ויהיו חיי שרה מאה שנה ועשרים שנה ושבע שנים שני חיי שרה (כג, א)
 
לכך נכתב שנה בכל כלל וכלל לומר לך שכל אחד נדרש לעצמו, בת מאה כבת עשרים לחטא מה בת עשרים לא חטאה שהרי אינה בת עונשין, אף בת מאה בלא חטא ובת עשרים כבת שבע ליופי (רש"י).
צ"ע מה שכתב רש"י 'מה בת עשרים לא חטאה שהרי אינה בת עונשין', שהרי עיקר ההלכה היא שאין מענישים בדיני שמים פחות מבת כ', אבל החטא הוא בודאי חטא גמור ומנין שלא חטאה.
ונראה לבאר ע"פ הגמרא ביבמות (סד, ב) 'אמר רב נחמן אמר רבה בר אבוה שרה אמנו אילונית היתה', ויעויין ברמב"ם הלכות אישות (ב, ג) דאילונית נקראת קטנה עד שתהיה בת כ', ולפ"ז כיון דשרה היתה אילונית היה לה דין קטנה עד גיל כ' ושפיר כתב רש"י שאינה בת עונשין, דכיון שהיא קטנה ואינה נענשת בידי אדם אינה בגדרי עונשין וחיובין כלל.
ולפ"ז אפשר לבאר המשך דברי רש"י 'בת עשרים כבת שבע ליופי', דבאמת לפי דברי הגמרא שהיתה שרה אילונית צ"ע איך יתכן שהיתה יפה והלא יעויין ברמב"ם שם (ה"ו) דמבואר שסימני אילונית הם סתירה גמורה ליופי, ומזמן שמתחלת לגדול ניכרים בה סימני אילונית אשר בטבע כעורה היא, אמנם מבואר בגמרא סנהדרין (סט, ב) דדורות ראשונים היו מולידין בני שמונה שנים, ומבואר דזמן תחילת גדלותן היא בגיל שמונה, וזהו מש"כ רש"י 'בת עשרים כבת שבע ליופי', והיינו דכמו בהיותה בת ז' לא ניכרו בה סימני אילונית, כיון שעדיין היתה קטנה ולא התחילה לגדול, כמו"כ בהיותה בת עשרים לא כיערוה אותם הסימנים.
(רבי יצחק זאב הלוי סאלאווייציק)
 
ויהיו חיי שרה מאה שנה ועשרים שנה ושבע שנים שני חיי שרה (כג, א)
 
שנה הכתוב ואמר חיי שרה הן ברישא דקרא והן בסופו, כפילות זו מה באה ללמדנו. טעם הדבר הוא ע"פ מה שפירש"י בסמוך היאך נגרמה מיתתה שעל ידי בשורת העקידה שנזדמו בנה לשחיטה וכמעט שלא נשחט פרחה נשמתה ממנה ומתה, וכיון שכך הוא הרי אין מובן היאך שייך שיהיה קיום מצות העקידה על ידי אברהם סיבה למות אשתו שרה, ועל זה בא הכתוב כפל והדגיש שהיו מאה עשרים ושבע שנים הללו "שני חיי שרה" היינו אלו שנות חייה שהוקצבו לה מתחילת ברייתה, ולא היה שייך שתחיה יותר, ורק מלאך המות סיבב מיתתה בבוא יומה על ידי בשורה רעה זו ולא ח"ו שהעקידה עצמה היתה סיבת מיתתה.
(רבי יעקב קמינצקי)
 
ותמת שרה וכו' ויבא אברהם לספוד לשרה ולבכותה (כג, ב)
 
לכאורה תיבת לשרה מיותרת שהרי כבר נאמר ותמת שרה,
ונראה ליישב דכיון שאברהם היה גדול הדור א"כ בודאי באו כל גדולי הדור להספידה, אלא שלא הזכירו את חשיבותה של שרה רק במה שהיתה חשובה מחמת בעלה ושעשתה רצון בעלה וכדומה, אבל לא סיפרו את שבחה שהיתה חשובה בפני עצמה, ולכן נאמר 'ויבא אברהם לספוד לשרה' והיינו שאברהם הזכיר בהספדו רק את חשיבותה ומעלתה של שרה ומה שהיתה חשובה בפני עצמה ולא מה שהיתה חשובה מחמת בעלה.
(רבי אלעזר מנחם מן שך)
 
ותמת שרה בקרית ארבע היא חברון בארץ כנען ויבוא אברהם לספוד לשרה ולבכותה (כג, ב)
 
