''ויהי מקץ שנתים ימים ופרעה חלם'' (מא - א)
''ויהי מקץ'' - כאשר מגיע קצו של אדם עליו ליתן דין-וחשבון בעולם העליון, אזי ''שנתיים ימים'' - שנים הרבה נחשבות לימים מספר, כי מובאים בחשבון רק הימים שבהם עשה ופעל משהו בתורה, בתפילה וביהדות, וממילא ''ופרעה'' - מתגלה (מלשון ''פרעה אהרן''), כי ''חולם'' - שכל החיים עלי אדמות לא היו אלא חלום... (הה''ק מהר''א מיקאליאב זצ''ל)
אשרי הגבר אשר שם ד' מבטחו - זה יוסף, ולא פנה אל רהבים - שבשביל שאמר לשר-המשקים ''זכרתני והזכרתני'' נתוספו לו שתי שנים. (מדרש רבה).
לכאורה הרי המדרש סותר את עצמו, שבתחילה הוא קורא ליוסף ''גבר אשר שם ד' מבטחו'', ואחר-כך הוא אומר, כי יוסף נענש על שום ששם מבטחו בשר-המשקים?
אלא, באמת מה חטא הוא זה, שהשתדל יוסף אצל שר-המשקים להשיג ממנו טובה, הלא חייב אדם לעשות כל אשר בידו כשהוא נתון בצרה, ואין זו כלל סתירה לבטחון?
אך מכאן הראיה, שיוסף היה כל-כך מופלג במידת הבטחון, עד שלעולם לא רצה בשום השתדלות בשר-ודם, כי אם שם כל מבטחו בהשם-יתברך. לפיכך הוא עצמו ראה את הדבר לחטא, מה שהשתדל אצל בשר-ודם, וקיבל עונש על עצמו.
ואם-כן, הרי עצם הדבר ''שבשביל שאמר לשר-המשקים זכרתני והזכרתני, נתוספו לו שתי שנים'' - שהשתדלות כזו המותרת לכל אדם, נחשבה לחטא לגביו - מוכיח בראיה ברורה, שיוסף היה ה''גבר אשר שם ד' מבטחו'' - שמדרגת הבטחון שלו היתה כל-כך גבוהה, עד שכל השתדלות קלה אצל בשר-ודם נחשבה לו לחטא ונענש על כך...(בית הלוי ועוד)
לפיכך נאמר למעלה (בסוף פרשת ויצא): ''ולא זכר שר-המשקים את יוסף וישכחהו''. שהרי לכאורה יש כאן כפילות בלשון, אם ''ולא זכר'' הרי מסתבר כי ''וישכחהו''? אלא, יוסף הצדיק נמלך בדעתו, שעשה מעשה רע בפנותו אל בשר-ודם בהשתדלות, והתפלל לפני השם-יתברך שישכח שר-המשקים את הענין, למען לא יפיק כל תועלת מהשתדלותו.
וזהו פשוטו של פסוק: ''ולא זכר שר-המשקים את יוסף'' - לפיכך לא זכר שר-המשקים את יוסף - משום ''וישכחהו'' - לפי שיוסף פעל להשכיח ממנו את הענין... (הה''ק מהר''ם מאמשינוב זצ''ל)
*** ''והנה שבע פרות עלות אחריהן... ותעמדנה אצל הפרות... ותאכלנה הפרות'' (מא - ג,ד)
כאן מרומזים דברי חכמינו שאמרו, כי בתחילה בא היצר-הרע אל האדם כ''הלך'' עובר-אורח, לאחר-מכן הוא בא אליו כאורח, ולבסוף הוא נעשה בעל-בית ומושל בו.
שבע הפרות הרעות הינן סמל כוחות-הרע של היצר, ובראשונה הן ''עולות'' - קימעה-קימעה הן עולות ומתגלות לעיתים רחוקות; לאחר-מכן ''ותעמודנה אצל'' - הן מתדבקות אל האדם כאורח, עד שלבסוף ''ותאכלנה'' - הן בולעות אותו לחלוטין... (בשם השפת-אמת ז''ל)
*** ''והנה שבע שבלים עלות בקנה אחד בריאות וטבות'' (מא - ה)
למה לא נאמר ''בקנה אחד'' גם אצל ''שבע שבלים דקות ושדופות קדים'' שבפסוק הבא?
לפי ש''שבע שני השבע'', שהן הפתרון לשבלים הרעות, לא באו ברציפות אלא למקוטעין, שכן אחרי שנתיים של רעב נפסק הרעב עם בואו של יעקב מצרימה, ורק לאחר מותו של יעקב חזר הרעב למצרים - לפיכך לא נאמר ''בקנה אחד'' אצל השבלים הרעות... (כלי יקר)
''ויהי בבקר ותפעם רוחו'' (מא - ח)
חלקו הראשון של החלום, על הפרות, שרמז כי יהיה מחסור בבשר לאכילה - לא הדאיג ביותר את פרעה. אם לא יהיה די בשר לאכילה - יאכל לחם. ברם, משבא חלקו השני של החלום, על השבלים, ורמז שיהיה מחסור אפילו בלחם - מיד ''ותפעם רוחו''... (ספרי דרוש)
*** ''ויריצהו מן הבור ויגלח'' (מא - יב)
מפני כבוד המלכות. (רש''י)
ואילולא כבוד-המלכות, כלום אינו צריך אדם לגזוז שערותיו, אחרי ישיבה כה ממושכת בבית-הסוהר?
