"וידבר ה' אל משה במדבר סיני באוהל מועד וגו'. שאו את ראש כל עדת בני ישראל" וגו' (א, א-ב)
ולכאורה מדוע הוצרך הכתוב לציין גם שהדיבור היה באוהל מועד, דמה יש לנו ללמוד מכך.
והנה צריך להבין, דבמנין הראשון היה אסור לספור לגולגלותם דהיינו את הראשים עצמם אלא ע"י שקלים ואילו כאן ספרו את הראשים עצמם.
ויבואר לפ"מ דאמרו במדרש בפר' נשא (עה"פ ויהי ביום כלות משה) 'אמר רבי יהושע דסכנין, משל למלך שקידש ועשה לבתו קידושין ושלטה בה עין הרע, עמד המלך להשיא בתו, מה עשה נתן לה קמיע ואמר לה הקמיע הזה יהא עליך שלא תשלוט בך עין הרע. כך כשנתן הקב"ה התורה לישראל, עשה להם פומבי שנאמר וכל העם רואים את הקולות, ולא היו אלא קדושין שנאמר ויאמר ה' אל משה לך אל העם וקדשתם וגו', ושלטה בהם עין הרע ונשתברו הלוחות שנאמר ויהי כאשר קרב אל המחנה וירא את העגל ומחולות ויחר אף משה וישלך מידיו את הלוחות וישבר אותם תחת ההר, כיון שבאו ועשו להם משכן נתן להם הקב"ה הברכות תחילה שלא תשלוט בהם עין הרעה'.
נמצא איפוא דעד שהיה משכן, שלט בהם עין הרע. ולאחר המשכן פסק מהם עין הרע.
לפיכך, במנין הראשון שבשעה שנימנו עדין לא היה להם משכן הוצרכו להמנות ע"י שקלים. אך במנין זה לאחר שהוקם המשכן. שפיר היה יכולים להימנות בגולגולתם.
ומשום כך ציינה כאן התורה 'באוהל מועד' בזה הסיבה שנימנים לגולגלותם. (שער בת רבים)
"למשפחותם לבית אבותם" (א, ב)
נהגו ישראל, שלעולם קוראים פרשת במדבר קודם לעצרת, והוא ע"פ המבואר (במגילה לא, ב) דעזרא תיקן להן לישראל שיהו קורים קללות שבתורת כהנים קודם עצרת, ומבארינן התם דהוא בכדי שתכלה שנה וקללותיה ועצרת היא ראש השנה לפירות האילן.
ויש להבין דאי מטעם זה, היה סגי לקרוא את פרשת בחוקתי עצמה בשבת שקודם עצרת, שהרי בכך נמי לא יקראו את הקללות אחר עצרת, ומדוע א"כ נהגו לקרוא גם את פרשת במדבר קודם, ויעויין בתוס' (שם ד"ה קללות, ובב"ב פח, ב ד"ה וקללם) שעמדו בזה, וכתבו דבכ"ז עדיף ע"י רווח של פרשה בינתיים, ועדיין צ"ב.
ויתכן לבאר באופן אחר, והוא ע"פ מה דאיתא בילקוט כאן (רמז תרפ"ד), שבשעה שקיבלו ישראל את התורה נתקנאו אומות העולם בהם, מה ראו להתקרב יותר מן האומות, סתם פיהן הקב"ה ואמר להן הביאו לי ספר יוחסין שלכם, שנאמר 'הבו לה' משפחות עמים' כשם שבני מביאים 'ויתילדו על משפחתם וגו'', ובהמשך כתב המדרש, דלכן מנאם הקב"ה בראש הספר מיד לאחר המצוות, שנאמר בסוף ספר ויקרא 'אלה המצוות וגו'', לומר לך, שלא זכו ישראל ליטול את התורה אלא בשביל היוחסין שלהם, עכת"ד המדרש.
והנה לאור דברי המדרש הנ"ל, יש לבאר מנהגינו כמין חומר, וזאת משום דמלבד עניין ההפסקה בין קללות דבחוקותי לעצרת, יש גם טעם לקרוא את פרשת במדבר קודם לעצרת בכדי לסתום את פיהן של אומות העולם בהזכרת יחוסנו לאבותינו, שהיא היא זכותנו לקבל את התורה, ועל כן שפיר מקדימים אנו גם את פרשת במדבר לעצרת. (יחלק שלל)
"תפקדו אותם לצבאותם אתה ואהרן" (א, ג)
ויש להבין למאי הוצרך משה לאהרן בכדי למנות את ישראל.
