באחד מעמודי הפרוטוקולים הרבים של ועדת החקירה הממלכתית מתואר כיצד ביצעו הרופאים בארבעה תינוקות, שסבלו מתת־תזונה, טיפול ניסויי אשר כלל החדרת חלבון יבש דרך עירוי וגרם למותם. באחד המקרים מנסה עו"ד דרורה נחמני רוט, פרקליטה מטעם היועץ המשפטי לממשלה שהיתה חברה בוועדת כהן־קדמי, לרענן את זיכרונו של ד"ר ג'ורג' מנדל, מנהל בית החולים לילדים בראש העין.
"בבית החולים שלך, הטיפולים של ילדים שסבלו מתת־תזונה לא היו טובים, לא היו מוצלחים וגרמו להחמרת מצבו של הילד, האם זכור לך?" שואלת עו"ד נחמני רוט. ד"ר מנדל: "יכול להיות. אני לא יודע". היא מקשה: "כשאתה אומר 'יכול להיות' זה נראה לי קצת מוזר, כי זו היתה תופעה מאוד נדירה בסוג טיפול כזה לגבי ילדים אחרים". ד"ר מנדל: "אני זוכר מקרה אחד או שניים שד"ר מטות נתן הוראה לתת עירוי של חלבון יבש שהיינו מפרידים. סרום, פלסמה יבש... והתגובות לא היו טובות". הפרקליטה: "אתה זוכר רק שני מקרים? אני רוצה להציג לך מכתב שכתב ד"ר מן".
בפרוטוקולים צוטט מכתב של ד"ר קלמן יעקב מן, סגן מנהל רפואי של בית החולים, שאותו שלח ב־21 בנובמבר 1949 לד"ר מנדל: "ביקרתי בבית החולים שלנו בראש העין, ומצאתי כי באותו בוקר מתו שם ארבעה תינוקות שקיבלו טיפול אקטיבי. תינוקות אלו היו פחות או יותר במצב מאוזן לפי התנאים הפיזיו־פתולוגיים שלהם, אך לאחר שעירו להם תמיסות שונות... התרופף מאזן זה והם מתו".
בפרוטוקול אחר מתואר כיצד אומצה ילדה תימנייה בבית החולים רמב"ם, דבר העשוי לאשש את החשדות שלפיהם ילדים שהובאו לטיפול רפואי נחטפו ממשפחותיהם הביולוגיות. ובעוד נמסר להן כי הילד נפטר, הוא למעשה הועבר לאימוץ. על כך התוודה פרופ' גלי ברוך, מצוות הרופאים של רמב"ם בשנים המדוברות, בעדותו בפני ועדת החקירה: "הכרתי רופא אחד בחיפה, שהם (משפחתו) אימצו ילדה תימנייה מבית החולים רמב"ם". על מקרה אחר סיפר ד"ר מנדל בעדותו: "אחרי שעברתי לעבוד ברמב"ם עברנו לכפר שמריהו. שכרנו בית קטן ולאחד מהשכנים היתה ילדה מאומצת, שהיתה לגמרי לא דומה להם. היתה שחומת עור ואני נזכרתי שראיתי את זה... אני לא יודע עליהם יותר פרטים".
"השמידו את הרישומים"
בפרוטוקול אחר מודה ד"ר מנדל כי ביצע מחקר על ילדים תימניים חיים, שבאמצעותו ניסה לבדוק אם הם נושאים תאי דם חרמשי (מחלת דם המצויה אצל ילידי אפריקה וגורמת לאנמיה): "היה איש ידוע ומפורסם בשם פרופ' דמשק שהוא היה המטולוג ידוע. הוא הסתכל על התימנים וחשב שמוכרח להיות אצלם דם כושי. הוא אמר - למה לא לבדוק את זה?... פרופ' פריץ דרייפוס (מהדסה ירושלים) - הוא היה אחראי על זה. הוא נתן הוראות ואנחנו היינו עושים את זה. פרופ' דרייפוס התלהב וכבר כתב מאמר באחד מכתבי העת הרפואיים, עם תיאוריה גדולה איך התימנים הגיעו ואיפה הם הסתובבו בעולם וככה, הכל יפה מאוד".
ד"ר מנדל נשאל כיצד בדק את הילדים וענה: "לקחנו דמים לספירות הדם וכו'... פעם בא רופא, ידוע שבלונדון עשה את הבדיקות המיוחדות בהמוגלובין, שמו היה ד"ר ליימן, ומצא שזה הכל לא נכון. כל הדבר נפל וכבר אמרו לתימנים שיש בהם דם כושים!".
בעדות נוספת סיפר ד"ר מנדל: "היה מחקר אחד שיש סיפור. ביקר במחנה רופא מפורסם ידוע בשם דנשה מארה"ב. והוא הסתכל על התימנים ואמר - הוא חושב שיש להם דם של כושים. והוא יודע שבארה"ב הכושים סובלים ממחלת דם שנקראת מחלת החרמש אז התעניין בזה וביקש שאנחנו נעשה משטחים מהדם. בהתחלה כמעט כל ילד היה לו קדחת, מלריה והיינו לוקחים בדיקות דם.