ברם, הלא אמרו חכמינו: ''בראש-השנה יצא יוסף מבית-האסורים'' (ראש השנה י') - ואם-כן כיצד התגלח יוסף ביום טוב? על כך משיב רש''י: ''מפני כבוד המלכות'' - שפי שפוסק הש''ך (יו''ד סימן קצ''ח), שלצורך מצוה מותר... (תורת משה)
''בראש-השנה יצא יוסף מבית האסורים'' - בכל אדם מישראל מצויה נקודה פנימית של צדקות ויושר, שלעולם אינה נפגמת. כנגד נקודה זו אמרו חכמינו: ''צדיק גמור אינו בולע'' (מגילה ו') - אין היצר-הרע יכול לבלוע את הנקודה הזאת. כל ימות השנה נתונה אותה נקודה פנימית - הקרויה ''יוסף הצדיק'' - בבית-האסורים, בין כוחות הגשמיים ותאוות הגוף; ואילו שמגיע ראש-השנה, כאשר היהודי משליך מעליו את כל תאוות הגוף הוא מקבל עול-מלכות-שמים - אזי יוצאת נקודה זו מבית-האסורים ומתגלית... (ספרים)
''וידבר פרעה אל יוסף בחלמי הנני עמד על שפת היאר '' (מא - יז)
הדא הוא דכתיב: עדות ביהוסף שמו בצאתו על ארץ מצרים שפת לא ידעתי אשמע. (מדרש)
הלא באמת חלם פרעה ''והנה עמד על היאר'', ומדוע אמר ''על שפת היאר''?
ברם, בכוונה תחילה שינה במקצת, כדי לנסות את יוסף, אם ידע להבחין בשינוי זה. ויוסף, שידע גם הוא את החלום, אכן אמר מיד לפרעה, שלא היה זה ''על שפת היאר'', כי אם ''על היאר''. דבר זה עורר אצל פרעה התפעלות יתירה והוא אמר: ''הנמצא כזה איש אשר רוח אלוקים בו'' - שיש בו רוח-קודש, לדעת לא רק את פתרון החלום, כי אם גם את החלום גופו לכל פרטיו ודקדוקיו.
לפיכך מביא המדרש את הפסוק: ''עדות ביהוסף שמו'' - זה העיד לפני פרעה על יוסף, שהוא איש-אלוקים, שכן ''שפת לא ידעתי אשמע'' - ששמע פרעה מיוסף את המילים: ''שפת - לא ידעתי'' - זה שאתה אומר ''על שפת היאר'' לא ידעתי מהו, מאחר שבכלל לא היתה ''שפת'' בחלום... (מרגניתא דרבי מאיר)
*** ''ותבאנה אל קרבנה ולא נודע כי באו אל קרבנה'' (מא - כא)
מה שהרשעות יכולה להתקיים בעולם, הרי זה רק משום שבמעמקיה טמון ניצוץ של קדושה וניצוץ זה מקנה ל''רע'' אפשרות של קיום. אף-על-פי שאין מבחינים כלל וכלל בניצוץ זה - ''ולא נודע כי באו אל קרבנה'' - כי מוסתר הוא מאוד, הרי בכל-זאת ''ותבאנה אל קרבנה''...
ואמנם זו המשימה המוטלת על היהודי, להפקיע על-ידי תורה ותפילה את ניצוצות-הקדושה הללו מתוך כוחות הטומאה, וממילא יחדלו מלהתקיים - ''וכל הרשעה כעשן תכלה''... (לפי שפת אמת)
*** ''ואמר אל החרטמים ואין מגיד לי'' (מא - כד)
למה לא נאמר כאן ''ואין פותר'', כפי שנאמר למעלה (בפסוק ח)?
ברם, החרטומים שפתרו את החלום בנוגע לעניניו האישיים של פרעה, כגון: ''שבע בנות אתה מוליד ושבע בנות אתה קובר'', או כי שבע מדינות תמרודנה בו (מדרש) - לא רצו להגיד לפרעה את הפתרון המעציב הזה, כי אם התלחשו והסתודדו ביניהם על כך.
לכן אמר פרעה: ''ואין מגיד לי'' - אין איש מהם מגיד לי את הפתרון, כי אם רק מתלחשים הם בינם לבין עצמם... (כלי יקר)
*** ''ועתה ירא פרעה איש נבון וחכם'' (מא - לג)
מקשים המפרשים, הלא פרעה קרא אותו לפתור את החלום ולא לתת עצות, ומה ראה יוסף לתת עצה?
ברם, הלא נאמר במשנה: ''בפסח נדון על התבואה'' (ראש-השנה ט''ז), והחלום היה בליל ראש-השנה - ''בראש השנה יצא יוסף מבית-האסורים'' - אם-כן הרי מקום היה לשאול את יוסף, אם אמנם מן השמים רצו להראות לפרעה, כי עתידות לבוא שנות רעב - הלא היו צריכים להראות זאת בפסח, שאז דנים את התבואות, ולמה זה חל הדבר בראש-השנה? לפיכך הוסיף יוסף ואמר, כי היות ופרעה יצטרך לבחור לו ''איש חכם ונבון'' כדי למשול על מצרים, הרי כבר מדובר כאן בעלייתו של אדם לגדולה. וזה שפיר שייך לראש-השנה, שאז דנים את בני-האדם - ''כל באי עולם עוברין לפניו כבני מרון'' (ראש-השנה שם).