וי"ל דקודם (פסוק ב) פרש"י לגלגלתם, על ידי שקלים בקע לגלגלת, ע"כ. ושנינו (ב"ב ח, ב) ת"ר קופה של צדקה נגבית בשנים וכו' והכי קי"ל (שו"ע יו"ד רנו, ג) להלכה, ולכן כיון דהמנין הכא היה ע"י נתינת שקלים לכך הוצרך משה לאהרן עמו. (מהר"י אייבשיץ)
"ויתילדו על משפחותם לבית אבותם" (א, יח)
וברש"י, הביאו ספרי יחוסיהן ועידי חזקת לידתם כל אחד ואחד להתייחס על השבט, ע"כ. ועי' רמב"ן שהשיג ע"ז וכתב ואיננו נראה שיהיו צריכין להביא שטר ועדים על יחוסיהם לשבטיהם ע"ש, ובאמת צ"ע דעת רש"י דהא אי"ז עדות על ממון ואמאי בעינן עדים על היחוס דלכאורה הוא כעדות על איסורין דסגי בע"א וצ"ע.
ואשר יראה לומר, דהנה שיטת הרמב"ם (פ"כ מה' איסו"ב ה"ב) דלהעלות אדם לכהונה בעינן שני עדים שיעידוהו שהוא כהן ועי' ר"ן (כתובות כה, א) דפליג דמעיקר הדין בע"א, ובביאור פלוגתתם י"ל עפ"מ דאיתא בספרי (דברים סי' קפח) לא יקום עד אחד באיש וגו' להעלותו לכהונה ולהורידו מן הכהונה מנין ת"ל לכל עון וכו', וע"ש בפירוש רבינו הלל דלהורידו מן הכהונה היינו להעיד עליו שהוא בן גרושה ובעי לפסלו בחללות ולזה בעינן שני עדים, אך כשהנידון אם ישראל הוא או כהן הר"ז כשאר איסורים שע"א נאמן, ונראה דזהו דעת הר"ן. אכן הרמב"ם יפרש דקאי גם היכא שאינו ענין הכשר ופסול והר"ז נכלל במיעוט דלא יקום ע"א באיש ונתרבה שלהעלות לכהונה אין ע"א נאמן עדות שבמהות דמיא לאיסורים. ומעתה י"ל דזהו פלוגתת רש"י והרמב"ן, דכשהנידון אם זה משבט ראובן או שמעון ס"ל לרש"י דהוא ג"כ עדות באיש ומשום כן בעינן ב' עדים, אכן הרמב"ן ס"ל כהר"ן דכשאין העדות להכשירו או לפוסלו הוי כשאר איסורים דע"א נאמן. (בד קודש)
וברש"י הביאו ספרי יחוסיהם ועדי חזקת לידתם כל אחד ואחד להתיחס על השבט, ע"כ. והנה בפרשת כי תשא נערך ג"כ מנין לישראל ולא מצאנו שהביאו ספרי יוחסין, ומ"ש הכא וצ"ב.
אכן יש לחלק, דהתם איירי במנין כל ישראל בכללות, אולם הכא הא נמנו לשבטיהם כדכתיב משפחתם לבית אבותם, ולכן צריכים היו לספרי יוחסין ליחס כ"א לשבטו. (רבי יצחק הלוי סאלאווייציק)
"ואתה הפקד את הלוים על משכן העדות" (א, נ)
בעיון המקראות נראה דנצטווה משה להפקיד את הלווים על משכן העדות קודם מניינם, וצ"ב מדוע הפסיק במניינם והפקידם על משכן העדות קודם שנצטווה למנותם.
והש"ך כתב בטעם הדבר כי אילו היו נמנים בתחילה לאחר מנין בני ישראל היו באים לידי צער לנוכח מניינם המועט ביחס לבני ישראל, ולכך ציוה ה' תחילה שיפקידם על משכן העדות וכשיחזו במעלתם זו תנוח דעתם אף ממספרם המועט. אלא דעדיין צ"ב מה נחמה היא זו להיותם מועטין.
