הרב יהודה גמליאל שליט"א קריאת התורה פרשת וישלח יעקב: א/ ב / ג / ד / ה/ ו/ ז/ הפטרה
חידושים על הפרשה
במדרש איתא כי המלאך שנאבק עם יעקב היה שרו של עשו, הוא השטן, הוא היצר הרע. כאשר יעקב שאל לשמו, אמר לו המלאך: ''למה זה תשאל לשמי''. ונמצא למד שבמילים אלו השיב המלאך ליעקב על שאלתו...
ילקוט לקח טוב
דמיון כוזב מול הטוב האמיתי ''ויאמר למה זה תשאל לשמי'' (ל''ג, ל')
הגרי''ל חסמן זצ''ל קובע בספרו אור יהל'' (חלק ג' עמוד ס''ג): התורה הקדושה אמת, ואמת היא מציאות, ולכן כל עיקרה של התביעה אל האדם היא ''טעמו''. לכשתטעמו, תראו בעצמכם ''כי טוב ה'''. אכן, בלימוד התורה ובעבודה רוחנית, כל מה שאדם לומד יותר ויגע יותר, הרי הוא מרגיש מתיקות גודלה, יותר, בנוסף להתעלותו ולהתעדנותו. ולעוזב התורה נאמר ''אם תעזבני יום יומים אעזבך''.
בהבלי העולם – המציאות היא בדיוק הפוכה. ככל שמתרגל אדם יותר לתאוותנות, באותה מידה אינו מוצא בהם טעם וסיפוק. גם על רגעי הנאתו הקצרים נאמר ''רשעים מלאי חרטות''. בפנימיותו מרגיש האדם ויודע כי המה הבל אין בהם ממש. אלא שבשעה שהתאווה תוקפת אותו היא מעוררת את עיניו ומטמטמת את לבו, ולכן הוא מצייר לעצמו בדמיונו מתיקות התאוה. אחרי שמילא תאוותו ועבר מדמיון למציאות, הוא רואה בעיני שכלו את המציאות המרה. ושואל את עצמו במה נאחז? ומה הרויח? – ומתמלא חרטות.
במדרש איתא כי המלאך שנאבק עם יעקב היה שרו של עשו, הוא השטן, הוא היצר הרע. כאשר יעקב שאל לשמו, אמר לו המלאך: ''למה זה תשאל לשמי''. ונמצא למד שבמילים אלו השיב המלאך ליעקב על שאלתו ואמר לו ששמו הוא למה זה תשאל לשמי. ביאור הדברים: כידוע, כל שם מורה על מהות נושא השם. לפי זה נמצא שכאן אומר השר של עשו שמהות היצר הרע הוא ''למה זה תשאל לשמי''. דהיינו, אל תחקור ותבדוק אחרי, לפי שכל כוחו אינו אלא דמיון, הבל הוא אין בו ממש.
ודומה הדבר לאדם שרואה בלילה על הקיר כל מיני קישוטים יפים הנוצצים ע''י אורות שמטילים ממרחק צל על הכותל. כאשר הוא מתקשה להתבונן במראה הזה הוא נוטל לידו פנס ומקרבו אל הכותל כדי להאיר עליו וליהנות יותר מן המראה. אבל ראה זה פלא, מיד עם הגיעו לקירבת הכותל נעלמו כל הקישוטים והציורים, ושוב אין כאן כלום מלבד כותל אבנים פשוט.
כך הם גם תאוות העולם הזה שאין בהן אלא דמיון כוזב המתעתע באדם. כל זמן שבני אדם הולכים בחושך נהנים בהתענוגים המדומים. אבל כאשר מאיר במוחם אור ושכל, רואים הם בחוש כי שקר המה אין בהם ממש ורק הדמיון הוא זה שהוליכם שובב בדרך התאווה. העצה לזה להשתמש בשכל וממילא יחלוף הדמיון ותיראה האמת כי הבל הבלים הכל הבל ורק אחת יש לנו: ''סוף דבר הכל נשמע את האלקים ירא ואת מצוותיו שמור כי זה כל האדם''.
שיחה על פרשת שבוע (מתוך ''שולחן השבת'' כרך בראשית)
למה הוחלף שמו של יעקב?
לא יעקב יאמר עוד שמך, כי-אם ישראל (בראשית ל''ב, כ''ט)
פרשתנו מספרת כיצד זכה יעקב אבינו לשינוי שמו מיעקב לישראל. זה היה כשנאבק עם המלאך וסירב לשלחו עד שיברכנו. ברכתו של המלאך הייתה: ''לא יעקב יאמר עוד שמך כי אם ישראל, כי שרית עם אלוקים ועם אנשים ותוכל''.
שני השמות הללו, יעקב וישראל, הם גם השמות של כללות העם היהודי. לפעמים נקרא העם היהודי בשם יעקב ולפעמים הוא נקרא ישראל.
בן ועבד
מוסבר בתורת החסידות (הראה לקוטי תורה דיבור המתחיל ''לא הביט'' ודיבור המתחיל ''מי מנה'', ובכמה מקומות) , כי שני השמות יעקב וישראל מסמלים שתי דרגות כלליות של עם-ישראל. יש מצב בעם-ישראל שאז הוא מכונה 'עבד ה'', וישנו מצב שבו הוא מכונה 'בן'. כשעם-ישראל הוא בדרגת 'עבד' בלבד, הוא נקרא 'יעקב', כפי שנאמר (ישעיה מ''ד, א') ''ועתה שמע יעקב עבדי''; וכאשר הוא מתעלה לדרגת 'בן', הוא נקרא (שמות ד' כ''ב) 'ישראל', ככתוב: ''בני בכורי ישראל''.