וזה פשוטו של פסוק: ''ועתה'' - אם תשאל, מה שייך מן חלום כזה, על שבלים טובות או רעות, כעת בראש-השנה, בו בזמן שזה יותר מתאים לפסח - הרי התשובה היא: ''ירא פרעה איש נבון וחכם וישיתהו על ארץ מצרים'' - ועלייתו של אדם לגדולה שפיר שייכת לראש-השנה... (קהלת משה)
למעלה נאמר: ''וייקץ פרעה ויין ויחלום שנית'' (מא ד-ה) - כלומר, שכל זה נתרחש בחלום. הוא חלם, שהקיץ וחזר ונרדם. יוצא איפוא, כי בשעה שפתר יוסף את החלום, צריך היה לפתור גם את קטע-החלום הזה - וזהו שאמר יוסף: ''ועתה'' אפתור לך את החלום של ''וייקץ'' והפתרון הוא - ''ירא פרעה איש נבון וחכם'' - עליך להקיץ מתרדמתך, לראות היטב את המצב ולהקדיש מאמצים ומרץ, למצוא איש נבון וחכם אשר יציל את הארץ מחרפת-רעב... (נחל קדומים)
***
''הנמצא כזה איש אשר רוח אלקים בו'' (מא - לח)
אם נלך ונבקשנו מסוף העולם ועד סופו לא נשכח כמוהו. (מדרש)
השרים היו טוענים, שלפי חוקי מצרים אין עבד זכאי למשול (ראה רש''י פסוק יב), ולכן אמר להם פרעה, שאין זה עבד ככל העבדים, שהוא יוצא מן הכלל ואין חוק זה חל עליו כל עיקר. חזרו ושאלו השרים: אם-כן, הרי צריך להיות סעיף מיוחד בחוק הזה, שעבד מחונן בכשרונות מופלגים זכאי למושל? השיב להם פרעה: גם אם נלך ונבקש מסוף העולם ועד סופו, לא נמצא אדם כמותו, וממילא לא ידעו מחוקקי החוק לציין את הפרט הזה, מכיון שלא העלו כלל על דעתם שאפשר להיות אדם כזה בעולם... (נחמד ונעים)
*** ''אחרי הודיע אלוקים אותך את כל זאת
אין נבון וחכם כמוך'' (מא - לט)
מסתבר, שגם פרעה הבין, כי אדם שיש בו יראת-שמים ודעת-אלוקים, הנהו גם נבון וחכם ו''מדינאי'' משובח... (בשם גדולי המוסר)
***
''ויקרא פרעה את שם יוסף צפנת פענח.
ויתן לו את אסנת בת פוטיפרע כהן אן לאשה'' (מא - מה)
טענה היתה בפי מצרים כלפי פרעה, על-שום שהמשיל עליהם עבד היה פרעה משתדל למצוא עצה, כדי להוכיח להם שאיננו עבד. מה עשה? ראשית קרא לו בשם ''צפנת פענח'' - כלומר, שהוא מפענח צפונות ברוח-אלוקים אשר בקרבו, וממילא לא יתכן שהוא עבד, מכיון ש''אין הקדוש-ברוך-הוא משרה שכינתו אלא על משפחות מיוחסות שבישראל'' (קידושין ע'). שנית נתן לו את בתו של אדונו פוטיפרע; שהרי דין הוא בעבד, שאם ''השיאו רבו אשה יוצא לחרות'' (גיטין ל''ט) - משום שהאדון לא היה משיא את בתו לעבד. וכיון שבמצרים לא היה זה מן הנימוס לשחרר עבד - הרי ראיה מזה שהשיא לו פוטיפר את בתו, שמעולם לא היה עבד... (הגאון מהר''ל חריף ז''ל)
מגלה הצפונות (רש''י)
אם-כן היה צריך להיקרא ''פענח צפנת''?
ברם, יוסף זכה למדרגה עליונה זו של גילוי צפונות, על-שום שהיה מפליג מאד בצניעות ומסתיר את צדקותו מעיני הבריות.
וזהו פירוש הענין: ''צפנת'' - משום שהיה מצפין ומצניע עצמו - ''פענח'' - זכה למדרגה זו של גילוי צפונות. (שפת אמת)
*** ''כי נשני אלקים את כל עמלי ואת כל בית אבי'' (מא - נא)
כל זמן שהיה יוסף במצרים, היה יעקב שרוי בצער, ועצם דבר זה שאביו מצטער בגללו, גרם צער ליוסף. אבל עכשיו, משנעשה משנה-למך, נתמעט צערו של יעקב, לפי שראה ''כי יש שבר במצרים'' - ששברו, כלומר תקוותו, היא במצרים (רש''י פסוק מב-א), וממילא נתמעט גם צערו של יוסף.
וזהו שאמר יוסף: ''כי נשני אלוקים את כל עמלי'' - שהקל מעלי את עמלי, ומתוך כך ''ואת כל בית אבי'' - צער זה שנצטערתי על-שום צערו של אבא, הוקל גם הוא...
(לקוטי מגדים).
*** ''לכו אל יוסף אשר יאמר לכם תעשו'' (מא - נה) שהיה יוסף אומר להם שימולו. (רש''י)
מה ראה יוסף לכפות על המצרים את המילה?
ברם, יוסף היה מופלג עד מאוד בשמירת-הברית, עד שהוא נקרא ''צדיק יסוד עולם'', ובשל מידה זו לא היה יכול בשום-פנים לסבול ערלים...
