פרשת תזריע ופרשת מצורע
קריאת הפרשות תזריע מצורע ברצף אשה כי תזריע – זאת תהיה
כאשר הפרשות מצורפות החלוקה שונה.
פרשת אשה כי תזריע: א / ב / ג / ד / ה / ו / ז / הפטרה טקסט- יכין ובועז / תורת אמת
פרשת זאת תיהיה (מצורע): א / ב / ג / ד / ה / ו / ז / הפטרה טקסט- יכין ובועז / תורת אמת

דווקא ביום השמיני
מעובד מספרו של הרב משה גרילק "פרשה וליקחה"

הממצאים הטמונים בפרשה ובמפרשיה אודות חיי העובר ברחם אמו, נחשפו ואומתו רק בדור האחרון, דור האולטרה סאונד.

פסוקי המפתח הם:

"אשה כי תזריע וילדה זכר... וביום השמיני ימול בשר ערלתו" (ויקרא י"ב, ב'-ג').

על המושג "תזריע וילדה זכר", קובע התלמוד: "איש מזריע תחילה – יולדת נקבה, אשה מזרעת תחילה – יולדת זכר" (ברכות דף ס'). הפסוק קובע קביעה מדעית שאוששה רק בעשורים האחרונים. קביעה זו רואה קשר ברור בין ההתנהגות בשעת ההפריה לבין קביעת מינו של הילוד.

בקביעה זו טמונה עוד אמת מדעית. היא באה לידי ביטוי בקטע התלמודי הבא:

"שלשה שותפים יש באדם. אביו... אמו... והקב"ה נותן בו רוח נשמה" (נדה דף ל"א, א').

מידע זה של חז"ל, על שותפות ההורים ביצירת הוולד, בולט מאד על רקע העובדה, שאמת זו התגלתה למדע רק בשנת 1875. עד אז התפלגו אנשי המדע בין האמונה שהאם היא היוצרת את הולד לבין הטענה שהיא יצירתו של האב.

נמצא, שבמובן העקרוני צדקו חכמינו, שקבעו כ-1500 שנה לפני עידן המיקרוסקופ את שותפות האב והאם ביצירת הולד, ולא בהתהוותו בלבד.

ועוד פיסת מידע מדעית הקשורה לשותף הראשי המעניק את הנשמה:

"בסתירה גמורה להשקפה זו (של אריסטו), הם (הכוונה לחז"ל) מקבלים את הדעה (הנכונה) שהעובר הוא אורגאניזם חי מרגע ההפריה ("משעת פקידה ניתנת בו נשמה" –סנהדרין ל"א). ובזה הקדימו בהרבה את בני זמנם היוונים שהירבו להתפלפל בשאלה, מאימתי יש לראות את העובר כיצור חי, ושהורישו פילפולים אלה לאבות הכנסיה, ואף לחוקרים והוגי דעות שבאו אחריהם, עד ראשית התקופה החדשה" (האנציקלופדיה העברית, כרך ג' עמוד 88, ערך אמבריולוגיה).

ומכאן, אל הקביעה בדברי חז"ל בדבר מציאותה של תודעת העובר:

"דרש רבי שמלאי: למה הוולד דומה במעי אימו... צופה ומביט מסוף העולם ועד סופו... ואין לך ימים שאדם שרוי בטובה יותר מאותן הימים" (נדה דף ל', ב').

הרעיון כי עובר בן ששה חודשים הוא בעל תודעה, היה בעבר הקרוב מעורר תגובות לעג. היום, עובדה זו מקובלת על רבים. ככל שטכניקות המדע שלנו משתפרות, יש להניח שקו המידע יעמוד על שלושה או אפילו שני חדשים.

מסקנת הדברים ברורה. תודעת העובר מפותחת הרבה מעבר למה שיכולנו לשער ולהאמין. עובדה שהיתה ידועה לחז"ל, כפי שאנו רואים במאמר התלמודי הבא:

"ומלמדין אותו כל התורה כולה. כיון שבא לאויר העולם בא מלאך וסטרו על פיו ומשכח כל התורה כולה" (נדה ל', א).

למרבה הפלא, גם השכחה, זו המוזכרת במאמר התלמודי, התגלתה בשנים האחרונות על ידי המדע. לאחר שד"ר תומס ורני מתאר בספרו את כח זכרונו של העובר, הוא מתייחס גם לשכחה המאפיינת את התינוק עם הופעתו בעולמנו.