יש לדקדק מה ראה הכתוב לדקדק כ"כ בשם המקום ולהזכיר גם את השם קרית ארבע, וכי לא היה די בשם חברון.
אך הנה מצינו בגמ' (סנהדרין מו, ב) דמקרא זה דויבוא אברהם לספוד לשרה ולבכותה, בעי למילף דהספידא משום יקרא דשכבי, דאי אמרת משום יקרא דחי דהיינו במקרה זה אברהם וכי היו משהין את שרה עד שיבוא אברהם. ודחתה זאת הגמ' דהוי עם יקרא דשכבי כיון ששרה עצמה ניחה ליה בזה כי היכי דמייקר בה אברהם.
ולכאו' מנין כלל רצתה הגמ' להוכיח מכך שהשהו את שרה, והלוא אברהם ויצחק וכן אליעזר וישמעאל לא נוכחו שם כלל שכן הלכו לעקידה, וא"כ ממי יש להוכיח לענין הספד, והלוא לא נותר שם אף אחד.
בעל כרחך צ"ל דההוכחה היא מענר אשכול וממרא אוהביו של אברהם, שבוודאי למדו מאברהם את כל ענייני המצוות על פיו של אברהם היו נוהגים, וא"כ שפיר יש להוכיח ממה שהשהו את שרה.
עפ"ז ניחא שפיר, מה שהדגישה התורה והזכרה גם את השם קרית ארבע. שהרי אמרו חז"ל דשם זה הוא ע"ש ארבעת הצדיקים שישבו בה והם ענר אשכול וממרא ואברהם, דמתוך כן נוצר המצב של ויבוא אברהם לספוד לשרה ולבכותה, דלולי הם לא היה שם מי שיחשיב את ענין ההספד והיו קוברים את שרה מיד.
(שנות חיים)
 
ויבא אברהם לספוד לשרה ולבכותה (כג, ב)
 
הקדים הכתוב הספד לבכי אף דההיפך הוא הנכון וכדקיי"ל מו"ק (כז, ב) ג' ימים ראשונים לבכי שבעה למספד, ומה טעם שינה אברהם סדר הדברים הקבוע על פי הלכה אלא עיקר ענין ההספד הוא לדבר בשבח הנפטר ומעלותיו כדי שעי"ז יתעוררו השומעים לבכי, ועל כן בשלשה ימים ראשונים אין צריך להספיד כדי לבוא לידי בכי ודי בעצם הידיעה כדי להביא לידי בכי ורק אחריהם צריך מספד, וכל זה בדור כשר היודעים ומכירים בערכו של צדיק ואז נעשית הבכיה מאליה בזמן הסמוך למיתה, אכן אברהם היה במקומם של בני חת. ולא היו מסוגלים לבוא לידי בכי על שרה לולי הספדו של אברהם, וע"כ הוצרך תחילה להספידה ועל ידי כך נתעוררו כל השומעים לבכותה.
(דרש משה)
ובאופן אחר אפ"ל, דכשנפטר אדם צעיר לימים בשיא פריחתו ושגשוגו שם הבכי בא מיד ללא הכנה מראש, אבל כשנפטרה שרה זקינה באה בימים מאה ועשרים ושבע שנים היה צריך לעורר ולתאר את גדלותה וצדקותה, וע"י הדיבורים התעורר הרגש לראות את ההפסד והפער הגדול שנוצר בעת פטירתה, וע"כ כתיב מקודם ויבוא אברהם לספוד לשרה להספידה ולתאר את צדקותה, ומזה התעוררו לבכותה.
ובמדרש מובא, מהיכן בא מהר המוריה בא.
ואפשר להטעים בדברי המדרש מהיכן בא, מהיכן החל אברהם אבינו לספוד לשרה, והתשובה היא מהר המוריה אברהם תיאר את גדלות בנו יצחק שנעקד על המזבה, והתחנן לאביו שיקשור אותו בחבלים עבותות כדי שלא יפרכס בעת השחיטה ויפסל הסכין, והכין עצמו בשמחה ובאהבה למסור נפשו, ממי שאב האב הכוחות הנעלים הללו מאמו שרה שחינכה את בנה על מסירות נפש, וזהו השבח הגדול בהספדה של אברהם אבינו על שרה אמנו, שמהר המוריה בא.
(רבי ישראל גרוסמן)
 
גר ותושב אנכי עמכם וגו' (כג, ד)
 
וממה נפשך אם גר הוא אינו תושב ואם תושב קבוע הוא אינו גר, ומהו שכלל בדברו גם גר וגם תושב.
אלא אברהם יודע היה האמת כי לתושב הוא נחשב בארץ כנען אשר מובטחת היא לו ארץ זו מפי עליון ואין שייך שיחשב בה גר ואדרבה הם בני חת גרים בארץ לא להם, כי שלו היא והוא וזרעו יירשוה. אכן אם יאמר להם כי הוא תושב כאן בודאי יהיו כועסים עליו ומרעים לו, ועל כך כלל בחכמה ואמר 'גר ותושב אנכי עמכם' היינו אנחנו יחד אברהם ובני חת אנו גר ותושב האחד מאתנו גר והשני תושב, ובני חת בשמעם כן בטוחים היו כי אברהם הוא הגר והם התושב, אכן אברהם נתכוין לאמת האלקית ולפיה אברהם הוא התושב ובני חת הם הגרים.
(המגיד מדובנא)
 
גר ותשוב אנכי עמכם תנו לי אחוזת קבר עמכם ואקברה מתי מלפני (כג, ד)
 