ואשר נראה, דהרי טעם הדבר שהיו הלווים מועטים הוא משום שהם לא היו בשעבוד מצרים ולכך לא חלה עליהם ברכת ה' כן ירבה וכן יפרוץ, שהביאה את ישראל לפרות באופן לא טבעי, ואילו הם שלא היו בשעבוד פרו ורבו באופן טבעי, ולכך אין סיבה שיהיה להם עצב מכך.
אלא טעם הדבר שלא מנאם תחילה, כיון שהיו הלווים סוג אחר מבני ישראל, שכן היו מופקדים על משכן העדות ותפקידם היה שונה מבני ישראל, ו'מנין' פירושו צירוף שמונים יחד את כל הנכללים בדבר, ובהיות שבט לוי שונה מיתר השבטים לכך הביא תחילה את הסיבה לכך שהם נבדלים בהיותם מופקדים על משכן העדות, ורק משום כך מנו אותם לבד כפי שנאמר לאחר מכן. (רבי חיים קנייבסקי שליט"א)
"איש על דגלו באותות לבית אבותם יחנו בני ישראל מנגד סביב לאוהל מועד יחנו" (ב, ב)
הנה בתחילת פרשת במדבר נצטוו בנ"י למנות את כל זכר מבן כ' שנה, ונתבאר בתורה בפרוט כל שבט ושבט למנינו, ואח"ז נצטוו בסדרי חנייתם איש על דגלו באותות, ונתחלקו לד' מחנות, ובזה חזרה התורה ופירטה מנין כל שבט ושבט וגם צירוף המנין של כל מחנה, והוא תימה אחרי שכבר נתבאר מנינם לעיל מינה, אמאי הוצרכה התורה לחזור שנית על מנינם, ועמד ע"ז הרמב"ן (פס' ד') וכ' דהטעם הוא להודיע שמימי המנין ועד שנתקנו המחנות וחנו כן לדגליהם וכן נסעו לא נפקד מהם איש, וזה מעשה נס שיהיו עשרים יום שלא ימות אחד מכל העם הגדול הזה.
וצ"ב אמאי הוצרכו לנס זה, ומה טיבו שבהני עשרים יום לא מת אחד מהם, והנה מש"כ הרמב"ן שהי' עשרים יום, לא נזכר כן כלל בפרשה זו, ודבריו הוא מכח הא דבפר' בהעלותך נצטוו בעשרים לחודש השני במסע הראשון, אך קשה דמנלי' דהמחנות נתקנו רק אז, והא חנייתם הי' לכאורה כתיקון המחנות עוד לפני כן, ובזה הוא שחזרה התורה על מנינם, עוד יל"ע אמאי הוצרכה התורה לכתוב סכום כל מחנה שהוא ג' שבטים, דאטו לא הוה ידעינן כן בעצמנו.
והנראה בכל זה, דהנה הא קיי"ל דאיסתכל הקב"ה באורייתא וברא עלמא, והתורה ובתוכה מנין השבטים נכתבו לפני בריאת העולם, וא"כ אין המנין בא להורות לנו כמה היו בכל שבט, אלא דכך נקבע מעיקרא שיהא כן מנין כל שבט, והא דהי' שבט ראובן כו"כ הוא משום שכך נקבע בתורה לפני בריאת העולם, וא"כ נבין מזה שמהותו של כל שבט תלוי במנינו המסוים דאל"כ מה הענין לקבוע מנין מסוים לכל שבט, וא"כ בעינן שבתחילת תיקון המחנות יהא כל שבט וכל מחנה במנינו המסוים. והמסע הראשון שנסעו בעשרים לחודש השני הוא חלק מתיקון המחנות, וכמו שנא' כאשר יחנו כן יסעו. ולכן הוצרך שגם אז יהא אותו מנין, ולכן הוזקקו לנס שלא ימות א' מהם במשך העשרים יום, ולכן הזכירה התורה בנפרד סכום מנין של כל מחנה, להורות לנו שכמו שמציאותו ומהותו של כל שבט הוא במנינו המסוים, כ"ה ענינו של כל מחנה.
שו"ר דברמב"ן (פסוק ד) מבואר דהמנין האמור בדגלים אינו מכח שחזרו ומנו אותם ומצאו שכן הוא, אלא כל זה הוא מצווי השי"ת שיהיו כן במנינם. ומבואר ממש כדברינו.