אף-על-פי-כן, לפי דברי חכמינו במדרש, נחשב לו הדבר לחטא, שהחתים את המצרים בחותם הקודש - לפי שצדיק צריך להיות סבלן, אפילו כלפי אלה שהם היפוכן המלא של מידותיו... (שפת אמת)
*** ''ויוסף הוא השליט על הארץ הוא משביר לכל עם הארץ'' (מב - ו)
אף-על-פי שהוא היה השליט והמושל, בכל-זאת לא מסר את חלוקת התבואה לידי פקידיו ועובדיו, כי אם הוא בעצמו היה המשביר - כדי שלא ייעשה עוול לאיש וכדי לשמש דוגמה ומופת לבני-אדם, עד כמה צריכים לטרוח ולעמול במידת הרחמנות, כדי להציל אנשים מחרפת רעב. (שפתי כהן)
מובא במדרשים, שבמשך כל תקופת הרעב לא היה יוסף טועם פרוסת פת עד רדת היום, לאחר שהלקוח האחרון קיבל את שלו... (תוכן עלילות)
*** ''וישתחוו לו... ויכרם ויתנכר אליהם'' (מב - ו, ז)
דרך העולם הוא אדם המנוצח על ידי חברו, הרי הוא מצטער על כך צער גדול. ובכן, אילו היו האחים יודעים בשעה שהשתחוו ארצה, כי יוסף הוא זה, אשר כה לעגו לו בעת שסיפר להם את חלומו, שעתידים הם להשתחוות לו - הרי היו אז מלאי צער ודכאון, כיאות למנוצחים. לפיכך התנכר להם יוסף כעת, כדי למנוע מהם את הצער הזה.
התורה מספרת בזה שבחו של יוסף הצדיק. שכן אדם אחר הרי היה שמח לנצל הזדמנות כזו לשם נקמה, למען ירגיש השונא היטב את מפלתו וכניעתו; ואילו יוסף עשה את ההיפך מזה. דוקא בשעה אשר ''וישתחוו לו'', העלים מהם את הזהות האמיתית, ''ויתנכר להם'', אף כי ''ויכירם'' - כדי למנוע מהם את הצער והחרפה של המנוצחים... (קדושת הלוי) ''ויכר יוסף את אחיו והם לא הכרוהו'' (מב - ח)
הרי אמר רש''י על הפסוק ''כי בן זקונים הוא לו'': ''שהיה זיו איקונין שלו דומה לו'' (לז-ג) והיה, איפוא, דומה כולו לאביו, ומדוע באמת לא הכירוהו?
ברם, יוסף אמנם היה דומה לאביו בכל, ובהיותו עכשיו בן שלושים ותשע שנה, היה דומה ליעקב כפי שנראה גם הוא בגיל הזה; וממילא שפיר לא הכירוהו אחיו, שהרי הם נולדו ליעקב בעת שכבר היה בן שמונים ולא ידעו כלל את דמות-דיוקנו בהיותו בן שלושים ותשע שנה... (שפת צדיק)
***
''ויאמר אליהם מרגלים אתם'' (מב - ט)
מה ראה להאשים אותם דוקא בחטא זה של ''מרגלים אתם''?
אלא, חושש היה שמא ילכו האחים לתור אחריו ולחפשו, ביודעם שהוא נמכר למצרים, עד אשר יגלו את זהותו - לפיכך אמר להם: ''מרגלים אתם'' ובכך חסם בפניהם את כל הדרכים ונטל מהם כל אפשרות לחקור ולדרוש אחריו, כי אדם החשוד בריגול לא יעיז להרבות בשאלות על-אודות מושל הארץ... (הה''ק ר' אברהם משה'לי ז''ל מפשיסחה)
*** ''ויאסף אתם אל משמר שלשת ימים... זאת עשו וחיו'' (מב - יח)
הוא הזכיר להם את אשר עשו תוך שלושה ימים בשכם. הרי הרגו עיר שלמה, אחרי אשר כפו על אנשיו להימול, ואילו הוא פירנס את האנשים שנאלצו להימול על-ידו ונתן להם את מחייהם. אמנם ''זאת עשו'' - לכוף אנשים לברית-מילה, אולם ''וחיו'' - על-מנת להחיותם אחר-כך ולא להרגם... (זהר)
*** ''את האלקים אני ירא'' (מב - יח)
אמנם נשבעתי בחיי פרעה, כי ''מרגלים אתם'', אף-על-פי-כן אם אשחרר אתכם לא יהא בזה משום זלזול בכבודו, שכן ישנו מלך עליון על פרעה ועלי להתיירא מפניו... (שפתי כהן)
מה ראה יוסף להתפאר בכך, שהוא ''ירא אלוקים''?
אלא, שביקש להשפיע עליהם יראת-שמים, למען יתעורר לבבם לתשובה. לפיכך אמר להם: ''את האלוקים אני ירא'' - ובכך עורר את היראה בקרבם.
ואכן מיד לאחר-מכן קראו ואמרו: ''אבל אשמים אנחנו על אחינו''... (הרה''ק מהר''ם ז''ל מאמשינוב)
לפיכך אמרו חכמינו במדרש, על זה שציוה השם-יתברך כי יהושע יילחם בעמלק: ''יבא בן בנו של שמי שנאמר בו: את האלוקים אני ירא, ויפרע ממי שנאמר בו: ולא ירא אלוקים'' - כי עמלק הוא היפוכו הגמור של יוסף. יוסף היה משפיח מיראת-השמים שבו על אחרים, שיהיו גם הם יראי-שמים וישובו בתשובה; ואילו אצל עמלק היה ההיפך מזה: ''ואתה עיף וידע ולא ירא אלוקים'' - הוא היה כל-כך רחוק מיראת-אלוקים, עד שהיה משפיע מקרירותו ועייפותו על אחרים. היית עייף ויגע, חסר כל התלהבות ליהדות, מכיון שהוא היה '':לא ירא אלוקים'' והושפעת ממנו. לפיכך יכול להלחם בעמלק רק צאצאו של יוסף. (אבני אזל)