אחוזת קבר אחוזת קרקע לבית הקברות (רש"י).
לשם מה קנה אברהם אחוזת קרקע לבית הקברות שלם, והרי כעת לא היה מוטל עליו אלא לקברה לשרה, ולא היה צריך לקנות אלא חלקת קבר עבורה ובכל פעם יוסיפו ויקנו לפי הצורך.
אכן אברהם היה בא לנוטלה אם לא ירצו למכרה מכח תביעה כי תושב הוא ונוטלה מן הדין שאמר לו הקב"ה לזרעך אתן את הארץ הזאת, וכפי שהביא רש"י בדיבור הקודם, ואם כעת היה קונה רק חלקה אחת נמצא תביעתו בטלה ויותר אין לו כח לכופם לתיתו החלקות הנוספות כלל, וכמו שהובא להלכה (רמ"א חו"מ קמ"ב ס"א) דראובן ושמעון שיש להם ערעור ביחד על חזקת ישוב וקנה ראובן משמעון החזקה לשנה הרי הישוב לשמעון שאילו היתה החזקה לראובן לא היה קונה משמעון לשנה, וכמו שפירשו שם דאע"ג דעביד אינש דזבין דיניה ואף שזה מגיעו ע"פ דין מ"מ עביד דקני כל זה כשקונה לגמרי אך אינו קונה לשנה כי עי"ז גורם שיצטרך לחזור לדון ולפשר עמו לאחר שנה, ואם קנה לשנה איבד חזקתו.
ומעתה כמו כן בדידן אם אברהם היה קונה רק חלק אחד נמצא כי גורם שיהיה צורך אחר זמן לבוא לדון ולפשר עמם שנית, וכל כהאי גוונא אין דרך אדם לקנות מה שמגיעו ע"פ דין, ואם היה קונה היה מפסיד כח תביעתו ועל כן קנה מתחילה כל אחוזת הקרקע.
(יעלת חן)
 
גר ותושב אנכי עמכם תנו לי אחזת קבר עמכם וגו' (כג, ד)
 
יל"ד דאמר אברהם בל' תנו לי ולא אמר מכרו לי, וכן הוא בכל הפרשה דלא הזכיר רק לשון מתנה ויתן לי את מערת המכפלה, בכסף מלא יתננה לי. ותמוה וכי אברהם אבינו מבקש מתנות היה.
ונראה דהביאור הוא, דאברהם אבינו רצה למנוע טענות וערעורים על קנינו במערת המכפלה, כגון שעפרון יבא אח"כ בטענה שהוא מקח טעות שהשדה שוה יותר מכפי דמי המקח, או שיבאו אחרים בטענת בר מצרא לבטל את המקח, וע"כ ביקש שבעל השדה יתן לו בתורת מתנה ואף הוא יתן לו את הכסף בתורת מתנה אבל אינו בתורת מכירה, וע"כ ל"ש ב"ה מקח טעות ולא טענת בר מצרא, ודו"ק.
אלא דצ"ע דהא בריש קידושין (ב, ב) יליף מעפרון לקנין כסף באשה, ולמש"כ הא הוה הכל ע"י מתנה, ובשלמא לדעת הט"ז (סי' ק"צ) דקנין כסף לא בעיא שיהיה לשם פרעון וכל דנתן לו כסף כדי לקנות השדה קונה, א"ש דאפי' דהיה ע"י מתנה מ"מ הקנין חל בקנין כסף, אך לדעת הסמ"ע שם דכסף קנין היינו רק בנתן לו בתורת פרעון ע"כ דלא כמו שנתבאר דהכל היה בתורת מתנה דהא במתנה ל"ש פרעון, וע"כ דהי' מכירה בסתמא, וקשיא כנ"ל.
ואפשר ליישב דהתם לא ילפי' רק דקיחה דכתב קרא הינו בכסף, אבל לא ילפינן מהתם דגבי אברהם אבינו היה בקנין כסף.
(רבי אייזיק אוזבנד שליט"א)
 
ואקברה מתי מלפני (כג, ד)
 
