.
שיסו בו את הכלבים, זה לא עזר. למה?
כותב החפץ חיים – מספר לשון הרע, דומה לכלב – מה כלב לשונו פתוח ורירו נודף כל הזמן, אותו דבר כאן.
השלב הבא זה נחשים, אבל לפני זה, הם מורידים ממנו את הכתונת, מה הם רוצים מהכתונת הזאת?
הכתונת הזאת, כותב הידי משה על המדרש- זה כנגד בגדי כהונה.
אומרת הגמרא(ערכין) – בגדי הכהונה מגינים על מספר לשון הרע, בגדי הכהונה מכפרים על מספר לשון הרע.
אומרים חז"ל – התכלת של הכהן הגדול, מכפר על עוון לשון הרע. הקטורת מכפר על עוון לשון הרע שבחשאי.
אמרו האחים – בטח, משסים בו את הכלבים, זה לא עוזר, איך יעזור?
אבא נתן לו כתונת פסים, שזה מעין בגדי כהן, אם כך, אז זה מגן עליו. הלכו והורידו לו את הכתונת פסים, כדי שלא יהיה מה שיגן עליו.
מה השלב הבא שהם עשו? לקחו וזרקו אותו לבור של נחשים.
אומרים חז"ל(מדרש תנחומא בפרשת השבוע) – המספר לשון הרע, הראשון בבריאה היה הנחש. הוא בא לאדם וחוה ואמר להם, תדעו לכם, שמה שהקב"ה לא מרשה לאכל מעץ הדעת, כי הוא אכל ממנו וברא עולמות.
זאת אומרת, שהבעל חיים הראשון בבריאה, שדיבר לשון הרע, היה הנחש
אם ככה, אומר המדרש – כתוב במצורע ארור, ואצל הנחש כתוב ארור.
אומרים חז"ל – הכתמים שיש לנחש על הגב, כולם מקורם מהקללה, של מספר לשון הרע, לכן יש לו צרעת על גופו. כך כותב המדרש תנחומא בפרשת השבוע.
רבותי, הנחש גם לא עזר, מוציאים אותו וזה לא עוזר, מה עושים?
מוכרים אותו לעבד, למה מוכרים אותו לעבד?
אומר המדרש רבה – משום שהראשון שדיבר לשון הרע, נמכר לעבד.
מי זה הראשון?
אומר המדרש – כנען, הוא הראשון שראה את נח שוכב בעירום, הוא רץ לאבא שלו ואמר, ואבא שלו רץ לשם ויפת.
יוצא, שהראשון שראה ואמר לאבא שלו, היה כנען.
שנח הקיץ מיינו, מה הוא אמר?(ט,כה) אָרוּר כְּנָעַן עֶבֶד עֲבָדִים יִהְיֶה לְאֶחָיו
אדם שלא מסוגל לשמור את הפה שלו, אמר נח – מה הוא צריך להיות? עֶבֶד עֲבָדִים לְאֶחָיו.
אמרו האחים – אם הראשון שנמכר היה עבד, אז בואו גם אנחנו, נמכור אותו לעבד.
יוצא ששיסוי הכלבים לא עזר, נחשים לא עזר מה כן עשו?
מכרו אותו לעבד, לכן גם אנחנו נמכרנו לעבדים.
אומרת אסתר המלכה לאֲחַשְׁוֵרוֹשׁ(אסתר ז,ד) וְאִלּוּ לַעֲבָדִים וְלִשְׁפָחוֹת נִמְכַּרְנוּ הֶחֱרַשְׁתִּי – זה מגיע לנו, מכרנו את יוסף לעבד גם אנחנו עבדים.
נחש לא עזר, וכלב לא עזר, אז ממילא זה לא קשור אלינו.
יוצא, שהכל התחיל ממה? הכל התחיל מעוון לשון הרע.
הכל התחיל מזה שיוסף דיבר על האחים. האחים חשבו שזה לשון הרע, בהתחלה לתועלת, ולא מיחו בו, אחרי החלומות, הבינו שהלשון הרע, כדי להוריד אותם מהמלכות, אז הם חשבו שהוא סיפר עליהם לשון הרע, כדי לדחות אותם מהמלכות, לכן הם שנאו אותו.
יוצא, שהכל התחיל בגלל הענין של לשון הרע.