*** ''אבל אשמים אנחנו על אחינו...
בהתחננו אלינו ולא שמענו'' (מב - כא)
אף-על-פי שלא עשינו עוולה במכרנו אותו, מכיון שעל-פי דין עשינו זאת, הרי מכל-מקום כשהתחנן אלינו היינו צריכים לנהוג לפנים משורת הדין ולרחם עליו... (ספורני ומלבי''ם)
אפשר לומר, כי זוהי הכוונה בדברי חכמינו: ''לא חרבה ירושלים אלא על שהעמידו דיניהם על דין תורה'' (בבא מציעא ל') - שהרי מובא בספרים, כי חורבן בית שני נגרם בגלל חטא מכירת יוסף (ראה ספורני לז-כח), ובמעשה מכירת יוסף הלא היה החטא בזה, שלא נהגו ביוסף לפנים משורת הדין ולא ריחמו עליו... (אבני אזל)
משראו האחים את גודל יראת-השמים של יוסף, שאף כי נשבע ''חי פרעה'', וכל הנשבע בחיי המלך ואינו מקיים הריהו חייב מיתה, ובכל-זאת הוא מעמיד חייו בסכנה ומשחררם מבית-הסוהר, בזמן שהם זרים לו לגמרי - רק אז התחילו להשיג את חטאם, שהם לא ריחמו אפילו על אחיהם, עצמם-ובשרם, והתיחסו כלפיו בכל חומר הדין.
לפיכך אמרו: ''על כן באה אלינו הצרה הזאת'' - בא עלינו העונש מידה כנגד מידה. אנו לא רצינו לרחם על אח - הרי אנו זקוקים עכשיו לרחמיו של גוי נכרי... (שפתי כהן)
*** ''על כן באה אלינו הצרה הזאת'' (מב - כא)
נענשנו מידה כנגד מידה. אנו רצינו להרוג את יוסף, על-שום שעתיד לצאת ממנו ירבעם בן נבט (מדרש) ודנינו אותו על שם סופו - לפיכך אומרים לנו עכשיו: ''מרגלים אתם'' - לפי שהדורות הבאים אחרינו עתידים לחטוא חטא המרגלים ואף אותנו דנים על שם העתיד... (מלא העומר)
*** ''הלא אמרתי אליכם לאמר אל תחטאו בילד'' (מב - כב)
כל אשר עשה לכם לא עשה מתוך כוונה להרע לכם, כי אם רק מעשי-ילדות היו אלה - ולא היה טעם לראותו כרודף הראוי לעונש; לפיכך ''וגם דמו הנה נדרש''... (ספורני)
*** ''ויאמר ראובן... את שני בני תמית...
ויאמר לא ירד בני עמכם'' (מב - לז, לח)
לא קבל דבריו של ראובן אמר בכור שוטה הוא זה.
(רש''י)
כאשר אמר ראובן: ''את שני בני תמית'', התכוון לומר, שיטול ממנו את חלק הבכורה ובניו לא יקבלו את חלקם הראוי בארץ-ישראל. כשם שאמרו חכמינו על הפסוק: ''ויהושע וכלב חיו מן האנשים ההם'' - ''שנטלו חלקם בארץ'' (בבא בתרא קי''ח) - ואם נטילת חלק בארץ-ישראל נקראת ''חיות'', הרי שלילת חלק בארץ-ישראל נקראת ''מיתה''.
ברם, באמת כבר נטל ממנו יעקב את הבכורה עוד מלפני-כן, עקב מעשה בלהה, ולפיכך אמר: ''בכור שוטה הוא זה'' - שכן בגמרא נקרא בכור כזה, שאינו נוטל שני חלקים בירושה, בשם ''בכור שוטה'' (בבא בתרא קכ''ז) - בין כה וכה כבר אין לו חלק של בכורה... (תורת משה)
יעקב ראה בזה שאומרים עליהם: ''מרגלים אתם'' - שרוצים להענישם על חטא העתיד של המרגלים, כשם שהם הענישו את יוסף שעתיד לצאת ממנו ירבעם בן נבט, לפיכך לא רצה לקבל את ערבותו של ראובן, אשר שבטו עתיד לקחת חלק בחטא המרגלים. אולם, את ערבותו של יהודה קיבל, לפי שממנו לא יצאו מרגלים, אלא אדרבה, כלב בן יפונה, משבט יהודה, התנגד למרגלים בתוקף - וממילא ערבותו בטוחה היא... (מלא עומר)
*** ''כי לולא התמהמהנו כי עתה שבנו זה פעמים'' (מג - י)
אומרים בשם אחד מגדולי האדמו''רים בדורות עברו, שאמר בראש-השנה לפני התקיעות: ''כי לולא התמהמהנו'' - אחרנו גם את ''אלול'' (''לולא'' - אותיות של ''אלול'') - כי עתה שבנו פעמיים'' - כבר היינו צריכים עתה לשוב פעמיים בתשובה, גם באלול וגם בראש-השנה...