הגר"א דקדק בהא דו' פעמים כתיב בפרשה קבורה ואח"כ מיתה, ואילו פעם אחת מיתה ואח"כ קבורה דכתיב 'ואת מתך קבר' (פסוק טו), וצ"ב.
והמהלך הוא על פי המבואר בגמ' סוטה (יג, א) דעשיו מת ונקבר ביום קבורת יעקב ונפל ראשו על מיטתו של יעקב, ומבואר דנקבר ראשו במערת המכפלה. ואי' בגמ' ברכות (יח, ב) צדיקים במיתתם קרויים חיים רשעים בחייהם קרויים מתים, ובגמ' שבת (קנב, ב) 'אמר ליה רב מרי עתידים צדיקים דהוו עפרא דכתיב וישב העפר על הארץ כשהיה וכו', דכתיב וידעתם כי אני ה' בפתחי את קברותיכם, אמר ליה והכתיב כי עפר אתה ואל עפר תשוב אמר ליה ההוא שעה אחת קודם תחיית המתים וכו'', ונמצינו דאצל הצדיקים הקבורה קודמת למיתה, שהיא שעה אחת קודם תחיית המתים, ואילו אצל הרשעים המיתה קודמת קבורה, כי הם מתים עוד בחייהם ועכ"פ מיד במיתתם. ולפיכך ו"פ כנגד ו' צדיקים העומדים להיות קבורים במערת המכפלה, אברהם ושרה יצחק ורבקה יעקב ולאה, כתיב קבורה ואח"כ מיתה, והפעם הז' כנגד עשו כתיב מיתה ואח"כ קבורה.
ויש להוסיף בזה, דהנה הך דמיתה ואח"כ קבורה כתיב בקרא ד'אדני שמעני ארץ ארבע מאות שקל כסף ביני ובינך מה היא ואת מתך קבר', ויש לבאר הענין, (ושורש הדבר שמעתי משמו של ג"א שליט"א), דמקום הקבורה היה של אברהם מחמת שני דינים, חדא מדין ירושת הארץ דמוחזקת היא מאבותיהם, וכדכ' רש"י 'גר ותושב אנכי עמכם, אם תרצו הריני גר ואם לאו אהיה תושב ואטלנה מן הדין שא"ל הקב"ה לזרעך אתן את הארץ הזאת'. ותו מצד הקנין, דקנאו בכסף מלא.
והנפ"מ הוא דמצד ירושת הארץ אין לעשו חלק בזה, דכי ביצחק יקרא לך זרע ולא כל יצחק, אבל מצד הקנין יורש גם עשו, דלא הופקע רק מירושת א"י אבל מסתם ירושה לא הופקע, וכדכתיב כי ירושה לעשו נתתי את הר שעיר, ופירש"י ירושה מאברהם, ובקידושין (יח, א) רצו ללמוד מזה דעכו"ם יורש את אביו ד"ת ודחו דישראל מומר שאני. וי"ל דהיינו משום דהר שעיר היה בעצם קנינו של אברהם, שהרי הוא בכלל קיני וקניזי וקדמוני שנאמר בזה 'לזרעך נתתי כבר נתתי', ואף דלישראל אינה נתונה עכשיו אלא לעתיד לבא, מ"מ אף הן בכלל 'ירושה היא לנו מאבותינו', ולפיכך יורשה עשו לעת עתה. והוא הטעם שהיה לעשו חלק במערת המכפלה, וכאשר טען דחלק פשיטותיה לא מכר, כמבואר בסוטה שם.
וזהו דנרמז קבורת עשו במערה בקנינו של אברהם בכסף מלא, וכן בקבורת יעקב 'וישאו אתו בניו ארצה כנען ויקברו אתו במערת שדה המכפלה אשר קנה אברהם את השדה לאחזת קבר מאת עפרן החתי על פני ממרא', דכאן נכלל גם קבורת ראשו של עשו, דהוא מפאת בעלות אברהם מחמת הקנין אבל לא מחמת ירושת א"י, דמצד זה ל"ש לעשו כלל.
(רבי שמואל יעקב בורנשטיין שליט"א)
 
וישמע אברהם אל עפרון וישקל אברהם לעפרון את הכסף וכו' ארבע מאות שקל כסף עובר לסוחר (כג, טז)
 
וישקל אברהם לעפרן חסר וי"ו, לפי שאמר הרבה ואפילו מעט לא עשה שנטל ממנו שקלים גדולים שהן קנטרין, שנאמר עובר לסוחר שמתקבלים בשקל בכל מקום (רש"י).
לכאורה קשה מדוע נתן לו קנטרין שלא מצאנו בשום מקום שעפרון דרש זאת ממנו.
גם צ"ב מה שפירש הרשב"ם וישמע אברהם די לחכימא ברמיזא. הלא בפירוש אמר לו עפרון ארבע מאות שקל.
ונראה ליישב, דהנה לכאורה יש להקשות במה שאמר עפרון 'ארבע מאות שקל כסף ביני ובינך מה היא', דלא היה לו לומר אלא תן לי ארבע מאות שקל, ומדוע הוסיף לומר 'ביני ובינך מה היא'. וי"ל דעפרון נתכוין לרמוז לו בזה, דאם אתה נותן לי שקלים כאלה שהם שהם רק 'ביני ובינך' והיינו שאינם שקלים שעוברים לסוחר 'מה היא', כלומר במה הם נחשבים שאתן לך את המערה תמורתם. ומתוך דבריו הבין אברהם שעפרון מתרצה רק בשקלים שהם קנטרין שהם עוברים לסוחר. וזהו שפירש הרש"ם 'וישמע אברהם די לחכימא ברמיזא' והיינו שהבין מתוך דבריו שהוא מתרצה רק בשקלים שהם עוברים לסוחר, ולכן נתן לו שקלים קנטרין שהם עוברים לסוחר.
(מקרי דרדקי)
 