אם ככה רבותי, נוכל להבין את דברי האבן עזרא – והנה טהרת המצורע וטהרת מצרים, אותו דבר. יש לך חיבור בין שניהם בין טהרת המצורע, טומאת המת ויציאת מצרים.
מת זה מצורע – כי הגמרא אומרת, מסכת נדרים, שהמצורע נחשב כמת. והמצורע ירדנו למצרים, איפה? לגלות, אצל מי שדיבר לשון הרע, אצל מי שהמהות שלו לשון הרע.
המהות לשון הרע, להוריד אותו למצרים, למקום של מכירת העבדים.
לעבד נמכר יוסף, למה? כי יוסף הצדיק שהלך בדרכו של כנען, שדיבר לשון הרע הראשון, על הסבא שלו, במילא זה התיקון.
אם אלה הדברים בע"ה, נוכל ללכת עוד סנסן אחד, ובזה נסיים:
ישנו ספר נפלא בשם ערוגות הבושם, בדרשה לשבת שובבים, כותב הרב גרינוולד בספרו – יעקב אבינו הלך ועשה ליוסף כתונת פסים. מה זה כתונת פסים?
הוא אוחז ששתי הפסים האלה, זה שתי רצועות של משי, שהוא שם על פס ידו.
פס ידו, כתוב במפורש בדעת זקנים מבעלי התוספות – כתונת פסים ששם בפס ידו.
מה פתאום הוא שם לו כן, שתי רצועות של משי?
אומר ערוגות הבושם – חז"ל אומרים במדרש אַל תִּירְאִי תּוֹלַעַת יַעֲקֹב, מה תולעת אין כוחה בפה, אף ישראל אין כוחם, אלא בפה.
תולעת נכנסת לתוך עץ ארץ, אוכלת אותו ומפילה אותו. מה הכוח של תולעת? שום דבר, דורך עליה ומועך אותה, אבל כשהיא נכנסת בתוך עץ ארז, היא מסוגלת אפילו להפיל אותו.
אומרים חז"ל – אדם בפה שלו, בכוח התפילה, יכל לחולל פלאות, לכן הוא שם לו בקצה הבגד, את שתי רצועות המשי, אומר ערוגות הבושם, כדי ללמד את יוסף הצדיק.
כתוב בגמרא – בגלל שני סלעים מילת התגלגל הדבר וירדו אבותינו למצרים.
מה זה שני סלעים מילת?
אומר הספר ערוגות הבושם – אומרת הגמרא(מסכת מגילה) – מילה בסלע, שתיקה בתרי.
שני סלעים מילת – על כל מילה שאתה מוציא, שנים תשתוק!
רצה ללמד את יוסף, שהוא צריך לשתוק ולא לדבר! אז למה הוא עשה לו כתונת פסים?
כתונת של משי, תלמד בה, הכוח של תולעת אַל תִּירְאִי תּוֹלַעַת יַעֲקֹב.
לטהרת מצורע, מה מביאים? עֵץ אֶרֶז וּשְׁנִי תוֹלַעַת וְאֵזֹב.
מביאים את התולעת, כדי לדעת מה היא מסוגלת לחולל.
אם אלה הדברים בס"ד, נוכל להבין, למה לוקחים כרפס:
רבינו מנוח על הרמב"ם, שואל מה זה כרפס?
כותב רבינו מנוח – המקום היחידי בתורה, שמופיע כרפס, זה במגילת אסתר.
(אסתר א,ו) חוּר כַּרְפַּס וּתְכֵלֶת אָחוּז בְּחַבְלֵי בוּץ וְאַרְגָּמָן.
שואלת הגמרא(מסכת מגילה) – מה זה כרפס?
אומרת הגמרא – כתונת פסים.
היות וכל הגלות הזאת התחילה, כי הורידו ליוסף את כתונת הפסים, והביאו אותה ליעקב הַכֶּר נָא הַכְּתֹנֶת בִּנְךָ הִוא אִם לֹא...
אתה רוצה לספר עכשיו, את הסיפור של יציאת מצרים, איך תספר?
אתה מתחיל בקדש, עובר לרחץ, אומר רבותי – רוצים לדעת איך זה התחיל? כרפס – לקחו את הכתונת של יוסף, והטבילו אותה בתוך הדם, מזה זה התחיל.