נתייחס עתה להמשך הפסוק: "וביום השמיני ימול בשר ערלתו":

"לתינוק שזה עתה נולד, יש רגישות מיוחדת מאד לדימום בין היום השני ליום החמישי לאחר לידתו... שטפי דם בזמן זה, הם לפעמים חזקים למדי, ועלולים לגרום נזק רציני לאיברים הפנימיים, בעיקר למוח, ואף לגרום מוות בגלל הלם ואבדן דם" ("הולט פדיאטריקס" מהדורה 12, עמ' 125-126).

הנטיה לשטף דם נעוצה בעובדה שהיסוד החשוב לקרישת הדם, ויטמין K, אינו נוצר בכמות מספקת עד היום השביעי בחיי התינוק. ברור אם כן, שהיום הבטוח הראשון לביצוע המילה הוא היום השמיני כפי שמצווה התורה: "וביום השמיני ימול בשר ערלתו" (ויקרא י"ב, ג').

חומר שני, הנחוץ גם הוא לקרישת דם תקינה הוא הפרותרומבין. כמות הפרותרומבין ביומו השלישי של התינוק היא רק כ-30 אחוז מן הכמות הנורמלית. כל ניתוח שיבוצע בילד באותו יום, עלול לגרום שטף דם רציני. בדיאגרמה זו אנו רואים שהפרותרומבין מגיע ביום השמיני לרמה שהיא אפילו טובה יותר מהרמה הנורמלית – 110 אחוזים. לאחר יום הוא יורד ומתייצב על 100 אחוז. לפיכך, מבחינת מצב הכמויות של ויטמין K והפרותרומבין, היום המתאים ביותר לביצוע ברית מילה הוא היום השמיני
 

רעיון 'גופני' טהור
מעובד מספרו של הרב משה גרילק "פרשה ופישרה"


הכשרות היתה בעיני רבים אות ברור ליהירות היהודית. באמצעותה מתבדל היהודי מן הנכרי. היא מונעת מהם להסב יחד לסעודת רעים. תיאוריה זו התגלגלה מהעולם העתיק גם לחיבוריהם של מבקרי המקרא בדורות האחרונים. אולם היא מנוגדת למקרא ולרוחו: "כי אני ה' המעלה אתכם מארץ מצרים להיות לכם לאלוקים והייתם קדושים... להבדיל בין הטמא ובין הטהור ובין החיה הנאכלת ובין החיה אשר לא תאכל" (שם, מ"ה-מ"ו). כלומר, משום שאתה נבדל, ניתנה לך מערכת המאכלות האסורים ולא כדי שבאמצעותה תיצור את מחסום ההתבדלות. ההבדל בין שתי ההבנות הינו משמעותי מאד.

גם בימינו מהלכים רבים עם הרעיון שאיסור אכילת חזיר נובע מהיותו גורם למחלת הטריכינוסיס. המסקנה המתבקשת היא שבימינו, עם התקדמות הרפואה המודרנית, שיפור תנאי ההיגיינה הציבורית, שכלול שיטות הבישול ואמצעי ההקפאה העומדים לרשותנו, אין עוד צורך בסייגים עתיקים אלו.

הסבר זה נתקל בכמה קשיים הגיוניים. המאמין כי זו הסיבה של איסור המאכלות, חייב לענות על כמה שאלות:

א. מדוע התעלם משה גם מהצמחים המזיקים לבריאות ומשאר גורמי המחלות?

ב. למה תלה את הצו בסיבת "שקץ הוא לכם", או בעובדה "כי אני ה' המעלה אתכם מארץ מצרים... והייתם קדושים"? וכי אזהרה גלויה בדבר הסכנה לבריאות לא היתה משפיעה עליהם יותר? אם זו הסיבה האמיתית, מדוע הסתיר אותה מפניהם?

ג. כיצד מסבירים אלו המאמינים, שאיסור אכילת החזיר בא להציל את עם ישראל ממחלת הטריכינוסיס, את הידיעה מראש של אפקט שלילי זה שבבשר החזיר, אלפי שנים לפני מדע הרפואה?

בן זמננו יוסיף: מה חשיבות יש להתעסקות הזאת של הדת בהוראות גסטרונומיות? האין ראוי יותר לדת להזין את רוח האדם ברעיונות של צדק, של אמת ושל אהבת אדם, בחיפוש נאות אחר פיתרונות לבעיות המציקות לחברה ולפרט?