ההבדל בין בן לעבד ברור למדי. כשבן ממלא את רצון אביו, הוא עושה זאת בשמחה, באהבה, בעונג. לעומת זאת, העבד לא תמיד רוצה למלא את ציוויי אדונו; לעיתים קרובות הוא ממלא את ציווייו רק מתוך הכרח ובתחושת חוסר ברירה.
שמחה ועונג
שני המצבים הללו קיימים גם בעבודת-ה'. יהודי יכול ללמוד תורה, להתפלל, לקיים מצוות ולעבוד את בוראו מתוך שמחה ועונג, כמו 'בן'; והוא יכול לעשות כל זאת מתוך הכרח וחוסר ברירה, כמו 'עבד'.
וזו המעלה של 'ישראל' על 'יעקב': כשיהודי עומד בדרגת 'ישראל' הוא רץ בשמחה לעבוד את ה' ואין לו שום מלחמות פנימיות עם יצר הרע בענין זה; ואילו כשהוא נמצא בדרגת 'יעקב' פירוש הדבר הוא, שיצרו אינו מתלהב יתר על המידה מעבודת ה' ועליו להילחם עמו ולגבור עליו, ובשל כך הוא עובד לפעמים את בוראו רק מתוך קבלת עול.
לא להתייאש
מובן מאליו, דרגת 'ישראל' היא השלמות שאליה עלינו לחתור, אולם אי-אפשר להגיע לכך מבלי לעבור תחילה את שלב ה'יעקב'. במילים אחרות: כשיהודי מתלונן שקשה לו לעבוד את ה' ושלא תמיד מתחשק לו לקיים את התורה ומצוותיה – עליו לדעת, שזה מצב טבעי של תחילת הדרך. לא בבת-אחת יכול האדם לסלק מתוכו את היצר-הרע ולהפוך את רצון ה' לרצונו-הוא.
בהתחלה (גם אם התחלה זו נמשכת שנים) יצר הרע מתנגד, נלחם, מנסה להפריע, אך כשעומדים מולו בעקביות ובעקשנות ומבלי להתייאש – מצליחים לגבור עליו ולהגיע למצב שבו חיי התורה והמצוות הופכים לעונג ולדבר שהאדם רץ אחריו בשמחה.
וזו הסיבה לכך, שגם לאחר שקיבל יעקב אבינו את השם ישראל, עדיין הוא נקרא בשם יעקב (ולא כאברהם אבינו, ששמו הקודם 'אברם' נתבטל לגמרי), שכן אף על-פי שדרגת 'ישראל' נעלית יותר, עדיין יש צורך בדרגת 'יעקב' כדי להגיע אליה.
מתוך:אהבת חיים
''וישלח יעקב מלאכים לפניו אל עשו אחיו ארצה שעיר שדה אדום''.
מדוע סבב הקב''ה שיצטרך יעקב לשלוח לעשיו הרשע שלוחים ודורון ושיהיה יעקב בצער גדול? והלא יעקב הוא בחיר שבאבות ומדוע לא דבר הקב''ה עם עשיו לטובת יעקב כמו שדיבר עם פרעה? עם אבימלך? ועם לבן? שאמר לו השמר לך מדבר עם יעקב מטוב עד רע? ועוד, אנו יודעים שהקב''ה חס על ממונם של ישראל וכל-שכן על ממונו של יעקב אבינו עליו-השלום שהרויח בצער גדול, כמו שכתוב הייתי ביום אכלני חורב וקרח בלילה ותדד שנתי מעיני, בפרט שלבן הרשע רצה לעקור את הכל והחליף את משכורתו עשרת מונים? ואם תרצה לומר שעשיו הרשע היה רשע יותר מכולם, שאפילו אם הקב''ה היה מדבר עמו לא היה מועיל, מדוע לא שלח לו הקב''ה נגעים רעים כדי שלא יוכל לזוז ממקומו ולא יזיק את יעקב? ועוד פליאה יש, שיעקב היו לו תמיד מלאכים המלווים אותו ובשעת הצורך נעלמו ממנו כמו שמצינו שהיתה לו מלחמה כבדה כל הלילה עם המלאך ואך אחד לא היה עמו כמו שנאמר ''ויותר יעקב לבדו''?
אלא אמרו המפרשים, שכל עניני אברהם אבינו סימן לגלות מצרים ועניני יצחק סימן לגלות בבל ועניני יעקב סימן לגלות המר והארוך שאנו נמצאים בו כדי להחזירנו למוטב. והאויב הגדול והתמידי מיום שנתעברה רבקה עד ימות המשיח הוא עשיו הוא אדום. שנאמר: ''ויתרוצצו הבנים בקרבה'', ולא בא הקב''ה לעשיו ואמר לו השמר לך, מפני שעשיו לא בא להרוג את יעקב, אלא לדבר עמו משפטים, וכיוון שעשיו רומז לענין של הדור האחרון ואז ההסתרה גדולה, לא יתכן שיתגלה הקב''ה לטובת יעקב.
אבל לבן רצה להרוג את יעקב ולכן בא אליו הקב''ה ואמר לו השמר לך. ועשיו שונא את ישראל, ובפרט בימות המשיח ועל זה אומר הפסוק 'ויותר יעקב לבדו' ואז תהיה האמת נעדרת, מרמז לנו שמעשיך ירחקוך ומעשיך יקרבוך. ועוד טעם למה שנשאר יעקב לבדו מחמת שהקב''ה רצה להראות גדולתו של יעקב, שיעקב לבדו נצח את המלאך. ועוד טעם שהקב''ה מתאווה לתפילתם של צדיקים. והכל רמז לדור האחרון.
