מעינה של תורה

בס''ד

פרשת ''האזינו'' נקראת ב''שבת שובה'', כשחל ראש השנה ביום חמישי בשבוע או בשבת.
ארבעת הימים שבין יום הכיפורים לסוכות (י''א-י''ד בתשרי) נוהגים בהם קצת שמחה: בימות החול אין מתענים בהם אפילו תענית של ימי זיכרון משפחתיים (פטירת אב ואם), ואין אומרים בהם ''תחנון''; ובשבת אין אומרים ''אב הרחמים'' לפני תפילת מוסף, ופוסחים על פסוקי ''צדקתך צדק'' במנחה.

וכל כך למה? לפי שהיו אלה ימים של חנוכת המזבח בבית-המקדש הראשון, שבנה המלך שלמה (מלכים א', ח'; דברי הימים ב', ה'-ז'). ואף אנו מתעסקים בימים אלה במצוות הקשורות בחג הקרב ובא: הקמת סוכה, קניית ארבעה מינים (אתרוג, לולב, הדסים וערבות), ושאר ענייני חג הסוכות.

''האזינו השמים ואדברה, ותשמע הארץ אמרי-פי'' (ל''ב, א)

1) כותב כאן רש''י, על-פי הספרי: למה העיד בהם (משה) שמים וארץ? אמר משה: אני בשר ודם, למחר אני מת. אם יאמרו
ישראל: לא קיבלנו עלינו את הברית - מי בא ומכחישם? לפיכך העיד בהם שמים וארץ עדים שהם קיימים לעולם.
נשאלת השאלה: מדוע פונה משה לשמים בלשון-נוכח (''האזינו השמים!''). ולארץ הוא פונה בלשון-נסתר (''ותשמע הארץ'')?
משיבים על כך חכמי ישראל: שנינו במסכת סנהדרין (כ''ג, ע''א): כך היו נקיי הדעת (=בעלי המידות הטובות) שבירושלים
עושים: לא היו חותמים על השטר, אלא אם כן יודעים מי חותם עימהם; ולא היו יושבים בדין, אלא אם כן יודעים מי יושב
עימהם; ולא היו נכנסים לסעודה, אלא אם כן יודעים מי מסב עימהם.
כיוצא בכך פנה משה בלשון-נוכח לשמים והזמינם לעדות; ומיד הודיע להם, שגם הארץ תעיד עימהם, ככתוב: ''ותשמע הארץ
אמרי-פי''.

) הצדיק רבי יעקב יוסף מפולנאה, מתלמידי הבעל-שם-טוב, פירש את פנייתו של משה בפתח שירת ''האזינו'' בדרך הבאה:
''האזינו השמים'' - היינו תלמידי-חכמים, השקועים יומם ולילה בענייני שמים;
''ותשמע הארץ'' - הכוונה להמוני העם, הנתונים בשנות חייהם בעולם הזה בעיקר בעניינים ארציים.
וקודמת הפנייה לתלמידי-החכמים לפנייתו לשאר בני העם; שאם תלמידי-החכמים - המנהיגים והמדריכים הרוחניים - יאזינו
לדבריו, ממילא ישפיע הדבר על שאר בני העם, וגם הם ישמעו ויקבלו את הדברים המושמעים באזניהם.

3) כותב כאן רבנו חיים בן עטר, בעל ''אור החיים'': משה נתכוון לדבר עם כל הדרגות (=המעמדות) בישראל:
א) עם הגדולים וראשיהם;
ב) עם המון העם. וכינה לגדולים בשם ''שמים'', שהם במדרגה גדולה, והקדים לפנות אליהם בלשון ''האזינו השמים!''; ואחר-כך אמר: ''ותשמע הארץ'', ופירושו: מעצמם ישמעו המוני העם. הנמשלים ל''ארץ'', כשיראו גדוליהם הולכים בדרך נכון.

4) משה אמר: ''האזינו השמים...ותשמע הארץ''; וישעיהו (הנביא) אמר: ''שמעו שמים והאזיני ארץ'' (א', ב') - כדי לתת האזנה ושמיעה לשמים, והאזנה ושמיעה לארץ.
ומה ראה ישעיהו לומר: ''שמעו שמים והאזיני ארץ'' (בשינוי סדר הפעלים משירת ''האזינו'' של משה)? אמר רבי עקיבא: כוון
שאמר משה את התורה - בשמים היה, והיה מדבר עם השמים כאדם שמדבר עם חבירו, אמר: ''האזינו השמים'' (שפונים
בלשון ''האזנה'' למי שקרוב); וראה את הארץ רחוקה ממנו, אמר: ''ותשמע הארץ'' (שפונים בלשון ''שמיעה'' גם לרחוק).
אבל ישעיהו, שהיה בארץ וראה שמים רחוקים ממנו, התחיל לומר: ''שמעו שמים''; ואחר-כך אמר: ''והאזיני ארץ'', שהיתה
קרובה אליו.