תשובת המדרש לשאלה זו מעלה את הנושא כולו למישור שונה:

"לא ניתנו המצוות אלא לצרף בהן את הבריות" (ילקוט שמעוני, פרשת שמיני, תקל"ו).

מילים ורעיונות יש לו לאדם בשפע. תיאוריות, פראזות על צדק, אידיאלים וערכים ממלאים את רוחו, אולם גופו ותחושותיו אינם משתפים פעולה. הם נשמעים לחוקים אחרים, לערכים שונים. על כן, אבד לו האימון ברעיונות הנשגבים והוא חש כלפיהם צינה. כאדם הוא מודע לכך ש"מותר האדם מן הבהמה", אולם בשעת הזלילה דומה הוא לה. התהליכים הביולוגיים של אוכל, עיכול, הפרשה ומות הגוף, הם תהליכים זהים. והם, בהיותם חושניים ומוחשיים, קובעים את מהות אישיותו. הבעיה נובעת מהנתק בין הרוח לגוף, בין האידיאל לביצועו. בין הידיעה על הצורך לשלוט ביצרים לבין הכניעה המוחלטת להם.

ומה אומרים חוקי הכשרות: הטבע את הרעיונות הדגולים במערכת הגופנית שלך! קשר בין קצוות הרוח והגוף! טול את המעשים החושניים והעלה אותם בדרגה! אל תהיה אכילתנו רק תהליך גופני, אלא יהיה בה גם מעשה מוסרי. אל נבחר את מזוננו רק על פי שיקולים גופניים, כי אם גם על פי שיקולים מוסריים. לא בריאותנו הגופנית, אלא בריאותה הרוחנית והמוסרית של נשמתנו היא שתובטח על ידי קיום מצוות אלו. הן הן השומרות על החושניות הגופנית מפני מאוויים בהמיים עזים, והן המגינות על הרצון הרוחני והמוסרי לבל יקהה ולבל ישותק.


הפטרת מחר חודש

חכמינו אמרו כי עין טובה היא אחת משלוש המידות המאפיינות את תלמידי אברהם אבינו. משמעות הדברים היא, שמעלת הטובה היא זו שהצעידה את אברהם אבינו בדרכו הרוחנית וקידמה אותו, עד שממנה התפתחה שלמותו הרוחנית, שלמות שלא היה דומה לה לאורך הדורות. ומאידך, העין הרעה מהווה את אחד המאפיינים העיקריים של בלעם הרשע ושל תלמידיו ההולכים בעקבותיו (מסכת אבות)

כשביקש התנא רבן יוחנן בן זכאי מתלמידיו, שיצביעו על הדרך הטובה שידבק בה האדם, אמר רבי אליעזר בן הורקנוס, שזו העין הטובה. ללמדנו, שעין טובה היא מאפיין ראשי, המעלה את האדם על הדרך הטובה, שממנה יגיע לכל הטוב והקדוש.

רבי עובדיה מברטנורא מגדיר מידה זו:

"מסתפק במה שיש לו, ואינו מבקש דברים יתירים (מיותרים), ואינו מקנא כשרואה שיש לחברו יותר ממנו".

על פי הגדרה זו, העין הטובה כוללת כללים גדולים והרבה תכונות נפש טובות. היא מהווה בנין אב למכלול דרכי ההתייחסות של האדם אל זולתו. כאן טמון המפתח לכל המידות הטובות.

ומאידך, העין הרעה - יסודה בהסתכלות מעוותת של האדם על זולתו, על החברה הסובבת אותו ועל החיים בכללם.

יש אדם הרואה את כל הסובב מבעד למשקפיו האנוכיות. מתוך הסתכלות זו, טובת הזולת גורמת לו להתגברות רגשות קנאה שבו.

התבוננות מעמיקה מלמדת, שהעין הרעה היא אמה הורתו של חטא לשון הרע, שכן דיבור רע יסודו בהסתכלות רעה. לו אך היה רואה את הזולת בעין חיובית, לא היתה כל סיבה להוצאת הדיבה על זולתו.

"השותפות" הבלתי מבורכת בין עין רעה לבין לשון הרע, היא היא הגורמת תקלות אין ספור המתרחשות חדשים לבקרים בחברה האנושית.