'וישלח יעקב...' רמז לצדיק ירא ה' שעסק בתורה וקיים מצוות ומעשים טובים ונבראו מלאכים מהמצוות שקיים, הרי ביום פטירתו הוא שולחם כדורון לפניו, ככתוב 'והלך לפניך צדקך', 'אל עשיו אחיו' , דהיינו נגד טענות היצר-הרע שמתדמה לאדם כאחיו. וכל אחד חושב שהוא אוהבו והצדיק כדי להפרד ממנו סבל בחייו צער גדול כמו שנאמר:
''וירא יעקב מאוד ויצר לו''.אמרו המפרשים, שיעקב היה גבור גדול מאוד, וראיה לזה ממה שאמר הכתוב ויגל את האבן מעל פי הבאר, אותה האבן שהיתה גדולה וכבדה מאוד עד שהיו נצרכים להתאסף כל הרועים ולגלול אותה, אנו רואים שנגש יעקב ויגל את האבן מעל פי הבאר, הוא לבדו גלל את אותו האבן. ועוד כתוב: 'ויעבור את מעבר יבוק', לאחר שברח מלבן וראה לפניו את הנהר, וראה שלא היה אפשרות לעבור לצד השני, נכנס לתוך המים, והעביר את כל אשר לו, משמע שיעקב היה חזק מאוד עד כדי כך שעשה עצמו גשר, והוא לבדו היה מרים בידיו את כל השוורים והפרות, הסוסים והחמורים, הגמלים, הצאן והבקר, והעביר את כל הנפשות ואת כל הרכוש והכל לבדו, ומחוץ לזה אמר המדרש שליעקב היו כמה אנשים גבורים שרבקה שלחה לפניו, מלבד גבורת בניו.
ועתה נשאלת השאלה, מאחר שכח כה חזק היה ליעקב, מדוע פחד כל-כך ואמר בתפילתו 'הצילני נא מיד אחי מיד עשיו כי ירא אנכי אותו פן יבא והכני אם על בנים'? אלא שיעקב אבינו ראה ברוח הקודש שאף אם יהרוג את עשיו לא יועיל, כי פחד יעקב אבינו לא היה מפני עשיו לבדו באותה שעה, אלא הוא חשש ממה שראה, שבקץ הימים יקומו מזרעו של עשיו לעשות רעות רבות לבניו, כמו שראינו בדורינו בלבד, גרמניה הארורה אבדה ששה מליונים מישראל באכזריות נוראה, ולא רחמו לא על זקנים, ולא על נשים וטף, והמיתום במיתות משונות ואכזריות עד מאוד רחמנא ליצלן, והיה בידי האומות להציל הרבה ולא הצילו, כי כל שבעים האומות כולם נקראים בשם עשיו וזה שאמר יעקב בתפילתו: 'פן יבא והכני אם על בנים'. וכיוון שראה יעקב את קושי חבלי משיח אז הצר לו מאוד, ובאותו רגע עמד בתפילה על בניו, לעתיד רמז לנו שכאשר יתפללו ישראל הקב''ה יקבל תפילתם ויבטל מעליהם את הגזירות הרעות, וזהו שאנו מתפללים ואומרים: 'יענך ה' ביום צרה ישגבך שם אלקי יעקב', שהוא התפלל על זה שכאשר אנו נתפלל אל ה' אז הוא יקבל את תפילתנו.
''ויותר יעקב לבדו ויאבק איש עמו עד עלות השחר''. רמז לקץ הימים, שכל האומות ישנאו את ישראל בקץ הימים, ואז ישארו ישראל לבדם בלי ששום אומה תעמוד לימינם, אז יקום אדום ויאמר, הוא לבדו ואין איש עמו, אין איש שיעזור לישראל, ועשיו באותה שעה יחשוב להפיק זממו לכלות, ולא להשאיר לישראל שריד ופליט חס-ושלום, אבל סוף-סוף יושב בשמים ישחק כי יש צדיקים וצדקניות בישראל, וירא כי לא יכול לו כי מוכרח שתקום מלכות לישראל כי כבר עלה השחר.
''ויבא יעקב שלם'', ידוע שכאשר נפגשו יעקב ועשיו חבקו אחד את השני, ונשקו אחד את השני, והיו שניהם בוכים, כל מי שהיה רואה אותם במעמד זה היה יכול לחשוב שאהבה גדולה יש ביניהם, אבל האמת הוא שעשיו גם באותה שעה היה שונא את יעקב שנאה גדולה והבכי שבכה עשיו היה עבור שנפלו שיניו ויעקב בכה כי חשש ואמר, מכיוון שהקב''ה אינו מקפח שכר כל בריה, אולי עתה הגיע העת שעשיו יקבל שכרו, ולכן חשש יעקב מזה והיה בוכה, ולזה כתוב ויבא יעקב שלם.
מתוך ''פרפראות לתורה''
בפתח פרשת ''וישלח'' מתואר המפגש בין יעקב לעשיו, עם שובו של יעקב לארץ לאחר שהייה של עשרים שנה בנכר. לעצם המפגש מייחדת הפרשה פחות מעשרים פסוקים (בפרק ל''ג). לעומת זאת מתוארות בהרחבה ההכנות הנעשות במחנה יעקב לקראת הפגישה הגורלית בין שני האחים (בפרק ל''ב).
לגברי הקדמונים, קיננו בלבו של יעקב חששות כבדים ערב המפגש עם אחיו. אותה שעה, נזכר, בוודאי, יעקב בדברי האיום שהשמיע עשיו לפני יותר מעשרים שנה: ''יקרבו ימי אבל אבי, ואהרגה את יעקב אחי'' (כ''ז, מ''א). משום כך התקין עצמו יעקב לשלושה דברים: דורון (=למשלוח מתנה לעשיו), לתפילה ולמלחמה.
דרך זו של יעקב אבינו צריכה, לדעת חז''ל, לשמש קו מנחה גם לבניו של יעקב בכל הדורות. כך שנינו במדרש רבה, שבשעה שהלך רבי יהודה הנשיא אל המלכות הנכרית, שמשלה אז בארץ (מלכות רומי), היה מעיין בפרשת ''וישלח''. כוונת מדרש זה היא, שרבי יהודה עיין בהתנהגותו של יעקב אבינו קודם פגישתו עם עשיו, כדי ללמוד מכך כיצד עליו לנהוג בפגישה עם המושלים הנכרים שבימיו.