*** ''ואת אחיכם קחו וקומו שובו אל האיש'' (מג - יג)
קחו אתכם את האחווה - ''את אחיכם'' - ''וקומו שובו אל האיש'' - על-ידי-כך תשובו בתשובה לפני השם יתברך הקרוי ''איש''. אתם חטאתם בעזיבת האחווה - ''הסיעו עצמן מן האחווה'' (רש''י לז-יז) - הרי תשובתכם היא לחזור אל האחווה... (מפי שמועה)
***
''וא-ל ש-ד-י יתן לכם רחמים'' (מג - יד)
אמרו חכמינו: ''''כל המרחם על הבריות מרחמין עליו מן השמים'' (שבת קנ''א). זהו שאמר יעקב: השם-יתברך יתן בלבכם רחמים, שתרחמו על אחרים - ''לפני האיש'' - עוד לפני שיתן השם-יתברך רחמים בלבו שירחם עליכם, כי אז תהיו בטוחים - ''ושלח לכם את אחיכם ואת בנימין'' - כי כאשר תרחמו אתם על הבריות - ירחמו עליכם מן השמים... (אמרי שפר)
מי שעתיד לומר ליסורין די הוא יאמר ליסורי די
(מדרש)
ידוע מה שאומרים חכמינו, כי כל מה שאירע לאבות, סימן על מה שעתיד לבוא על בניהם - ''מעשי אבות סימן לבנים'' - וישועתם של האבות, סימן היא לישועתם של בניהם. כאשר ראה יעקב את הצרות העוברות עליו, אמר: אם רק סימן הוא זה ליסורים שעתידים לבוא על בני, הרי לא יתכן שיעצרו כוח לעמוד בהם. אלא מסתבר שסוף-כל-סוף תרחם עליהם ותאמר ליסוריהם די, למען יעצרו כוח לעמוד בהם. אלא שמסתבר שסוף-כל-סוף תרחם עליהם ותאמר די ליסוריהם די, למען יעצרו כוח לעמוד בהם. אם כך, אמור גם עתה די ליסורי, שאינם אלא סימן ליסורי העתיד של בני ישראל.
משל למה הדבר דומה, לעולל יונק שחלה, ונתן הרופא לאם המניקה סם-הקאה, למען ישפיע הסם גם על היונק ויקיא וייטב לו. הסכימה האם לגמוע את הסם המר והחריף, אף-על-פי שהיא אינה זקוקה כלל לכך, כי אם למען טובת התינוק. אך היא ביקשה מן הרופא שיאמר די במחצית הכמות שנתן לה, ואילו הרופא עמד על שלו, שהיא צריכה לגמוע את הכל. אולם, לאחר מכן החל התינוק להקיא במידה מופרזת, עד שהיה הכרח לתת לו אמצעים לעצירת ההקאה. אז בכתה האם ואמרה: ''אם-כן, איפוא, לשם מה הייתי צריכה לגמוע מנה כה גדולה מן הסם המר?''
כיוצא בזה אמר יעקב: הלא בין כה וכה לא יוכלו בני לעמוד בכל-כך הרבה יסורים קשים, ותהא חייב לומר להם די - אם-כן לשם מה צריך אני, הסובל רק בשבילם, לסבול יסורים כה רבים? אמור, איפוא, גם ליסורי: די!... (אהל יעקב)
*** ''וידברו אליו פתח הבית'' (מג - יט)
כאשר נפרד מהם יעקב התפלל ואמר: ''וא-ל ש-ד-י יתן לכם רחמים'', לפיכך עמדו בפתח ליד המזוזה, שעליה חקוק שם ''ש-ד-י'', כדי לעורר את תפילתו של יעקב. (שפתי כהן)
*** ''אלקיכם ואלוקי אביכם נתן לכם מטמון...
ויוצא אליהם את שמעון'' (מג - כג)
השם-יתברך יגלה לכם את מטמוניות התורה, את הסודות הגנוזים בה. - ''ויוצא אליהם את שמעון'' - והתגלות זו תבוא על-ידי רבי שמעון בר יוחאי, העתיד לירד לעולם ולגלות את סודות התורה בזהר הקדוש... (מפי שמועה)
*** ''כספכם בא אלי'' (מג - כג)
לכאורה הרי לא היתה זו אמת, שכן החזיר להם את כספם?
אלא, כך אמר להם: ''כספכם'' - הלא בין כה וכה כספכם הוא - ''בא אלי'' -כל אשר בא אלי כעת. לפי שנאמר במדרש, כי כל עיקרו של הרעב בא אז על העולם, למען יצטבר במצרים כסף תועפות, כדי שתוכל להתקיים ההבטחה: ''ואחרי כן יצאו ברכוש גדול''. וא-כן נמצא, שכל הכסף הזורם כעת לאוצר המצרי נועד רק בשבילכם, ולמה לי לקחת ממכם עכשיו ולהחזיר לכם אחר-כך?... (הרה''ק מהר''ר מנחם ז''ל מאמשינוב, וכן באהל יעקב)
*** ''הזה אחיכם הקטן אשר אמרתם אלי
ויאמר אלוקים יחנך בני'' (מג - כט)
בעצם הלא אין כאן כל תשובה לשאלתו של יוסף?
ברם, האלשיך אומר, כי לפיכך ציוה יוסף להביא את האח הקטן ואמר: ''בזאת תבחנו בבוא אחיכם הקטן'' - מכיון שהיה סבור, שילד קטן אין בו דעת כדי להעלים סוד, ויוכל להוציא מפיו הכל, וזו תהיה הבחינה.