אם ככה, נוכל להביא מה אומר הגאון ר' יוחנן וסרמן הי"ד – שום דבר שאין לו קורטוב של אמת, לא מחזיק מעמד. איך יכל להיות עלילת דם כזאת?
הוא אומר – שעם השקר שעשו האחים, ואמרו ליעקב הַכֶּר נָא הַכְּתֹנֶת בִּנְךָ הִוא אִם לֹא... איפה יש כאן אחיזה של אמת?
הַכֶּר נָא הַכְּתֹנֶת בִּנְךָ הִוא אִם לֹא... יש איזה חיה רעה שאכלה אותו?
באו והציגו לו – זה מצאנו. זה מצאנו? זה מה שהורדתם ממנו!
יוצא, שאין כאן גם אחיזה של אמת, במה שהם אמרו. אז העלילת דם הזאת שבאה, היא באה בגלל מכירת יוסף.
אומר הבן איש חי – לכן לא מטבילים את זה בפטל אדום, מטבילים את זה במי מלח, כנגד הדמעות של יעקב אבינו וכנגד הדמעות של יצחק, כמו שכתוב(לז,לה) וַיֵּבְךְּ אֹתוֹ אָבִיו בדמעות האלה מטבילים אותו.
אם ככה, נוכל להבין, כל הגלות הזאת באה, בגלל שנאת אחים.
רבותי, בתורה לא כתוב המילה שכן, אין שכנים בתורה.
הפעם היחידה שהתורה מדברת על שכנים, זה בפרשת בֹא - וְלָקַח הוּא וּשְׁכֵנוֹ הַקָּרוֹב אֶל בֵּיתוֹ
אוכלים עם השכנים, נמנים עם השכנים, לאכל קרבן פסח. כל השנה השכנים אוכלים אחד את השני, מגיע חג הפסח, אוכלים עם השכנים. עם השכנים ביחד, נמנים עם הקרבן פסח, מה קרה?
כל הענין של פסח, הוא להביא לאהבה ואחווה, כנגד מכירת יוסף. כמו ששם לקחו את הכתונת, והטבילו אותה בדם ואמרו הַכֶּר נָא..
אומר לנו הקב"ה(יב,כב) וּלְקַחְתֶּם אֲגֻדַּת אֵזוֹב וּטְבַלְתֶּם בַּדָּם אֲשֶׁר בַּסַּף – הטבילה שעשיתם שם, של הכתונת של יוסף, עכשיו תיקחו אגודה של אזוב ותטבלו אותה בתוך הדם, וזו תהיה הכפרה, למה שלקחו וטבלו את הכתונת של יוסף בתוך הדם.
אם אלה הדברים בס"ד, נוכל להבין דבר אחד:
מביא דיבה היה יוסף, מוציאי דיבה היו המרגלים. יצאו ממצרים, לכאורה, צריכים להיות מתוקנים בחטאי הלשון. יצאו מתוקנים בחטאי הלשון, אז הכל בסדר גמור.
רק יצאו ממצרים וַיֹּצִיאוּ דִּבַּת הָאָרֶץ מתי זה היה?
בליל תשעה באב. באותו לילה שאנחנו יושבים בליל הסדר, באותו לילה שאנחנו נזכרים בענין הלשון, נזכרים בפסח שמדבר דברי תורה, באותו לילה אנחנו נזכרים בדבר נוסף:
נזכרים במה שהמרגלים הוציאו וַיֹּצִיאוּ דִּבַּת הָאָרֶץ לא כתוב ויביאו, לכן נשארו במדבר ארבעים שנה.
ראיתי בספר אורחות חיים, הוא כותב – שכל הענין של מצרים בלשון, לכן היות ושם היתה העלילה, שלוקחים את הדם של יוסף, בגלל חטא לשון הרע, לוקחים מים שלנו, שלנו אותיות של לשון. אותיות של לשון, לקחת את זה, ולתקן את כל חטאי הלשון, ממילא מכשירים את כל הבית, מכשירים את כל הכלים, צריכים להכשיר גם את השיניים התותבות וגם את הפה, שיהיה כשר לקראת חג הפסח.
יזכנו הקב"ה, שנזכה לגאולה השלמה, במהרה בימנו אמן ואמן!!!
.jpg?id=18205693)
תזכו למצוות עם שפע ברכה והצלחה.