והנה יל"ע בדברי הרמב"ן, דאף שבמשך כ' ימים אלו לא מתו כלל, מ"מ הא מסתמא בימים אלו נולדו כמה וכמה תינוקות לפני עשרים שנה, ועתה נעשו יוצאי צבא. וכך יש לתמוה אודות אלו שנעשו בני ששים בתקופה זו. (וממש כעין זה כ' הרמב"ן עצמו בר"פ כי תשא) ושמא עפימשנ"ת לעיל יש לומר, דבעינן שיהיו אותם אנשים להגדרת המחנה, ולכן אין להביא בחשבון אותם שנולדו ביני לביני ומאידך יש להביא בחשבון אף אלו שנעשו בני ששים בתקופה זו.
הנה בכל השבטים מצינו שהמנין מסתכם במאות שלמים (חוץ משבט גד שהם חמשה וארבעים אלף ושש מאות וחמשים), ובודאי לאו מקרה הוא, וצ"ב ענין זה. גם יל"ע דמנין הבכורות מסתכם ביחידים (22273).
ונראה בזה נכון עפימשנ"ת בדברינו לעיל דשלימות של כל שבט הוא במנינו שנכתב בתוה"ק עוד לפני ברה"ע, וכפה"נ שלימות הוא דוקא בסכומים מלאים, ובשבט לוי מצינו שמסתכם באלפים שלמים (שנים ועשרים אלף) ויל"פ כיון שהוא ביתר חשיבות משלימות משאר השבטים, אך מנין הבכורות אינו בתורת שבט וכיוצ"ב אלא בתורת יחידים, ולכן אינו בסכום שמבטא שלימות. וע"ע בס"פ במדבר, ובר"פ נשא שמנין משפחות הלויים אף הוא יש בו מידה מסוימת של שלימות והיינו בסכומים של עשרות.
ואכתי צ"ב אמאי נשתנה בזה שבט גד משאר השבטים.
והנה בפרדר"א (פל"ט) וכשבאו לגבול מצרים נתייחסו כל הזכרים (וזה דלא כרש"י שאף יוכבד נמנתה עמהם. וע"ע ברמב"ן, דא"כ אמאי לא נמנו שאר הנשים) ששים ושש, ויוסף ושני בניו הרי שבעים חסר אחת, וכתיב (דברים י, כב) בשבעים נפש ירדו אבותיך מצרימה, מה עשה הקב"ה נכנס כביכול עמהם לקיים מה שנא' אנכי ארד עמך מצרימה.
ומבאר דהא דהכניס הקב"ה עצמו כביכול עמהם, הוא משום דהכי כתיב בתוה"ק בשבעים נפש וכו', ובפשטות הוא להיפך, דכיון דנכנס הקב"ה עמהם לכן היו ע' נפש. ומבואר בזה דכיון דקיי"ל דהתורה קדמה לבריאת העולם, ומעיקרא כך נקבע בתוה"ק - שהיא התשתית לכל מה שיהי' לנצח נצחים, שבשבעים נפש ירדו למצרים, לכן כביכול הוצרך קוב"ה להצטרף עמהם. ואמנם עצם מה שכך עלתה במחשבה לפניו לכתחילה להכתיב בתוה"ק, הוא על מנת לקים הענין של ואנכי ארד עמך מצרימה. (רבי יגאל רוזן שליט"א)
"ואלה תולדות אהרן ומשה ביום דיבר ה' את משה בהר סיני" (ג, א)
'ואלה תולדות אהרן ומשה' ואינו מזכיר אלא בני אהרן, ונקראו תולדות משה לפי שלימדן תורה, מלמד שכל המלמד את בן חבירו תורה מעלה עליו הכתוב כאילו ילדו. ביום דיבר ה' את משה – נעשו אלו התולדות שלו שלמדן מה שלמד מפי הגבורה. (רש"י).
ולכאורה מאי נ"מ לנו בזה שביום זה דוקא לימדן תורה, ולאיזה צורך השמיעה לנו זאת התורה.
ונראה, דבנוהג שבעולם כל עמל אדם לפיהו, ואינו נותן לאחרים לעמלו ורק לבניו נותן. ולכן המלמד את בן חבירו תורה, שנותן מעמלו לאחרים נחשב כאילו ילדו.
