פרשת ראה
רְאֵה אָנֹכִי נֹתֵן לִפְנֵיכֶם הַיּוֹם בְּרָכָה וּקְלָלָה: אֶת הַבְּרָכָה אֲשֶׁר תִּשְׁמְעוּ אֶל מִצְוֹת יְהוָה אֱלֹהֵיכֶם אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוֶּה אֶתְכֶם הַיּוֹם: וְהַקְּלָלָה אִם לֹא תִשְׁמְעוּ אֶל מִצְוֹת יְהוָה אֱלֹהֵיכֶם וְסַרְתֶּם מִן הַדֶּרֶךְ אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוֶּה אֶתְכֶם הַיּוֹם לָלֶכֶת אַחֲרֵי אֱלֹהִים אֲחֵרִים אֲשֶׁר לֹא יְדַעְתֶּם: וְהָיָה כִּי יְבִיאֲךָ יְהוָה אֱלֹהֶיךָ אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר אַתָּה בָא שָׁמָּה לְרִשְׁתָּהּ וְנָתַתָּה אֶת הַבְּרָכָה עַל הַר גְּרִזִים וְאֶת הַקְּלָלָה עַל הַר עֵיבָל: הֲלֹא הֵמָּה בְּעֵבֶר הַיַּרְדֵּן אַחֲרֵי דֶּרֶךְ מְבוֹא הַשֶּׁמֶשׁ בְּאֶרֶץ הַכְּנַעֲנִי הַיֹּשֵׁב בָּעֲרָבָה מוּל הַגִּלְגָּל אֵצֶל אֵלוֹנֵי מֹרֶה: כִּי אַתֶּם עֹבְרִים אֶת הַיַּרְדֵּן לָבֹא לָרֶשֶׁת אֶת הָאָרֶץ אֲשֶׁר יְהוָה אֱלֹהֵיכֶם נֹתֵן לָכֶם וִירִשְׁתֶּם אֹתָהּ וִישַׁבְתֶּם בָּהּ: וּשְׁמַרְתֶּם לַעֲשׂוֹת אֵת כָּל הַחֻקִּים וְאֶת הַמִּשְׁפָּטִים אֲשֶׁר אָנֹכִי נֹתֵן לִפְנֵיכֶם הַיּוֹם:

לכאורה קשה:
א. מדוע משה אמר לשון "ראה" שהוא יחיד ו"לפניכם" שהוא לשון רבים? ומדוע אומר "אנכי נותן", והרי הקללות והברכות אינם ממשה אלא מהקב"ה?
ב. מדוע נאמר: "ברכה וקללה", ולא: "ברכה או קללה"?
ג. מדוע נאמר: "אשר תשמעו", ולא: "אשר תעשו"?
ד. על השאלה, מדוע בברכה נאמר: "אֲשֶׁר תִּשְׁמְעוּ", ואילו בקללה נאמר: "אִם לֹא תִשְׁמְעוּ"? כתבו המפרשים שהוא משום כבודם של ישראל, כי המילה "אשר" היא לשון וודאי, ואינם חשודים שלא יקיימו את מצוות התורה. אלא דאם כן קשה, מדוע בפרשת בחוקותי נאמר: "אִם בְּחֻקֹּתַי תֵּלֵכוּ וכו'", שהוא לשון ספק, והיכן כבודם של ישראל?

