מעובד מספרו של הרב משה גרילק "פרשה וליקחה"

"ואת השפן כי מעלה גרה הוא ופרסה לא יפריס – טמא הוא... ואת החזיר כי מפריס פרסה הוא... טמא הוא" (ויקרא י"א, ו'-ח').

שני פסוקים אלו נלקחו מסך פסוקים בפרשתנו, השוטחת בפנינו את מפת החי ומסווגת אותה למותרים ולאסורים באכילה. פסוקים אלו מניחים את התשתית למצווה הידועה הקרויה בפינו בשם: כשרות. כשרות המאכלים הנכנסים לפינו.

כידוע, חלק מבני דורנו שואלים האמנם אוכל כשר זה הדבר הנחוץ על מנת לבנות אישיות אנושית?! האם בלי זה איני מסוגל לשמור על זהותי היהודית?!

אך ראה זה פלא. אין שאלה זו המצאתו של בן דורנו. היא עתיקה, וכבר מצאנוה בדברי חז"ל על פרשה זו:

"מה איכפת לו להקב"ה שיאכלו ישראל בלא שחיטה?" (מדרש תנחומא שמיני ז').

בטרם ננסה להשיב על שאלה עקרונית זו, הבה נשים לב לנקודה מעניינת. אנו מוצאים שכל פעם כאשר התורה מזכירה את נושא הכשרות, היא מוסיפה מילים על "קדושה", "התעלות" וכדומה. התורה רמזה על קשר הקיים בין הנכנס לפינו לבין עיצוב אישיותנו. מיד אחרי שהיא מסיימת את נושא הבהמות, החיות, העופות והשרצים – הטמאים והטהורים, היא מסכמת את הנושא באמצעות הפסוק הבא:

"כי אני ה' המעלה אתכם מארץ מצרים להיות לכם לאלקים, והייתם קדושים, כי קדוש אני" (ויקרא י"א, מ"ח).

מוסיף רש"י: "בכולן נאמר: 'הוצאתי' וכאן כתיב: 'המעלה אתכם'? תנא דבי רבי ישמעאל: אלמלא לא העליתי את ישראל ממצרים, אלא בשביל שאין מיטמאין כשאר אומות – דיים".

נזכיר פסוק נוסף המשרטט עוד קו מאפיין הטמון בעמקי מצוות הכשרות:

"להבדיל בין הטמא ובין הטהור ובין החיה הנאכלת ובין החיה אשר לא תאכל" (שם מ"ז).

ובכן, התעלות ("המעלה אתכם") והבדלה ("להבדיל") - אלו הם הסימנים של מצוה זו. נוסיף גם את תשובת המדרש לשאלה שצוטטה לעיל: "וכי מה אכפת לו להקב"ה וכו'". התשובה היא: "כדי לצרף את הבריות!"

מצאנו שהכלל המפריד ("מעלה גרה ומפריס פרסה) בחלוקת החי למותרים ולאסורים באכילה. קשור במבנה הפיסי של עולם החי. והמתבונן יבחין מיד, שמבנה פיסי זה מבליט תכונות ייחודיות.

עצם הצורך לדאוג שהאוכל יהיה מסוג חיות מסויים, שאין בו מן האכזריות האופייניות לעולם החי, עצם הצורך לברר, אם נשחטה הבהמה כראוי, והחובה לברר, אם נשאב ממנה הדם, מסוגלים לרומם את נפש האדם ולהגביר את מודעותה כלפי מידת הרחמים. התייחסות יום יומית זו לאוכל משרישה באדם פעם אחר פעם את הידיעה הבסיסית, שאין הוא יכול לנהוג בעולם כרצונו וכשרירות לבו.
 

מטרת הקרבת הקרבנות – התקרבות לה'

בתחילת הפרשה מתוארת חנוכת המשכן והקרבת הקרבנות במקום קדוש זה. מן הראוי להמחיש לעצמנו נושא רעיוני הקשור לערכם הרוחני של הקרבנות.

נמחיש זאת באמצעות אחד ממשליו המפורסמים של המגיד מדובנא:

סוחר שירש את חנותו של אביו, נוכח לראות שאדם אחד, שהיה נוהג לקנות לאורך השנים סחורה מאביו, אינו פוקד כלל את בית מסחרו. במקום זאת הוא קונה משאר הסוחרים בעיר. הוא הצטער וחיפש עצות כיצד להביאו לידי כך שיקנה ממנו. משלא מצא כל עצה, החליט לגשת אליו ולדבר עמו גלויות. הוא אמר לו: הן לאורך השנים היית ידיד נאמן של אבי, מדוע אם כן, אינך פוקד מעולם את בית מסחרי? ענה אותו אדם ואמר: אכן, צודק אתה, מעתה אשתדל למלא את בקשתך ולגשת לבית מסחרך.

ואכן, מאותו יום היה אותו אדם נכנס לחנות ודורש בשלומו של הסוחר ובשלום בני משפחתו, כדרכם של רעים וידידים קרובים, אולם הוא לא קנה ממנו מאומה, והמשיך לערוך את כל קניותיו אצל סוחרי העיר האחרים, כפי שנהג עד כה.

פקעה סבלנותו של אותו סוחר, ובאחד מביקוריו של אותו אדם בחנות אמר לו: וכי סבור אתה שביקשתי ממך שתסור אלי כדי לדבר דברים בטלים? הלא כוונתי היתה שתקנה ממני סחורה ותאפשר לי להרוויח מעט ולהתפרנס!

במשל זה מבאר המגיד מדובנא את הפסוק: "למה לי רוב זבחיכם יאמר ה', שבעתי עולות אילים וחלב מריאים, ודם פרים, וכבשים ועתודים לא חפצתי" (ישעיה א', י"א).

אמנם ענין הקרבנות הוא קדוש ונעלה, אולם תכלית הבאת הקרבנות היא שבאמצעותם יתעלה האדם וייזהר מהחטאים. המטרה היא שיבוא לבית ה' ויתקיימו בו דברי הפסוק: "למען תלמד ליראה את ה' אלקיך כל הימים" (דברים י"ד, כ"ג). המטרה היא שהרעיונות הרבים והעמוקים הכלולים בפרשיות הקרבנות, יחדרו ללבו והוא ייטיב את דרכו.

אם לא מגיעים על ידי הקרבת הקרבנות למטרה זו, על כך אומר הכתוב: "מי ביקש זאת מידכם רמוס חצרי" (ישעיה א', י"ב). הקב"ה, כביכול, אומר לישראל: התכלית אינה להתהלך ולהסתובב בחצרי ללא מטרה וללא תועלת, המטרה היא לעסוק עמי בעסקי קודש, להתקדש ולהטהר. ללא הגשמת מטרות אלו לא הושגה כלל מטרת הקרבנות.