ואף אנו בזמן הזה עשויים ללמוד פרק חשוב מהתנהגותו של אבי האומה, ערב המפגש הגורלי עם אחיו העוין. בראש ובראשונה עלינו לתפוס את הדרך הסלולה של ישראל בכל הדורות: להתפלל לשוכן במרומים ולבקש את עזרתו לבני עמו. יחד עם זאת עלינו להתקין עצמנו בעת ובעונה אחת ''לדורון ולמלחמה''. מצד אחד עלינו לעשות כל מה שאפשר כדי לפייס את צוררי ישראל במה שבידינו להעניק להם משלנו; ובאותו זמן עלינו להתכונן במלוא כוחנו לעימות המלחמתי, למקרה שהאויב יבחר את דרך המלחמה.
פרשת ''וישלח'' משמשת אפוא דוגמא מאלפת, שסיפורי התורה אינם רק מעשים שהיו לשעתם, אלא יש בהם מוסר-השכל והנחיה לבני אברהם יצחק ויעקב בכל מקום ובכל זמן.
''וישלח יעקב מלאכים לפניו אל עשו אחיו'' (ל''ב, ד') – על פסוק זה שבפתח הפרשה מעיר רש''י על-פי המדרש: ''מלאכים ממש'' שלח יעקב אל עשיו אחיו. שואלים על כך חכמי ישראל: על יסוד מה הסיקו הקדמונים, שיעקב שלח לאחיו הרשע מלאכי-מעלה; שמא המלה ''מלאכים'' שבכתוב משמעה שליחים בני-אנוש? אלא - אומרים חכמי ישראל - אין להעלות על הדעת, שצדיק תמים כיעקב אבינו ישלח בני-תמותה בשליחות מסוכנת כל כך, שאין לחזות מראש את תוצאותיה. יעקב הנתון אותה שעה במצוקה נפשית ובחששות כבדים, לקראת הפגישה עם אחיו העוין אותו זה עשרים שנה, לא יהין לשלוח אחרים למקום סכנה, שהוא עצמו חושש מפניו. אין לך אלא להסיק, שיעקב שלח אל עשיו מלאכי-מרום, שאין כל סכנה צפויה להם מפגיעתו הרעה של אחיו הרשע.
האדמו''ר רבי שמחה בונים מפשיסחה העיר על דברי רש''י כאן: בדין שלח יעקב אבינו אל עשיו מלאכים ממש. כי בשעה שיהודי נרדף על-ידי עשיו ואנשיו וזקוק לעזרה דחופה - רשאי הוא להטריח לשם הצלתו אפילו מלאכי-מרום...
הצדיק רבי מאיר'ל מפרימישלן אמר פעם באזני חסידיו: שנינו בפרקי אבות (ד', י''א): ''העושה מצווה אחת - קונה לו פרקליט אחד'' (מלאך, המליץ טוב בעדו). יעקב אבינו שלח אפוא על עשיו מלאכים שנבראו מהמצוות שעשה, שימליצו טוב בעדו בפני עשיו ואנשיו. הוא שאומרים חכמי המדרש: ''וישלח יעקב מלאכים - מלאכים ממש''. כי הנוטריקון (=ראשי-התיבות) של ''ממש'' הוא: מלאכי ממצוות שעשה.
אמר להם יעקב למלאכים: אמרו לו לעשיו: לא נטלתי מאבי כלום, אלא בשכרי קניתי כל הללו (=כל רכושי). אם לשלום אתה מותקן (=מוכן) - אני כנגדך (=אני מוכן לשלום); ואם למלחמה - אני כנגדך (למלחמה).
''כה תאמרון לאדני לעשו'' (ל''ב, ה') –
שנו רבותינו: אותה שעה שקרא יעקב לעשיו ''אדוני'', אמר לו הקדוש-ברוך-הוא: אתה השפלת עצמך וקראת לעשיו ''אדוני'' שמונה פעמים - אני אעמיד מבניו שמונה מלכים קודם לבניך (=לפני שימלכו מלכים בישראל), שנאמר: ''ואלה המלכים אשר מלכו בארץ אדום, לפני מלך מלך לבני ישראל'' (ל''ו, ל''א).
''עם לבן גרתי ואחר עד עתה'' (ל''ב, ה') –
נשאלת השאלה: מדוע סבור יעקב, שההודעה ''עם לבן גרתי'', שהוא משגר לעשיו, עשויה לפייס את אחיו הזועם, הנוטר לו שנאה כבושה זה עשרים שנה? רש''י בפירושו מסיר עניין זה בשני אופנים: א) לא נעשיתי שר וחשוב, אלא גר. אינך כדאי לשנוא אותי על ברכות אביך; שברכתו ''הוה גביר לאחיך'' (כ''ז, כ''ט) לא נתקיימה בי. ב) ''גרתי'' בגימטרייא תרי''ג, כלומר: עם לבן הרשע גרתי - ותרי''ג מצוות שמרתי ולא למדתי ממעשיו הרעים. הפירוש הראשון של רש''י, לפי הפשט, מוסבר היטב בהקשר שלפנינו. לא כן ההסבר הדרשני, המעורר שאלה: מה ראה יעקב להדגיש באזני עשיו אחיו, ששמר את תרי''ג המצוות ולא למד ממעשיו הרעים של לבן? והנה פירוש זה של רש''י עשוי להתברר לנו על-פי המדרש הבא: ''כה אמר עבדך יעקב: עם לבן גרתי'' - לבן, שהיה רבם של רמאים, נתתיו בבית ידי (=ניצחתיו); לאותו איש (=לעשיו) - על אחת כמה וכמה! לפי מדרש זה, מבקש יעקב להרתיע את עשיו מלהילחם בו, ולכן הוא מספר לו על שהייתו הממושכת בבית לבן, שנתפרסם בערמתו הרבה. וכוון שעלה בידו להכניע אותו רמאי מפורסם - ודאי שיוכל לעמוד במאבקו עם כל אדם אחר. בדומה לכך מתקשרים כאן היטב דברי יעקב על שמירת תרי''ג המצוות בבית לבן. יעקב מנסה בכל הדרכים להרתיע את עשיו ממזימות של מאבק ומלחמה. משום כך הוא מודיעו באמצעות השליחים: עליך לדעת, שהקפדתי כל הימים בשמירת תרי''ג מצוות התורה, ולכן תעמוד לי זכות זו נגד כל אויב ומתנקם...