''יערף כמטר לקחי, תזל כטל אמרתי'' (ל''ב, ב')

1) הפרשן הספרדי רבי יצחק אברבנאל אומר: משה רצה לומר בזה, שדבריו יהיו מעטי הכמות ורבי האיכות. הוא שנאמר כאן: ''יערף כמטר לקחי'' - הלקח שתלמדו ממני יהיה בעל ערך רב, כמטר היורד בשפע; אבל ''תזל כטל אמרתי'' - דברי אליכם יהיו מעטים בכמותם כטל. וכבר הורו לנו חז''ל: ''לעולם ישנה (=ילמד) אדם לתלמידו דרך קצרה'' (פסחים ג', ע''ב).

2) הצדיק רבי אלימלך מליזנסק, בעל ''נועם אלימלך'', אמר על פתיחה זו של משה: כשם שהמטר והטל היורדים על הארץ אינם עושים זאת לטובת עצמם, אלא למען העולם; כך גם יאמרו דברי לא לשם הנאה עצמית והפקת תועלת אישית, אלא רק לשם שמים ולטובת ישראל עמו.

3) לדברי רבי חזקיה בן מנוח, בעל ה''חזקוני'', פתיחה זו של משה היא כעין תפילה: יהי רצון שדברי אליכם לא ישובו ריקם, אלא יניבו פירות הראויים בלבות השומעים - כשם שהמטר והטל מרווים את האדמה הצחיחה ומצמיחים מתוכה פרי-הילולים להנאת כל ברואי עולם.

4) אמר על כך הצדיק רבי שמחה בונים מפשיסחה: דברי התורה הקדושה כמוהם כגשם, היורד על הארץ. מה הגשם אינו מגלה את השפעתו על הצמחים מיד עם ירידתו; ורק לאחר זמן באה לידי ביטוי השפעתו הברוכה של הגשם, שהרווה את האדמה. בדומה לכך פועלים דברי התורה על שומעיהם: בשעה שהם נשמעים ללומדים, אין מבחינים מיד בהשפעתם החיובית; אך בסופו של דבר עתידים הם לפעול את פעולתם הברוכה על לומדי התורה.

5) כותב כאן רש''י: ''תזל כטל'' - שהכול שמחים בו (כי אינו מטריד שום אדם). לפי שהמטר יש בו עצבים לבריות (=הגשם גורם לפעמים רוגז וצער לבני-אדם), כגון הולכי דרכים ומי שהיה בורו מלא יין (והגשם זורם לבור-היין הפתוח).
בעניין זה מעירים חכמי ישראל, שכל מטיף מוסר באזני הקהל ראוי לו להשמיע דבריו בנחת ובלשון רכה - כטל זה שהכול
שמחים בו, וסימן לכך: ''טל'' - ראשי-תיבות: טוב לכול. לעומת זאת תוכחה הנאמרת בנימת זעם ובלשון תקיפה מחטיאה
פעמים הרבה את המטרה, כי מעוררת בלב השומעים התנגדות ואי-נחת - כתחושת הולכי דרכים כלפי מטר סוחף, הפוגע
בהם. וסימן לכך: ''מטר'' - ראשי תיבות: משא, טורח, ריב (על-פי דברים א', י''ב).

''כשעירם עלי-דשא וכרביבים עלי-עשב'' (ל''ב, ב')

''כשעירם עלי-דשא'' - מה שעירים הללו (=גשמים היורדים בקילוח דק) יורדים על עשבים ומעלים אותם ומגדלים אותם, כך דברי תורה מעלים את לומדיהם ומגדלים אותם.
''וכרביבים עלי-עשב'' - מה רביבים הללו (=טיפות גשם) יורדים על עשבים ומעדנים אותם ומפנקים אותם, כך דברי תורה מעדנים את לומדיהם ומפנקים אותם.