אך משראה יוסף לפניו אברך בן שלושים שנה, אב לעשרה ילדים, קרא בתמיהה: ''הזה אחיכם ה ק ט ן אשר אמרתם?'' - כלום זהו ה''קטן'' שלכם? (כלומר, אין כאן ''הא השאלה'', כי אם ''הא התמיהה'') - הלא כבר גדול הוא במלוא הדעת. לפיכך הוסיף מיד: ''אלוקים יחנך בני'' - כדי שלא יהא נראה, כאילו עינו צרה בגדילתו. כדרך שאומרים הבריות: ''בלי עין הרע - יעלה ויגדל מעלה-מעלה''... (עמק שאלה)
*** ''וימהר יוסף כי נכמרו רחמין אל אחיו... ויבא החדרה ויבך שמה...
ויתאפק ויאמר שימו לחם'' (מג - ל, לא)
''יוסף'' - כלומר, צדיק הדור, מתמלא רחמים על ישראל בגלל הגלות הארוכה והקשה, אשר אינה יודעת קץ - ''ויבא החדרה ויבך שמה'' - הריהו חודר אל תוך חדריו הפנימיים של השם-יתברך ובוכה מרה. ברם, שם מתברר לו שטרם הגיעה העת - ''ויתאפק'' - ואין לו אלא להתחזק ולהתאפק, שלא לדחוק את הקץ - ''ויאמר שימו לחם'' - הריהו מבקש על-כל-פנים שיהיו ישראל מתפרנסים בריוח ויהיה להם לחם די-צורכם, למען יוכלו לעמוד בכל צרות הגלות הארוכה... (תפארת שלמה)
*** ''כי לא יוכלון המצרים לאכל את העברים לחם
כי תועבה היא למצרים'' (מג - לב)
המצרי אינו יכול לאאכול את לחמו בתיאבון, בידעו כי גם העברי יש לו פרוסת לחם לאכול. אין אכלו ערב לחכו, כל עוד רואה הוא את העברי חי גם הוא. ''כי תועבה היא למצרים'' - מידה רעה ונתעבה זו, של צרות-עין בפרוסת-לחמו של היהודי, טבועה היא בדמם, באופיים... (מפי שמועה)
*** ''ותרב משאת בנימין ממשאת כלם...
וישתו וישכרו עמו'' (מג - לד)
מיום שמכרוהו לא שתו יין ואותו היום שתו. (רש''י)
מה טעם שתו אותו היום יין, והלא טרם ידעו שזהו יוסף?
ברם, כשראו שקיבל בנימין יותר מכולם ולא נתעוררה בהם קנאתם כלל, הבינו שכבר תיקנו את חטא מכירת-יוסף, שבא כתוצאה מקנאה - ''ויקנאו בו אחיו'' - ולכן כבר יכלו לשתות יין... (קב חן)
חוששים היו, כי באם לא ישתו עכשיו יין, יחשוד בהם שוב שמרגלים הם, ולכן רוצים הם להיות מפוכחים, לבל יגלו את סודותיהם, שכן ''נכנס יין יצא סוד''. משו-כך היו מוכרחים לשתות יין... (קהלת יצחק)
''וישתו'' - הם שתו רק מעט, במידה רגילה, ובכל-זאת ''וישכרו'' - נעשו מיד בגילופין, משום שכבר לא טעמו יין זה עשרים ושתים שנה...
כיוצא בזה גם נח, שנשתכר אחרי המבול, באמת שתה אז אותה כמות שהיה שותה לפני המבול, אלא שלא ידע כי בינתיים חל שינוי בטבע האדם, ואותה כמות יין שהיתה רגילה לפני המבול, נעשתה עכשיו גדולה על המידה עד כדי שכרון... (בשם השפת אמת)
*** ''הם יצאו את העיר לא הרחיקו ויוסף אמר לאשר על ביתו
קום רדף אחרי האנשים והשגתם'' (מד - ד)
''לא הרחיקו'' - עדיין לא הרחיקו מן העיר כשיעור של פרסה, שאז צריך לומר תפילת-הדרך. לפיכך אמר יוסף: ''קום רדוף'' - בטרם יאמרו תפילת-הדרך - ''והשגתם'' - כי אז תשיגם, שכן לאחר תפילת-הדרך בודאי ינצלו מידיך... (מפי השמועה)
*** ''כי נחש ינחש איש אשר כמוני'' (מד - טו)
כיצד הוציא יוסף דבר-שקר מפיו, ואמר שהוא מנחש בעת שלא היה מנחש כלל וכלל?
ברם, ב''איש אשר כמוני'' התכוון לפרעה, שהוא כמוהו, כפי שנאמר להלן: ''כי כמוך כפרעה'' (מד- יח) - כלומר, פרעה שהוא כמוני, הוא אשר נחש ינחש. ובכוונה אמר בלשון כזו, שישתמע כאילו הוא מתכוון לעצמו, בשעה שבאמת התכוון לפרעה... (אורח חיים)
הרבי מקוצק ז''ל היה אוצר:
''איש אשר כמוני'' - מי שרוצה להדמות אלי ולחקות את מעשי הריהו ''נחש ינחש''...
חיקוי הזולת, כמוהו ככישוף...
בחצרו של הרבי מרדומסק, בעל תפארת-שלמה ז''ל, היה חסיד זקן ופיקח. פעם הבחין אותו חסיד באברך פלוני, שהוא מחקה בתפילתו את תנועותיו של הרבי. ניגש אליו ולחש לו לתוך אוזנו: ''להוי ידוע לך, שאתה ראוי לשחיטה''.
נבהל האברך ונכנס מהר אל הרבי, לספר לו את אשר אמר לו החסיד הזקן המפורסם.
כששאל הרבי את החסיד לכוונת דבריו, השיב לו החסיד:
''בצוואת רבי יהודה החסיד נאמר, כי תרנגולת הקוראת כמו תרנגול, יש לשחטה. וטעמו של דבר הוא: בשלמה התרנגול, בשעה שצורב לו תחת כנפיו, מוכרח הוא לקרוא. אבל את, התרנגולת, שאין לך צריבה תחת כנפיך, מה לך כי תקראי? אלא אין זאת שאת סתם חקיינית, ולכן ראויה את לשחיטה''.