אמר יעקב: אף-על-פי שישבתי עם לבן, שהוא אב-הרמאים, זה עשרים שנה - יש לי שור וחמור ועושר גדול. ולמה הודיעו כל זאת? כדי שיהרהר עשיו בלבו ויאמר: יעקב לא עבר (את הירדן בדרכו לחרן) כי אם במקלו, ועשה עימו (=עם לבן) עשרים שנה; ולבן אב-הרמאים הוא, וזה נתעשר אצלו ושב בשלום - ואני איך אוכל לו?!
''ויהי לי שור וחמור, צאן ועבד ושפחה'' (ל''ב, ו') –
שואל על כך רבי אברהם שמואל בנימין סופר, בעל ''כתב סופר'': מדוע סבור יעקב, שאם יספר לעשיו על גודל רכושו - שיש לו מקנה רב, ועבדים ושפחות - ימצא בשל כך חן בעיני אחיו הרשע, החורש נגדו מזימות-נקם ומבקש להתנכל לו עם שובו לארץ? אלא - אומר ה''כתב סופר'': מאז ומתמיד מאשימים עמי-הארץ את תלמידי-החכמים, השוקדים ימים ולילות על תלמודם, במידת העצלות. לדבריהם, אוהבים לומדי התורה לחיות חיים קלים, בלא עמל ויגיעה, ולהיות סמוכים על שולחן הזולת. משום כך מדגיש יעקב בהודעתו לעשיו: עליך לדעת, שלא ישבתי בטל בשנות שהייתי בחרן, אלא עבדתי קשה כל הימים והשקעתי עמל רב ומאמצים מפרכים, עד שהגעתי לנכסים הרבים שברשותי...
לכאורה תמוה הדבר, שיעקב משגר לעשיו פרטים אלה על הרכוש הרב שצבר בשנים שבהן נעדר מן הארץ. כלום עשויה הידיעה, שיעקב הוא בעל מקנה רב של צאן ובקר, עבדים ושפחות, לשכך חמתו של עשיו כלפיו? לדברי רש''י, ביקש בכך יעקב להרגיע את עשיו ולעקור מלבו את שארית השנאה, שהוא רוחש כלפיו זה עשרים שנה על זכייתו בברכות יצחק אביהם. משום כך מודיעו יעקב באמצעות המלאכים: ''ויהי לי שור וחמור, צאן ועבד ושפחה''; והרי אבא ברכני: ''ויתן לך האלוקים מטל השמים ומשמני הארץ'' (כ''ז, כ''ח); והרכוש הרב שצברתי בחוץ-לארץ אינו ''לא מן השמים ולא מן הארץ''. לדברי בעל ''אמרי חן'', מתכוון כאן יעקב להרגיע את עשיו כלפי חששותיו בעתיד. שכן עשיו היה ''איש שדה'' ועסק בעבודת אדמה, בדומה ליצחק אביו. ובשוב יעקב לארץ, עלול עשיו לחשוש שיעקב מתעתד ליטול חלק מאדמותיו ולהתנחל עליהן. משום כך שולח יעקב להודיעו: ''ויהי לי שור וחמור, צאן ועבד ושפחה'' - עיסוקי הוא בעיקר ברעיית מקנה, ואין לו לעשיו לחשוש שאני חוזר לארץ כדי להתחרות עימו ולהצר את צעדיו...
''באנו אל אחיך, אל עשו, וגם הלך לקראתך וארבע מאות איש עמו'' (ל''ב, ז') –
רבים מן הקדמונים תוהים: לשם-מה יצא עשיו לקראת יעקב אחיו בפמליה גדולה של ארבע מאות לוחמים? הרי עשיו הכיר בוודאי את אחיו הצעיר, שהוא ''איש תם, יושב אוהלים'' (כ''ה, כ''ז). האמנם חשש כל כך מפני כוחו של יעקב, שדאג להכין נגדו גדוד שלם של לוחמים?
הסביר עניין זה רבי יהונתן אייבשיץ מפראג בדרך הבאה: עשיו הרשע לא רק זמם להרוג את יעקב, אלא רצה להסוות את מעשה הרצח המתוכנן מצידו כדי להישאר תמים וצדיק בעיני יצחק אביו. משום כך הכין לקראת המפגש הגורלי עם אחיו חבורה גדולה של לוחמים, כדי שיעשו בשבילו את מלאכת הרצח וגם ישמשו עדים נאמנים כלפי אביו הזקן, שידיו שלו לא שכפו את דם יעקב אחיו.