לכך הדגישה התורה את עמלו של משה רבנו, שאפי' ביום זה שדיבר ה' את משה לימד את בני אהרן
תורה, לפיכך נחשב בניו כיון שלא הקפיד על עמלו. (חידושי שמואל הרמש"י)
"ואלה תולדות אהרן ומשה ביום דיבר ה' את משה בהר סיני" (ג, א)
'ואלה תולדות אהרן ומשה' ואינו מזכיר אלא בני אהרן ונקראו תולדות משה לפי שלמדן תורה, מלמד שכל המלמד את בן חבירו תורה מעלה עליו הכתוב כאילו ילדו. (רש"י).
ולכאורה מדוע דוקא בני אהרן נקראו תולדות משה והלוא כל ישראל למדו אצלו תורה, וא"כ צריכים כל ישראל להחשב לתולדותיו.
וי"ל, דהתורה ביקשה בזה לומר דאף בני אהרן נקראו תולדות משה וכ"ש שאר ישראל, והיינו משום שהיה מקום לומר דבני אהרן אף שלמדו תורה מפי משה, בכ"ז לא נקראו תולדותיו דהא מבואר בגמ' (ב"מ לג, א) דאבידת רבו קודמת לאבית אביו, ומ"מ פסק הרמ"א (שו"ע יור"ד סי' רמב סל"ד) דאם אביו חכם אביו קודם לרבו.
משום כך היה מקום לומר דכיון דאף אהרן לימד את בניו תורה כדאיתא בגמ' (עירובין נד, ב) א"כ צריכים הם להקדים את כבוד אביהם למשה רבנו.
לפיכך הדגישה התורה, דאף בני אהרן חייבים בכבודו של משה, משום ד'ביום דיבר ה' את משה בהר סיני', דהדיבור נתייחד למשה רבנו בלבד, ואילו חכמתו של אהרן ממשה היא לפיכך חייבים הם להקדים את כבודו של משה.
ועוד יש לבאר, דהנה הלכה היא (שו"ע יו"ד רמ"ד, ל"ד) היו אביו ורבו בבית השבי פודה את רבו ואח"כ את אביו, ואם היה אביו ת"ח פודה את אביו ואח"כ את רבו, וברמ"א ואע"פ שאינו שקול בחכמה כרבו. והנה יש לדון באופן שאביו היה גם תלמידו של רבו אם חכמת אביו עומדת לו שיקדים בנו אותו לרבו, ונראה לומר דהנה איתא (עירובין נד, ב) ת"ר כיצד סדר משנה, משה למד מפי הגבורה נכנס אהרן ושנה לו משה פירקו נסתלק אהרן וכו' נכנסו בניו ושנה להן משה פירקן וכו' נסתלק משה ושנה להן אהרן פירקו וכו' ע"ש. ומבואר שאף שהיה עיקר לימודם של בני אהרן מפי משה מ"מ גם אהרן היה רבם ואף שלא היה רבם מובהק, וי"ל דלכך צריך לחדש הא דכל המלמד בן חבירו תורה כאילו ילדו דוקא בבני אהרן דהו"א לומר שלא יהיו חייבים בכבוד משה כשיש לפניהם כבוד אהרן אביהם שהוא גם חכם שלימדם, ולזה קמ"ל הכא דלא מיבעיא כל ישראל דהוו תלמידי משה והוו כאילו ילדם אלא אף בני אהרן במקום משה ואהרן נקראים תולדות משה וחייבין להקדים בכבודו וכדמפרש ואזיל קרא ביום דבר ה' את משה בהר סיני, דכיון שהדיבור היה למשה והוא היה מלמד את אהרן אביהם ולכן אף דאביהם חכם משה רבם קודם, ומעתה י"ל שאם היה גם אביו תלמידו של אותו רב אין חכמתו שלו עומדת לו שיקדימנו הבן אלא יקדים לפדות את רבו שהרי שניהם תלמידיו וחייבים בכבודו. (פני דוד)
ובאופן אחר אפשר לומר, ובהקדם קושיא אחרת, דהנה יל"ע מהי המעליותא בכך שנחשב הדבר כאילו ילדו, הרי אף אנשים פשוטים יולדים הם, ויש חשיבות יתרה לכך שמלמדו תורה.
