[א] יהדר אחר יין משובח למצוַת ארבעה כוסות. ואם יש בנמצא יין אדום משובח כמו הלבן, וגם הוא כשר כמו הלבן, מצוה בו יותר מבלבן, שנאמר{א} אל תרא יין כי יתאדָּם, משמע שחשיבותו של יין הוא כשהוא אדום. ועוד, לפי שיש בו זכר לדם שהיה פרעה שוחט ילדי בני ישראל{ב}. [ודין מיץ־ענבים, עיין לקמן סימן צ"א סעיף כ"ג]:
[ב] לצורך טיבול ירק הראשון, יש נוהגין ליקח עַלֵּי "בַּקְדְּנוּס" הנקרא כאן פטרוזיליא, שמקובל אצלינו שזהו הכרפס (אעפ"י שיש אומרים שהכרפס הוא המין הנקרא כאן סֵלֵרִי, שיש לו טעם טוב כשהוא חי). ויש נוהגים לקחת עלי צנון{ג}:
[ג] לצורך מרור, לוקחים חַזֶּרֶת, שהיא חַסָא. ונקרא מרור, לפי שכששוהה בקרקע נעשה הקלח מר. ויוצאין גם בעֻלְשין ובתְמָכָא וחַרְחֲבִינָא ומרור. ויוצאין בין בעלין בין בקלחין אבל לא בשרשים, דהיינו שרשים הקטנים המתפצלים לכאן ולכאן. אבל השורש הגדול שבו גדלים העַלִּים, אף שהוא טמון בקרקע הרי הוא בכלל קלח. ומכל־מקום טוב יותר ליטול העלים והקלח היוצא חוץ לקרקע, כי יש אומרים שֶׁמַּה שהוא בקרקע נקרא שורש. העלים אין יוצאין בהם אלא אם כן הם לחים, אבל הקלחים יוצאין בהן בין לחים בין יבשים, אך לא במבושלים או כבושים{ד}:
[ד] החרוסת צריך שתהיה עבה בשעת עשייתה, זכר לטיט. ולפני הטיבול, ישפוך לתוכה יין או מיץ־ענבים או חומץ וִיעַרְבְּבֵם, שתהיה רכה וניגרת כמים זכר לדם, וגם שתהא ראויה לטבל בה. ובפרט להנוהגין לברך על נטילת ידים גם על הטיבול הראשון בחרוסת כדין דבר שטיבולו במשקה (וְכִדְלַהְלַן סימן צ"א סעיף ו'), אם אינה רכה מאד, הוי ספק ברכה לבטלה. ואפילו אם היא עבה, לכל הפחות יציף עליה מעט משקה מלמעלה. ואם חל פסח בשבת, צריך ליתן בחרוסת הרבה יין מערב שבת באופן שתישאר רכה עד שעת הטיבול. ואם שכחו, מותר להוסיף בליל שבת ולערבב אפילו ע"י כלי ואין בזה משום איסור לישה, ובלבד שלא יטרוף בכח אלא בנחת. ואם אפשר, ראוי לשנות מסדר הנתינה, דהיינו שיתן היין תחילה, וגם שיתן הרבה כדי שתהיה בלילתה רכה{ה}. והנוהגין לעשות טיבול הראשון במי־מלח (כדלהלן סימן צ"א סעיף ו') ראוי להחמיר לעשותן מערב פסח אפילו כשלא חל פסח בשבת. ואם עושה אותן בליל הסדר, אין לעשות רק מעט, דהיינו לא יותר מכדי הצורך לטיבול, ובפרט כשחל בשבת{ו}:
[ה] עושים את החרוסת מפירות שנמשלה בהם כנסת ישראל, כגון תאנים שנאמר{ז} התאנה חנטה פגיה, ואגוזים שנאמר{ח} אל גנת אגוז, ותמרים שנאמר{ט} אעלה בתמר, ורמונים שנאמר{י} כפלח הרמון, ותפוחים זכר למה שנאמר{יא} תחת התפוח עוררתיך וגו' שָׁמָּה חִבְּלָה יְלָדַתְךָ, שהיו הנשים במצרים יולדות שם בניהן בלי עצב, ושקדים על שם ששקד הקדוש־ברוך־הוא על הקץ לעשות. וצריך ליתן בתוכה תְּבָלין הדומים לתבן, כגון קנמון (שקורין "קִרְפהּ") וזנגביל שאינן נידכין הדק היטב, ויש בהם חוטין כמו תבן (היינו כשדכים אותם באבן־חלקה, או במְדוֹכה. אבל במכונה כרגיל בזמנינו, לפעמים הן נידכין לגמרי{יב}) זכר לתבן שהיו מגבלין בתוך הטיט{יג}:
[ו] בשעת אמירת ההגדה יהיו על השלחן שני מיני תבשילין. אחד זכר לקרבן פסח, ואחד זכר לקרבן חגיגה, שהיו מקריבין בזמן שבית המקדש היה קיים. ושני התבשילין יהיו בשר, אחד צלי זכר לפסח שהיה צלי אש (וקצת מקרוב נוהגין שיהיה צלי זה מִפֵּרֶק הנקרא זרוע, לזכר שגאלם הקדוש־ברוך־הוא בזרוע נטויה{יג*}), והשני יהיה מבושל, זכר לחגיגה. ונוהגים ג"כ להניח על השולחן ביצה אחת מבושלת או הרבה ביצים מבושלות, מפני שביצה בלשון ארמי בֵּיעָא, כלומר דבעא רחמנא למפרק יתנא (דהיינו שרצה הקב"ה לפדות אותנו). ומנהגינו לאכול גם את הבשר הצלוי בליל הסדר{יד}, ואפילו הנוהגין שיהיה זרוע, אוכלין אותו אז{טו}:
[ז] יכין מושבו מבעוד יום במצעות נאות וחשובות כפי יכלתו, ובאופן שיוכל להטות ולהסב בשמאלו. ואפילו הוא איטר, יסב בשמאל של כל אדם. גם את השולחן יכינו מבעוד יום, כדי שמיד כשיבואו מבית־הכנסת יוכלו לעשות את הסדר ללא עיכוב{טז}:
[ח] סדר הקערה לדעת האר"י ז"ל, כך הוא. מניח שלש מצות שמורות על הקערה, הכהן למעלה ותחתיו לוי ולמטה ממנו ישראל. ותחתיהם (וי"א עליהם) מניח את הזרוע נגד הימין שלו, ואת הביצה משמאל, המרור לברכה באמצע. חרוסת תחת הזרוע, כרפס תחת הביצה, ומרור לכריכה באמצע{יז}. ומהרי"ץ{יח} כתב לסדרם באופן שלא יצטרך להעביר על המצוות, דהיינו הכרפס לפניו ממש, והחרוסת סמוך לו יותר מן המצה, והמצה מן המרור. והם יהיו קרובים אליו יותר מן הבשר והביצה. עד כאן. והמנהג הקדום והפשוט אצלינו עד היום, שמסדרין הכל על השולחן עצמו, וממלאים אותו מסביב בשפע עַלֵּי צנון ועל גביהם עלי חסא ועל גביהם עלי כרפס, או מניחים אותם זה לצד זה, ושאר הדברים מניחים באמצע{יט}:
[ט] הכוסות יהיו מהודרות ושלימות בלי שום פגימה, ומודחות יפה, ויחזיקו רביעית (86 גרם){כ}. ונוהגים לַהֲדִ–יחם בין כל כוס וכוס משום חיבוב מצוה{כא}:
[י]יש להכין גם־כן כלי, כדי לשפוך אליו היין של דם ואש וכו' ועשר המכות. ויש אומרים כי ראוי שיהיה כלי זה שבור{כב}:
[יא]בן אצל אביו, חייב בהסיבה. אבל תלמיד אצל רִבּוֹ, אסור לו להסב, אלא אם כן נתן לו רבו רשות{כג}:
[יב] נוהגין להשתתף כמה משפחות לעשות הסדר יחד, זכר לקרבן־פסח שהיו נמנים עליו כמה בני אדם{כד}. אבל לא ישבו יחד אנשים ונשים ח"ו, כי מאסיפה כזו עלולים לבוא לידי מכשול גדול או ליצנות ח"ו ושיחה בטילה. ונדע לפני מי אנחנו משבחים ומפארים{כה