משה רבינו נתן לעם ישראל את התורה הקדושה הכוללת בתוכה תרי"ג מצוות, בהן טמונים ברכה וקללה. המצוות עצמן טובות הן מאוד, וההבדל הוא במקבלים, כמו שבשר משובח יכול להיות טוב ומועיל לאדם בריא ויכול גם להזיק למי שחולה, על דרך הכתוב: "כִּי יְשָׁרִים דַּרְכֵי יְהוָה וְצַדִּקִים יֵלְכוּ בָם וּפֹשְׁעִים יִכָּשְׁלוּ בָם". מי ששומע למצוות התורה, המצוות הן עבורו ברכה, ומלבד שכר המצוה השמור לעולם הבא, עצם קיום המצוה בגדר ברכה, כי בעשיית המצוה נוצר סניגור, מלאך טוב אשר שומר עליו ומליץ טוב בעדו, וגם שורש המצוה למעלה מתברך ומתרבה וגורם לשמחה, אושר ועונג למי שקיים אותה. אולם מי שאינו שומע אל מצוות ה' (ובפרט אם עובר עליהן) "זוכה" לקללה, כי "העובר עברה אחת קונה לו קטיגור", שהוא יוצר מלאך רע הרוצה להזיק לו ומקטרג עליו (לכן נתינת המצוות נחשבת כאילו שנותן להם ברכה וקללה).
על הפסוק הראשון בפרשתנו, אמרו חז"ל: "משל לאחד שהיה יושב על פרשת דרכים והיו לפניו שני שבילים: אחד שתחילתו מישור וסופו קוצים, ואחד שתחילתו קוצים וסופו מישור. והיה מודיע את העוברים ושבים ואומר להם: "אתם רואים את השביל הזה שתחילתו מישור? בהתחלה אתם מהלכים במישור אך אח"כ כולו קוצים. רואים אתם שביל זה שתחילתו קוצים? בהתחלה אתם מהלכים בקוצים, אך אח"כ כולו מישור". כך אמר להם משה לישראל: "אתם רואים את הרשעים שמצליחים בעולם הזה? בהתחלה הם מצליחים אבל סופם לירש גיהינום. אתם רואים צדיקים שמצטערים בעולם הזה? כאן הם מצטערים אך עתידים הם לשמוח בעולם הבא". עפ"י המשל אפשר לבאר מדוע נכתב "ברכה וקללה" (ולא ברכה או קללה). שתי הדרכים המוצעות, אינן דרך אחת מישור והשניה קוצים, אלא שבשתיהן יש גם מישור וגם קוצים. כך גם בכל תחומי החיים יש גם ברכה וגם קללה. תפקיד האדם לחפש את הדרך הנכונה והטובה המובילה אל התכלית שהיא הברכה.
משה רבינו רצה ללמד את עם ישראל יסוד גדול ביהדות - שאנו באנו לעולם הזה כדי להרבות בתורה, מצוות ומעשים טובים ובכך לזכות לעולם הבא שהוא העיקר, ולכן יש למעט בהנאות העולם הזה. כדי שהדברים יתאמתו, משה אומר להם "ראה אנוכי", שראוי הוא שיאמינו לו בדבר זה, כי אומר יסוד זה מתוך ידיעה ברורה, שהרי הוא מכיר את כל הנאות העולם הזה, כי גדל כמו נסיך אצל פרעה המלך, ויודע הוא גם מהו טוב העולם העליון, כי היה שם כאשר קיבל את התורה מפי הקב"ה.
דבר נוסף, בפרשתנו משה רבינו פונה לכל יחיד ויחיד מעם ישראל ואומר לו: "ראה", מעשיך יכולים לגרום ברכה או קללה לא רק לעצמך בלבד, אלא אף לכלל ישראל, כי כל ישראל ערבים זה לזה, על דרך מה שאמרו חז"ל: "לעולם יראה אדם עצמו כאילו חציו חייב וחציו זכאי. עשה מצוה אחת, אשריו שהכריע עצמו לכף זכות, עבר עברה אחת אוי לו שהכריע את עצמו לכף חובה, שנאמר: "וחוטא אחד יאבד טובה הרבה", בשביל חטא יחידי שחטא, אובדים ממנו טובות הרבה. ר' אלעזר בר' שמעון אומר: לפי שהעולם נידון אחר רובו והיחיד נידון אחר רובו עשה מצוה אחת אשריו שהכריע את עצמו ואת כל העולם לכף זכות עבר עברה אחת אוי לו שהכריע את עצמו ואת כל העולם לכף חובה".