וצ"ל דמה שאמר כאילו ילדו, ר"ל הכונה כאילו הוא עשאו, שהרי נעשה 'אדם' בגללו, והוא בנה את רוחניותו, ומסתברא דזה דוקא ברבו, אבל אם לימדו אות אחת לא מיקרי כאילו ילדו שכן לא בנה אותו ברוחניות, ועוד דאי נימא דסגי באות אחת, לא יתכן דאחד ישקיע וילמדו כה"ת, ואח"כ יבא אחר וילמדו אות אחת, ויחשב בזה כאילו ילדו, דלא מסתברא כן. ולפ"ז נראה דכיום אין המדריגה הזאת של כאילו ילדו, דלא נעשים 'תלמיד' מכך שבאים לשמוע שיעורים בשנה, ורק בזמן חז"ל היו שומעין אצל רבותם התורה כולה ובכך נחשב הדבר כאילו ילדו. (רבי אהרן לייב שטיינמן שליט"א)
"ויכהן אלעזר ואיתמר על פני אהרן אביהם" (ג, ד)
ויש לדקדק אמאי נקט ויכהן בלשון יחיד דהא קאי על אלעזר ואיתמר.
ונראה עפ"מ דאיתא (יומא יב, ב) כהן גדול שאירע בו פסול ומינו אחר תחתיו, אחר שיעבור הפסול חוזר לעבודתו, אולם זה שמינו תחתיו ס"ל לרבי יוסי (והכי קי"ל) דאינו חוזר לא לכהונה גדולה ולא להדיוט, לכ"ג משום איבה דכ"ג שנתמנה הוא תחתיו. ולהדיוט משום דמעלין בקודש ואין מורידין. ובהמשך שם ומודה רבי יוסי שאם מת ראשון חוזר שני זה לכ"ג ע"ש, ומעתה הנה אם נטמא אהרן אזי אלעזר מצי לכהן תחתיו רק פעם אחת ותו לא וכן איתמר אם אלעזר נטמא ג"כ יכול לכהן תחת אביו רק פ"א, וזהו דנקט ויכהן בלשון יחיד דכיון שעל פני אהרן אביהם מצו לכהן כ"א רק פ"א נקט כן, אכן כאשר מת אהרן שב ונתמנה אלעזר תחתיו וכדמודה רבי יוסי שאם מת ראשון חוזר שני. (חילך לאורייתא)
"ואני הנה לקחתי את הלוים מתוך בני ישראל תחת כל בכור" (ג, יב)
וברש"י מתוך וכו' לפי שהיתה העבודה בבכורות, וכשחטאו בעגל נפסלו, והלוים שלא עבדו עבודה זרה נבחרו תחתיהם, ע"כ. הנה כתב שהבכורות שמשו עד מעשה העגל, אמנם (בזבחים קטו, ב) פליגי בהא תנאי, דלר"י בן קרחה שמשו עד שהוקם המשכן ולרבי עד סיני וצ"ע דרש"י לא אמר כאחד משניהם.
ונראה עפמש"כ בחזון איש (או"ח סדר מתן תורה סקכ"ה אות ז') דשני בחירות היה בבכורים, האחד שנתקדשו לעבודה עד הקמת המשכן דהא בארבעים יום הראשונים כבר נצטווה משה לקדש את אהרן ובניו לעבודה, והשני שנבחרו לעשות עבודת הלויים בשיר ובמשא בעת הקמת המשכן, ובחטא העגל נפסלו לזה ע"ש, ולפ"ז י"ל דפלוגתת ריב"ק ורבי קאי גבי בחירת הבכורים לכהונה ורש"י איירי בבחירתם ללויה אשר לזה באמת נבחרו לעולם ובחטא העגל נפסלו.
ונראה עוד, דלהלן (פסוק מה) הביא באוה"ח ממדרש דעתידה עבודה שתחזור לבכורות. ולפי מש"נ יחזרו רק לעבודהת הלויים שמעיקרא נבחרו לזאת לעולם אך לא לעבודת הכהונה שמעיקרא נבחרו רק לשעה. (רינת יצחק)
"כל פקודי הלוים אשר פקד משה ואהרן" (ג, לט)
וברש"י נקוד על ואהרן לומר שלא היה נמנה במנין הלוים ע"כ. והנה מצינו דשאני מנין ישראל ממנין שבט לוי, דישראל נמנו מבן עשרים שנה ושבטי לוי מבן חודש, אך לכאורה נמנו עד שישים שנה דבישראל להדיא כתיב ולא נתבאר שאין כן בלוים, וצ"ע דא"כ פשיטא שלא נמנה אהרן במנין הלוים שהרי ההיה אז כבן פ"ג שנה.