''ויירא יעקב מאד ויצר לו, ויחץ את העם...'' (ל''ב ח') –
על פסוק זה שנינו בבראשית רבה: ''אמר יעקב: כל השנים הללו הוא (עשיו) יושב בארץ ישראל. תאמר שהוא בא אלי מכוח ישיבת ארץ ישראל!''. שואל על כך רבי שמואל מוהליבר (מראשי תנועת ''חובבי-ציון'' בסוף המאה הי''ט): לכאורה תמוה הדבר, שיעקב אבינו, המעיד על עצמו ''עם לבן הרשע גרתי ותרי''ג מצות שמרתי'' (רש''י), יפחד מפניו עשיו אחיו משום שהלה מקיים מצווה אחת, מצוות יישוב ארץ ישראל! נמצאנו אפוא למדים כאן, שמצווה יחידה זו - ישיבת ארץ ישראל - המקוימת על-ידי רשע עובר עבירה כעשיו, יכולה להיות שקולה כנגד כמה וכמה מצוות, שמקיים צדיק תמים כיעקב. על אחת כמה וכמה - המשיך רבי שמואל - שישיבת יהודי בימינו בארץ ישראל, אפילו מקל ראש במצוות אחרות, חביבה ויקרה לפני הקדוש-ברוך-הוא. ואכן, מצינו הטפה נמרצת של חז''ל לעליית כל יהודי לארץ האבות: ''אמר הקדוש-ברוך-הוא: הלוואי והיו בני עמי בארץ ישראל, אף-על-פי שמטמאין אותה'' (ילקוט שמעוני, איכה ג').
חכמי ישראל תוהים על כפל-הלשון בפסוק שלפנינו: ''ויירא...ויצר לו''. רש''י מפרש פעמים אלה על-פי המדרש: ''ויירא'' - שמא ייהרג: ''ויצר לו'' - אם יהרוג הוא את אחרים. הנצי''ב (רבי נפתלי צבי יהודה ברלין), בפירושו ''העמק דבר'', קושר את שני הפעלים שבכתוב זה לזה: ''ויירא יעקב מאוד'' - נפל פחד בלבבו: ''ויצר לו'' - היה צר לו על זה שנפל פחד בלבבו.
פירוש מעניין לפסוק שלפנינו מובא משמם של כמה מגדולי החסידות: ''ויצר לו ויחץ את העם'' - צר היה לו ליעקב אבינו, שנאלץ לעשות חציצה ופילוג בקרב אנשיו. כי ידע יעקב, שכל עוד מלוכדים בני ישראל ועשויים חטיבה אחת - אין יד עשיו מסוגלת לשלוט בהם. ואילו עתה, משנחלקו בניו לשני מחנות, יש מקום לחשוש מפני הבאות...
אמר רבי חייא: לימדתך התורה דרך-ארץ (=התנהגות נאותה), שלא יהא אדם נותן את כל ממונו בזווית אחת. ממי אתה למד? מיעקב, שנאמר: ''ויחץ את העם אשר אתו...לשני מחנות; ויאמר: אם יבוא עשיו אל המחנה האחת והיכהו, והיה המחנה הנשאר לפליטה'' (ל''ב, ח'-ט').
''אם יבוא עשו אל המחנה האחת והכהו, והיה המחנה הנשאר לפליטה'' (ל''ב, ט') –
מעיר על כך רש''י, על-פי המדרש: יעקב התקין עצמו לשלושה דברים: לדורון, לתפילה ולמלחמה.
הוסיף כאן האדמו''ר רבי יהודה ליב מגור, בעל ''שפת אמת'': שלושה הדברים האלה שנקט בהם יעקב אבינו כלפי עשיו, מרומזים בפרשת ''שמע'', המנחה כל יהודי כיצד להגיע למדרגה גבוהה בעבודת ה': ''ואהבת את ה' אלהיך בכל לבבך, ובכל נפשך, ובכל מאודך'' (דברים ו', ה'). ''בכל לבבך'' - זה עבודה שבלב, הלא היא התפילה; ''ובכל נפשך'' - זו מלחמת האדם נגד היצר הרע. ''ובכל מאודך'' - זה הדורון (צדקה וגמילות-חסדים).
''הצילני נא מיד אחי, מיד עשו'' (ל''ב, י''ב) –
חכמי ישראל עומדים על כפל-הלשון בפסוק זה: ''מיד אחי, מיד עשיו''. רש''י מפרש: ''מיד אחי - שאינו נוהג עמי כאח, אלא כעשיו הרשע''. ויש המוצאים כאן רמז לשתי השיטות, שבהן נוקטים שונאי ישראל במלחמתם ביהודים: א) רדיפות גלויות, עד כדי נסיונות של רצח והשמדה; ב) העמדת פני ידידים ואוהבים, תוך כדי חתירה מבפנים. משום כך מבקש יעקב ערב הפגישה הגורלית עם אחיו העוין בקשה כפולה מאת ה': א) ''הצילני נא מיד אחי'' - הצל אותי משונאים, המעמידים בערמתם פני אח ואוהב, אולם חותרים נגדי בסתר; ב) ''הצילני נא מיד עשיו'' - הצל אותי משונאים, המניפים בגלוי דגל שנאת ישראל. בעניין זה אמר פעם רבי יוסף דוב סולובייצ'יק מבריסק: לא רק ''מיד עשיו'' - משונאים גלויים, המטילים אימה ופחד על ישראל - ירא יעקב, אלא גם ''מיד אחי'': מהושטת יד אח ומהתקרבות יתרה של עשיו ותורתו אל בית יעקב. במקרה הראשון - גופו של יעקב בסכנה; במקרה השני – נשמתו של יעקב בסכנה...
''ויקח מן הבא בידו מנחה לעשו אחיו'' (ל''ב, י''ד) –
שכך אמר יעקב: ''כי השוחד יעוור עיני חכמים'' (דברים ט''ז, י''ט) - קל-וחומר (=כל-שכן) לרשעים.
דבר אחר: חשב (יעקב) ואמר: נכסי חוץ-לארץ (=נכסים שנצברו מחוץ לארץ ישראל) אין בהם ברכה; לכך היה מבזבזם...