''כי שם ה' אקרא, הבו גדל לאלהינו'' (ל''ב, ג')

במסכת ברכות (כ''א, ע''א) שנינו: מניין לברכת התורה לפניה מן התורה? (=מהיכן למדים, שיש לברך ברכה מיוחדת לפני הקריאה בתורה?) שנאמר: ''כי שם ה' אקרא, הבו גודל לאלהינו'' (כשבא משה לפתוח בדברי שירה, אמר להם לישראל: אני אברך תחילה, ואתם ענו אחרי ''אמן'' - רש''י).

אמר רבי יוחנן: למדנו ברכת התורה לאחריה (=לאחר הלימוד) מברכת המזון מקל וחומר: וברכת המזון לפניה (=לפני הסעודה) מברכת התורה מקל וחומר.

ברכת התורה לאחריה מברכת המזון מקל וחומר: ומה המזון, שאין טעון לפניו (=שלא מצאנו פסוק מפורש על חובת הברכה לפני האכילה) - טעון (ברכה) לאחריו; תורה שטעונה (ברכה) לפניה - אינו דין (=כל-שכן) שטעונה לאחריה! וברכת המזון לפניה (=למדנו שיש לברך לפני הסעודה) מברכת התורה מקל וחומר: ומה תורה, שאין טעונה לאחריה (=שלא מצאנו פסוק מפורש על חובת הברכה לאחר הקריאה בתורה) - טעונה (ברכה) לפניה; מזון שהוא טעון(ברכה) לאחריו - אינו דין (כל-שכן) שהיא טעון לפניו!

על מאמר-חז''ל זה מעירים חכמי ישראל: כידוע, שבענייני גשמיות רבה התשוקה בשעת רעבון, ולאחר שהאדם אכל לשובע אינו משתוקק עוד לאכול; ואילו בענייני רוחניות המצב הפוך: ככל שהאדם לומד יותר, משתוקק הוא ביתר שאת להוסיף וללמוד. לכן בהנאה גשמית מוכן האדם בלב שלם לברך לפני הסעודה, כשרבה תשוקתו לאכול מן המזון שלפניו; אבל אחרי שאכל לשובע, עלול האדם לבעוט בנותן לחמו. משום כך ציוותה לנו התורה לברך אחרי הסעודה, ככתוב: ''ואכלת ושבעת, וברכת את ה' אלהיך'' (ח', י'). לעומת זאת בהנאה רוחנית כלימוד תורה בא עיקר הסיפוק לאחר הלימוד, ואז מוכן האדם מעצמו להודות לה' ולברך על תלמודו; ואילו לפני הלימוד, כשלא טעם עדיין טעמה של תורה, אין האדם משתוקק לעסוק בתורה ואינו מכיר בגודל ערכה של התורה. משום כך ציוותה לנו התורה לברך לפני הלימוד, ככתוב: ''כי שם ה' אקרא, הבו גודל לאלהינו''.

''הצור תמים פעלו, כי כל דרכיו משפט; אל אמונה ואין עול, צדיק וישר הוא'' (ל''ב, ד')

1) בפסוק זה מורה משה רבנו לישראל, שיקבלו באהבה כל מה שבא עליהם מאת הבורא. שכל דבריו ערוכים בצדק ובמשפט. וכן שנינו במסכת ברכות (ט', ה'): ''בכל מידה ומידה שהוא (=ה') מודד לך, הווה מודד לו במאוד מאוד''; ומובא שם בגמרא (ס', ע''ב) משמו של רבי עקיבא: לעולם (=תמיד) יהא אדם רגיל לומר: ''כל דעבד רחמנא - לטב עבד'' (=כל מה שעושה ה' - לטובה עושה).

2) הגאון רבי ישראל מאיר מראדין, בעל ''חפץ חיים'', היה אומר: אחד מיסודות האמונה בה' הוא להכיר ולהודות ''כי כל דרכיו משפט''. ואף-על-פי שפעמים הרבה אנו תוהים על עלילות הבורא לכלל ולפרט ואיננו מבינים את דרכיו והנהגתו בעולם, עלינו להאמין בלא שמץ של פקפוק, שיש צדק ומשפט בכל מעשיו, בעניין זה אנו משולים לילד חולה, שהוריו משקים אותו סמי-רפואה מרים כלענה. אותה שעה חושב בוודאי הילד, שהרופא וההורים מתנהגים כלפיו בקשיחות לב ואינם רוחשים לו אהבה. אך האמת היא, שההורים מבקשים להיטיב לבנם החולה; וכדי לרפאותו הם נאלצים לכפות עליו דברים, הגורמים לו סבל נפשי וגופני...