''ממילא, - סיים החסיד דבריו - אם הרבי מצעק ועושה תנועות בתפילתו, הרי זה משום שצורבת בו התלהבות דקדושה. אבל אתה, אברך צעיר, שאין בך כל צריבה, מה לך מצעק ועושה תנועות? אלא אין זאת שאתה סתם חקיין, ויש לעשות בך מה שעושים בתרנגולת הקוראת...''
''אלה תולדות יעקב, יוסף...'' יעקב אבינו לא מצליח ''לתפוס שלווה'', והצרה החדשה באה מכיוונו של יוסף, הבן האהוב. הוא מנותק מאביו, נמכר מיד ליד ומתגלגל בסוף את פוטיפר שר הטבחים המצרי. ''ויהי ה' את יוסף ויהי איש מצליח ויהי בבית אדניו המצרי''. שלושה איפיונים: ה' איתו; הוא מצליח; הוא בבית אדוניו המצרי. מתרגל למצב עד ששוכח מאין בא. האדון מרוצה מאוד מהעבד המוצלח. והתוצאה: ''ויעזב כל אשר לו ביד יוסף ולא ידע אתו מאומה כי אם הלחם אשר הוא אוכל''. יוסף מקבל מינוי של 'מנהל המשק' ולפתע הוא מקבל אפיון נוסף: ''ויהי יוסף יפה תואר''. כיוון שראה עצמו מושל התחיל אוכל ושותה ומסלסל בשערו. אמר הקב''ה: אביך מתאבל ואתה מסלסל בשערך אני מגרה בך את הדוב. מיד;''ויהי אחר הדברים האלה ותשא אשת אדוניו את עיניה אל יוסף ותאמר שכמה עמי''. עד שסוף סוף ''תפס שלווה'', באה התסבוכת הזאת ושלחה אותו לבית הסוהר. בן שמונה עשרה היה כשעמדבנסיון הקשה.
גם בבית הסוהר: ''ויהי ה' את יוסף ויט אליו חסד ויתן חִנו בעיני שר בית הסוהר''. כעשר שנים הוא 'מבלה' בבית הסוהר כממונה על כלל האסירים, מעין 'אסיר תורן' קבוע. ואז: ''...חטאו משקה מלך מצרים והאופה לאדוניהם למלך מצרים'' פרעה כועס על שר המשקים ועל שר האופים והם מצטרפים אל יוסף בבית הסוהר. כל אחד מהם חלם חלום מטריד ויוסף מציע: ''...הלא לאלוקים פתרונים ספרו נא לי''. ''ויספר שר המשקים את חלומו ליוסף...'' יוסף פותר לו את החלום בתחזית שישוב לשרת את פרעה ומבקש: ''כי אם זכרתני אתך כאשר ייטב לך ועשית נא עמדי חסד והזכרתני אל פרעה והוצאתני מן הבית הזה''. הפתרון מתקיים במלואו אבל: ''ולא זכר שר המשקים את יוסף וישכחהו''. עוד שנתיים בבית הסוהר.
יוסף כבר מבין כי המשקה מחשיב את עצמו לשר המשקים , והאופה לשר האופים. הנטיה הטבעית של האדם להחשיב את עצמו יותר משוויו האמיתי- כבר פגעה ביוסף בעבר, כפי שראינו [כאשר יוסף ניסה להתיפות]. אז עכשיו, כשהוא נקרא להתייצב לפני פרעה לפתור את חלומו, הוא אינו מתרשם מן העובדה שכל המכשפים, החרטומים והפילוסופים של פרעה לא הצליחו לפתור את החלום. הוא גם לא נסחף לחשוב כי לו עצמו יש את היכולת לפתור חלומות. הוא מכריז באזני פרעה וכל חכמיו: ''...בלעדי. אלוקים יענה את שלום פרעה''. שום העמדת פנים של יכולת אישית. לאלוקים כל היכולות והוא נותן יכולת למי שבוחר לתת, בכל מקרה על פי הנסיבות. זה שלפני שנתיים הצליח לפתור בדייקנות את חלומות שר המשקם ושר האופים, עדיין אינו מבטיח דבר לגבי דבר הצלחתו היום. היום אלוקים יתן לו יכולת, או לא, על פי הנסיבות של היום.
הצלחתו של יוסף בפתרון החלום של פרעה, הזניקה אותו למעמד של משנה למלך וממונה על הכלכלה המצרית. בעצם, על הכלכלה של כל המזרח התיכון. מתוך אותה נקודת מוצא של: ''...בלעדי. אלוקים יענה...'', הוא מצליח לארגן את המשק לקראת מצב של שנות הרעב ולהבטיח שלכולם יש אוכל.
כאשר כל אחד וכל מגזר דואג לרווחתו בלא לחשוב על טובת הזולת- זה מרשם בטוח לחורבן. גישתו של יוסף החף מכל אגו, היא המאפשרת לו להצליח כל-כך. כדאי מאוד שנלמד ממנו ובכך נמנע את המחזות המבישים בתחום הכלכלי; מחזות שהם תוצר של אינטרסיות שהיא תוצר של אגו נפוח. גם כלפי אחיו נוהג יוסף בדיוק באותה גישה החפה מכל אינטרס או שמירת טינה, עד כדי כך שהוא הפך להיות מודל לגישה של אהבת ישראל: ''לגמול לחייבים טובות, כמו שכתוב בזוהר, ללמוד מיוסף עם אחיו'' (תניא). כדאי שנתעשת בהקדם, כי חפצי חיים אנחנו.
.jpg?id=18205693)
בטעינה...
תזכו למצוות עם שפע ברכה והצלחה.