''ויקח את שתי נשיו...ואת אחד-עשר ילדיו'' (ל''ב, כ''ג) –
שואלים כאן חכמי המדרש: ''ודינה היכן היתה?'' (=מדוע אין דינה מוזכרת כאן, בדומה לשאר בני-יעקב?) ותשובתם היא: ''נתנה בתיבה ונעל בפניה, שלא יתן בה עשיו עיניו'' (על-פי רש''י). על מדרש זה יש מקום לשאול: מהיכן למדים חכמינו ז''ל, שדווקא דינה חסרה כאן; ולא אחד מאחד-עשר הבנים של יעקב? משיב על כך תשובה מבריקה רבי חיים מוולוז'ין משמו של הגאון רבי אליהו מווילנא: נאמר במדרש רבה, שבית-המקדש נבנה בחלקו של בנימין, משום שבן זה של יעקב היה היחידי שלא השתחווה לפני עשיו הרשע (שעדיין לא נולד באותו זמן). יוצא מכאן, שמכלל שנים-עשר הילדים של יעקב חסרה דווקא דינה בתו. שאילו היה חסר כאן אחד הבנים האחרים של יעקב, שלא עבר לפני עשיו ולא השתחווה לפניו - מפני-מה זכה בנימין, ולא אותו בן אחר, שבית-המקדש ייבנה בחלקו?...
''ויותר יעקב לבדו...'' (ל''ב, כ''ה) –
על פסוק זה שנינו במסכת חולין (צ''א, ע''ב): אמר רבי אלעזר: שנשתייר על פכים קטנים (=יעקב נשאר לבדו בצד המזרחי של נחל יבוק, משום ששכח שם כדים קטנים ובא שנית לקחתם). מכאן לצדיקים, שחביב עליהם ממונם יותר מגופם, לפי שאין פושטים ידיהם בגזל. העיר על כך רבי ישראל מסלנט, אבי תנועת המוסר בליטא: דוק בלשונם של חז''ל, שצדיקים ממונם חשוב בעיניהם יותר מגופם שלהם, אבל לא מגופם של אחרים...
''ויזרח לו השמש, כאשר עבר את פנואל'' (ל''ב, ל''ב) –
וכי השמש לו בלבד זרחה, והלא לכל העולם כולו זרחה? אמר רבי יצחק: שמש שבאה בעבורו (=ששקעה בגללו קודם הזמן, כשיצא מבאר שבע ובא לבית-אל - כ''ח, י''א), זרחה בעבורו (קודם הזמן).
דבר אחר ''ויזרח לו השמש'': זרחה לו לרפאותו (מן הצליעה על ירכו), אבל לאחרים לאורה.
אמר רב הונא: היתה השמש מרפאה באבינו יעקב ומלהטת (=ושורפת) בעשיו ואלופיו; והבטיחו הקדוש-ברוך-הוא (ליעקב), שיהיה כן לעתיד לבוא (=באחרית הימים). לישראל: ''וזרחה לכם, יראי שמי, שמש צדקה ומרפא בכנפיה'' (מלאכי ג', כ'); ולאומות: ''כי הנה היום בא בוער כתנור'' (שם, י''ט).
''על כן לא יאכלו בני ישראל את גיד הנשה...עד היום הזה...'' (ל''ב, ל''ג) –
לפי פשוטו של מקרא, קיבלו בני ישראל מצוות גיד הנשה (השלישית בתרי''ג המצוות) לאות ולזיכרון על הפגיעה שנפגע יעקב אבינו בכף ירכו, כשנאבק עם שרו של עשיו ממזרח למעבר יבוק (ל''ב, כ''ג-כ''ו). לדברי רבי אהרון הלוי מברצלונה, בעל ''ספר החינוך'', נקבעה מצוות גיד הנשה לא רק כזכר ל''ותקע כף ירך יעקב'' (ל''ב, כ''ו), אלא בעיקר כזכר ל''ויזרח לו השמש'' (ל''ב, ל''ב). וכמו שמצינו ביעקב אבינו, שזרחה לו השמש לרפאותו ונושע מן הצער והייסורים שגרם לו שרו של עשיו - כן תזרח גם לנו, צאצאי יעקב, שמשו של משיח צדקנו, שירפאנו מצערנו ויגאלנו מכל צר ואויב במהרה בימינו...
''וירץ עשו לקראתו ויחבקהו, ויפל על צואריו וישקהו ויבכו'' (ל''ג, ד') –
ביקש עשיו לנשכו (=לנשוך את יעקב), ונעשה צווארו (=צוואר יעקב) של שיש. לכך נקוד ''וישקהו'', שלא היתה נשיקה של אמת.
''ויבכו'' - למה בכו? משל למה הדבר דומה? לזאב שבא לחטוף את האיל. התחיל האיל לנגחו, נכנסו שיני הזאב בקרני האיל. זה בוכה, וזה בוכה: הזאב בוכה, שלא יכול לעשות לו כלום (בפעם הזאת); והאיל בוכה, שלא יחזור ויהרגנו (בעתיד).
אף כך עשיו ויעקב: עשיו בוכה, על שנעשה צוואר יעקב כשיש; ויעקב בוכה, שמא יחזור עשיו וינשכנו. על יעקב הכתוב אומר: ''צווארך כמגדל השן'' (שיר השירים ז', ה'); ועל עשיו נאמר: ''שיני רשעים שיברת ''(תהילים ג', ח').
''ואחר נגש יוסף ורחל וישתחוו'' (ל''ג, ז') –
כוון שקרב עשיו, דחק יוסף את אימו ועמד לפניה. אמר: שמא תתיירא (=תפחד מעשיו) ותפיל את פרי בטנה), שהיתה מעוברת בבנימין.
אמר לו הקדוש-ברוך-הוא ליוסף: אתה דחית את אימך מפני עשיו - חייך (=לשון שבועה), אין זרעו של עשיו נופל אלא בידך, שנאמר: ''והיה בית יעקב אש ובית יוסף להבה ובית עשיו לקש...ולא יהיה שריד לבית עשיו'' (עובדיה א', י''ח).