מפורסמת היא תפילתו של רבי אלימלך מליז'נסק, מגדולי החסידות: "שנראה כל אחד את מעלת חברינו ולא חסרונם". כשיראה האדם בזולת ורק את הטוב ויביט בו רק בצורה חיובית, ממילא יימנעו כל הגורמים ללשון הרע ורכילות, ומאליהם תתבטלנה כל הסיבות המובילות לשאר התופעות השליליות המצויות בחברה האנושית בת ימינו. 


פגם רוחני

אחד מעיקרי האמונה שמנה הרמב"ם הוא: "שהבורא יתברך שמו גומל טוב לשומרי מצוותיו, ומעניש לעוברי מצוותיו", עיקרון זה נקרא גם עקרון הגמול. מפורסמים הם דברי הנביא שתיאר את דרך ההנהגה של הבורא: "גדול העצה ורב העלילה, אשר עיניך פקוחות על כל דרכי בני האדם, לתת לאיש כדרכיו וכפרי מעלליו" (ירמיהו ל"ב, י"ט).

מבין כל העונשים, בולט בחומרתו העונש המיועד לחטאי לשון הרע. עד כדי שילקה המדבר בצרעת.

משלקה אדם בצרעת, גזרה התורה את דינו להשלח אל מחוץ למחנה, ולהיפרד מחברת בני האדם! להתנתק מהקן המשפחתי החם ומכל קרוביו וידידיו. במצבים קשים מסוגל האדם למצוא נוחם לנפשו, כאשר הוא משיח את ליבו לפני קרוביו ומשתפם בצערו. אפשרות זו נמנעת מן המצורע.

הצרעת אינה מחלה מסוג המחלות הגופניות המוכרות כיום. יסודם של נגעים אלה הוא בתחום הרוחני. הסיבה שתופעות אלו אינן קיימות בימינו, אינה מפני שזכינו והתגברנו על חיידקי לשון הרע, מחוללי הצרעת. להיפך! עובדה זו מוכיחה על שפל מדרגתנו הרוחנית. שכן כה רחוקים אנו מן השלמות עד, שכביכול, איננו ראויים לתגובות מיידיות על מעשינו.

וכך מובא בספר "הכוזרי" (מאמר ב', ס"ב): "אולם, מכיון שבימינו נגעי הצרעת אינם מופיעים בינותינו, מוטל עלינו להיזהר בכפל כפליים מגורמי הצרעת. משל למה הדבר דומה? לאדם בריא שכאשר הוא אוכל מאכל קלוקל, מיד מתעורר המנגנון הגופני שהבורא חננו בו, ובקרבו מתחולל מאבק בין הגורמים השונים. המאבק מתבטא לעתים בחום ובהקאות. חמור המצב יותר, אם גוף האדם אינו מגיב למאכלים קלוקלים. אזי יש להיזהר מהם פי כמה".

פרשת מצורע נקראת בבית הכנסת תמיד בסמוך לחג הפסח. ואכן, למסרים העולים ממנה, שתקפים בכל ימות השנה, יש משנה תוקף בסמיכות לחג זה.

עניינו ומהותו של חג הפסח רמוז בנוטריקון של שמו – "פה סח". יציאת מצרים איפשרה את פתיחת פיהם של ישראל בתורה ובתפילה. מאז ועד היום מסוגל מועד זה לעורר את כוחו של עם ישראל להגיד את שבחו של הקב"ה, כפי שנאמר בהגדה של פסח: "וכל המרבה לספר ביציאת מצרים הרי זה משובח".

לכן, מן הראוי שהכלים בהם בא עם ישראל לעבוד את בוראו, גם הם יוכשרו ויוכנו לכך. כשם שאין לבוא אל המלך בלבוש שק, ואין ראוי להגיש לפניו מנחה בכלים בלתי נקיים, כך גם לא ניתן לספר את תהילתו בפה שאינו נקי מחטאים. לאור זאת, מסתבר, שהכשרת הפה לפסח אף היא משימה שאינה נופלת בחשיבותה מהכשרת המטבחים, ואכן לקראת חג קדוש זה צריך פינו להיות נקי שבעתיים.

אם אנו חפצים לצאת באופן סופי מ"מצרים" ומכל אשר היא מסמלת, ולזכות להיגאל גאולת עולם, חובתנו לפעול בכיוון ביעור לשון הרע ושנאת האחים מבינינו. נקיון נפשנו הוא איפוא המרשם הבדוק לזכות לגאולה.