ויקם שדה עפרון וגו'. לאברהם למקנה לעיני בני חת וגו' (כג, יז-יח)
 
מה ענין הדגשת הדבר שהיתה קנין המערה לאברהם לעיניהם של בני חת, כונת המקרא לומר כי אכן על פי אמת עדיין לא נקנתה לו המערה על פי דיני התורה ורק לעיני בני חת שהם אינם יודעים התורה ודיניה הרי כי לעיניהם ועל פי דעתם היה נדמה להם כי כבר נקנתה המערה, אך באמת אכתי לא חל הקנין וכמו שפסק רב האי גאון כי ישראל אין קונה קרקע מגוי ואפילו נתן דמים עד שיכתוב שטר ועל כך קונה בית מגוי בארץ ישראל כותבין עליו אונו ואפילו בשבת כי אין קנין בדמים עד כי יכתוב בשטר, וכל זמן שלא כתב אברהם שטר אף כי נתן דמים עדיין לא חל הקנין אכן כל זאת כאשר כל קנינו היה הדמים אשר נתן וקנין כסף בלא שטר לא מהני אכן לאחר כי קברה אברהם לשרה ואז כבר נעשה במערה קנין חזקה שהוא קנין גמור ואי"צ תו שטר, אז הוא שסיים הכתוב ואמר "ויקם השדה המערה וכו' לאברהם וכו' מאת בני חת" שכבר חל הקנין מאתם על פי דיני התורה כי נעשתה חזקה.
(אור שמח)
 
וה' ברך את אברהם בכל (כד, א)
 
מאי בכל, אחרים אומרים בת היתה לו לאברהם ובכל שמה, רבי שמעון בן יוחי אומר אבן טובה היתה תלויה בצוארו של אברהם אבינו שכל חולה הרואה אותו מיד מתרפא (בבא בתרא טז, ב).
נראה לבאר מחלוקתם ע”פ הגמרא במסכת בבא בתרא (קכג, א) 'בעא מיניה אבא חליפא קרויא מר' חייא בר אבא, בכללן אתה מוצא שבעים בפרטן אתה מוצא שבעים חסר אחד, אמר ליה תאומה היתה עם דינה דכתיב ואת דינה בתו, אלא מעתה תאומה היתה עם בנימין דכתיב ואת בנימין אחיו בן אמו, אמר מרגלית טובה היתה בידי ואתה מבקש לאבדה ממני'. וצ"ב מה שאמר 'מרגלית טובה היתה בידי', מפני מה המשיל דבריו דווקא למרגלית, ונראה לבאר, דהנה צ"ב מה הקשה לו אלא מעתה תאומה היתה עם בנימין, דלכאורה אפילו אם נאמר דלבנימין היתה תאומה מ"מ אפשר שלא מנאה הכתוב משום שנשאה בנימין, וכתיב במנין היורדים למצרים 'מלבד נשי בני יעקב', אלא ודאי צ"ל דס"ל דבן נח אסור באחותו ולכן אין לומר דלבנימין היתה תאומה.
וכיון שס"ל דבן נח אסור באחותו מיושב גם קושית התוספות (שם קמא, א) שהקשה למ"ד בת היה לו לאברהם ובכל שמה למה לא השיאה ליצחק, דכיון שס"ל דבן נח אסור באחותו לא היה יצחק יכול לשאת את אחותו, ושפיר אפשר לומר ד'בכל' פירושו בת.
ולפ”ז אפשר לבאר מדוע המשיל דבריו דווקא למרגלית טובה, משום שהוא סבר דבכל פירושו כרשב"י דהיינו מרגלית טובה שהיתה תלויה בצוארו של אברהם אבינו, וסבר כן משום דאם נאמר דבכל היינו בת אמאי לא נשאה יצחק, וזהו שאמר לו 'מרגלית טובה היתה בידי ואתה מבקש לאבדה ממני', דכיון שעכשיו אתה אומר לפי סברתך שבן נח אסור לשאת את אחותו, א"כ שפיר אפשר לומר ד'בכל' פירושו בת, ואתה רוצה לאבד ממני מה שאני סברתי עד עתה ד'בכל' פירושו מרגלית טובה בצוארו של אברהם אבינו.
(רבי שמחה ר"פ)
 
ויאמר אברהם אל עבדו זקן ביתו המושל בכל אשר לו שים נא ידך תחת ירכי (כד, ב)
 