3) מעיר על כך רבי אהרן לווין מריישא: מאז ומעולם התחבטו רבים בשאלה של ''צדיק ורע לו - רשע וטוב לו'' בעולם הזה. אך התשובה הנכונה לשאלה זו היא, שאין בכוחנו לשפוט אם דבר מסוים הוא טוב או רע, משום שאנו רואים רק את התחלתו ואיננו רואים את כולו. וכך ייתכן, שדבר הנראה בעינינו טוב בתחילתו - יתגלגל בסופו של דבר לסיום רע; ודבר הנראה בשלב התחלתי רע ומדאיג - יגיע אחר-כך לגמר טוב. לכן קורא כאן משה לבני עמו: ''הצור תמים פעלו'' – כשרואים את פעלו השלם של הבורא, נוכחים לדעת ''כי כל דרכיו משפט''...

4) מעיר כאן רבי פינחס הורוביץ, בעל ה''פלא''ה'': רבי יעקב בן אשר, ''בעל הטורים'', פותח את ''חושן משפט'' במשנת רבן שמעון בן גמליאל (אבות א', י''ח): ''על שלושה דברים העולם עומד (=קיים): על הדין(=משפט צדק בבית-הדין). ועל האמת (בין אדם לחבירו), ועל השלום'' (בין איש לרעהו ובין עם לעם). והנה מרומז עניין זה בכתוב שלפנינו: ''הצור תמים פעלו'' – ה' ברא עולמו בשלמות והתקין לו שלושה עמודי-יסוד, המקיימים את העולם: א) עמוד הדין, ככתוב: ''כי כל דרכיו משפט''; ב) עמוד האמת, ככתוב: ''אל אמונה ואין עול''; ג) עמוד השלום, ככתוב: ''צדיק וישר הוא'' (שעל-ידי זה שהוא ''ישר'' ועושה לפנים משורת הדין, קיים שלום בעולם).

''שחת לו לא, בניו, מומם, דור עקש ופתלתל'' (ל''ב, ה')

1) העיר על כך רבי ישראל מאיר מראדין, בעל ''חפץ חיים'': אם אדם נוהג שלא כדין ומזלזל במצווה מן המצוות - ואפילו מורה התר לעצמו לבטל מנהג שנשתרש ישראל - עליו לדעת שהוא שיחת לא רק לו לעצמו, אלא גם ''בניו מומם'': הוא פוגם ומשחית גם את בניו אחריו. שאם האב מוותר על קיום מצווה ''קלה'' - הוא פותח בכך פתח לבניו לזלזל גם במצווה ''חמורה'', וכתוצאה מכך יגדל חלילה בישראל ''דור עקש ופתלתול''.

2) אף-על-פי שהם (=בני ישראל) מלאים מומים (=פגמים, כתוצאה מחטאים ועוונות), קרויים ''בנים'' (=בנים לה', ככתוב: ''בנים אתם לה' אלהיכם'' - י''ד, א'); דברי רבי מאיר, וכן היה רבי מאיר אומר: אם כשהם מלאים מומים, קרויים ''בנים''; כשאין בהם מומים - על אחת כמה וכמה! כיוצא בו: ''זרע מרעים, בנים משחיתים'' (ישעיה א', ד'). אם כשמשחיתים, קרויים ''בנים''; אילו לא היו משחיתים - על אחת כמה וכמה!

''הלה' תגמלו זאת…'' (ל''ב, ו')

הה''א רחוקה מן השם (=לפי המסורה, נכתבת האות ה''א שבראש הפסוק בריחוק-מה משאר האותיות במלת-הפתיחה). למה? שהוא סיום חתימתו של משה, קח ראשי-תיבות של פסוקים עד ה' מ''הלה''' (ל''ב, א'-ו'): ה' מ''האזינו'', י' מ''יערף'', כ' מ''כי שם ה' אקרא'', ה' מ''הצור'', ש' מ''שחת לו'', ה' מ''הלה''' - ותמצא שהכול (=שש האותיות בראשי ששת הפסוקים הראשונים בשירת ''האזינו'') עולה בגימטרייא כמניין ''משה'' (345). וזו היא חתימתו של משה - כאדם שמסיים ספרו, וחותם את שמו בסיום ספרו.