אמנם נראה דהנה שנינו (ב"ב קכא, ב) אחיה השילוני ראה את עמרם, ופריך והיא כתיב ולא נותר מהם איש כי אם כלב בן יפונה והושע וגו' אמר רב המנונא לא נגזרה גזירה על שבטו של לוי דכתיב במדבר הזה יפלו פגריכם וכל פקודיכם לכל מספרכם, מבן עשרים שנה וגו' יצא שבטו של לוי שפקודיו מבן שלשים ע"ש, ויל"ע דלמסקנא שם יליף מדכתיב לכל מספרכם שלא נגזרה גזירה על יותר מבני ס', וא"כ למאי בעי לטעמא דלא נגזרה גזירה על שבט לוי ליישב הא דאחיה עלה מן המדבר אף דכתיב ולא נותר איש, והא ביציאת מצרים היה אחיה בן נ"ו שנה (עי' רשב"ם שם), וממילא דבעת המנין היה למעלה מס' ושפיר לא היה בעונש דור המדבר כיון שלא נמנה, ונראה מוכרח דשבט לוי נמנו באמת גם בלמעלה מס', וגם בזה שאני לוי מישראל ולכן נקוד על אהרן לומר שלא נמנה עם הלוים ואף דבלוי נמנו למעלה מס' ג"כ. (טעמא דקרא)
עוד י"ל עפמש"כ בגליוני הש"ס (למהר"י ענגיל בשם מהר"א ששון) לחדש הא דאיתא אין בי"ד של מעלה מענישין בפחות מכ' שנה, ור"ל דגבי גר כיון שגר שנתגייר כקטן שנולד דמי הרי שמונין שניו מיום נתגייר גם לגבי עונשין דבי"ד של מעלה עכ"ד, והנה בעת מתן תורה היו ישראל כגרים וכקטן שנולד דמו (עי' מהר"ל בגור אריה פי"א פ"י ועוד) וכיון שכן גם לאהרן אין נמנים השנים שקודם מ"ת ושפיר יכול היה אהרן לימנות עמהם דשניו משעת מ"ת לא היו עדיין שישים. (נחלת יעקב יהושע)
"וכילה אהרן ובניו לכסות את הקודש וגו' ואחרי כן יבאו בני קהת לשאת ולא יגעו אל הקדש ומתו" (ד, טו)
מלישנא דקרא משמע שחייבים אנגיעה גרידא, אמנם בספרי (זוטא, קרח ג) איתא בזה"ל, אך אל כלי הקדש ואל המזבח לא יקרבו, יכול אם נגעו יהיו חייבין, אמרת אך משום עבודת זר הן חייבין, אין חייבין משום מגע, ע"כ. וכ"כ הרמב"ם בסהמ"צ (ל"ת ע"ב), ובפ"ג מהל' כלי המקדש כתב דאפילו אזהרה ליכא אנגיעה, וצ"ע מלישנא דקרא דלהדיא איסור נגיעה.
ונראה ע"פ מה דאיתא במד"ר (ו, ה) שכל משא בני קהת וכל עבודתם היו נותנים להם אהרן ובניו, שהם לא היו רשאים ליגע בארון ובכל הכלים עד שאהרן ובניו היו מכסים אותם כמה דתימא וכלה אהרן ובניו לכסות וגו' ואחרי כן יבאו בני קהת לשאת, ע"כ. והנה ברמב"ן (פסוק כ) הביא דברי ראב"ע וז"ל והנה הלוים מוזהרים שלא יגעו אל ארון הקדש ומתו רק בבדים ישאוהו, ע"כ. ומדבריו יש ללמוד דהאיסור קאי על נגיעה של משא ולא מנגיעה בעלמא, ונראה דזהו ביאור דברי המדרש שלא היו רשאים ליגע עד שאהרן וכו' והיינו שאסורים לעשות עבודתם לישא הארון כל זמן שאהרן ובניו לא עשו עבודתם לכסות הארון, וכדכתיב וכלה אהרן וגו' ואחרי כן יבאו בני קהת, דאחר גמר עבודת אהרן יבאו בני קהת לעבודתם, אך בנגיעה בעלמא אין מבואר כל איסור, וא"ש דברי הספרי. (רינת יצחק)
.jpg?id=18205693)
בטעינה...
תזכו למצוות עם שפע ברכה והצלחה.