ברכת כהנים

''יברכך ה וישמרך'' (ו, כ''ד)
יברכך בממון וישמרך מן המזיקין (רש''י).
חכמינו אמרו שאין המזיקים שולטים בדבר המנוי, ואילו הברכה אינה שרוה אלא על דבר הסמוי מן העין. יוצא איפוא שהדברים המתרבים עקב הברכה נתונים לשלטונם של המזיקים (תוספות חולין), לפיכך מיד אחרי ''יברכך בממון'' יש להוסיף גם ''וישמרך מן המזיקין''.

''יאר ה פניו...ישא ה פניו'' (ו, כ''ה-כ''ו)
מצינו בזהר הקדוש, כי אותיות השם שהיו חרותות על הציץ, היו מאירות ונוצצות, וכל מי שהציץ בהן היה נתקף אימה, לבו היה נשבר, וכך היו חטאיו מתכפרים. יוצא איפוא שעל-ידי ''יאר ה פניו'' - שהאיר השם-יתברך את שמו, חזרו בני ישראל בתשובה וזה הביא לידי ''ישא ה פניו אליך''.

''ישא ה פניו אליך'' (ו, כ''ו)
שאלו מלאכי השרת לפני הקדוש-ברוך-הוא: מפני מה אתה נושא פנים לישראל, והלא כתבת בתורתך אשר לא ישא פנים? אמר להם הקדוש-ברוך-הוא: והאיך לא אשא להם פנים, שאני כתבתי בתורתי ואכלת ושבעת וברכת והם מדקדקין על עצמם עד כזית עד כביצה'' (ברכות כ ובמדרש).
מה נשיאת-פנים היא זאת להשם-יתברך בזה שהם מדקדקין על עצמם עד כזית ועד כביצה?
ברם, דרכו של עולם, כשמקבל אדם מתנה מאדם חשוב, אף שאין זו אלא מתנה פעוטת ערך בכל-זאת נודעת לה חשיבות מרובה מפאת חשיבותו של הנותן. בני-ישראל נושאים פניהם להשם-יתברך בזה שעל אף נתינתו המועטת הרי מתנתו חשובה בעיניהם עד כדי לברך עליה, לפי שחביב ויקר עליהם הנותן. לפיכך גם השם-יתברך נושא להם פניו ומקבל את עבודתם הפעוטה כשהוא מודיע לה חשיבות מרובה, לפי שהיא נעשית על-ידי בני-אדם על אף מיעט יכולתם וקוצר השגתם. זוהי בחינת מידה כנגד מידה.
''מדקדקין על עצמם'' - רק על עצמם מדקדקים הם להסתפק במועט, אולם כשהם נותנים צדקה לעני הריהם מאכילים אותו לשובע, וזוהי נשיאת-פנים שלהם.

''וישם לך שלום'' (ו, כ''ו)
אם בני-ישראל נושאים פנם להשם-יתברך ומתחלקים במועט הניתן להם, כדי לברך את בוראם אפילו על כזית, הרי עלול דבר זה להביא לידי-מחלוקת, שכן כשיש מחסור במזון המחלוקת שכיחה, על כן מברכים אותם ב''וישם לך שלום''.

''ושמו את שמי על בני ישראל'' (ו, כ''ז)
הכהנים מברכין במקדש. שנאמר: ושמו את שמי, בגבולין מנין? תלמוד לומר, לכל המקום אשר אזכיר את שמי (ספרי).
בידוע שבבית-המקדש היו הכהנים מזכירים את השם המפורש כפי שהוא כתב, ואילו מחוץ לבית-המקדש לא הזכירו את השם המפורש אלא כפי שהוא נקרא כיום. שם הויה, כפי שהוא כתוב, היינו: ''שמי'', ואילו שמות אחרים אינם אלא כזכר לשם הויה, ונקראים ''זכרי'' - ''זה שמי לעולם וזה זכרי לדור דור'' (שמות ג, ט''ו).
זהו פשוטם של דברי הספרי: ''ושמו את שמי'' מוסב על הברכה בבית-המקדש, כאשר הזכירו הכהנים את שם-המפורש במלואו. ואשר לגבולין, לומדים מ''אזכיר'', שכן שם לא היו מזכירין אלא זכר לשם-המפורש.