לפני הגאון רבי יחזקאל לנדא ה'נודע ביהודה' באו איש ואשתו. היו לאשה טענות על בעלה.
"מהן טענותיך"? שאל הרב.
"בעלי מרויח סכום נכבד מידי שבוע ולצערי עד שהוא מגיע לביתו הוא מפזר את כל כספו לצדקה, בדרך פוגש בו עני, מתחנן באזניו אודות מצבו והוא נותן לו מאה לירות, אחריו עוד עני שמקבל מאה.. עד שבסופה של הדרך לא נותר בידו כסף. וכי אני לא צריכה כסף למזונותי"? דיברה בכאב.

פנה אליו הרב: "ומה אתה יכול להשיב על טענותיה"?
"נכון, נכון היא צודקת. רחמנות עליה, אך מה אעשה שכאשר בא לקראתי עני אני חושב לעצמי; 'זודאי קלילי ואורחא רחיקתא' (המזודה קלה ואינה מלאה והדרך רחוקה מאד). היינו; כי לדרך הארוכה העוה"ב, זקוקים להרבה צידה ומי יודע ח"ו אם אזכה לעשות צדקה בימי חיי כפי הצורך, שהרי לא ידע האדם את עתו, שמא לא אגיע כלל לזקנה, אולי לא אזכה לשיבה טובה.
כן, אני כ"כ רוצה לחטוף מצות צדקה קשה לי לותר על המצוה. מה אני יכול לעשות? אני חוטף בעודי בריא וחי". "טוב" אמר ה'נודע ביהודה': "תמתינו בצד. ושנים אחרים הוזמנו לבוא ל'דין תורה'. הרב קרא לזוג אחר, בעל ואשה שמיהרו לבוא לבית הדין. האשה טענה: "הבעל שלי, ידיו סגורות, קמוצות. בנערותי בבית הורי ראיתי בית פתוח לרווחה, עני שדפק בדלת כלכלו אותו ופרנסוהו והנה בעלי ההיפך, הינו 'עכברא דשכיב אדינרי' ('סנהדרין' כב:) לא נותן צדקה, רק רואה עני ליד הדלת מגרש אותו. אני מבוישת ממנו, הידידים מכנים אותו בכינויי גנאי ועיני דומעות תמיד על מזלי הרע". (גם ההיא מה'דין תורה' שקדם להם סיפרה כי היא בוכה, שתיהן בוכות...)
שאל ה'נודע ביהודה' את הבעל: "מה אתה אומר על טענות אשתך"?
"נכון, ברוך ה', עתה יש לי כסף. אבל מי יודע מה יהיה, שמא אגיע לזקנה ושיבה עד גיל תשעים שנה אזכה לאריכות ימים וכחותי לא יהיו איתי, לעבוד ולהתפרנס ודאי לא אוכל, א"כ אני שומר את הכסף, מי יודע אולי אגיע לזקנה ושיבה..."
הביט ה'נודע ביהודה' נשא את עיניו הטהורות וביקש: "תכניסו את הזוג הראשון כדי שיעמדו גם הם כאן".
ואז אמר: "הראשון אמר שהוא פוחד שמא לא יהיה זקן, כי לא ידע האדם את עתו.
והשני אומר אדרבה; כי פוחד שמא כן יהיה זקן, אברך אתכם שהקב"ה
יציל כל אחד מכם מהפחד שלכם". ('להגיד' מהרב שלום שבדרון זצ"ל)