''שאל אביך ויגדך, זקניך ויאמרו לך'' (ל''ב, ז')

1) כידוע, נתברכו כל שלושת אבות האומר בזקנה מופלגת. באברהם נאמר: ''ואברהם זקן, בא בימים'' (בראשית כ''ד, א'); ביצחק נאמר: ''ויהי כי זקן יצחק'' (שם כ''ז, א'); וביעקב נאמר: ''ועיני ישראל כבדו מזקן'' (שם מ''ח, י'). לעובדה זו מרמז משה בכתוב שלפנינו: ''שאל אביך ויגדך, זקניך ואמרו לך'' - שאל את אבות האומה שהזקינו והאריכו ימים, ויאמרו לך את הדרך הרצויה שבה תלך והמעשה אשר תעשה.

כיוצא בכך כותב כאן רש''י: ''שאל אביך'' - אלו הנביאים שנקראים ''אבות''. כמו שנאמר באליהו (הנביא בפי אלישע תלמידו): ''אבי אבי, רכב ישראל'' (מלכים ב' ב', י''ב). ''זקניך'' - אלו החכמים (=חכמי ישראל, הקרויים ''זקנים'', כדרשת חז''ל בקידושין דף ל''ב: אין ''זקן'' אלא מי שקנה חכמה).

2) על כפל-הלשון בפסוק שלפנינו היה אומר רבי משה יצחק דרשן (''המגיד מקלם''): בדורות הראשונים נתקיימו בישראל דברי הכתוב: ''שאל אביך ויגדל''. כוון שהאבות היו בני-תורה ויודעי ספר, היתה מוכנה בפיהם בכל עת תשובה טובה ונכוחה לשאלת הבנים. אולם בדורות שלנו, בעוונותינו הרבים, כאשר גם האבות לא קנו כראוי תורה ודעת לשאלה, ולכן הוא מפנה את בנו אל אביו הזקן - סבו של השואל. הוא שנאמר כאן בכתוב: ''שאל אביך'' - בזמן הזה כאשר אתה שואל את אבא בענייני תורה ויהדות; ''ויגדך: זקניך ויאמרו לך'' - הוא מציע לך שתלך אל סביך הזקנים, שרק הם מסוגלים להשיב לך על שאלותיך בתורת ישראל...

''יעקב חבל נחלתו'' (ל''ב, ט')

הצדיק רבי משה מקוברין היה אומר על פסוק זה: סגולתו של חבר עבות, שהוא שזור ממספר רב של חוטים. ואפילו נפגם חוט זה או אחר – אין הדבר פוגע בחוזק הכללי של החבל. ומוסיפים להשתמש בו כמקודם. ולא עוד, אלא פעמים אין מבחינים כלל בחוטים בפגומים שבחבל.
והוא הדין לגבי ישראל: בשעה שהם מלוכדים ושזורים כאחד, הם מתחזקים ומתחסנים כנגד אויביהם, המבקשים לפגוע בהם, ואחדות ישראל זו גורמת לכך, שאפילו הפגומים שבהם מוצאים תיקון לעצמם על-ידי דבקותם בזולת, כי ''כל ישראל ערבים זה בזה'' (שבועות ל''ט, ע''א).

''וינקהו דבש מסלע, ושמן מחלמיש צור'' (ל''ב, י''ג)

''וינקהו דבש מסלע'' - כגון סכני (עיר בגליל התחתון, שהצמיחה תאנים גדולות כסלעים ומתוקות כדבש) וחברותיה.
מעשה שאמר רבי יהודה לבנו בסכני: עלה והבא לנו קציעות (=תאנים חתוכות, שכבשו אותן לדבלים) מן החבית! עלה והושיט ידו, ומצאה של דבש (התאנים היו שמנות מאוד והוציאו שפע של דבש). אמר לו (רבי יהודה): בני, השקע ידך לתוכה (=למעמקי החבית), ואתה מעלה קציעות!
''ושמן מחלמיש צור'' - אלו זיתים של גוש חלב (עיר בגליל העליון, שהצמיחה זיתים גדולים כסלעים ומלאי שמן).
מעשה שאמר רבי יוסי לבנו בציפורי: עלה והבא לנו זיתים מן העלייה (=מהקומה העליונה)! הלך ומצא את העלייה, שצפה בשמן (של הזיתים).