מה ענין הדגשת יחוסו של אליעזר שהיה זקן בית אברהם ומושל בכל אשר לו אשר לא מצינו כן בשום מקום אחר בתורה כשהוזכר אליעזר, ומה נשתנה כאן שראתה תורה להדגיש ענין זה.
אמנם הא כל טעם שבא אברהם להשביעו לאליעזר לפי שחשש בו שיערימנו ולא יקיים דבר שליחותו, ועל כן בא לקיים הדבר בשבועה, אכן הרי יהיה יכול אליעזר להתיר השבועה ולהיפטר מחובת קיומה ומה הועיל אברהם בכך, הוא אשר ביקש הכתוב לפרש דהא קיי"ל דנשבע על דעת חבירו אין לו התרה אלא בפני חבירו, אלא בעינן שיעשה עמו חבירו טובה בעד שבועתו, ויש מן הפוסקים דסברו דאפי' אם היטיב עמו בעלמא כל שחבירו לא השיב לו טובה נגדית הרי שוב אין יכול להתיר השבועה אלא בפניו, וא"כ הלא כיון שהיה אליעזר זקן בית אברהם ומושל בכל אשר לו הרי הוא טובה גדולה ביותר שנתן אברהם לאליעזר וכיון שקיבל הימנו טובה גדולה זו שוב א"י להתיר שבועה שנשבע לו אלא בפניו.
(אמרי שפר - עין יוסף)
ובאופן אחר אפשר לבאר ולומר כי בא הכתוב ליישב מעשהו של אברהם, ששלחו לאליעזר להביא את רבקה ליצחק, שלכאורה תמוה הוא איך עשה כן והלא עבדים חשודים על העריות, וכך אמרו (ב"מ פו, א) לית הימנותא בעבדי.
אכן הרי אחז"ל רובם בגזל ומיעוטם בעריות, נמצא כי יותר מצוי להכשל בגזל מאשר בעריות, וא"כ כמו כן להיפך מי שראינו וידענו בו שנזהר מגזל בודאי שהוא נזהר מן העריות, וא"כ אברהם שנתן לאליעזר את כל ממונו שיהיה מושל בכל אשר לו, בודאי ידע בבירור כי זהיר הוא מגזל ואפשר להאמינו בזה, ואין אליעזר ככל העבדים, וכיון שזהיר בגזל כ"ש שהוא נזהר מן העריות, ואפשר לשולחו להביא אשה ואין לחשדו בעריות, והוא אשר רמז הכתוב דכיון שהיה מושל בכל אשר לו וידע שזהיר מגזל על כן לא היה ירא לשלחו למטרה זו.
(גן רוה)
 
כי אל ארצי ואל מולדתי תלך ולקחת אשה לבני ליצחק (כד, ד)
 
והיאך יקבל קדושין עבור יצחק והרי עבד הוא ואינו בתורת קדושין ואינו בתורת שליחות, ויש שרצו לחדש דשחררו אברהם לאליעזר. אכן באמת יש ליישב דכיון שהיה עבד כנעני ויד עבד כיד רבו בזה שפיר מועיל מה שמקבל הקדושין עבור רבו, ועדיף משליחות.
אך לכאורה כל זה הוא דוקא לאדון דידיה, ואברהם היה אדונו ולא יצחק ואיך תועיל קבלת קדושיו עבור יצחק, אך הנה דקדק אברהם ונתן שטר מתנה את כל אשר לו ליצחק וממילא גם אליעזר בכלל נכסי אברהם שיהיו נעשין של יצחק וממילא יהיה יכול לקדש עבור יצחק אדונו.
והיינו מה שהקדיש אליעזר בתחילת דבריו ללבן ובתואל ויאמר עבד אברהם אנכי, כי בא לבאר להם היאך יכול הוא לקדש עבור יצחק אף כי אין שליחות לבן נח ועל זאת הקדים ואמר הלא עבד אברהם אנכי והוא נתן כל אשר לו ליצחק וממילא יד עבד כיד רבו יצחק ומקדש שפיר עבורו.
(סדר פרשיות)
 
ולקחת אשה לבני ליצחק (כד, ד)
 
והנה בהמשך הפרשה (כה, א) נאמר 'ויוסף אברהם ויקח אשה ושמה קטורה', וצ"ב הא קיי"ל הוא לישא אשה ובנו לישא אשה הוא קודם לבנו וא"כ אמאי השיא ליצחק קודם, ובשלמא אם נאמר כר"י הסובר (ב"ב טז, ב) ד'וה' ברך את אברהם בכל', היינו שהיתה לו בת ששמה בכל ניחא, דכיון שכבר היה לו בן ובת כבר קיים מצות פו"ר ולכן בנו קודם לו, אבל לר"מ דסבר שלא היתה לו בת א"כ אמאי השיא את יצחק קודם שנשא הוא.
ובע"כ צ"ל דלר"מ פרשת 'ויסף אברהם ויקח אשה', היתה קודם שהשיא את יצחק, אלא דא"כ קשה לכתוב פרשה זו ברישא.
ונראה ליישב מהא דאיתא בפ"ק דברכות (י, א) 'מכדי מעשה דשאול הוה ברישא לכתוב ברישא, אמר ליה אתון דלא דרשיתון סמוכין קשיא לכו אנן דדרשינן סמוכים לא קשיא לן',
ומבואר בגמרא, דבמקום שצריך לדרוש סמוכין משנה הכתוב סדר הפסוקים ומאחר את המוקדם, ולפ”ז אפשר לומר דגם כאן איחר הכתוב פרשת 'ויוסף אברהם ויקח אשה' למדרש סמוכין, כדאיתא בבבא קמא (צב, ב) 'מנא הא מילתא דאמרי אינשי שיתין תכלי מטייה לככא, דקל חבריה שמע ולא אכל, אמר ליה דכתיב ויבאה יצחק האהלה שרה אמו ויקח את רבקה ותהי לו לאשה, וכתיב בתריה ויוסף אברהם ויקח אשה ושמה קטורה', ואפשר לומר שפיר שאיחר הכתוב פרשה זו למדרש סמוכין.
אמנם זה ניחא רק לר"מ הדורש סמוכין בכל התורה, אבל רבי יהודה דלא דריש סמוכין אלא במשנה תורה, אין לומר שאיחר הכתוב הפרשה למדרש סמוכין, וא"כ בודאי שפרשת הנישואין של יצחק קדמה לפרשת 'ויוסף אברהם ויקח אשה', וע"כ סבר ר"י דוה' ברך את אברהם בכל היינו שהיתה לו בת, וכיון שהיתה לו בת א"כ כבר קיים מצות פו"ר, ושפיר השיא את יצחק קודם שנשא הוא.
(עיר בנימין)
 