משה רבינו לא דיבר כאן על ברכה של שכר בעולם הבא למי שמקיים מצוות, אלא דיבר על העולם הזה, שאם אדם יקיים את המצוות, יזכה לברכה מיוחדת בזה העולם. דבר זה רמוז במילה "היום" (כינוי לעולם הזה), כמו שמצינו: "היום קצר והמלאכה מרובה וכו'", "היום לעשותם ומחר לקבל שכרן". אלא שלפי זה לכאורה קשה, משום שנאמר: "וְשָׁמַרְתָּ אֶת הַמִּצְוָה וְאֶת הַחֻקִּים וְאֶת הַמִּשְׁפָּטִים אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוְּךָ הַיּוֹם לַעֲשׂוֹתָם", ודרשו חז"ל: "מהו היום לעשותן, היום לעשותן אבל שכרן לעתיד לבוא". וכן אמרו: "שכר מצוה בהאי עלמא ליכא", שלא שייך לקבל שכר על המצוות בעולם הזה. והטעם לכך הוא משום שאין בכל העולם כולו מה שראוי להיות כשכר עבור מצוה, כי אפילו המצוה הקטנה ביותר, שכרה רב לאין ערוך, ורק בעולם הבא, הנברא לכך, שייך לקבל שכר עבור מצוה. וא"כ קשה, כיצד משה רבינו מבטיח שכר של ברכה עבור קיום המצוות, כאן בזה העולם?
ועוד קשה, שבכל מקום שמצינו בתורה לשון "שמיעה", יש אחריו לשון "עשיה", כגון: "וְהָיָה עֵקֶב תִּשְׁמְעוּן וגו', וּשְׁמַרְתֶּם וַעֲשִׂיתֶם אֹתָם", משום שהשמיעה היא עניין קבלת הדברים במחשבה בלבד, אך אין זה מספיק כי צריך גם עשיה. וא"כ, איך כאן נאמר לשון שמיעה בלבד בלא עשיה?
בספר 'ערבי נחל' כתב ליישב, שהברכה היא אפילו באופן שעדיין לא עשו וקיימו את המצוות בפועל, אלא רק "חשבו" וקיבלו על עצמם לקיים את המצוות, ובאופן כזה שמדובר במחשבה של מצוה בלבד, וקבלה לעתיד, אין השכר גדול כל כך כמו שכר על מעשה מצוה בפועל, ובזה יוכל להיות שכר בעולם הזה, שאת הברכה יקבלו עוד לפני עשיית המצוה, ולאחר עשיית המצוה יזכו לשכר בעולם הבא.
עפ"י זה מובן גם למה נאמר בברכה לשון: "אשר תשמעו", מכיוון שמדובר כאן רק במחשבה של מצווה ולא בעשיית מצוה בפועל, וכל אחד מעם ישראל, אפילו הרשע ביותר, חושב לקיים מצוה, א"כ לא שייך כאן לשון ספק ונאמר "אשר" שהוא לשון ודאי. אבל כדי "לזכות" לקללה, אין מספיק לחשוב לעשות עברה בלבד, אלא צריך גם עשייה בבחינת: "וְסַרְתֶּם מִן הַדֶּרֶךְ", חוץ מעוון עבודה זרה, עליו מתחייבים אפילו במחשבה בלבד, על זה נאמר: "לָלֶכֶת (במחשבת הלב) אַחֲרֵי אֱלֹהִים אֲחֵרִים". אין זה וודאי שעם ישראל יעשו עברות בפועל, ולכן נאמר על זה לשון "אם", שהוא ספק. ולא קשה מפרשת בחוקותי, שם נאמר לשון "אם", משום ששם לא רק שלא מדובר בקיום המצוות במחשבה, אלא ששם מדובר "שתהיו עמלים בתורה", דבר זה הוא גדול וקשה מאוד ולא כל אחד יכול לעמוד בכך, לכן אינו נאמר בלשון ודאי.