''וישמן ישרון ויבעט'' (ל''ב, ט''ו)

השם ''ישורון'' ככינוי לישראל מוזכר כאן לראשונה בתורה. ושוב חוזר משה רבנו על כינוי זה פעמיים בברכתו לבני ישראל לפני מותו (ל''ג, ה'; כ''ו). בספרי המקרא האחרים מצוי כינוי זה פעם אחת: ''עבדי יעקב וישרון בחרתי בו'' (ישעיה מ''ד, ב'). בעניין זה מובא משמו של רבי יצחק מאיר מגור, בעל ''חידושי הרי''ם'': לכאורה, ''ישורון'' היא מדרגה גבוהה יותר מ''ישראל''. מדוע בכל זאת משתמש משה בכינוי נעלה זה, כשמוכיח את בני עמו לפני מותו ומציין פגמיהם וחסרונותיהם?

מכאן נמצאנו למדים - אומר ה''חידושי הרי''ם'' - שאפילו מצויים בני ישראל במדרגה גבוהה, אם הם נתפסים למידת הגאווה וחשים עצמם נעלים ונישאים על הזולת, הם מגיעים מיד ל''ויבעט'' ומידרדרים ממעמדם הרם לשאול תחתית...

''אסתירה פני מהם, אראה מה אחריתם'' (ל''ב, כ')

הצדיק רבי שמואל מסוכצ'וב, בעל ''שם משמואל'', הסביר פסוק זה על-ידי משל: למה הדבר דומה? לאב שכעס על בנו הקטן, בשל מעשיו הנלוזים, והחליט להסתיר עצמו מפניו. וכוון שהאב ידע, שילדו הרך אינו מסוגל להתהלך בלא עזרתו, לא הסיר עיניו ממנו במקום המחבוא; וכאשר הילד היה נופל וקם מדי פעם בהליכתו הכושלת - נמנע האב מלצאת מן המחבוא ולהתגלות לפניו. אולם בשעה שהילד נראה מתקרב אל התהום, והסכנה ריחפה על חייו - מיהר האב לחוש לעזרת בנו; שאפילו כשהוא חוטא, בנו הוא.
כיוצא בכך - אומר רבי שמואל - נוהג הקדוש-ברוך-הוא בישראל, עם סגולתו. גם בשעה שהוא נוהג בהם ''הסתרת פנים'' בגלל מעשיהם הרעים ודרכיהם הנלוזות - אין הוא זונח אותם ומתעלם מגורלם; אלא עוקב בלא הפסק אחר הנעשה עימהם, וכאשר הסכנה מרחפת עליהם - הוא חש לעזרתם ומצילם מכל רע.

הוא שאומר כאן הכתוב: אפילו ''אסתירה פני מהם'' - לא אסיר לרגע עיני מהם, אלא ''אראה מה אחריתם''.

''כי דור תהפכת המה…'' (ל''ב, כ')

1) לפי הפשט, משמעו של ''דור תהפוכות'': דור הסוטה מדרך הישר והופך כל דבר בהתאם לצרכיו האנוכיים. וכעין זה מוכיח גם ישעיהו הנביא את פושעי ישראל וקורא בזעם: ''הוי האומרים לרע טוב ולטוב רע, שמים חושך לאור ואור לחושך, שמים מר למתוק ומתוק למר!'' (ה', כ').
חכמים אחרונים מביאים לכך את הדוגמא הבאה: שואלים יהודי עתיר-נכסים: מדוע אינך מקפיד לבוא כל יום לבית-הכנסת
לתפילה בציבור ולשיעורי-תורה? משיב הוא לשואלים בנימה של תרעומת: כלום אינכם יודעים, שעסקי רבים ומסועפים, ולעתים
אני שוהה מחוץ לעיר או שהנני נע ונד בדרכים?! וכאשר באים גבאי-צדקה לבקש מאותו עשיר נדבה הראויה לו, הוא מעמיד פני
מסכן, כמי שירד מנכסיו; ומכריז באזני הבאים, שעסקיו אינם כתמול שלשום, והוא מתבטל כל היום בביתו ומצפה לקונים שאינם
באים...