גם תבן גם מספוא רב עמנו גם מקום ללון (כד, כה)
 
המבואר בפסוק, שהקדימה רבקה צרכי הבהמות לצרכי אליעזר שהרי קודם אמרה גם תבן גם מספוא, ורק אח"כ אמרה גם מקום ללון, וצ"ב ממה שבתחילה כשפגש אליעזר את רבקה אמרה לו שתה ורק אח"כ אמרה לו וגם לגמליך אשאב, ומבואר שהקדימה להשקות את אליעזר לפני שהשקתה את הבהמות.
והנה הקשה המגן אברהם באו"ח (קסז, יח) איך רבקה השקתה את אליעזר לפני שהשקתה את הבהמות, הא קיי"ל דאסור לטעום קודם שיתן לבהמתו, ועיי"ש מה שתירץ. אמנם נראה ליישב דדוקא בבהמתו שמזונותיה עליו אז חייב להאכילה קודם שיאכל הוא, אבל בבהמת חברו שאינו חייב במזונותיה ודאי שחייב להאכיל קודם את חבירו, ולכן הקדימה רבקה להשקות את אליעזר קודם שהשקתה את הבהמות, כיון שהבהמות לא היו שלה, אבל לאחר שנתן לה אליעזר את הנזם בתורת קידושין, שהרי היה שליח על הקידושין ונעשית אשתו של יצחק, א"כ הגמלים כבר שייכים לה, שהרי נתן אברהם ליצחק שטר מתנה על כל נכסיו, ונמצא שהגמלים שייכים ליצחק ולרבקה אשתו ושוב מזונותיהם עליה, ולכן הקדימה לתת תבן ומספוא לגמלים קודם שנתנה לאליעזר מקום ללון, כיון שבבהמות שלה צריכה למלאות צרכיהם קודם.
(אמרי נעם)
 
ואמר אל אדני אלי לא תלך האשה אחרי (כד, לט)
 
וברש"י, בת היתה לו לאליעזר וכו', אמר לו אברהם בני ברוך ואתה ארור ואין ארור מדבק בברוך.
עוד אחז"ל (ב"ר ס' ז') כנען הוא אליעזר וע"י ששרת אותו צדיק באמונה יצא מכלל ארור לכלל ברוך. וצריך להבין מדוע דוקא ע"י מעשה זה שהלך בשליחותו של אברהם באמונה יצא מכלל ארור, והלא הרבה מעלות מנו חז"ל באליעזר, שהיה דולה ומשקה מתורת רבו והיה מושל ביצרו כמותו.
ולהבין ד"ז יש לברר מדוע נענש כנען להיות ארור, ואחז"ל שהיתה צרה עינו באביו שרוצה להוליד בן רביעי. והנה נענש כנען בב' עונשים, שיהיה עבד ושיהיה ארור. ונראה דהמדה כנגד מדה בזה הוא, דמי שאין עינו צרה באחרים אפשר ליתן לו ברכה ושפע כיון שיחלוק זאת גם עם אחרים, אבל אם עינו צרה ויטול הכל רק לעצמו לא מגיע לו לקבל שום ברכה ובדין שיהיה ארור ומנוע מכל טובה. ומה"ט גם נענש שיהיה עבד, שכנגד מה שרצה ליטול רק לעצמו נגזר עליו שיהיה כולו לאחרים.
ומעתה יתבאר היטב, דכאשר שרת אליעזר את אברהם באמונה ועשה את כל ההשתדלות למצוא אשה ליצחק אע"פ שהיה רצונו ליתן לו את בתו, הפקיע את מדתו של כנען שדאג רק לעצמו ובזה יצא מכלל ארור לכלל ברוך.
ומבואר לפ"ז המשך דברי המדרש, ומה אם אליעזר ע"י ששרת את הצדיק באמונה יצא מכלל ארור לכלל ברוך, ישראל שעושין חסד עם גדוליהם ועם קטניהם בידיהם וברגליהם עאכ"ו. והיינו, דישראל שעושין חסד ומשתמשים בכל מה שנותן להם הקב"ה כדי להיטיב לאחרים, עאכ"ו שישפיע להם הקב"ה טובה וברכה, כיון שיודעים את המטרה של נתינת השפע והטובה ואין משתמשים בה לטובתם ולהנאתם.
(רבי גבריאל יוסף לוי שליט"א)
 