''ויאמר יעקב...ראיתי פניך כראת פני אלהים ותרצני'' (ל''ג, י') –
דברים אלה, משמיע יעקב באזני עשיו בעת פגישתם, מתמיהים אותנו לא מעט. ונשאלת השאלה: האם אין לראות מידה של חנופה והתרפסות מצד יעקב, הקורא לעשיו הרשע: ''ראיתי פניך כראות פני אלוקים''?
והנה מצויה תשובה לתמיהה זו בדברי חז''ל, המובאים במסכת סוטה (מ''א, ע''ב): אמר רבי לוי: משל של יעקב ועשיו, למה הדבר דומה? לאדם שזימן (=שהזמין לביתו) את חבירו, והכיר בו האורח שמבקש מארחו להרגו.
אמר לו האורח: טעם תבשיל זה, שאני טועם אצלך, כתבשיל שטעמתי בבית המלך. אמר המארח: מכיר אותו המלך? פחד ולא הרגו... מדברי חז''ל כאן יוצא, שיעקב אבינו אינו מחניף חלילה לעשיו, כי אם מטיל עליו אימה ופחד בהזכרת שם ''אלוקים'', העומד לימינו, וכך לא יעז עשיו לפגוע בו לרעה.
''ויבא יעקב שלם...'' (ל''ג, י''ח) –
הגאון רבי משה סופר מפרשבורג, בעל ''חתם סופר'', מפרש את המלה ''שלם'' על-פי נוריקון (ראשי-תיבות). שם, לשון, מלבוש. לפי זה מציין הכתוב כאן בדרך הרמז, שחרף ניתוקו הממושך מבית-אבותיו ושהייתו בנכר בקרב עובדי אלילים, שמר יעקב בקפדנות על הדברים המייחדים את משפחתו משאר גויי הארץ.
מן הראוי לציין, שהחת''ם סופר פעם כל ימיו לצמצום השפעת הסביבה הנכרית על חיי היהודים באירופה, ובצוואתו הורה לשמור בלא פשרות על הייחוד של ישראל בשלושת התחומים הנ''ל, המשמשים תריס בפני טמיעה והתבוללות, האורבות לפתחם של יהודי התפוצות.
''ויקן את חלקת השדה...'' (ל''ג, י''ט) –
לימדתך התורה דרך-ארץ (=התנהגות נאותה ורצויה): כשיהיה אדם בא (=כשעולה אדם לארץ) מחוצה-לארץ מפורנס (=עשיר), צריך לקנות מקום (=אחוזה, נחלה) בארץ ישראל.
''אם תהיו כמנו להמל...והיינו לעם אחד'' (ל''ד, ט''ו-ט''ז) –
נשאלת השאלה: מדוע הערימו בני יעקב על אנשי שכם והשיאו להם את העצה שיימולו ויהיו כמותם? כלום לא היה לאל ידם של בני יעקב הגיבורים להכות את אנשי שכם בלא שיהיו נימולים?
השיב על כך רבי יהונתן אייבשיץ מפראג בדרך החידוד: אילו פגעו בני יעקב באנשי שכם שאינם נימולים, היה קם בעולם רעש גדול וגויים רבים היו רוגנים ורוטנים על העזת בני ישראל להשתמש באלימות כלפי עם אחר. לא כן הדבר, כשנימולו אנשי שכם ונודעו על-ידי כך כיהודים. במצב זה היו בני יעקב בטוחים, שגויי העולם לא יפצו פה ולא ינקפו אצבע על מעשיהם בשכם, כי על פגיעה ביהודים אין הגויים מגיבים...
''ויבא יעקב אל יצחק אביו, ממרא קרית הארבע, היא חברון'' (ל''ה, כ''ז) –
כמה פירש (=נפרד, התרחק) יעקב מאביו? עשרים ושתיים שנה: עשרים אצל לבן, ושתיים עשה בסוכות ובבית-אל. וכנגדן פירש יוסף ממנו (=מיעקב אבינו) עשרים ושתיים שנה (מגיל שבע-עשרה ועד גיל שלושים ותשע).
וכי (=האם) עשרים ושתיים שנה פירש יעקב מאביו; והלא שש ושלושים שנה פירש? אלא אותן ארבע-עשרה שנה שהיה מברר תלמודו בהן (=שהגה בתורה בישיבות שם ועבר) אינן מן המניין (=אינן נזקפות לחובתו של יעקב, ולכן לא נענש עליהן).
''ויקח עשו את נשיו ואת בניו...ואת כל קנינו...וילך אל ארץ מפני יעקב אחיו'' (ל''ו, ו') –
אמר עשיו ליעקב: נחלק כל מה שהניח לנו אבא לשני חלקים; ואני בורר (=אני בוחר ראשון את החלק שלי), שאני בכור.
מה עשה יעקב? חילק לשני חלקים: כל מה שהניח אביו לחלק אחד, ואת ארץ ישראל לחלק אחר.
מה עשה עשיו? הלך אצל ישמעאל במדבר להימלך בו (=להתייעץ איתו באיזה חלק לבחור).
אמר ישמעאל לעשיו: האמורי והכנעני בארץ, ויעקב בוטח (=סומך בתמימותו על הבטחת ה') לרשת את הארץ. אלא טול (קח) מה שהניח אביך, ואין ליעקב מאומה...
לקח עשיו כל מה שהניח אביו, וארץ ישראל ומערת המכפלה (מקום קבורת האבות והאימהות) נתן ליעקב. וכתבו כתב-עולם ביניהם (=כתבו מסמך המחייב לדורות, שלא יחזרו בהם מן ההסכם); ולקח עשיו את נשיו ואת כל אשר לו ''וילך אל ארץ (=אל ארץ אחרת, היא הר שעיר) מפני יעקב אחיו''.
.jpg?id=18205693)
בטעינה...
תזכו למצוות עם שפע ברכה והצלחה.