2) בביטוי ''דור תהפוכות'' - אומרים חכמי ישראל - מצוין אפיו הלאומי של ישראל, שהוא עם של תהפוכות וניגודים. מצד אחד מגלים ישראל אהבה ואחווה זה לזה, ומצד שני הם מעוררי מחלוקת על דברים של מה-בכך ורב בהם הפילוג והפרוד. מצד אחד ישראל הם רחמנים בני רחמנים ואין כמותם למתן צדקה וגמילות חסדים לכל נצרך, ומצד שני מצויה בקרבם קנאה שנאה ותחרות לאין שעור.
למצב קטבי זה של בני עמנו יפה דרשתו של רבי יהודה בר אלעאי במסכת מגילה (ט''ז, ע''א): ''אומה זו משולה לעפר ומשולה
לכוכבים: כשהם יורדים, יורדים עד עפר (=לדיוטא התחתונה); וכשהם עולים, עולים עד לכוכבים''

''חצי אכלה בם'' (ל''ב, כ''ג)

כותב כאן רש''י, על-פי חז''ל (סוטה ט, ע''א): קללה זו לפי הפורענות לברכה היא: חצי כלים, והם (=ישראל) אינם כלים.
מעירים על כך חכמי ישראל: הקדוש-ברוך-הוא מסר את ישראל בידי האומות, שייסרו אותם עד שייטיבו דרכיהם, כך, למשל, קורא ישעיהו הנביא את אשור: ''שבט אפי'' (י', ה'), ופירושו: עם אשור הוא ה''שבט'', שבו מכה ה' בחרון אפו את בני ישראל החואים. עם זאת מובטחים ישראל, שהמכות והייסורים על הגוים רק יחלישו אותם, ולא יביאו עליהם חלילה כליון חרוץ. הוא שדורשים כאן חז''ל: ''חצי כלים'' - עמי העולם, שהם כחצים ביד ה' להעניש בהם את ישראל, יכלו מן העולם; ''והם (=ישראל עמו) אינם כלים''.

''איכה ירדף אחד אלף, ושנים יניסו רבבה…'' (ל''ב, ל')

הגאון רבי אברהם שמואל בנימין סופר, בעל ''כתב סופר'', מפרש את לשון הפסוקים שלפנינו בדרך ההיגיון הפסיכולוגי: בתחילת המלחמה אין לבו של המנצח חזק דיו, שהרי כל ההתחלות קשור. אבל אחרי שנוכח בעליל, שהוא הולך ומנצח בזירת הקרב - גובר והולך בטחונו, עד שאפילו יחיד מסוגל לרדוף אחרי המונים רבים. ואילו לגבי המנוצח סדר הדברים הוא הפוך: ככל שתודעת המפלה בקרב מגיעה אליו, מתרפה לבו וכושל כוחו, ורבה נכונותו להיכנע לרודפיו. לכן אומרת כאן התורה, שגם אם בתחילת המלחמה ירדוף אחד מישראל אלף חיילי אויב - יגדל כוחם המנצח בהמשך המלחמה, ''ושניים יניסו רבבה''.

''וכפר אדמתו עמו'' (ל''ב, מ''ג)

1) אמר רב ענן: כל הקבור בארץ ישראל, כאילו קבור תחת המזבח (=אדמת ארץ ישראל מכפרת על עוונותיו כאדמת המזבח). כתיב (=כתוב בשמות כ', כ''א): ''מזבח אדמה תעשה לי''; וכתיב (=וכתוב בסוף שירת ''האזינו''): ''וכפר אדמתו עמו''.

2) רבי מאיר היה אומר: כל היושב (=הדר בקביעות) בארץ ישראל, ארץ ישראל מכפרת עליו, שנאמר: ''העם היושב בה נשוא עוון'' (ישעיה ל''ג, כ''ד). ועדיין אין אנו יודעים , אם פורקים עוונותיהם עליה (=על אדמת ארץ ישראל) או נושאים (בעצמם) עוונותיהם עליה, כשהוא אומר: ''וכפר אדמתו עמו'' - הרי (=משמע) פורקים עוונותיהם עליה. וכך היה רבי מאיר אומר: כל הדר בארץ ישראל וקורא ''קריאת שמע'' שחרית וערבית (=בבוקר ובערב) ומדבר בלשון הקודש - הרי הוא בן העולם הבא.

3) שנו חכמים: כל המהלך בארץ ישראל אפילו שעה אחת ומת בתוכה - מובטח לו שהוא בן עולם הבא, דכתיב: ''וכפר אדמתו עמו'' (הכתוב מתפרש כאן: אדמת ארץ ישראל מכפרת על העם היושב עליה).

''ויבא משה…הוא והושע בן-נון'' (ל''ב, מ''ד)

1) חכמי ישראל תוהים, על שום מה נקרא כאן יהושע בשמו הראשון: ''הושע בן-נון''; וזה לשון רש''י, על-פי הספרי: למה קוראהו כאן ''הושע'' (אחרי שמשה קרא לו ''יהושע'' לפני שליחת המרגלים לכנען – במדבר י''ג, ט''ז)? לומר, שלא זחה דעתו עליו (=לא התגאה, כשנתמנה למנהיג העם). שאף-על-פי שניתנה לו גדולה, השפיל עצמו כאשר מתחילתו (=כפי שהיה בתחילה, קודם שעלה לגדולה).