ומגדנות נתן לאחיה ולאמה (כד, נג)
 
ומגדנות, לשון מגדים שהביא עמו מיני פירות של ארץ ישראל (רש"י). והיאך הביא עמו ממקומו בארץ ישראל מיני פירות אל ארם נהריים, והרי הלכה היא שאסור להוציא פירות מאץ ישראל לחוץ לארץ.
אכן שנינו בגמ' (סנהדרין צה, א) שלשה קפצה להם הדרך, אליעזר עבד אברהם וכו', דכתיב ואבא היום אל העין למימרא דההוא יומא נפק, והרי לנו שיצא ובא באותו היום, וא"כ אלעיזר ודאי נהג כדין ולקח עמו פירות בשיעור שיהיו מספיקין לו עד צאתו מארץ ישראל ותו לא, ואלא קפצה לו הדרך ונשאשרו עמו מאותם פירות שהיו אמורים להיאכל עד גבול הארץ, ומהם נתן לאחיה ולאמה.
(הגרא"מ אלתר מגור)
 
ויאמר אחיה ואמה תשב הנערה אתנו ימים או עשור (כד, נה)
 
לכאורה קשה, הרי בתחילה (פסוק נא) אמרו הנה רבקה לפניך קח ולך ומדוע חזרו בהם ואמרו תשב הנערה אתנו ימים או עשור.
עוד צ"ב מה שהשיב אליעזר אל תאחרו אותי וה' הצליח דרכי מה הטעם בזה, וכי מפני שהצליח למצוא את רבקה לכן לא יאחרו אותו.
ונראה ליישב, דבתחילה אמרו 'הנה רבקה לפניך קח ולך' משום שסברו שיצחק אינו רשאי לצאת לחו"ל שהרי עולה תמימה הוא ואסור לו לצאת מארץ ישראל, אבל כיון שנתן להם אליעזר מגדנות וכמש"כ 'ומגדנות נתן לאחיה ולאמה' תמהו דהלא קיי"ל דאסור להוציא פירות מארץ ישראל לחו"ל, ודייקו מזה שאליעזר סובר דארם נהרים וסוריא דינם כארץ ישראל ולכן הותר לו להביא פירות משם, ואמרו דא"כ תשב הנערה אתנו ויבא יצחק לכאן עכ"פ לזמן מועט, דכיון שדין המקום כאן הוא כדין ארץ ישראל מותר ליצחק לבא לכאן. וענה להם אליעזר שבאמת דין המקום כאן הוא דין חו"ל ואסור ליצחק לבוא לכאן ומה שהוציא הפירות הוציא רק לצורך הדרך ולא ע"מ להביאם לחו"ל, אלא ש'ה' הצליח דרכי' והיינו שקפצה לי הדרך ומצאתי עצמי בחו"ל ונשארו הפירות בידי שלא במתכוון, וזהו שאמר 'אל תאחרו אותי' באמתלא שיבא יצחק לכאן כיון שדין המקום כאן הוא כדין חו"ל, ומה שהבאתי לכאן פירות א"י הוא משום שה' הצליח דרכי בקפיצת הדרך, אבל באמת דין המקום כאן הוא דין חו"ל ואסור ליצחק לבא לכאן.
(חתם סופר)
 
ואלה שני חיי ישמעאל מאת שנה ושלשים שנה ושבע שנים (כה, יז)
 
אמר רבי חייא בר אבא למה נמנו שנותיו של ישמעאל כדי לייחס בהם שנותיו של יעקב (רש"י).
צ"ב מה שהקשה למה נמנו שנותיו של ישמעאל, הרי מבואר בגמרא ב"ב (טז, ב) שעשה ישמעאל תשובה וא"כ הוא מכלל הצדיקים שנמנו שנותיהם בתורה.
ונראה ליישב ע"פ מש"כ רש"י בפרשת חיי שרה (כג, א) ויהיו חיי שרה מאת שנה ועשרים שנה ושבע שנים, לכך נכתב שנה בכל כלל וכלל לומר לך שכל אחד נדרש לעצמו בת מאה כבת עשרים לחטא מה בת עשרים לא חטאה אף בת מאה בלא חטא וכו', ובזה מבואר מה שהוקשה לרש"י למה נמנו שנותיו של ישמעאל, דאע"ג שעשה תשובה מ"מ רוב שנותיו היו בחטא וא"כ למה מנה הכתוב שנה בכל כלל וכלל, מאה שנה ושלשים שנה ושבע שנים.
(הגר"א-עליות אליהו)