2) רבי אברהם אבן-עזרא מסביר זאת בדרך הפשט. לדבריו, קראו כאן הכתוב ''הושע'' - בשם שהכירו אותו כל ישראל; כי שינוי שמו ל''הושע'' על-ידי משה נודע רק למנהיגי העם (''לקראי מועד לבדם'' - על-פי במדבר ט''ז, ב').

3) הסבר מבריק לעניין זה מובא משמו של הגאון רבי יהושע השל מקראקא: לדברי חז''ל (ירושלמי סנהדרין ב', ו'), ניטלה האות י' משמה של שרה אימנו וניתנה ליהושע (שבתחילה נקרא שמה ''שרי'' - בראשית י''א, כ''ט ואילך; וראה שם י''ז, ט''ו). והנה עולה מן העיון בספר בראשית, שבשעה ששינו את שמה היתה שרה בת שמונים ותשע שנים (כי היתה צעירה מאברהם בעשר שנים, ואותה שעה היה אברהם בן תשעים ותשע שנים - בראשית י''ז, א'; י''ז). וכוון שבמותה היתה שרה בת מאה עשרים ושבע שנים (בראשית כ''ג, א') - נמצאנו אפוא למדים, ששרה נקראה בשמה החדש במשך שלושים ושמונה שנים מחייה (127-89).

ומה מדהימה העובדה, שמאז קרא משה שם תלמידו הנאמן ''יהושע'' ועד למועד הכתרתו כמנהיג העם בסוף ימי משה חלפו גם
כן שלושים ושמונה שנים (כי משה קרא להושע בן-נון ''יהושע'' בשנה שנייה ליציאת מצרים; ומשה מת בשנת הארבעים ליציאת
מצרים). וכוון שהאות שנוספה להושע בן-נון נלקחה משמה של שרה, החל משה לקרוא לתלמידו הנאמן בשם הקודם שלו –
''הושע בן-נון'' - בתום הזמן שבו נקראה שרה אימנו בשמה החדש...

''וידבר ה' אל משה בעצם היום הזה לאמר: עלה אל הר העברים הזה…ומת בהר אשר אתה עלה שמה…'' (ל''ב, מ''ח-נ')

1) נשאלת השאלה: מדוע אין משה מנסה ביום מותו להעביר את גזרת הבורא כלפיו בתפילה - כשם שנהג לפני-כן (ג', כ''ג-כ''ה)? הרי חז''ל הורו לנו, שאפילו חרב חדשה מונחת על צווארו של אדם, אל ימנע עצמו מן הרחמים (ברכות י', ע''א)!
משיבים על כך חכמים: כששמע משה מפי ה': ''ומת בהר אשר אתה עולה שמה'', ראה בזה ''מצוות עשה''; ומצוות הבורא יש
לקבל באהבה ולקיימן בלא דיחוי.

2) בעניין זה מובא משמו של הגאון רבי אליהו מווילנא: גם במיתתו היה משה עובד את ה' וקיים מצוות עשה: ''ומת בהר'' וגו'. והוסיף לו הקדוש-ברוך-הוא גם מצוות לא תעשה: ''ושמה לא תבוא'' וגו' (ל''ב, נ''ב) כדי להרבות בשכרו...

3) מה ראה הכתוב לומר כאן ''בעצם היום הזה''? לפי שהיו ישראל אומרים: כך וכך (=לשון שבועה), אם אנו מרגישים בו (=במשההעולם אל הר העברים כדי למות בו) - אין אנו מניחים אותו. אדם שהוציאנו ממצרים, וקרע לנו את היום (=בקע את ים-סוף והעבירנו בתוכו בחרבה), והוריד לנו את התורה (בהר סיני), והוריד לנו את המן, והגיז (=והפריח) לנו את השלוי, ועשה לנו נסים וגבורות (במצרים ובמדבר) - אין אנו מניחים אותו (למות בהר העברים)!
אמר המקום (=ה'); הריני מכניסו למערה בחצי היום (=באמצע היום, ולעיני כל ישראל); וכל מי שיש בו כוח למחות (=להתנגד)
- יבוא וימחה.